בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • פנחס
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אברהם בן מכלוף

שיחת מוצאי שבת פנחס תשע"ז

קנאות לשם ה'

כהונת פנחס בזכות מעשיו ◆הקנאות לשם ה' ◆לדעת לשנוא את הרע ◆קריאת שם ה' על ישראל ◆מעלת ההסתכלות על ארץ ישראל ◆מיהו המנהיג הראוי ◆פרשיית הקרבנות ◆שלושת השבועות.

undefined

כא' תמוז תשע"ז
14 דק' קריאה 46 דק' צפיה
כהונת פנחס בזכות מעשיו
נאמר בפרשה:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי: לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם: וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹקָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר כה, י-יג).
פנחס מקנא ומשיב את חמת ה' מעל בני ישראל, בגלל זה הוא זוכה לברית כהונת עולם, כמו שאומר הספרי שפנחס זכה לכהונה גדולה ורוב הכהנים הגדולים היו מצאצאי פנחס. אף על פי שמלכתחילה הוא לא נתכהן יחד עם בני אהרן, עכשיו הוא נעשה כהן, ולא רק שנעשה כהן, אלא רוב הכהנים היו ממנו. זה דבר חדש, שבזכות מעשים אדם מקבל תפקיד. קודם, ההנהגה האלוקית הייתה שהקב"ה בוחר את המנהיגים, לא כתוצאה ממעשיהם אלא מהבחירה האלוקית, כי עד עכשיו סדר ההנהגה האלוקית בישראל היה בסדר נסי. כל יציאת מצרים, כל המהלך במדבר היה בסדר מעל הטבע, כעת ישראל מתקרבים לכניסה לארץ ישראל, דור המדבר כבר סיים את תפקידו, ובפרשה מונים את בני ישראל ולא היה בהם איש מיוצאי מצרים חוץ מיהושע וכלב. זה דור חדש, דור שהולך להיכנס לארץ ישראל. הנהגה חדשה, הנהגה אחרת. וסדר ההנהגה שכשנכסים לארץ ישראל הוא שאין ניסים, אין מן, צריך לעבוד ולהתקיים על פי העבודה. הקב"ה מסייע ביד ישראל, על ידי השתתפותם של ישראל בעבודת ה'. כך היא עבודת ה' השלמה.

הקנאות לשם ה'
אני רוצה להתייחס לקנאות של פנחס על פי דברי הרב. באורות הקדוש חלק ג' (עמוד שסד, הקנאה והאהבה האלוקית). הקנאה היא ענף מאהבת ה'. כך אומר המסילת ישרים במידת החסידות, שלושה ענפים יש לאהבת ה', הקנאה היא אחת מהגילויים של אהבת ה', מתוך שאוהבים את ה' מאוד, ורוצים בכבודו, לא יכולים לסבול שום פגיעה בכבודו של ריבונו של עולם - ואז באה הקנאה. אומר הרב:
האהבה האלקית, כשהיא באה למדרגתה העליונה, מתהפכת היא לתכונה של קנאת ד', במדתה הטהורה.
כלומר, כשמגיעים לאהבת ה' גדולה מאוד, זה מתהפך לקנאת ה' במידה טהורה.
אז אינה עוד כוח נפעל מהציור העליון האלקי
כלומר, היא לא פסיבית,
אלא מתהפכת לכוח פועל, וכל המהות העצמית מתהפכת לתכונת האהבה, ומתפשטת בכל הרוחב של החיים וכל הגיוניהם ופעולותיהם. נשמה פועלת עליונה, כשהיא במדתה הגמורה, אינה צריכה לשום עיבוד וחידוש צורה.
הרב אומר לנו כאן, שכשמגיעים, אם מגיעים, למדרגה כזו של אהבה עליונה, פעילה, אקטיבית, במדרגתה השלמה, הדבקות היא כל כך שלמה ומתוקנת, היא גמורה כל כך, שאפשר אחר כך להישאר חיים לעולם. לא צריכים אחר כך חידוש ועיבוד צורה, כלומר, לעבור את הסדר של המיתה ואחר כך התחיה מחדש, אלא חיים לעולם. הרב רומז לאליהו, שאליהו הגיע למדרגה כזו גדולה של דבקות בריבונו של עולם, עד כדי ביטוי של קנאות, ואליהו נשאר וקיים תמיד, הוא לא היה צריך את השינוי הזה, את חידוש הצורה. ממשיך הרב ומרומם אותנו להתבוננות עמוקה:
מדת הקנאה האלקית שרויה היא בכנסת ישראל בכלל.
יש קנאה פרטית, של יחיד, פנחס, אליהו. ויש קנאה כללית של כנסת ישראל.
א-ל קנא שמו ואין עמו אל נכר. ומתוך כך החיים הנצחיים הם טבועים בכנסת ישראל.
עם ישראל דבוק בריבונו של עולם, זאת אומרת שהוא נצחי. האומה כאומה דבקה בריבונו של עולם דבקות מוחלטת, כיוון שהיא דבוקה בה' דבקות מוחלטת, גם קיומה הוא מוחלט, היא נצחית. זאת אומרת שאהבת ה' מגיעה לשיא של קנאות לכבודו של ריבונו של עולם, זו תכונה עצמית מהותית לאומה כאומה. הקב"ה הוא א-ל קנא, ומתוך כך אנחנו ממשיכים את המידה הזו.
ומתוך כך החיים הנצחיים הם טבועים בכנסת ישראל, מדת האהבה העליונה המהותית הפועלת היא מדת החיים, וכל מאן דקני לקוב"ה לא יכיל סטרא דמותא לשלטאה ביה.
הזוהר אומר שמי שמקנא לקב"ה קנאות טהורה, לא קנאות של אדם שאוהב לפגוע, אלא קנאות טהורה, של עדינות, אדם שדבוק מאוד בריבונו של עולם, כמו פנחס, כמו אליהו, אז צד המוות, 'סטרא דמותא' לא שולט בו. הוא מעל הפגיעה של המוות, הוא נצחי.
הרב מלמד אותנו להסתכל על האומה הישראלית, כאומה שקיימת באופן נצחי. סיבת קיומה הנצחי הוא מפני שהיא שייכת לריבונו של עולם. מי שמקושר לקב"ה באהבה גמורה, באופן מוחלט הוא נצחי. כנסת ישראל דבוקה בריבונו של עולם דבקות מוחלטת. זהו שיר השירים אשר לשלמה שמבטא את אהבת כנסת ישראל לריבונו של עולם. אהבה בלי גבול.
באישיות הפרטית היא מדת אליהו.
הרב דיבר מקודם על הכלל, והאישיות הפרטית זו מידת אליהו.
ולפי אותה גבורת האהבה ועומק שכלה, עוצם חילה וקדושתה, כך היא מדת גילוי אליהו האישי. ופנחס זה אליהו, צביוני הקנאה, ראש פסגת האהבה הפועלת.
הרב אומר עוד נקודה. אנחנו מכירים שיש מושג כזה 'גילוי אליהו', אליהו מתגלה לצדיקים. אליהו התגלה לרבי יהושע בן לוי כל יום. פעם אחת אריה טרף בן אדם במרחק שלוש פרסאות ממקומו של רבי יהושע בן לוי, ואליהו לא התגלה אליו, כי היה חיסרון ברבי יהושע בן לוי. איך יכול להיות שמסביבו, במרחק שלוש פרסאות, מרחק של מחנה ישראל, שמישהו יפגע, הרי בזכותו צריך היה שאף לא אחד יפגע, ואם מישהו נפגע, כנראה שהייתה אי שלמות מסוימת ברבי יהושע בן לוי, אז אליהו כבר לא רצה לבוא כמה ימים. זאת אומרת, שכאשר אדם נמצא במצב של שלמות גדולה הוא זוכה לגילוי אליהו, אז הוא נפגש עם משהו מעל הסדר, עם הופעות עליונות. אומר לנו הרב:
ולפי אותה גבורת האהבה ועומק שכלה, עוצם חילה וקדושתה, כך היא מדת גילוי אליהו האישי.
אדם מגיע לגילוי אליהו כשהוא נמצא בדבקות גדולה, באהבה גדולה, בחיבור גדול למדרגה הזו, אז הוא זוכה לגילוי אליהו.
ובכללות כנסת ישראל שרויה היא נפשו של אליהו ואומץ חילו דפינחס קנאה, שהיא השלילה הגדולה, שהאומה שוללת כל עירוב זר.
האומה לא יכולה לקבל שום תערובת, היא שומרת על טהרתה. שוב צריך להבין, כשאנחנו מדברים על אומה, אנחנו לא מדברים על הפרטים החריגים במשך הדורות, ויכולים להיות פרטים רבים או פרטים מועטים. האופי הכללי של האומה מראשית הווייתה, וכל משך הדורות, זה אופי של אומה שממשיכה דרך, דרך ברורה, דרך מוחלטת, דרך של דבקות בריבונו של עולם, לא עוזבת את התורה ולא עוזבת את ריבונו של עולם נותן התורה.
ואליהו הוא מלאך הברית. אף על פי שלא סגלנוהו עדיין בפרטיות.
כלומר, לא כל אחד זכה לגילוי אליהו.
מתוך הסיגול הכללי בא יבא, לפני בא יום ד' הגדול.
אנחנו יודעים שלפני בא יום ה' הגדול והנורא, יבוא אליהו.
אף על פי שראשית בואו יהיה עדיין חסר וי"ו, אליה הנביא, ואחר כן יתגלה בכל מילואו, קנאת ד' צבאות תעשה זאת, למרבה המשרה ולשלום אין קץ.
מידת הקנאה היא הופעתה הגלויה של אהבת ה'. קנאות פירושה, חוסר יכולת לסבול דבר שפוגע בריבונו של עולם. האם אנחנו יכולים להביא את המידה הזו לידי ביטוי? ראשית כל המידה הזו צריכה להיות מידה שבלב. אדם שאוהב מאוד את ריבונו של עולם לא יכול לסבול ברגשותיו דבר שלא לכבודו של ריבונו של עולם. זה כואב לו, זה מציק לו. הוא מרגיש ממורמר. הוא מצטער מאוד שכבוד שמים נפגע. לבטא את זה באופן מעשי צריך רק באופן כזה שבאמת כבוד שמים יתגלה על ידי כך. בפעולה שבאמת תהיה כבוד שמים, לא רק בעיני מי שעושה אותה. זה צריך להיות במציאות כזו כמו שהיה אצל פנחס, או כמו שהיה אצל אליהו, שעל ידי שהוא קינא לה' והרג את נביאי הבעל, אז כל העם התעורר לחזור ולקרוא: ה' הוא האלוקים. אם הקנאות מביאה לקריאה בשם ה', זו קנאות טובה. הקנאות של פנחס גורמת להפסקת המגיפה, ושכל העם מכיר בקלקול שעשה זמרי בן סלוא, הגבורה שהוא עומד נגד כל הקהל, הוא מאמין שזה מה שצריך לעשות, פנחס מקנא וגורם שבסופו של דבר כבוד שמים יתגלה, זאת קנאות בריאה.
במצב שאנחנו נמצאים בו היום צריך לשקול מאוד מתי ואיזה פעולה של קנאות, של דבקות, תביא לכבוד שמיים. קנאות של אי סבילה של מעשה שפוגע בכבוד שמים, היא נכונה. אבל יש הרבה מעשים שלצערנו אנחנו רואים לנגד עינינו שהם לא לכבוד שמים. צריך למצוא את הדרך לעשות פעולה שהיא באמת תביא לכבוד שמים. אם לא ניתן לעשות את זה בפועל צריך להצטער שכבוד שמים לא מתגלה. צריך לפעול את כל הפעולות כמובן כדי להרבות באהבת ה', להגדיל את אהבת ה', ועל ידי כך להרבות בכבוד שמים.

לדעת לשנוא את הרע

אנחנו ממשיכים בפרשה. אמרתי שכאן מתחיל מהלך חדש של עם ישראל. דור המדבר איננו ועכשיו יש דור חדש, דור שעומד להיכנס לארץ ישראל. קראנו כבר על המלחמות על עבר הירדן בפרשות הקודמות, ועכשיו הקב"ה מצוה: "צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם: כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם..." (במדבר כה, יז- יח) צריך להעניש אותם. יש כאן מצווה מיוחדת לשנוא, אין כאן עדיין מלחמה, זה יבוא בפרשות הבאות. כאן יש מצווה: 'צרור את המדיינים', צריך לצרור את המדיינים, לדעת לשנוא. הדור שלנו חלש בזה. והאמת היא שככל שיודעים לאהוב את הטוב, ממילא מוכרח להיות שאדם שונא את הרע. ואם יש רעים שנושאים את הרע, כמו אנשי מדיין, אז מוכרחת להתפתח שנאה לרע "אֹהֲבֵי ה' שִׂנְאוּ רָע" (תהלים צז, י) כגודל אהבת הטוב כך צריכה להיות שנאת הרע. אחר כך תבוא המצווה ללחום בהם ולהעניש אותם על מה שהם עשו.

קריאת שם ה' על ישראל
בהמשך יש לנו מפקד חדש. מפקד שונה ממה שהיה בתחילת ספר במדבר, בתחילת היציאה לדרך. עכשיו אנחנו בסוף ארבעים שנה, והמשפחות מקבלות חותמת של שם ה': "חֲנוֹךְ מִשְׁפַּחַת הַחֲנֹכִי" (שם כו, ה) אות אחת של שם ה' לפני שם המשפחה, ואות אחת של שם ה' לאחריה. מקבלים תואר חדש. זו הכניסה לארץ ישראל, נעשים שייכים לריבונו של עולם שייכות נוספת. הזכרתי פעם את דברי הזוהר שאומר, שמשה רבינו אומר לישראל: 'ה' אלוקיכם', הוא לא אומר אלקינו. הזוהר תמה, הרי היה צריך לומר ה' אלוקינו?! למה כשהוא פונה לישראל הוא אומר ה' אלוקיכם? הזוהר מסביר שמשה רבינו מדבר אל אלו שנכנסים לארץ ישראל, והדר בארץ ישראל כמי שיש לו אלו-ה והדר בחוץ לארץ כמי שאין לו אלו-ה' (כתובות קי ע"ב). משה רבינו מדבר אל מי שנכנס לארץ ישראל, אז הוא אומר: ה' אלוקיכם. צריך להתבונן בדברים: מי קרוב לריבונו של עולם יותר ממשה, איך אפשר להגיד שאנחנו מקבלים את עולו של הקב"ה בארץ ישראל יותר ממשה?! אבל כך אומר הזוהר. בארץ ישראל ה' אלוקיכם, ומשה רבינו שלא נכנס לארץ ישראל, לא זוכה למדרגה הזו של ישראל בארץ ישראל. כמובן שצריך להבין את הדברים, הגדולה של משה רבינו היא השיא של הגדולה בכל הדורות, המשיח יהיה המשכו של משה רבינו, אין יותר גדול ממשה רבינו. ואף על פי כן, מעלתה של ארץ ישראל היא מעלה מיוחדת. אולי הזוהר מתכוון לכלל ישראל, ה' אלוקי ישראל המופיע בכללותו בארץ ישראל. פה שורה השכינה.
השבטים מקבלים את התואר הזה, שם שמים קרוי עליהם. אור החיים (במדבר כו, ה ד"ה משפחת) שואל למה שם ה' נקרא בשמות משפחות השבטים באופן הפוך, למה לא בהתחלה האות יו"ד ובסוף אות ה"א, עונה אור החיים שזה הסדר הפנימי. אנחנו לא קוראים לשם ה' כמו שהוא נכתב. שם שמים המקורי זה שם יו"ד-ה"י-ו"ו-ה"י. ואנחנו אומרים אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד, שם אדנות. והשילוב בין השמות, כלומר, ריבונו של עולם, שהוא גבוה מעל גבוה, מתגלה לנו כאן בתוך אדון, בתוך אלוקים, בתור בורא עולם, הוא מתגלה בשם אדנות. שם הוי"ה הוא למעלה משמות, שם הוי"ה הוא למעלה משייכות כל שהיא לאיזו בריאה. כל השמות שהם לא שמות הוי"ה, הם שמות שמבטאים את השייכות לבריאה, את הבריאה השייכת לו. שם הוי"ה הוא נמצא, מציאות מוחלטת, אלוקית. ריבונו של עולם העליון, מופיע כאן, זה הרמז בשילוב של שני השמות, אז כשעושים את השילוב הזה, שיו"ד ואחר כך אל"ף, מכל שם אות אחת, שתי האותיות האחרונות זה ה"א ויו"ד, סוף שם הוי"ה זה ה"א, וסוף שם אדנות זה יו"ד. הסיום הזה, הוא בעצם מתלבש על השמות של השבטים. יש בזה רעיון עמוק מאוד, כאילו האהבה האלוקית משתלשלת בתוך השם, כאילו בשם בעצמו, יש השתלשלות ממדרגה למדרגה של הופעה. בשני השמות יש השתלשלות, מלמעלה למעלה, ממופשטות מאוד עליונה, אל הופעה יותר ממשית, יותר נראית. האותיות האחרונות הן שיא ההתגלות, וזה נחתם על שמות המשפחות הנכנסות לארץ ישראל.

מעלת ההסתכלות על ארץ ישראל
כיוון שאנחנו נמצאים במעבר של הדורות, אומר הקב"ה למשה:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: וְרָאִיתָה אֹתָהּ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ (במדבר כז, יב-יג)
משה רבינו, 'ראש הישיבה' הגדול ביותר בכל הדורות, תלמיד חכם עצום, והקב"ה אומר לו: בוא תעשה טיול ותעלה להר ותראה את הארץ. הרי זה 'ביטול תורה'! בזמן הזה משה היה יכול ללמוד עוד כמה שעות, הרי כבר הגיע יום פטירתו, וכתוב: "בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ" (דברים ו, ה) צריך ללמוד תורה גם בשעת מיתה כמו שראינו בפרשת חקת על הפסוק "אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל" (במדבר יט, יד)! אך הקב"ה אומר למשה, עלה להר העברים. גם אם אתה לא נכנס לארץ, אני רוצה להראות לך אותה. יש כאן חזרה פעמיים "וראה" "וראיתה", כלומר הקב"ה אומר למשה שהוא יראה לו אותה באופן נסי, כי מהר העברים קשה לראות את כל הארץ.
משה רבינו לא זכה להיכנס לארץ ישראל, אבל הוא זוכה לראות אותה, וזו זכות! הקב"ה אומר (במדבר יד, כג) למרגלים ולכל הדור ההוא שהם לא יראו את הארץ, לא רק שהם לא יכנסו אליה אלא גם שלא יזכו אפילו לראות אותה. יש כאן עניין. העין שרואה את קדושת ארץ ישראל, היא מתעלה. ארץ ישראל זה מקום שבו שכינה שורה, שבו הקב"ה איווה למושב לו. משה רבינו זוכה לראות את ארץ ישראל. צריך לשים לב לדבר הזה. עוד מעט יהיה בין הזמנים, צריך לראות חלקים מארץ ישראל. כל הר וכל גבעה שרואים בארץ ישראל, יש בה איזו השראה אלוקית. צריך עיניים טובות, "וראיתה", צריך לזכות שהקב"ה יראה לנו את המיוחדות של ארץ ישראל. אנחנו באים לירושלים, באים לכותל, מסתכלים מלמעלה על הר הבית, זה עובד, הראיה מקדשת, היא מקשרת. אנחנו מבטאים את אהבתנו לארץ ישראל ורואים אותה, וארץ ישראל מתקדמת ביישובה, מתקדמת בכיבושה, אך בהתחלה צריך את הראיה.

מיהו המנהיג הראוי
משה אומר לקב"ה: אם אני מסיים, אני מבקש שיהיה לי ממשיך, שלא יהיו ישראל כצאן בלי רועה. ומי נבחר - יהושע משרת משה. כתוב: "קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ" (במדבר כז, יח). משה מבקש: "יִפְקֹד ה' אֱלֹקֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה" (שם, טז) מי יכול להיות מתאים להנהיג - 'ה' אלוקי הרוחות', ריבונו של עולם מכיר רוחו של כל אחד ואחד. ולהנהיג ציבור פירושו להכיר את הרוחות של כל אחד ואחד. את העומק הפנימי שלהם, לדעת מה המקום שלהם ולהוביל אותם. צריך מישהו שיש לו כישרון כזה, סגולה כזו, שכל הדור יהיה מקושר איתו. משה רבינו היה כזה, "אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם" (שם יז) המנהיג צריך להיות מישהו שאומר 'אחרי!' לא שהוא אומר לאחרים מה לעשות, אלא הוא העושה הראשון, 'אשר יצא לפניהם'. "וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם" (שם) שהוא ידע לעשות את המלאכות בשלמות, לא רק להוציא אותם אלא גם להביא אותם. זה המנהיג.
מנהיג צריך להבין את הדור, את מי שהוא מנהיג אותו. יש מנהיגות על כל הדור, ויש מנהיגים יותר קטנים של ציבור קטן, מורים, רבנים. צריך לדעת להיכנס לנפשות של הציבור ולעורר את הצד הפנימי שלהם, זה מנהיג. מנהיג לא צריך לשנות את האנשים, אלא לגלות את הטוב הפנימי שלהם ולהוציא אותו מהכוח אל הפועל. אז הקב"ה אומר: "יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו" (שם יח) תאציל את הכוחות שיש לך עליו. יהושע נקרא משרת, לא נקרא תלמיד, הוא היה תלמיד, אבל הוא נבחר לא רק בגלל שהוא היה תלמיד אלא בגלל שהוא היה משרת. הוא ביטל את עצמו בפני משה. גם משה, בתחילת ספר יהושע נקרא 'עבד ה': "מֹשֶׁה עַבְדִּי מֵת" (יהושע א, ב) הקב"ה נותן לו תואר: עבד. עבד הוא מלך, עבד שמתבטל לריבונו של עולם, הוא חלק מהגדולה האלוקית, הוא מלך.
חז"ל אומרים שמי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים. בפשטות היה אפשר להבין, אדרבה, היה צריך להגיד מי שאוהב את ה' דבריו נשמעים. מי שיש לו יראת שמים מתכנס בעצמו, הוא כפוף, לעומת זאת מי שאוהב הוא אקטיבי, פעיל, משתלט, כולם מקשיבים לו, הוא מוביל, הוא מוליך. האהבה היא אקטיביות ויראה זה פסיביות. לכאורה התכנסות כזו כלפי הגובה האלוקי, היא יראה, אז למה מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים. כשמעמיקים בזה יותר רואים שמי שיש בו יראת שמים שלמה, לא חיצונית, לא שהוא חושב את עצמו לכלום כלפי ריבונו של עולם ומרגיש כלומניק, זו אינה יראת השמים השלמה. יראת שמים שלמה זה שהאדם מתבטל לגמרי לריבונו של עולם, הוא כאילו חלק ממנו, הוא בטל כלפי ריבונו של עולם, אז הוא מקבל את הכוח האלוקי עליו. את הגבורה האלוקית שפועלת עליו. הוא לא רק מושפע.
אפשר גם להגיד שזו מידה כנגד מידה, הוא מאוד מקשיב לה', אז גם מקשיבים לו, גם זה נכון. אבל באופן יותר פנימי, זו לא רק תמורה, שאם אתה מקשיב אז מקשיבים גם לך, אלא מקשיב פירושו, להתבטל כלפי הגדולה האלוקית, ופירושו שהאדם נבלע בתוכה, זאת אומרת האדם נעשה חלק מהגדולה האלוקית. העבד, עבד ה', הוא המנהיג. ויהושע שהוא משרת משה ממשיך את המהלך הזה, אז הוא זוכה למנהיגות, מוטלת עליו המנהיגות.

פרשיית הקרבנות
בפרשה מובאת פרשת קרבנות התמיד והמוספים. הגמרא במסכת מגילה אומרת (לא ע"ב) שאם לא היו מעמדות, לא נתקיימו שמים וארץ. אברהם אבינו שואל: "בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה" (בראשית טו, ח) במה אדע שאזכה בארץ ישראל, אמר לו הקב"ה: "קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ וְתֹר וְגוֹזָל" (שם ט) - בזכות הקרבנות. כשהקב"ה מבטיח לאברהם בן, הוא לא שואל שאלות, "וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה" (בראשית טו, ו), אברהם היה אז בן מאה ושרה בת תשעים, הסבירות שיהיה להם בן היא רחוקה מאוד אבל הקב"ה אומר לו שיהיה לו בן, והוא מאמין בה'. אך כאשר הקב"ה מבטיח לו את ארץ ישראל, הוא שואל: 'במה אדע כי אירשנה' כי אברהם מכיר את הגדולה של ארץ ישראל, והוא אומר, במה אני אדע שבמשך כל הדורות הארץ תישאר של זרעי, הרי הארץ היא כל כך עליונה וקדושה, האם אנחנו נהיה ראויים להיות בארץ הזו, אמר לו הקב"ה: קחה לי עגלה משולשת... בזכות הקרבנות.
מסביר המהר"ל בספר גבורות, שהקרבנות מלמדים שאפשר לתקן כל דבר. כל הנפילות בישראל הן נפילות חיצוניות שניתנות לתיקון, זה לא משהו פנימי זה משהו חיצוני. הגמרא שם שואלת, מה יהיה כשלא יהיו קרבנות, ומשיבה שתהיה האמירה של פרשיית הקרבנות. האמירה היא כאילו קיום. בגלל זה על סדר קדשים יש גמרא בבלי, לעומת סדר זרעים שחוץ מברכות אין עליו בבלי, וגם סדר טהרות אין עליו בבלי. למה, כי לזה לא היה שימוש בפועל. התלמוד נכתב בבבל, אין מצוות התלויות בארץ, אין דיני טהרה. אך גם אין קרבנות, ובכל זאת יש עליו מסכתות ארוכות, זבחים ומנחות, כריתות, ערכין, גמרות רבות מאוד, כמעט על כל המסכות של המשנה. למה, כי הלימוד בענייני הקרבנות ודיני בית המקדש נחשב כמעשה. הרב צבי פסח פרנק חוקר בזה האם גם לימוד על בניין בית המקדש זה נחשב כאילו בנו אותו, כמו שכתוב על פרשת תמיד, שכל העוסק בפרשת תמיד נחשב כאילו הקריב תמיד.
עד כדי כך האמירה נחשבת כאילו מקריב, שלא יאמר אדם 'יהי רצון כאילו הקרבתי חטאת' כי אולי הוא לא חייב חטאת ואז נמצא שהוא מביא סתם חטאת. אבל הרי הוא רק אומר בפה, אף על פי כן לא יאמר כך. אפשר להגיד על תנאי שאם התחייבתי, זה יהיה כאילו הקרבתי. לא שזה מכפר ממש, אלא זה תולה ועומד. האמירה של פרשת חטאת היא כאילו מקפיאה את העונש על העבירה, על השגגה שהוא עשה, עד שיבנה המקדש. וכשיבנה בית המקדש יביא חטאת ויכפר על הפגם, בינתיים זו כפרה זמנית.
האמירה היא כאילו עשייה. צריך ללמוד את העניינים ולא רק לומר אותם. הקרבנות מלמדים אותנו שאפשר לתקן. שגם אם אדם חטא יש תיקון. זאת אומרת שהחטאים הם לא מהותיים. זה מה שאומר הקב"ה לאברהם. עם ישראל בטבע שלו הוא עם קדוש, החטאים לא עצמיים לא חלק ממנו. עם ישראל קדוש ששייך לארץ הקדושה. יש קשר בין עם ישראל וארץ ישראל, הם מחוברים יחד. ושואל אברהם אבינו מניין אני אדע את זה, עונה לו הקב"ה שהקרבנות מלמדים את הדבר הזה. שיש תיקון לכל דבר, שהנפילה היא לא מהותית אלא חיצונית, לכלוך שאפשר לנקות.
קרבן התמיד הוא קרבן שמבטא את אחדות ישראל. הוא מבטא את ייחודו של הקב"ה. אמרנו בהפטרה של פרשת בלק, שהקב"ה לא צריך אלפי אילים, למה לי רוב זבחיכם. קרבן התמיד מבטא את המציאות האלוקית האחת, אין עוד מלבדו, ה' אלקינו ה' אחד. זה עניינו של קרבן התמיד. "אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם" (במדבר כח, ד) אחד. לא צריך הרבה, זה מבטא את המציאות האלוקית העליונה, האחדותית. אנחנו עובדים את ריבונו של עולם, ה' אלוקינו ה' אחד.

שלושת השבועות
אנחנו נמצאים בשלושת השבועות. עניינם של הימים האלה הוא לזכור שאנחנו חסרים שלמות. יש ששואלים איך אפשר להרגיש שחסר לי בית המקדש אם מעולם לא היה לי ולא ראיתי אותו, זה ברור שאדם צריך להתבונן, שיצייר לעצמו. המצב השלם של עם ישראל הוא שכל עם ישראל בארץ ישראל, ויש לו מרכז שהשכינה שורה בו. המציאות הרוחנית הזו היא מציאות אחרת לגמרי, גבוהה, עליונה ושלמה. ועכשיו אנחנו מפוזרים כמו עצמות יבשות, חלק מהעצמות התכנסו והן מעלות בשר, אבל חלק מהעצמות עוד לא התכנסו. וגם כשאנחנו מתכנסים, אין עדיין מלוכה, אין אחדות תחת האמונה, תחת הדרך. זה לא כל כך קשה להתבונן בזה. אנחנו מצד אחד, מאוד שמחים על כל מה שהתקדמנו, אבל צריכים לדעת גם מה שחסר לנו.
כל יום בתפילה אנחנו מתפללים, מהבקשות אל ההודאות זה לפעמים מעבר מאוד קשה. אנחנו מבקשים על קיבוץ גלויות, אנחנו מרגישים כמה אנחנו עדיין מפוזרים, וכמה המצב של היהודים בחוץ לארץ קשה, וגם בארץ ישראל צריך הרבה התקדמות. מבקשים על ירושלים, מבקשים על ירושלים ומסתכלים על העיר העתיקה, כמה היא חרבה, ועל הר הבית שהוא חרב, ומבקשים מריבונו של עולם על הכול. ואחר כך מפנה, אומרים תודה על כל מה שיש לנו. אחרי כל מה שאמרנו ופרטנו שחסר לנו, מעבר חד, תודה על החיים ועל כל מה שיש לנו, ועדיין כמה שאנחנו מודים זה לא מספיק. צריך לזה גדלות נפשית להכיל את שני הדברים יחד, גם את הצורך והבקשה מעומק הלב, להרגיש כמה אנחנו חסרים וצריכים את ישועת ה', ומצד שני הודאה מעומק הלב לריבונו של עולם על כל מה שיש.
'ותחזינה ענינו בשובך לציון ברחמים' יש בזה שתי כוונות: כוונה אחת שנראה באמת את השלמות. וכוונה שנייה שנראה עכשיו. שנראה, שנדע מה הקב"ה הטיב אתנו. אנחנו כבר פה, אנחנו בארץ ישראל, בונים יישובים, הולכים ומתחזקים. אנחנו כבר רואים את שיבת ה' לציון, אבל אין זו שיבה מלאה. 'ותחזינה' זה שנזכה לראות שהקב"ה התחיל לשוב. יש כאלה שלא רואים שהקב"ה התחיל להשיב אותנו. אנחנו מבקשים שכולם יראו שהקב"ה התחיל להשיב אותנו. וגם שנחזה בשיבה המלאה. ומה אנחנו יכולים לעשות, יש הקפאה, אבל בתורה אין. כשבונים את הרוח, המציאות מתקדמת. אנחנו בני הישיבה צריכים להרבות בימים האלה בשקידת התורה, בתיקון המידות, באהבת הבריות. לתקן את כל מה שגרם לחורבן. בינינו לבין עצמנו ובינינו לכל עם ישראל, ובעז"ה אנחנו נעשה את חלקנו והקב"ה יוציאנו מבין המצרים לגאולה שלמה!
֎ ֎ ֎
לקבל השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il