בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • בבא מציעא
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

אשר ישעיהו בן רבקה

מסכת בבא מציעא - דף ג' ע"ב

מתי בעל דין יכול לחזור בו מהודאתו

שיעור זה עוסק ביכולתו של בעל דין לחזור בו מדבריו בבית הדין במצבים השונים, ע"פ מחלוקת הרמב"ם והנימוקי יוסף, ומחלוקות האחרונים.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

י"ט כסלו תשס"ט
7 דק' קריאה 52 דק' צפיה
מקורות

- נמ"י ב"מ דף ב' ברי"ף ד"ה"אינו בהכחשה" וכו' "דמי שהודה" וכו'
- רמב"ם הל' טוען ונטען פ"ז הל' ז', ח'
- קצות סי' פ' ס"ק א' וס"ק ג', ס' ע"ט ס"ק א'
- תומים סי' ע"ט ס"ק ד'
- טור חו"מ סי' ע"ט מחלוקת הר"י מיגש והרמב"ם, סי' פ' מחלוקת רמ"ה והר"י מיגש, סי' ע"ה בתחילתו,
אם צריך לברר דבריו ש"ך ע"ט ס"ק ב'.

מחלוקת הראשונים האם יכול אדם לחזור בו מהודאתו
ראובן תובע את שמעון 100 שקלים ושמעון כופר הכל, ובאים שני עדים שמעידים ששמעון חייב 50. הגמרא בדף ג ע"ב עוסקת בדינו של ר' חייא, שמחדש שמלבד חיוב התשלומים של שמעון ב - 50, עליו להישבע גם על ה - 50 האחרים, "שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים", כלומר שכיון שהודאת פיו של הנתבע ב - 50 מביאתו לידי שבועה על השאר - קל וחומר העדאת עדים, שכן כוחם של עדים גדול מכוחו של הנתבע ('פיו' בלשון הגמרא), שהרי בכוחם לחייב קנס, ואילו הודאת הנתבע עצמו אינה יכולה לחייב קנס.
לבסוף דוחה הגמרא את הקל וחומר - הקל וחומר מבוסס על כך שכוחם של עדים חזק מפיו, אך יש בפיו צד חזק יותר מעדים, שכן הודאת פיו אינה ניתנת להכחשה, וגם אם באים עדים כנגד ההודאה חייב האדם לשלם מכח הודאתו, בעוד שעדים שבאים עדים נגדם - הריהם מוכחשים.

מהי כוונת הגמרא שפיו אינו בהכחשה? הנמוקי יוסף (בסוגייתנו, דבור המתחיל 'מה לפיו שכן אינו בהכחשה') לומד שאפילו אם האדם עצמו אומר שטעה בהודאתו ומביא עדים לטובתו אינו נאמן. ומבאר הנמוקי יוסף שאין לומר שהסוגיא עוסקת רק במקרה שהמודה אינו חוזר בו מהודאתו, שבמקרה זה פשוט שלא נלך אחר העדים, גם אם הודאת פיו אינה חזקה מעדים - כיון שהוא עומד בהודאתו, מדוע שנעכב אותו מלתת לו מתנה?

הנמוקי יוסף מוסיף שתי ראיות נוספות לכך:
א. בבבא בתרא קכח, ב מביאה הגמרא מקרה מעניין: המלוה אומר שלא נפרע כלל, הלוה אומר שפרע חצי, ועדים אומרים שפרע הכל. במקרה זה אומרת הגמרא שהלוה משלם את מה שמודה ונשבע שבועת מודה במקצת על השאר. הרי שאף על פי שהלוה חוזר בו, ואומר כדברי העדים, אינו נאמן!
מנין לנמוקי יוסף שהגמרא עוסקת במקרה שהלוה חוזר בו, אולי מדובר שעומד בהודאתו שחייב חצי, אך אם חוזר מהודאתו באמת נאמן? נראה שאם נאמר כן קשה, מדוע כשעומד בהודאתו אינו נאמן שפרע מחצה במיגו שהיה יכול לומר שפרע הכל וטעה בהודאתו? ואין לומר שהטעם שאינו נאמן הוא שזהו מיגו דהעזה - כלומר שאם היה אומר שפרע הכל הרי זו העזת פנים כנגד בעל חובו, שהרי במקרה זה יש עדים שמסייעים לכך שפרע הכל, וכאשר יש עדים אין זו העזה.

ב. כלל בידינו: "כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי". אם אדם אומר שלא לוה ואח"כ באים עדים ואומרים שלוה, אפילו אם העדים אומרים שגם פרע - חייב הנתבע לשלם משום שכאשר אמר 'לא לויתי' כלולה בכך גם הודאה שלא פרע, והודאת פיו חזקה מעדים, וכיון שידוע שלווה - חייב לשלם. הגמרא אינה מחלקת בדין זה, ועוסקת גם במקרה שחזר בו ואומר שאכן לוה ופרע, כדברי העדים.

אולם הרמב"ם חולק על הנימוקי יוסף , וזה לשונו בהלכות טוען ונטען (פרק ז, הלכה ז):
"מי שהודה בבית דין שאני חייב לזה התובע מנה, ואחר כך אמר נזכרתי שפרעתי לו חובו זה שהודיתי בו והרי עדים, הרי זה עדות מועלת ועושין על פיהם, שהרי לא הכחיש עדיו, ואינו כאומר לא לויתי מעולם".


ביאורי הנמוקי יוסף והתומים בדעת הרמב"ם: הנאמנות מדין אמתלא
הכסף משנה והמגיד משנה מקשים על דברי הרמב"ם מסוגייתנו, ומניחים זאת ב'צריך עיון'. הנימוקי יוסף מבקש ליישב את דעת הרמב"ם, שהוא עוסק רק כאשר חזר בו לפני שבאו עדים, כמבואר בלשונו "ואחר אמר נזכרתי... ומביא עדים כדבריו", אך אם אומר שטעה לאחר שבאו העדים - אין הדבר מועיל. נראה שטעם החילוק הוא, שאם כבר באו עדים נמצא שהתחייב לשלם מכח הודאתו שלא פרע, ואם אח"כ אומר שטעה הריהו מכחיש את דבריו הראשונים. לעומת זאת אם אומר שטעה לפני שבאו העדים אינו אלא כמפרש את דבריו, שכיון שעוד לא התחייב לשלם ע"פ עדים אין זו הכחשה גמורה.

מבואר מדברי הנמוקי יוסף, שנאמנות האדם לומר טעיתי היא כמו 'אמתלא': עצם מושג זה אינו חידוש של הנמוקי יוסף, ומצאנו אותו, לדוגמא, ביחס לאשה שאומרת אשת איש אני, שנאמנת לאסור את עצמה מדין 'שויא אנפשה חתיכא דאיסורא', אך אם אחר כך נותנת אמתלא לדבריה הראשונים, שאמרה זאת משום שקפצו עליה אנשים שאינם מהוגנים ובקשה לדחותם, אך באמת אינה אשת איש - נאמנת, משום שאינה מכחישה את דבריה הראשונים אלא מפרשת אותם (כתובות כב, א), ומבאר הנמוקי יוסף בדעת הרמב"ם שגם כשאדם אומר שהודה שחייב משום שלא זכר הריהו למעשה נותן אמתלא לדבריו. אולם אמתלא צריכה להיות סבירה, ובדרך כלל אין זה סביר שאדם מודה בטעות, ולכן רק אם מביא עדים - האמתלא מקבלת סיוע, ונאמן.

והנה נחלקו אחרונים בשאלה זו , האם יכול אדם לחזור בו מהודאת בעל דין ע"י אמתלא. הקצות בסימן פ, סעיף א, כותב בשם מוהר"ש הלוי שיכול, שאם באיסורים מועיל הדבר, כמו אשה שאמרה שהיתה אשת איש, קל וחומר בענייני ממונות. אולם הקצות מביא את דעת המוהר"א חסון , שאומר שכיון שבהודאתו בירר הנתבע דבריו למי הוא חייב לשלם - אינו נאמן ע"י אמתלא להפסיד אחרים, ומחדש שגם אשה שאמרה שהיא אשתו של פלוני אינה נאמנת לחזור בה ע"י אמתלא, ורק אם לא ביררה דבריה אלא אמרה סתם 'אשת איש אני' נאמנת, משום שאינה מפסידה אחרים.

אמנם, יש אמתלאות שמפורש בש"ס שהן מועילות: אדם שהודה שלא בפני בית דין, ולא אמר לשומעים 'אתם עדי', רשאי לומר 'משטה אני בך': כיון שטענת טענת הבל השבתי אף אני באותה מטבע. כמו כן, אדם שאומר מעצמו שהוא חייב כסף לפלוני יכול לומר שאמר זאת 'כדי לא להשֹביע את עצמו', כלומר שלא יראה שבע מממון (סנהדרין כט, ב). הקצות מכריע כדעת מהר"ש הלוי, וכותב ששתי אמתלאות אלו הן היחידות שמועילות, "דרגילי בהו אינשי".
ובפשטות, במחלוקת מהר"ש הלוי ומהר"א חסון נחלקו הרמב"ם והנימוקי יוסף.

כל זה לפי ביאור הנמוקי יוסף בדעת הרמב"ם , שהרמב"ם עוסק רק כאשר חזר בו לפני שבאו העדים, שאז אכן אין זו הכחשה גמורה. המגיד משנה והכסף משנה הבינו שהרמב"ם עוסק גם במקרה שהודה לאחר שבאו העדים, אך גם לפי פירושם ניתן לומר שטעם הרמב"ם הוא משום אמתלא, שהדבר יתכן שלאחר שבאו עדים נזכר שפרע, ואין זו סתירת דבריו הראשונים לגמרי. אולם אם אדם מודה שלוה ואח"כ אומר שלא לוה - לא שייכת כאן אמתלא, שאמנם סביר שאדם ישכח שפרע, אך אין זה סביר שדמיין שלווה. וכך מבאר התומים.
התומים מציע עוד שיתכן גם לומר שכאשר חוזר בו לאחר שבאו העדים אין זו אמתלא גמורה אלא יש כאן ספק, אך מספיק ספק זה כדי שנסמוך על העדים שאומרים שהוא פטור.

ביאור שלישי בדעת הרמב"ם: הנאמנות מכח העדים
לפי שתי השיטות שראינו בדעת הרמב"ם, הסיבה שהאדם נאמן לחזור בו מהודאתו היא שנותן אמתלא לדבריו, ותפקיד העדים הוא רק לגרום לכך שתהיה זו אמתלא סבירה.
אולם, מלשון הרמב"ם נראה שהנאמנות כלל אינה מבוססת על אמתלא. הרמב"ם כתב " הרי זו עדות מועלת ועושים על פיהם ", ומבואר שהעדים אינם רק סיוע לאמתלא, אלא הם עצם טעם הנאמנות. אך יש להבין, הרי הודאת בעל דין חזקה מעדים!

ידועים דברי הקצות (לד, ד) שעוסק בטעם הכח של הודאת בעל דין, שחזקה אף יותר מעדים. המהר"י בן לב סובר שטעם הנאמנות היא שהאדם רוצה לשלם, וא"כ גם אם נאמין לעדים שלא לוה - הריהו כמתחייב עכשיו לשלם את הכסף. הקצות מקשה על הסבר זה מספר קושיות, ומסיק שהדין אינו מבוסס על התחייבות אלא יסודו הוא שאנו מאמינים לדברי בעל הדין, ומקור הנאמנות הוא כדברי רש"י (קידושין סה ע"ב דבור המתחיל הודאת בע"ד), מכך שחייבה התורה שבועת מודה במקצת - "הרי שסמך הכתוב על הודאתו". אך הקצות נשאר בקושיא - מנין שהודאה חזקה יותר מעדים?

יש שמסבירים שבאמת נאמנות עדים חזקה מנאמנות הודאת בעל דין, והסיבה שלאחר שאדם מודה לא מועילים אפילו עדים היא שיש כח לאדם יכולת לבטל זכויות המגיעות לו, כמו שלמדנו בסנהדרין לא, א שאדם שאמר שאין לו עדים וחזר ומצא עדים - אין בית הדין נזקק לקבלם, שכן הוא כבר ויתר עליהם.
מעתה ניתן לומר שכאן, כיון שלא אמר ממש 'אין לי עדים' אלא רק כך משתמע מדבריו, כאשר הוא חוזר בו מהודאתו בטלה משמעות דבריו שאין לו עדים, ובית הדין יכול לקבלם, וכיון שהעדים מתקבלים ממילא בטלה גם הודאתו שכן עדים חזקים יותר מהודאת בעל דין.

לפי הסבר זה, גם אם בעל הדין אמר תחילה שלוה ואחר כך הביא עדים שלא לוה ובעקבות כך חזר בו מהודאתו - הדבר מועיל. כך אכן כתב הש"ך בשם המבי"ט , אלא שהש"ך עצמו משיג עליו.


דבריו של בעל דין - עיקרם עובדות או בהשלכות?
החולקים על הרמב"ם הם הר"ן, הרשב"א, הנמוקי יוסף והר"י מיגאש (מובא בטור בסימן ע"ט). הר"י מיגאש אומר שאינו יכול לחזור בו אפילו לפני שבאו העדים.
ניתן לבאר את מחלוקת הראשונים בשאלה, מהו המוקד בדבריו של בעל דין: העובדות שמספר, או ההשלכות הממוניות. לפי הר"י מיגאש, התוקף המיוחד שניתן להודאת בעל דין אינו בעובדות אלא בהשלכות, ואם כן כיון שאדם אמר דברים שמשמעותם הוא שחייב לשלם, אינו יכול לומר דברים שמשמעותם שהוא פטור, שכן בכך הוא מכחיש את דבריו הראשונים לגמרי. לעומת זאת, לפי הרמב"ם גם אם במשמעות הדברים יש סתירה, אנו מסתכלים על העובדות, ואם אין סתירה בין מה שאמר בתחילה למה שאמר בסוף - משום שאומר שלא זכר - ניתן לקבל את דבריו.

מחלוקת נוספת בין הראשונים מתבררת על פי שאלה זו, ביחס לשאלה האם צריך אדם לברר טענותיו. כך כתב הרמב"ם בהלכות טוען ונטען פרק ו הלכה א:
"בעלי דינין שבאו לבית דין, טען האחד ואמר מנה יש לי אצל זה שהלויתיו או שהפקדתי אצלו או שגזל ממני, או שיש לי אצלו בשכר וכן כל כיוצא בזה, והשיב הנטען ואמר איני חייב כלום, או אין לך בידי כלום, או שקר אתה טוען, אין זו תשובה נכונה, אלא אומרים בית דין לנטען השב על טענתו ופרש התשובה כמו שפירש זה טענתו ואמור אם לוית ממנו אם לא לוית, הפקיד אצלך או לא הפקיד, גזלתו או לא גזלתו, שכרתו או לא שכרתו, וכן שאר הטענות...".

לפי הרמב"ם אדם חייב לברר את כל העובדות ולא רק שפטור, והטור כתב בשם הרא"ש שאינו צריך לברר (כמובן שלכתחילה מוסכם שראוי שבעל הדין יברר את דבריו, כדי שבית הדין יוכל לכוון לאמת טוב יותר). דברי הרמב"ם עולים בקנה אחד עם שיטתו שהעיקר בהודאת בעל דין הוא העובדות. לעומת זאת, הרא"ש סובר שמה שמעניין את בית הדין הוא השורה הסופית: האם האדם חייב או פטור.

הטור בסימן פ, הביא מחלוקת ראשונים בדין אדם שחוזר בו מפטור לפטור: תחילה אמר הלוה שלא לוה, ואחר כך אמר שלוה ופרע, ונמצא שחזר בו מטענת פטור לטענת פטור. הרמ"ה כתב שאם אחר כך באו עדים שלוה חייב לשלם, ואינו נאמן במה שחזר בו מהודאתו הראשונה. והר"י מיגאש כתב שכל זמן שלא הכחישוהו העדים יכול לבטל את דבריו הראשונים, ולפיכך גם אחרי שבאו עדים וסתרו את דבריו הראשונים - פטור. הר"י מיגאש הולך לשיטתו, שכן הוא סובר שהעובדות אינן העיקר בדברי בעל הדין אלא ההשלכות, וכיון שגם לפי טענתו השניה הוא נשאר פטור אין הוא נחשב כמכחיש דבריו הראשונים. אולם הרמ"ה סובר שהעיקר הוא העובדות, ולכן אינו יכול לחזור בו.

אך לכאורה קשה, שכן הטור כתב שהרמב"ם סובר כר"י מיגאש, שיכול אדם לחזור בו מפטור לפטור ונאמן אפילו לאחר שבאו עדים, שלא כפי שביארנו את הרמב"ם שהעיקר בדברי בעל הדין הם העובדות. וניתן לומר שלא כדברי הטור, אלא כהבנת הנמוקי יוסף בדעת הרמב"ם שסובר כרמ"ה.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il