בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • כי תשא
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

רחל בת יקוט ז"ל

תורה שבלוחות ותורה שבתוכנו

תורה שבעל פה נכתבה בלוחות הראשונים, ולאחר שנשתברו נכתבה בתוכנו. מהו ההבדל המהותי שנוצר כתוצאה מכך? ומה הקשר ל"הדור קבלוה בימי אחשורוש"?

undefined

הרב חיים כץ

ט"ז אדר א' ה'תשס"ג
9 דק' קריאה 47 דק' צפיה
לוחות ראשונים ושניים
הגמרא במסכת בבא קמא בדף נד: אומרת:
שאל רבי חנינא בן עגיל את רבי חייא בר אבא: מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהם "טוב", ובדברות האחרונות נאמר בהם "טוב"? אמר לו: עד שאתה שואלני למה נאמר בהם טוב, שאלני אם נאמר בהן טוב אם לאו, שאיני יודע אם נאמר בהן טוב אם לאו. כלך אצל רבי תנחום בר חנילאי שהיה רגיל אצל רבי יהושע בן לוי שהיה בקי באגדה. אזל לגביה. אמר ליה: ממנו לא שמעתי, אלא כך אמר לי שמואל בר נחום אחי אמו של רב אחא ברבי חנינא ואמרי לה אבי אמו של רב אחי ברבי חנינא: הואיל וסופן להשתבר. וכי סופן להשתבר מאי הוי? אמר רב אשי חס ושלום פסקה טובה מישראל.

רש"י הסביר שלגבי כיבוד אב ואם בדברות האחרונות נאמר "למען יטב לך והארכת ימים", דבר שלא נאמר בדברות האחרונות. באופן פשוט מבינים, שאם היה נאמר בלוחות הראשונות שנשברו "טוב", אז היתה נפסקת הטובה מישראל, ובכדי שזה לא יקרה לא נאמר בהם "טוב". מה פתאום שתפסק טובה מישראל? מה ביאור הדברים? המהר"ל בתפארת ישראל מבאר אחרת.
כדי להסביר את הגמרא הזו יש להקדים את אחד הדרושים (חלק ב', דרוש י"ח) של בית הלוי. בית הלוי מביא מדרש בסוף פרשת כי תשא השואל מהיכן נטל משה את קרני ההוד, כמו שכתוב "ויהי ברדת משה מהר סיני קרן עור פני משה"? רבותינו אומרים שקרן מן המערה שבה נחבא כאשר גילה לו הקב"ה את כבודו, שנאמר "והיה בעבור כבודי ושמתיך בנקרת הצור". ר' ברכיה אומר: מן הלוחות. בילקוט שמעוני (כי תשא, תז) מובאת תשובה נוספת
ר' יהודה בר נחמן אמר: כשמשה כתב את התורה נשתייר בקולמוס קמעה והעבירו על ראשו ומשם נעשו לו קרני ההוד. ומשה לא ידע כי קרן עור פניו וכו'. כל ההוד שנטל ממתן שכר, אבל הקרן קיימת לו שנאמר 'קרנים מידו לו' (חבקוק ג) וכשיטלו הצדיקים שכרן לעולם הבא יטול הוא שכרו, שנאמר 'הנה ה' אלוקים בחזק יבוא וזרועו מושלה לו, הנה שכרו איתו ופעולתו לפניו' (ישעיה מ).

המדרש הזה הוא מדרש נעלם שיש להסבירו. מה פירוש הקולמוס? מה נשאר? למה העביר אותו משה על ראשו? למה יש הוה אמינא שהוא לא יטול שכרו?
בית הלוי מנסה לדרוש ולתת דרך של הבנה במה שמובא במדרש. כתוב בילקוט שמעוני במקום אחר שישנם דברים ש"עשה משה מדעתו והסכימה דעתו לדעת המקום". הגמרא מביאה ארבעה דברים שעשה והמדרש בפרשה מביא שני דברים: פרישתו מאשתו, מציפורה, ושבירת הלוחות, והסכימה דעתו לדעת המקום. אומר המדרש: "שיבר הלוחות כיצד? בשעה שעלה ונטלן שמח שמחה גדולה. כיוון שסרחו ישראל, אמר: אם אני נותן להם מזקיק אני אותם למצוות חמורות, ומחייב אני אותם מיתה לשמיים. חזר לאחוריו, וראו הזקנים ורצו אחריו. אחז משה בראשי הלוחות והם אחזו בראשם, וחזק כוחו של משה יותר מכוחם של שבעים זקנים, שנאמר 'ולכל היד החזקה'". בסיום התורה, בפסוק האחרון, התורה מוצאת לנכון לרמוז למה שקורה כשמשה יורד מההר: "ולכל היד החזקה אשר עשה משה לעיני כל ישראל". וממשיך המדרש: "נסתכל משה בלוחות וראה הכתב שבהם שפורח, וכבדו על ידי משה ונפלו מידיו ונשתברו" (ילקוט שמעוני, כי תשא רמז שצ"ג). בית הלוי מקשה איזה כתב פרח, ומדוע ההסתלקות של הכתב גרמה להכבדה? מה התרחש שם?
בית הלוי מאריך להוכיח ממספר מקורות שישנו הבדל יסודי בין הלוחות הראשונות לשניות. ישנו הבדל בנוסח בין הלוחות הראשונות שבפרשת יתרו, לבין הנוסח שבפרשת ואתחנן של הלוחות השניות. בית הלוי מבאר שישנו הבדל יסודי בין הלוחות הראשונות לאחרונות וזה לא רק הבדל של ניסוח. בסוף הפרשה, בציווי לכתוב את הלוחות השניות נאמר "כתוב לך את הדברים האלה כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל". המדרש (מדרש רבה מז, א) אומר:
הדא הוא דכתיב: 'אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו' (הושע ח). בשעה שנגלה הקב"ה בסיני ליתן תורה לישראל, אמרה למשה על הסדר מקרא ומשנה, תלמוד ואגדה, שנאמר 'וידבר אלוקים את כל הדברים האלה' (שמות כ), אפילו מה שהתלמיד שואל לרב, אמר הקב"ה למשה באותה שעה. מאחר שלמדה מפי הקב"ה אמר לו הקב"ה: למדה לישראל. אמר לפניו: רבונו של עולם, אכתוב אותה להם? אמר לו: איני מבקש ליתנה להם בכתב, מפני שגלוי לפני שאומות העולם עתידים לשלוט בהם וליטול אותה מהם, ויהיו בזויים באומות. אלא המקרא אני נותן להם בכתב, והמשנה והתלמוד והאגדה אני נותן להם על פה, שאם יבואו אומות העולם וישלטו בהם, יהו מובדלים מהם.

הקב"ה רוצה שלא יהיה לאומות העולם מגע בתורה שבעל פה. הושע אומר "אכתוב לו רובי תורתי, כמו זר נחשבו", ולכן האגדה, המשנה והתלמוד ניתנים על פה. יש חלוקה לשתי תורות: תורה שבכתב ותורה שבעל פה. אומר בית הלוי, שהפסוק הזה שעליו מבוסס המדרש, נכתב בלוחות השניות, אבל בלוחות הראשונות היה משהו אחר. את הלוחות הראשונות לא כותב משה רבנו, אותן כותב רבונו של עולם. משה שואל "אכתוב אותה להם?" משום שהוא יודע שהמקרא, המשנה, התלמוד והאגדה היו כתובים בלוחות הראשונות ולא היתה תורה שבעל פה. כל מה שתלמיד עתיד לשאול מרבו היה כתוב בלוחות. לכן היתה למשה רבנו הוה אמינא לחשוב שהלוחות השניות צריכות להיות כמו הלוחות הראשונות. הקב"ה לא הסכים לכך, ונימק זאת בכך שאם זה יכתב תהיה לאומות העולם שליטה על התורה. יש אמנם חלק שמוכרח להכתב, וזה המקרא, אבל פרט לכך הכל בעל פה, כדי שיהיו מובדלים מאומות העולם.
הגמרא בעירובין (נד) אומרת:
מאי כתיב 'והמכתב מכתב אלוקים הוא חרות על הלוחות', אלמלי לא נשתברו לוחות ראשונות, לא נשתכחה תורה מישראל. ר' אחא בר יעקב אמר: אלמלי נשתברו הלוחות הראשונות אין כל אומה ולשון שולטת בהם, שנאמר "חרות", אל תקרי "חרות" אלא "חירות".

ישנה חירות מאומות העולם, ואין כל אומה ולשון שולטת בהם, ובכל אופן זה הכל בכתב. אבל הכתב הוא מכתב אלוקים שחרות על הלוחות, ולכן אין כל אומה ולשון שולטת בו. בלוחות הראשונות גם התורה שבעל פה היתה כתובה, אבל היא היתה מוגנת מאומות העולם. לעומת זאת, בכתיבה של משה רבנו, אם הכל יהיה כתוב - "כמו זר נחשבו", תהיה בזה שליטה לאומות העולם. ואכן אנו רואים שהחלק שהוא כתוב יש לאומות העולם מגע בו, אבל החלק שהוא בעל פה, לאומות העולם אין מגע בו. זוהי הדרישה המיוחדת של רבונו של עולם, "כתוב לך את הדברים האלה ", זה כבר לא כמו שהיה קודם, כעת ישנם דברים מסוימים בלבד שצריך לכתוב.

ירידה או עליה?
"על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית את ישראל". הגמרא במסכת גיטין בדף ס לומדת מכאן ש"דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב, ודברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בעל פה". אלו כבר שני חלקים שונים שאי אפשר לשים אותם יחד. אבל, ה"זר נחשבו" זה רק בלוחות שניות. בלוחות הראשונות כל התורה כולה כתובה, אבל הלוחות השניות זה מציאות אחרת. יש כבר פחד ממגע של אומות העולם. בלוחות הראשונות אין פחד. בלוחות הראשונות יש חירות מאומות העולם. ואומר בית הלוי שאם כן, יש כאן ירידה. לולא נשתברו הלוחות לא היה מצב של שכחה של תורה. השכחה היא רק לאחר חטא העגל, בלוחות השניות. בתכנון המקורי, אין שכחה. "חרות" זהו דבר קבוע שלא יכול להימחק. זוהי ירידה עצומה לעומת מה שהיה מתוכנן.
אומר בית הלוי, שזוהי אמנם ירידה לעומת מה שהיה קודם, אבל יש בלוחות השניות צד של מעלה שלא היה קודם. במציאות הזו של תורה שבכתב שנפרדה מהתורה שבעל פה יש משהו חדש. בירידה הזו יש צד עליה. מהו?
בתכנון הראשוני של הלוחות הראשונות, הלוחות הכילו את כל התורה, אפילו מה שתלמיד שואל את רבו. הכל היה רמוז בלוחות הראשונות. ואז, התורה וישראל הם שני דברים שונים. ארון הקודש הוא תשמיש של קדושה, כי יש בתוכו ספר תורה. כך היה גם עם ישראל, תשמיש קדושה לתורה, "ארון" שבתוכו התורה. אבל בלוחות השניות: "על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית את ישראל". התורה נמצאת בפה שלנו. הגוף שלנו הופך להיות חפץ של קדושה, דבר שלא היה קודם לכן. קודם לכן הלוחות החזיקו את התורה. לאחר חטא העגל, זו אמנם כתיבה של משה רבנו, זו תורה שמשתכחת, וזה לא "חרות", אבל אנחנו הופכים להיות הקלף של ספר תורה. אנו מברכים "אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו", הטור אומר שצריך לכוון, ש"נתן לנו תורה אמת" - זו תורה שבעל פה, ו"חיי עולם נטע בתוכנו " - זו תורה שבעל פה. תורה שבעל פה מתגלה על ידינו. זה עניינה. להתגלות על ידי הדיבור שלנו בתורה ועל ידי המחשבה שלנו בתורה.
כך יוסבר גם עניין קרני ההוד שזכה להן משה רבנו. המדרש תיאר שנשתייר בקולמוס דיו ואותו נתן משה על ראשו. מהמדרש הקודם רואים שמשה שואל "אכתוב להם?" הוא חשב שהלוחות הראשונות יהיו כמו השניות, ושהלוחות השניות יכילו את הכל. הקב"ה אומר לו שיש שני דברים: תורה שבכתב ותורה בעל פה, ואם אכתוב לו רובי תורתי - "כמו זר נחשבו". החלק הזה של תורה צריך להיות בתוך ישראל. וזה המשל ש"נשתייר קמעה בקולמוס", הוא הכין יותר דיו, עבור תורה שבעל פה, ומכאן זכה לקרני ההוד. הקרינה של פני משה היא מאותו שיור, מאותה ההכנה שהכין לכתוב את התורה שבעל פה, ושלבסוף כתב אותה בראשו במקום בלוחות.

המסירות והקושי בלוחות שניות
בפרשת נח אומר המדרש: "'אלה תולדות נח' - יתברך שמו של מלך מלכי המלכים הקב"ה שבחר בישראל משבעים אומות, כמו שכתוב 'כי חבל ה' עמו יעקב חבל נחלתו' ונתן לנו את התורה בכתב, רישומו ברמז צפונות וסתומות ופירשום בתורה שבעל פה, וגילה אותם לישראל. ולא עוד אלא שהתורה שבכתב כללות, ותורה שבעל פה פרטות ותורה שבעל פה הרבה ותורה שבכתב מעט". "אכתוב לו רובי תורתי", אם רוב התורה יהיה בכתב - "כמו זר נחשבו". תורה שבעל פה היא הרבה והתורה שבכתב היא מיעוט, ולא ניתן לכתוב את רוב התורה. וממשיך המדרש: "ועל שבעל פה נאמר "ארוכה מארץ מידה ורחבה מיני ים" (איוב יא) וכתיב 'ולא תמצא בארץ החיים' (איוב כח) ומאי 'לא תמצא בארץ החיים', וכי בארץ המתים תמצא? אלא שלא תמצא תורה שבעל פה אצל מי שיבקש עונג העולם, תאוה וכבוד וגדולה בעולם הזה, אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר 'זאת התורה אדם כי ימות באהל' (במדבר יט). וכך דרכה של תורה: פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל". פת במלח תאכל שייך במיוחד בתורה שבעל פה. מדוע? ממשיך המדרש: "לפי שלא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא על התורה שבעל פה, שנאמר 'כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית'". לא נאמר "למען", "בעבור" "בגלל" אלא "על פי". ואומר המדרש "שזו התורה שבעל פה שהיא קשה ללמוד, ויש בה צער גדול. ותורה שבעל פה משולה לחושך שנאמר 'העם ההולכים בחושך ראו אור גדול (ישעיהו ט)". את האור הגדול אפשר לראות רק כשנמצאים בחושך. מי שמוכן ללכת בחושך יראה אור גדול שאותו יאיר לו הקב"ה. הם לא רואים בכוחות עצמם, אלא הם הולכים בחושך, והמסירות נפש הזו היא זו פתיחת פתח שלנו מלמטה, והקב"ה פותח פתח מלמעלה.
וממשיך המדרש: "ולא קבלו ישראל את התורה עד שכפה עליהם הקב"ה את ההר כגיגית, שנאמר 'ויתייצבו בתחתית ההר', ואמר רב דימי בר חמא אמר להם הקב"ה לישראל, אם מקבלים אתם את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם". ושואל המדרש את קושיית התוס' ממסכת שבת בדף פח. מצד אחד אמרו ישראל "נעשה ונשמע", ומצד שני כתוב שקבלו את התורה בכפייה? האם קבלת התורה היתה בכפיה או ברצון? התוס' שם משיב על כך והמדרש תנחומא מביא תשובה נוספת. המדרש מסביר שישראל מוכנים לקבל את התורה שבכתב. בשביל תורה שבכתב לא צריך להתייגע ולהתאמץ, הכל נראה בהיר. אבל על תורה שבעל פה נאמר שזו הליכה בחושך, ואותה ישראל לא רצו לקבל, אלא בכפייה. אבל ההליכה בחושך, וההתייגעות מביאה לידי ראייה של אור גדול, "לפי שאין לומד אותה (את התורה שבעל פה) אלא מי שאוהב את הקב"ה בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו שנאמר 'ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך', מניין אתה לומד שאין אהבה זו אלא לשם תלמוד, ראה מה כתיב אחריו: 'והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצוך היום על לבבך', איזהו תלמוד שהוא על הלב הוה אומר 'ושננתם לבניך'. ללמדך שפרשה ראשונה שבקריאת שמע, אין בה פירוש מתן שכרה בעולם הזה".
בפרשה השניה כתוב "ונתתי מטר ארצכם" וכו', ישנה הבטחה של שכר גשמי, ואילו בפרשה הראשונה אין מתן שכר. בתורה שבעל פה השכר הוא רוחני, והפרשה השניה של קריאת שמע עוסקת בתורה שבכתב ששכרה הוא גשמי. תורה שבעל פה דורשת התמסרות בדרך הלימוד, היא דורשת יגיעה ומסירות נפש, וגם מסירות לכך שאדם לא יחפש את העולם הזה ולא את השכר.
זה מה שמתחדש בלוחות השניות. מתחדשת מציאות של תורה שבעל פה שלא היתה קודם. מצד אחד יש כאן ירידה ושפל. ישנו חטא העגל, עם ישראל לא מקבל "מכתב אלוקים" ומתחדשת שכחה. אבל, מצד שני, לא היינו הופכים להיות קלף של ספר תורה. לא היינו הופכים להיות תשמישי קדושה. עכשיו הגילוי של התורה נעשה באמצעותנו וזו מציאות שלא היתה קודם. על זה היתה כפיה. כשמשה יורד מההר והזקנים רצים אחריו הוא רואה את הכתב פורח. פרח אותו חלק של תורה שבעל פה, שהיתה כתובה בלוחות. ואז - "כבדו ידי משה". מאז זה כבר לא פשוט. מה שהיה פעם בלי מאמץ, הופך להיות במאמץ גדול. עכשיו צריך להתייגע. מצד אחד זו ירידה, אבל מצד שני זו יכולה להיות עליה שאין כמוה. האדם בכוחות עצמו "מייצר" תורה ומגלה אותה.

התיקון בימי הפורים
כך ניתן להבין את הגמרא בשבת שאומרת ש"הדור קבלוה בימי אחשורוש". בפורים ישראל מקבלים מחדש ברצון את מה שקבלו קודם בכפייה. עמלה של תורה, היגיעה של תורה והגילוי של תורה שבעל פה התחיל בימי בית שני והלאה, וזה "הדור קבלוה בימי אחשורוש". מאותו זמן נהיה גילוי של אהבה של ישראל לקב"ה, וכמו שהזכיר המדרש שהיגיעה הזו זה "ואהבת את ה' אלוקיך", ש"לא יתכן שילמד אדם תורה שבעל פה אלא אם כן הוא אוהבו של מקום". ואז ממילא "ראו אור גדול". זהו עניינו של פורים, וזה התיקון של חטא העגל. חטא העגל היה פגם במידת האהבה שלנו כלפי רבונו של עולם. העם ראה "כי בושש משה לרדת מן ההר" (שמות לב). העם לא יכול היה לחכות יותר. לאוהב יש סבלנות, והוא מוכן לחכות עד שיגיע אהובו, אבל העם לא חיכה.
אדר ראשי תיבות "ר אש ד ברך א מת" (בסדר הפוך), וחז"ל דורשים: "ראש דברך אמת ולא סוף דברך אמת? אלא מראש דברך נכר שסוף דברך אמת", וזה עניינו של אדר. בקבלה הזו שקבלו ישראל את התורה בימי אחשורוש, מתברר שהכפייה שבה קבלו ישראל את התורה, בסופו של דבר היא כפייה מרצון, מתוך אהבה כלפי רבונו של עולם.
לפי האמור לעיל, ניתן לבאר את האמור בגמרא בבא קמא סוף פרק ה', שהוזכרה לעיל, באופן הבא: "וכי סופן להשתבר מאי הוי, אמר רב אשי חס ושלום פסקה טובה מישראל?!" - בתמיהה. דהיינו, יש צד של טובה שמתגלה דוקא עם שבירתם של הלוחות הראשונים וכתיבתם של הלוחות האחרונים, וזוהי תמיהת רב אשי.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il