בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • קדושים
לחץ להקדשת שיעור זה

פרשת קדושים תשס"ג

"קדושים תהיו" - לא רק ציווי אלא גם הבטחה; התורה מטהרת את האדם; עניינו של יום; כיצד מוכיחים חבר; ענייני יום הזכרון ויום העצמאות.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

ר"ח אייר תשס"ג
9 דק' קריאה 39 דק' צפיה
"קדושים תהיו"
"וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אלהם קדשים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם" 1 , רש"י 2 מפרש "קדשים תהיו - הוו פרושים מן העריות ומן העבירה". קדושים לשון של פרישות. לפרוש מכל דבר שלילי. להיות פרושים מן העבירה, מן הטומאה, מהתאוות ומהחומריות זה כבר גדר של קדושה. אבל קדוש זה לא רק המנעות והתרחקות מהצד השלילי שבחיים, אלא גם עשיה חיובית: קידוש החיים, רוממות החיים, קידוש החומר והעלאתו למדריגת קודש. וזו מדריגה עליונה, שהמסילת ישרים מונה אותה בסוף מדריגות העליה. לאחר הזהירות והזריזות, הנקיות והפרישות, הטהרה והחסידות, יראת חטא והענווה באה הקדושה. ובעל המסל"ש אומר שלמדריגת הקדושה אי אפשר להגיע לבד, הקדושה מתחילה ע"י האדם וסופה ע"י שמים. וזהו צו אלוקי - לעלות ממדריגה למדריגה, אי אפשר לדלג, יש סדר של עליה זהירות וזריזות נקיות פרישות וכד', והתורה אומרת לנו "קדושים תהיו כי אני ה' אלהיכם".

הזוהר אומר שכשחכמים היו מגיעים לפרשה זו היו שמחים, כי בפרשה הזו ישנם הרבה סודות והרבה מצוות. כל עשרת הדברות רמוזים בפרשה הזו, ואומר הזוהר: ר' יוסי היה הולך בדרך ופגש את ר' חייא, אמר לו: זה שאמרו מה שכתוב בעלי "ולכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ומנחה עד עולם, בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר הוא בדברי תורה..." מפני שדברי תורה עולים על כל הקורבנות שנאמר "זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת וכו'", ומי שנגזר עליו עונש מלמעלה והוא משתדל בדברי תורה - עונשו נקרע.
דברי תורה, אומר הזוהר, מטהרים ובהם נטהר האדם. דברי תורה לא מקבלים טומאה. התורה היא רפואה לאדם. היא תמיד בטהרתה - שנאמר "יראת ה' טהורה עומדת לעד", ומניין שיראת ה' זו התורה, שנאמר "ראשית חוכמה יראת ה' ", התורה והיראה הם קשורות. והתורה נקראת קדוּשה "כי קדוש אני ה'", התורה היא שמו של הקב"ה ועליה נאמר "כי קדוש אני ה'", לכן מי שלומד תורה נטהר, ומתוך כך מתקדש, שנאמר "קדושים תהיו". "קדושים תהיו" - זה לא רק ציווי - אלא זו גם הבטחה!
ועוד נאמר "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" ומיד נאמר "ואלה הדברים", פירושו של דבר שע"י דברי התורה אתם תהיו "ממלכת כהנים וגוי קדוש".
אם כן אומרת כאן התורה "קדושים תהיו" - ע"י התורה. העליה של האדם למדריגת הקדושה זה ע"י התורה שהיא קדושה.

פרשה זו מליאה במצוות. ולכאורה מדוע נכתבו הדברים בסדר הזה? יש מצוות בין אדם למקום, ובין אדם לחבירו, מצוות מסוגים שונים, הכל בערבוביא? אולי זה בא להראות לנו שהכל דבר אחד, בא משורש אחד, והכל קשור זה בזה.


ביומו תתן שכרו
"לא תלין פעולת שכיר איתך עד בוקר", אפשר להבין את הדברים כפשוטם, "ואליו הוא נושא את נפשו" לכן "ביומו תתן את שכרו" 3 . חכמים תמיד היו נזהרים מאוד בהלכה זו, אפילו אם השכיר היה מוכן לוותר. אבל יש בזה גם עומק.
לכל יום ויום ישנה מהות מיוחדת, כל יום יש בו הופעה מיוחדת בעולם. אנחנו לא רואים את זה, לנו הימים נראים דומים זה לזה. לכן יש הלכה שאם אדם חלם חלום - יצום אפילו בשבת. למה לא ביום אחר? כי זה לא יועיל, החלום שייך לעניינו של היום הזה - ובאותו היום צריך לעשות את התיקון. אפילו שאסור לצום בשבת הוא צריך לצום, ואח"כ צריך לעשות תענית על זה שהוא צם בשבת. "ביומו תתן שכרו", כל יום שהולך לאיבוד אין לו השלמה.

"לא תקלל חרש"
ברור שאין לקלל בכלל, ובכלל זה חרשים. אך מדוע הדגישה התורה לא תקלל חרש. לכאורה למה לא? הרי הוא לא שומע, ואתה לא פוגע בו? ללמדנו שדיבור רע של אדם גם אם אין לו תוצאות חיצוניות - הדיבור פועל לרעה. וכמו כן, דיבור טוב של אדם פועל לטובה. ואומר הזוהר: לכן, מי שהולך בדרך ישרה בתורה - המילים שלו עולות למעלה, וכוחות עליונים מתחברים למילותיו. ומי שרוצה ללמוד תורה אבל לא מוצא מי שילמד אותו ומשום כך הוא לומד תורה מבולבלת והוא מגמגם בה - אעפ"כ דיבורו עולה למעלה והקב"ה שמח בו.
כוח הדיבור של האדם - זה מה שאנו לומדים מן הפס' הזה.

"הוכח תוכיח"
ובהמשך, "לא תשנא את אחיך בלבבך הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא 4 ". דיני תוכחה. על זה אומר הזוהר: צריך ללמוד מרבש"ע איך מוכיחים. בתחילה כשאדם חוטא - הקב"ה מוכיח אותו ע"י ייסורים שרק החוטא יודע עליהם, פצעים במקומות נסתרים, כאבים שאינם נראים כלפי חוץ. אם אדם לא משים ליבו לכך - הקב"ה עושה אותו חולה ואז באים אליו קרוביו וחבריו הטובים והם יעוררו אותו לעשות חשבון נפש. ואם עדיין לא חזר בתשובה הקב"ה מוכיח אותו בגלוי, ואם גם זה לא עוזר - הקב"ה עוזב אותו לנפשו.
כך אנו צריכים להוכיח: באהבה ובסתר , הכל ע"מ שלא יפגע. ואם לא שמע - יש להוכיח אותו בין קרוביו, וכן הלאה. הכל מתוך אהבה.
ומוסיף הזוהר, ואם לא מזדמן לאדם להוכיח את חבירו בסתר - יוכיח אותו בצורה עקיפה, הכל ע"מ לחוס על כבוד האדם - אפילו על הרשעים. מה יעשה? יגיד לו: פלוני עשה ככה וככה וקבל עונש כזה וכזה, שיבין האדם בעצמו שהוא חוטא. והדברים פשוטים.
הרמב"ן על הפסוק הזה "הוכח תוכיח" לאחר הסבר הפשט הוא מוסיף: "והנכון בעיני": שאם חבר עשה לך דבר שאינו כהוגן אז לא תשנא את אחיך בלבבך, אלא דבר איתו תוכיח אותו, ואז או שהחבר ייתן לך הסבר למה הוא עשה מה שעשה, ואז אתה תסלח לו ולא תהיה ביניכם שנאה, או שהוא יגיד: אכן טעיתי!, ואז תשלימו ביניכם.
ספר החרדים 5 אומר שבעצם זה עיקר המצווה . "וכתב הרמב"ם והרמב"ן דמיירי בתוכחה דחייב להוכיח אדם את חבירו שעשה לו או לקרובו רעה", לא מדובר שאדם חטא לשמים אלא אדם עשה לך או לקרובך רעה או שדיבר עליך רעה בפניך או שלא בפניך ואז אתה תוכיח אותו. זאת אומרת עיקר המצווה להוציא את השנאה מהלב, להוציא את הרגשות שלך מהלב החוצה, להגיד אותם ולסלק אותם.
ממשיך ספר החרדים: "ענף מצווה, ופירוש שני, מיירי ברואה חבירו שחטא או שהלך בדרך לא טובה - מצווה להחזירו למוטב", זה ענף מהמצווה - מה שאנחנו חושבים כעיקר המצווה להוכיח אדם על חטאיו כלפי שמים, זה רק ענף. וכל זה כמובן בנחת ואהבה. שהמוכח ירגיש שאתה מוכיח אותו לא מפני שאתה רוצה לגלות את חסרונו אלא כי אתה רוצה שיהיה לו טוב, אז כמובן הוא יקבל את התוכחה וזה יהיה באופן של "לא תשא עליו חטא".
היום, אנשים נמנעים ממצוות תוכחה. לא רוצים להתערב בחיי חבריהם. תחיה ותן לחיות. זה בניגוד גמור למה שהתורה אומרת, כי מצוות תוכחה נובעת מכך שיש קשר בתוך עם ישראל. "כל ישראל ערבים". לכן צריך להוכיח.
אמרתי קודם שהמצווה הזאת נובעת מערבות עם-ישראל, ובאמת הראי"ה 6 חוקר בזה האם מצוות ערבות נובעת ממצוות תוכחה, אם יש מצווה להוכיח ואם אתה לא מוכיח את חברך והוא חוטא, אז אתה בעצם חוטא כי לא הוכחת אותו, מכאן שכל ישראל ערבים. או להיפך מכיוון שכל ישראל ערבים ממילא אחד צריך להוכיח את השני כי זה נוגע לך, כשאתה מוכיח את השני אתה בעצם מוכיח את עצמך, כי אם הוא חוטא אתה נענש. אתה מחוייב לקיים מצוות - וגם מחוייב שאחרים יקיימו מצוות!
הרב אומר שאולי אפשר לקשור את זה במחלוקת התנאים של ר' יהודה ור' נחמיה במסכת סנהדרין 7 שנחלקו אם משעה שנכנסו ישראל לארץ ועברו את הירדן האם כולם ערבים גם בנסתרות או רק בנגלות. "הנסתרת לה' אלהינו והנגלת לנו ולבנינו עד עולם 8 ",ונקוד על ה"לנו ולבנינו עד עולם", ואמרו חז"ל שהכוונה למעֵט, ונחלקו בזה - מה זה בא למעט: האם משעה שנכנסו ישראל לארץ הם ערבים זה לזה בנגלות בלבד. קודם שנכנסו לארץ ישראל - לא היו ישראל ערבים בכלל, ו"היום הזה אתה נהיית לעם" - כלומר כשישראל נכנסים לארץ - ארץ ישראל מאחדת אותם, כמו שכתוב "אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ ", והזוהר מדייק: בארץ אתה גוי אחד. ועל מה הם ערבים עכשיו? רק על הנגלות. או, שמשעה שנכנסו ישראל לארץ הם נהיו ערבים גם על הנסתרות, על הנגלות הם היו ערבים גם מקודם במדבר, ועכשיו הם ערבים גם על הנסתרות: אדם חוטא בסתר - כל ישראל ערבים לו, מפני שכל ישראל זה עם אחד, זו מציאות אחת. "כל ישראל ערבים זה לזה".
אומר הרב, אם נאמר שעל הנסתרות חייבים כולם, נמצא בעצם שהערבות אינה נובעת מדין התוכחה אלא להיפך התוכחה נובעת מדין הערבות. כשאתה רואה שמישהו חוטא אתה צריך להוכיח אותו, התוכחה היא פועל יוצא מ"כל ישראל ערבים זה לזה".

אני חושב שגם הרב כשהוא תולה את הדברים זה בזה, הוא לא מתכוון שמי שאומר שרק בנגלות ישראל ערבים - זה אומר שבאמת ישראל ערבים זה לזה רק בנגלות, אלא בוודאי יש ערבות גם באופן המהותי, אלא השאלה האם יש ערבות גם בדין החיובים שבעונשים, בפועל. אבל כל ישראל הם מציאות אחד, האומה הישראלית היא מציאות אחת. ו"הוכח תוכיח את עמיתך" קשור בעניין הזה. אי אפשר להיות אדיש למה שקורה אצל השני. ההוכחה צריכה להיות מתוך התפיסה הזאת, מתוך הקשר הזה. אדישות אחד לשני זו אדישות לעצמנו, כל ישראל הם אברים של גוף אחד שלם. וזה מה שאנחנו רואים בהמשך בתורה "ואהבת לרעך כמוך ", זה לא בא לצמצם: כמוך ולא יותר ממך, אלא זה בא לומר: הוא ואתה - אחד. אתה לא מצֻווה לאהוב זר - אתה מצווה לאהוב את עצמך. יש אנשים שיש להם סיבוך עם עצמם, הם לא אוהבים את עצמם, יש אנשים שיש להם בעיה עם אחרים - זו גם כן בעיה בתוך עצמם, הם לא יודעים שזו בעיה בתוך עצמם, אהבת ישראל היא טבעית, היא הכרחית כי כל ישראל הם מציאות אחת.

כלל ופרט
אני ראיתי פה דבר יפה מאוד של ה"שפת אמת". הוא אומר: "ואהבת לרעך כמוך אמר ר' עקיבא: זה כלל גדול בתורה" - שאהבת ישראל זו תפיסה כללית, כשאתה עובד את ה' אתה צריך לעבוד אותו בשם כל ישראל לא כפרט שעובד את ה'. כך אנחנו אומרים לפני קיום מצווה "לשם ייחוד... בשם כל ישראל", כל מצווה שאנו מקיימים היא בשם כל ישראל. המצווה היא על כלל ישראל ומתוך כך כל פרט מצֻווה. זה גם ההסבר מדוע נשים יכולות לברך "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו" במצוות עשה שהם לא נצטוו 9 , כי כל אחד שאומר "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו" - לא מתכוון על עצמו, כלל ישראל מצווה - וזה כלל גדול בתורה.
לכן לפני שאדם מתחיל להתפלל הוא צריך לקבל עליו מצוות עשה של "ואהבת לרעך כמוך" כפי שכתוב בסדור, כי המצווה הזאת היא הבסיס לתפילה, אתה לא "פרט" מתפלל - כל אחד שמתפלל הוא בחינה מסויימת של "כלל ישראל" שמתפלל. וממשיך ה"שפת אמת", ר' עקיבא אמר שזה כלל גדול - סימן שיש כלל קטן, ואיזה כלל קטן יש בתורה שלעומתו זה כלל גדול? כלל קטן זה האדם בעצמו. שכשהוא עובד את ה' הוא צריך לעבוד את ה' בכל כוחותיו בכל הריכוז, "כל עצמותי תאמרנה". ובן עזאי אומר "יש כלל גדול מזה - זה ספר תולדות אדם", ומבאר השפת אמת בדרכו, שבן עזאי אומר שאדם צריך לעבוד לא רק בשם הדור הזה, אלא בשם כל הדורות, בשם כל התולדות של האדם. זו עבודת ה' הגדולה ביותר, לעבוד בשם כלל ישראל של כל הדורות. כי כלפי שמיא אין עבר אין הווה ואין עתיד. כשאדם מתפלל לקב"ה - הקב"ה מסתכל על כל הבריאה בבת-אחת, אין אצלו עבר הווה ועתיד. כשאדם עושה מצווה הוא מבצע אותה בשם כל האומה לדורותיה, בשם כל ישראל לדורותיו מאברהם אבינו ועד התולדות שיבואו אחר כך - זה כלל גדול בתורה.
אלה דברים גדולים שצריך להפנים אותם. שאדם ידע לצאת מהפרטיות שלו, בפרט בזמננו אנו שיש איזו רוח כזו שאדם מתרכז בתוך עצמו ועובד על עצמו, זה טוב - אבל לא במקום ההתבוננות של היות האדם חלק מהכלל.

חודש אייר
הדברים אמורים במיוחד בשבת זו, שבת ר"ח אייר.
לכל חודש יש את המהות שלו, ובדור זה נתגלתה המהות המיוחדת של חודש אייר. שני מאורעות גדולים ועצומים ארעו בחודש אייר: יום העצמאות, יום שנשתחררנו בו מעול גויים אחרי אלפיים שנות גלות. זכינו להתחיל כאן בבנית מלכות ישראל, זה היה פתח לכל מה שקרה כאן מאז ה' אייר, יום הקמת המדינה. ואחר כך שלב חדש שוב בחודש אייר, מלחמת ששת הימים. אמנם לא הכל עוד בידינו, אבל הכל עוד יחזור אלינו בעז"ה, לא רק חלקי הארץ שכבשנו במלחמה אלא כל ארץ עשרת העממים. כל צעד מכשיר את הצעד הבא, כבשנו את סיני - אמנם הוא לא בידינו אבל זה עשה כבר הכשרה לשלב הבא, וכמובן קבלנו את ירושלים השלמה עיר הקודש, וזה הכל אירע בחודש אייר, זה אומר שהחודש הזה נתגלה כחודש של גאולה. הכרנו את ניסן כחודש של גאולה - ומתוך חודש ניסן נמשך אייר - חודש של צעדים חשובים בגאולה. אנחנו לא יודעים אם בחודש הזה יהיו שאר הצעדים, אבל על כל פנים נעשה החודש הזה לחודש מיוחד.
באמת התקופה הזאת שבין ניסן לחג השבועות היא תקופה מיוחדת, היא תקופה מרוממת, בגלל שהיא כל כך גדולה - שורה עליה מידת הדין, וקרה מה שקרה ובגלל זה אנו נוהגים מקצת דיני אבילות. אלו לא ימים של קשיים - אלו ימים של גודל, ובתקופה גדולה יש גם סיכונים גדולים. מתקרבים אל הקודש אז כל צעד שעושים לא נכון הוא הרבה יותר חמור מבימים אחרים.
התחלנו את החודש הזה בשבת קודש. שבת מיוחדת שהיא גם ראש חודש. שתי קדושות עליונות, קדושה אחת שהיא קביעא וקיימא, קדושה אלוקית, וקדושה שניה קדושה מיוחדת שמתגלה ע"י ישראל "מקדש ישראל והזמנים". קדושת ר"ח מגלה את המעלה המיוחדת של עם ישראל שיש להם כח לקדש את הזמנים, ליצור קדושה. וכששתי הקדושות האלה מתחברות ביחד: קדושת ישראל וקדושת השבת - זה נותן עצמה מיוחדת. עם הכוח הזה נכנסנו לחודש אייר, ובעז"ה יהיה החודש הזה סוף וקץ לכל צרותינו תחילה וראש לפדיון נפשנו. ונעלה בחודש הזה במעלות הקודש מגאולת מצרים למתן תורה.
כתוב ברמ"א שטוב להתחיל בר"ח, כשמתחילים איזה דבר - לעשות את זה בר"ח. אנחנו מתחילים את זמן קיץ בר"ח (אבל יומיים לפני כן עושים הכנות).
שיהיה החודש הזה חודש טוב ומבורך לכל עם ישראל. אמן.


^ 1 ויקרא יט, ב.
^ 2 שם.
^ 3 דברים כד, טו.
^ 4 ויקרא יט, יז.
^ 5 פרק ד, אות כח.
^ 6 הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל.
^ 7 סנהדרין מג:
^ 8 דברים כט, כח.
^ 9 לפי חלק מהפוסקים.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il