בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • דברים
לחץ להקדשת שיעור זה

שערי הארץ ושערי המקדש

שיא המדרגות * מדרגת משה * נסיונות אחרונים * בחינות השמים והארץ * החטא בכל המדרגות* חומרת המצב * האור שבחושך

undefined

אב תשס"ג
8 דק' קריאה 33 דק' צפיה
שיא המדרגות
"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב" (דברים א, א). "בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר" (שם ה). חז"ל מסבירים שמשה באר את התורה בשבעים לשון (בראשית רבה מט, ב). כעת במצב זה שעומדים ישראל בעבר הירדן בא ביאור התורה באופן השלם, בכל המובנים. עניינה של התורה הוא, להתקיים ולהילמד בארץ ישראל. כל מה שישראל מקיימים את המצוות בחוץ לארץ זה בבחינת "הציבי לך ציונים", כדברי המדרש שמביא הרמב"ן (ויקרא יח, כה), כדי שעם ישראל לא יצטרכו ללמוד את המצוות מחדש בשובם לארץ, אלא יהיו רגילים בהם. לכן משה מבאר את דברי התורה באר היטב כאן בערבות מואב ערב הכניסה לארץ ישראל. דברי התורה מתגלים בצורה חדשה, מעין מה שאומר החתם סופר (שו"ת חתם סופר יורה דעה, סימן רלג), שכאשר תשובתו תגיע לארץ ישראל היא תתעלה למעלה חדשה.
הזוהר (תרומה קסא.) אומר שלאחר שישראל עברו ארבעים שנה במדבר ועומדים בעבר הירדן נשמעים דברים מיוחדים, חדשים: "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ", (דברים ד, לה) "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד", (שם, לט) וכן בפרשה הבאה מובא הפסוק: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (שם ו, ד). אלו פסוקים מיוחדים, המדברים על יחוד ה', שלא נאמרו בסיני. הם נאמרו לישראל כעת מפני שהשגה זו, שאין עוד מלבדו של הקב"ה והכל בטל אליו, היא השגה שישראל מסוגלים לקלוט אותה רק עם הגעתם לארץ ישראל. בתפילת מנחה של שבת אנו אומרים: "אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". בארץ, ישראל אחד ושמו של ה' יתברך מופיע כאחד, זה עניינה של ארץ ישראל.
מדרגת משה
"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה" (שם א, א). חז"ל אומרים לנו שמשה דיבר מעצמו את ספר דברים. ויש לשאול: הרי חז"ל אמרו שמי שאומר שאות אחת בתורה לא נתנה מהשמים הוא כופר בתורה, אז איך חז"ל אומרים שמשה אמר מפי עצמו ספר שלם בתורה - כוונת הדברים היא שכעת מה שמשה רבנו מדבר זו תורה. משה רבנו לאחר ארבעים שנה במדבר נכנס לעבר הירדן. עבר הירדן עדיין לא נתקדש בקדושת ארץ ישראל, אבל הוא יתקדש בעתיד בקדושת הארץ כאשר עבר הירדן המערבי יתקדש, והוא יהיה חלק בלתי נפרד מארץ ישראל. משה מצטער שהוא לא יכול להיכנס לארץ אף שהוא נמצא בעבר הירדן כי עבר הירדן עדיין לא נתקדשה. כעת יש במקום הזה בחינת קדושה בכוח. וכאן עומדים ישראל לקראת הכניסה לארץ במקום שאמור להתקדש בקדושת הארץ. לכן גם משה מגיע למעלה מיוחדת, מעלת ארץ ישראל, ואז משה מדבר כביכול מפי עצמו ובאמת אלו דברי תורה הנאמרים מפי הגבורה.
נפש החיים (שער ג, יד) אומר: בפרשת והיה אם שמוע נאמר: "לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם" (שם יא, יג) פסוק זה נאמר בלשון נסתר, ובפסוק הבא כתוב בלשון מדבר: "וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ". משה אומר: אם תעבדו את ריבונו של עולם – "ונתתי מטר", מי יתן? משה רבנו? מדויק מזה שמשה רבנו בטל כל כך כלפי דבר ה' עד שהשכינה מדברת מתוך גרונו. וזה נאמר במקום בו משה רבנו מגיע למעלתו הגבוהה ביותר. גם משה וגם ישראל מגיעים למעלה עליונה, למוכנות לכניסה לארץ ישראל, להתעלות למעלתה.
ניסיונות אחרונים
"וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ אֲלֵהֶם: אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן וְאֵת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּעַשְׁתָּרֹת בְּאֶדְרֶעִי" (דברים א, ג-ד). דברי משה נאמרים לאחר הכותו את סיחון ועוג מלך הבשן, אז הדברים יכולים להיות יותר נשמעים, לאחר שעם ישראל מנצחים במלחמות. ניתן לבאר זאת כפשוטו, מעמדו של משה מתעלה בזה שמתחילים להתקיים הבטחותיו וכעת הוא יכול לומר להם דברי תוכחה.
אך ניתן לבאר זאת באופן יותר עמוק. מלחמת סיחון היתה מלחמה פיזית אך בשורשה היא מלחמה רוחנית. עם ישראל רוצים להיכנס לארץ ישראל וסיחון ועוג עומדים בפתחה ורוצים למנוע את כניסת ישראל לארץ. לא רק מבחינה פיזית אלא שהם מתנגדים לדרכם של ישראל. יש להם דרך אחרת. הם בעלי תאוות גשמיות וישראל באים עם דגלים של אמונה ותורה מן השמים. סיחון ועוג רוצים לעכבם מלהגיע למעלתם השלמה העצמית. סיחון ועוג הם כנגד שני מלאכי חבלה - תאווה וגאווה, ורק כאשר מנצחים את המחסומים הרוחניים האלה ניתן להיכנס לארץ ישראל.
המלחמה מתקיימת בערב הכניסה לארץ, עם ישראל מתקדם ורגע לפני הכניסה ישנו מעצור. ניתן ללמוד מזה שכאשר אדם הולך בדרך וכמעט מגיע למטרה יש מחסומים ועצירות בדרכו, ואלו הקשיים הכי קשים ויש להתגבר עליהם. הקב"ה מקשה את לבבו של סיחון. זאת אומרת שהייתה אפשרות אחרת, שסיחון יתן לישראל לעבור בגבולו ולא הייתה מתפתחת מלחמה, אך הקב"ה מקשה את לבבו. אפשר לנצח קשיים על ידי שעוקפים אותם. ישנה אפשרות להתחמק מהיצר הרע ולא לבטל אותו, ממשיכים בדרך אך הוא עדיין קיים. אבל הקב"ה רצה שישראל ינצחו את העיכובים הרוחניים הללו, ואז יוכלו להיכנס לארץ באופן היותר שלם.

בחינות השמים והארץ
קראנו הפטרה מיוחדת, הפטרת חזון. "חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ אֲשֶׁר חָזָה עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם בִּימֵי עֻזִּיָּהוּ יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּהוּ מַלְכֵי יְהוּדָה: שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ כִּי ה' דִּבֵּר בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי" (ישעיהו א, א-ב). משה רבנו התנבא ואמר: "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי" (דברים לב, א), וישעיהו אומר: "שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ". מבאר המדרש: משה שהיה קרוב לשמים אומר: האזינו השמים שזה דיבור קרוב, וישעיהו שהיה קרוב לארץ אמר: האזיני ארץ (תנחומא האזינו ב). ביאור העניין: לשמים יש משמעות רוחנית חוץ מהמשמעות הממשית, הפיזית, של השמים. משה רבנו קיבל תורה מן השמים, ישעיהו מדבר על מה שישראל עושים בארץ, הוא מוכיח את ישראל על מעשי המצוות הנעשים בארץ. משה רבנו מדבר בגובה שלו שהוא קרוב לשמים, שעל ידו נמסרת התורה מן השמים. וישעיהו קרוב יותר למעשים שבארץ, לצד הביצועי של התורה. כעין דברים אלו כותב הגר"א: לאדם יש גוף ונפש, הגוף מן האדמה והנפש מהשמים. וכן לתורה יש צד עליון שהיא ניתנה מהשמים, ויש לה צד תחתון בזה שהמצוות מתקיימות בארץ. וכאשר אדם מקיים מצוות הוא מקיים שמים וארץ.
נאמר במדרש חזית: "יוֹנָתִי תַמָּתִי"- אמר הקב"ה לישראל לא אני גדול ממך ולא את גדול(ה) ממני, והוא שדרשו "תמתי" - תאומתי (שיר השירים ו, ט). כוונת הדברים שהתורה של הקב"ה, התורה שניתנה על ידי הקב"ה אומרת למצוות: לא אני גדולה ממך ולא את, כנסת ישראל, שמקיימים את המצוות, גדולה ממני. כיוון שרק על ידי ישראל מתקיימים המצוות ורק מתוך התורה שהם מקבלים. יש כאן חיבור של שוויון. התאמה. בחינת "יונתי תמתי" – תאומתי.
רק ישעיהו ומשה משתמשים בביטוי "שמעו שמים והאזיני ארץ". מסביר הגר"א שאין מעמידים עדים אלא בשעת נתינת ההלוואה או בשעת הגבייה. שעת הנתינה היתה בשעה שהקב"ה נתן את התורה, ושעת הגבייה היתה בשעה שישעיהו מוכיח את ישראל על אי קיום המצוות, ואז הוא מעמיד את העדים היודעים להעיד על זה.

החטא בכל המדרגות
כאשר אנו קוראים את ההפטרה שיש בה תוכחה חמורה "בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי: יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן" (ישעיהו א, ב-ג), נראה לנו שישעיהו מוכיח את דורו ואנו מקשיבים לתוכחת דורו. אך חז"ל תקנו לקרוא הפטרה זו בשבת פרשת דברים לפני תשעה באב לומר לנו שהדברים שייכים לנו, דברי נבואה זו אמורים לכל הדורות.
בפסוקים אלו ישנם שלושה שמות - "בָּנִים", "יִשְׂרָאֵל", "עַמִּי". ישראל הם בבחינת "בנים" מצד הסגולה, הקשר פנימי כקשר הבן לאב, תכונת אהבה. ויש קשר של עבדים, "יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ", וזה שם "ישראל" שהקשר של ישראל אל ריבונו של עולם זה קשר כמו לאדון, וזו עבודת ה' ביראה. והמדרגה התחתונה זה שם "עמי" שעושה כדי לקבל שכר. וזה מה שכתוב: "וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו". כוונת הדברים שיש בעם ישראל כאלו שהם במדרגת בנים והם לא שומרים על מדרגתם הרוחנית. הם צריכים לעבוד את ה' מאהבה והם לא עושים זאת, הם בנים אך הם לא מתנהגים כבנים. ויש כאלו שהם עובדים מתוך יראה וגם הם ירדו. ויש שהם עושים לשם שכר וגם הם ירדו. אין הכוונה שכולם ירדו ולא עושים כלל, אלא שכל אחד ירד ממדרגתו שראוי לה, וכל היורד מהמדרגה שהוא ראוי לה זו בחינת מיתה. בנים שיכולים לעבוד מאהבה ולא עושים זאת הם פשוט - "בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי". כל המדרגות הללו צריכות תיקון.
אומר הגר"א שכל הבחינות האלו נמצאות גם בתורה. יש בעלי חוכמה ובעלי תורה ובעלי מצוות. בעלי חכמה אלו בנים המכירים את הסודות, הבנים נכנסים לבית האב ומותר להם להיכנס לכל החדרים, גם לחדרים הסודיים. הבנים עוסקים בתורה הפנימית. בעלי התורה הם ישראל הלומדים והעוסקים בה. ובעלי המצוות הם אנשי המעשה המקיימים את המצוות בפועל והם בחינת עמי. וכל אחד מאלו לא היה במדרגה שהיה צריך להיות. גם באדם עצמו יש בחינות אלו. יש בו חכמה, תורה ומעשים. יש באדם מחשבה דיבור ומעשה. המחשבה הוא הצד היותר פנימי, ובתוך המחשבה גם כן יש בחינות שונות, חכמה בינה ודעת. ובצד הדיבור יש גם כן בחינות שונות – סוד, דרוש ופשט. והמעשה גם כן נחלק לשלושה - חוקים משפטים ומצוות. החוקים בשמים שנאמר: "הֲיָדַעְתָּ חֻקּוֹת שָׁמָיִם" (איוב לח, לג) והמשפטים בארץ שנאמר: "מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ" (משלי כט, ד) והמצוות מחברות בין שמים וארץ. גם המצוות מתחלקות לשלושה - בין אדם למקום בין אדם לחברו ובין אדם לעצמו. כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו (ירושלמי יומא א הלכה א) אנו לא צריכים להסתכל על אנשים אחרים כאילו הם אחראים על זה שהמצב לא מתוקן. כל אחד צריך להיות במדרגתו המתוקנת ואם הוא יורד מדרגת "בנים" הוא פוגם, ולא צריך להתבונן רק על מדרגת ה"עמי".

חומרת המצב
המשך ההפטרה, "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה'" (ישעיהו א, יא) הקב"ה לא רוצה את הקרבנות שעם ישראל ממשיך להקריב. "כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי" (שם יג)- לא רוצה את הביכורים שאתם מביאים. אומרת הגמרא במסכת חגיגה (ד:):
רב הונא, כי מטי להאי קרא: יֵרָאֶה (שמות כג, יז)- יראה (שדרשו מכאן כדרך שבא לראות כך בא ליראות, מה בא לראות בשתי עיניו - אף ליראות בשתי עיניו) בכי, אמר: עבד שרבו מצפה לו לראותו יתרחק ממנו? דכתיב: "כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי". רב הונא כי מטי להאי קרא, בכי: "וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם" (דברים כז, ז), עבד שרבו מצפה לאכול על שלחנו יתרחק ממנו? דכתיב: "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה'".
רב הונא בכה על זה שירדנו עד כדי כך שהמצב הוא הפכי למצב השלם. הקב"ה שכל כך מצפה לישראל אומר "מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי". עם ישראל עבדו אך לא כמו שהצטוו. עסקו בתורה אך לא כמו שהצטוו. כל אדם צריך להיות במדרגה שהוא ראוי לה, ולכן באה תוכחת הנביא.

האור שבחושך
יש להתבונן בתוכחה זו גם בצידה המעודד. הרב מאפטא היה אומר, ששבת חזון זו השבת הכי גדולה בשנה כי בתוך כל הצער והמיצרים מופיעה קדושת השבת וקוראים הפטרת חזון בה נאמר: "בָּנִים מַשְׁחִיתִים" (ישעיהו א, ד). ובנים אף על פי שמשחיתים קרואים בנים, שהרי הלכה כרבי מאיר שישראל אף על פי שחטאו קרואים בנים, ואף שחטאו במזיד ואפילו עובדי עבודה זרה שנאמר: "בָּנִים מַשְׁחִיתִים" (קידושין לו.). כלומר ישעיהו בחזונו אומר מוסר, אך בתוך המוסר כלול שריבונו של עולם קורא לנו בנים גם במצבים הנפולים ביותר. וזה ענינה של שבת זו שנמצאים בתוך החושך הגדול ביותר ושם מוזכר שאפילו במצב זה קרואים בנים. וישראל ששומרים שבת אפילו עובדי עבודה זרה הקב"ה מוחל להם (שבת קיח:). גם כאשר ישראל חוטאים הסגולה לא התבטלה ואף על פי שחוטאים קרואים בנים.
הנה אנו רואים שהקב"ה מעודד אותנו, מוציא אותנו מהגלות משיב אותנו לירושלים, יושבים כאן על גג הר הבית ורואים מכאן את מקום בית ה'. מצד אחד רואים את ההתקדמות ומצד שני רואים בעינינו את החורבן. מצב זה הוא מורכב - מצב של גדלות רואים את טוב ה' שמוליכנו בתהליך הגאולה, ורואים את הצער הגדול שכל עוד לא נבנה בית המקדש כאילו הכול איננו. אנו מתקדמים אך בלא בית המקדש הכול חסר. יש אנשים שלא רוצים לבוא לכותל בערב תשעה באב כיוון שהם רואים את ההמון וזה מפיג את האבלות על חורבן הבית. אני לא חושב שסברא זו הגיונית, אם נמשיך בסברא זו נאמר שאסור לבנות את בית המקדש בתשעת הימים כי זה בנין של שמחה. ההתקשרות לבנין הבית משמחת. זה טוב, אנו צריכים לבוא ולהרגיש את הקשר והצימאון שלנו לבית המקדש וככל שיבואו יותר זה מבטא יותר את הקשר והגעגועים והציפייה. אולי נישאר גם בחוץ לארץ כדי להרגיש יותר את החורבן? אשרינו שזכינו למה שלא זכו דורות על דורות יותר מאלפיים שנה. אנו בארץ ישראל ובירושלים ופה אנו מצפים לישועה. בעזרת ה' נצא מהמיצרים והקב"ה יגאלנו גאולה שלמה בקרוב.




^ 1.. שנת תשס"ג.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il