בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • פסחים
לחץ להקדשת שיעור זה

מזוזה בבית שכור

גדרי חיובו של שוכר במזוזה: האם הוא מדאורייתא או מדרבנן, ואם מדרבנן - שני טעמים לכך, ונפקא מינה בזמן הזה.

undefined

הרה"ג צבי שכטר

כ טבת תשס"א
4 דק' קריאה 58 דק' האזנה
פתיחה - שיטות הראשונים בחיובו של שוכר
איתא בפסחים ד, א "אמר רב משרשיא "מזוזה - חובת הדר". ובמנחות מד, א מובאת הברייתא "הדר בפונדקי בא"י והשוכר בית בח"ל כל שלשים יום פטור מן המזוזה, מיכן ואילך חייב. אבל השוכר בית בא"י עושה מזוזה לאלתר משום יישוב דא"י". בטעם ההבדל בין לפני ל' יום לאחרי ל' יום מובאות בתוספות שתי שיטות:

לשיטה הראשונה, שנפסקה להלכה (עיין בשו"ת רבי עקיבא איגר סימן סו) חיובו של שוכר הוא רק מדרבנן, דבעינן "על מזוזות ביתך" , ושכירות לא קניא. לאחר ל' יום החיוב מטעם מראית עין. לשיטה זו, דן האבני נזר (שו"ת אבני נזר יורה דעה, סימן שפ) במקרים שאין חשש למראית עין - מקומות שידוע שדייריהם מתחלפים בהם תדיר, כמו בית חולים, בית סוהר, פנימיה וכו' ומסיק שבמקרים אלו אין על הדיירים חובת מזוזה.

לשיטה השניה חובת מזוזה על שוכר היא מדאורייתא, שמה שכתוב 'ביתך' מספיק שמשתמש בו ואין צורך שיהיה בבעלותו, אלא שלחיוב מזוזה צריך דירת קבע, ואף שבית קנוי נחשב בית קבע מיד, בית מושכר אינו נחשב קבע לפני ל' יום. (יסוד הדין שלמזוזה צריך דירת קבע מבואר ביומא י ע"א, שם נחלקו ר' יהודה ורבנן אם סוכה נחשבת דירת קבע או דירת עראי, ונפק"מ אם צריכה מזוזה).

הוכחת האבני נזר ששוכר חייב מדרבנן
האבני נזר שם מוכיח ששוכר חייב רק מדרבנן מהגמרא בשבת קלא, ב:
לדעת ר' אליעזר, לא רק מילה בזמנה דוחה שבת אלא גם מכשירי מילה (להלכה נפסק כדעת חכמים שמכשירי מילה אינם דוחים), ואף במקרים שהמצווה עצמה אינה דוחה, כמו נטילת לולב (משום שכדי לקיים את המצווה אין צורך שתדחה שבת) סובר ר' אליעזר שמכשירים מותרים, ומותר לקצוץ לולב מהקרקע כדי ליטלו. ומבארת הגמרא שר"א מודה בציצית ובמזוזה שמכשיריהם אינם דוחים (כגון כתיבת המזוזה) והטעם הוא שיכול להפקיר את הבגד והבית, וכיון שאין הכרח לחלל את השבת - אין היתר.
הרשב"א נימק "דטעמא דבית של הפקר פטור דלא עדיף משוכר דפטור כל שלשים יום. ואף דאחר שלשים חייב היינו מדרבנן", וכתב האבני נזר שמגמרא זו יש אף הוכחה ששוכר חייב מדרבנן, שהרי אף שממשיך לדור בבית - פטור, כיון שאינו שלו.


הטעם ששכירות לא קניא, והנפק"מ לעניין חיוב שוכר במזוזה בזמן הזה
רבינו אלחנן: משום שהמשכיר יכול לסלקו.
המשנה (עבודה זרה כא, א) אומרת שאסור להשכיר בתים לעובדי עבודה זרה, משום שהם מכניסים אותה לתוך הבית, ועובר המשכיר משום "לא תביא תועבה אל ביתך", ובדף טו, א מוכיחה מכאן הגמרא ששכירות לא קניא. תוספות בדף כא דנים בשאלה כיצד נהגו להשכיר בתים לגויים, ומתרצים מספר תירוצים; הש"ך נוקט לעיקר את השיטה המובאת ברא"ש ובתוספות רבינו אלחנן (אך אינה בתוספות שלפנינו), שהיום שכירות כן קניא : כל הטעם ששכירות לא קניא הוא הדין המבואר בגמרא בבבא מציעא (קא, ב) שאם נפל ביתו של המשכיר הריהו רשאי להוציא את השוכר מהבית המושכר "דאמר ליה לא עדיפת מינאי". אך היום (היינו בזמן תוספות) השכירות היא על פי מנהג המדינה, ואין למשכיר רשות להוציא את השוכר, ואם כן היום שכירות קניא.

מדברי הש"ך שהיום שכירות קניא השלכה ישירה לעניין מזוזה, שהרי הטעם שנפסק להלכה לכך ששוכר פטור ממזוזה הוא שאין זה ביתו משום ששכירות לא קניא, וממילא היום יתחייב מדאורייתא, ואף לפני ל' יום (וכן הסיק גם הרב אליעזר שך שליט"א).

המהרי"ט אלגאזי: קניין פירות לאו כקניין הגוף דמי.
נחלקו ראשונים האם חצר מושכרת קונה לשוכר או למשכיר, וכתב המהרי"ט אלגאזי שהדבר תלוי בשאלה אם שכירות קניא, ושאלה זו עצמה תלויה במחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש אם קניין פירות כקניין הגוף. כיון שהלכה כריש לקיש שקניין פירות לאו כקניין הגוף, הרי ששכירות לא קניא. לפי הסבר זה, גם בזמן הזה שכירות לא קניא.

אור שמח: לשוכר אין כלל קניין פירות
על דברי המהרי"ט אלגאזי הגיב האור שמח (הלכות רוצח ב, טו) וכתב שלשוכר אין כלל קניין פירות, אלא רק זכות שימוש בבית. ר' יוחנן וריש לקיש נחלקו רק באדם שקנה את הגוף לפירותיו, אך באדם שקיבל רק זכות שימוש בחפץ - לכו"ע קניין פירות לאו כקניין הגוף (יסוד החילוק בין שני המקרים מבואר כבר בגמרא בבא בתרא קמז, לגבי קניין דבר שלא בא לעולם, שהקונה דקל לפירותיו הרי זה דבר שבא לעולם - שהדקל בעולם, אף שהפירות עדיין לא צמחו; מה שאין כן במוכר פירות בלבד, שאם עדיין לא צמחו הקניין לא חל לדעת חכמים).

הגדרת האור שמח לשכירות מובנת מאוד לפי שיטת הש"ך: בעבר, כיון שהמשכיר יכול להוציא את השוכר מהבית, הרי זה מראה שקניין השוכר אינו בגדר "דקל לפירותיו", אלא הוא זכות שימוש בעלמא; היום כשהמשכיר אינו יכול להוציא את השוכר בתוך ימי השכירות, גדר השכירות הוא "דקל לפירותיו" (היינו הבית לשמושיו).
לכך שחיוב המזוזה של שוכר מדאורייתא יש מספר נפק"מ, מלבד הדין שחייב גם לפני שלושים יום: הרמב"ם כתב שאחד מתנאי המזוזה הוא שיהיה בה דלת, הראב"ד חולק וסובר שמספיק צורת הפתח. רעק"א פוסק שכיון ששוכר חייב רק מדרבנן, ניתן להקל כדעת הרמב"ם; וממילא יוצא שאם החיוב מדאורייתא - יש להחמיר כראב"ד.

סיכום
בשיעור זה עסקנו במחלוקת הראשונים האם שוכר חייב במזוזה מדאורייתא: יש אומרים שחייב, ויש אומרים שפטור משום שבעינן "מזוזות ביתך" ושכירות לא קניא. ראינו שני טעמים לכך ששכירות לא קניא: האחד טעמו של המהרי"ט אלגאזי שקניין פירות לאו כקניין הגוף דמי, והאחר טעמו של הש"ך שהמשכיר יכול לסלקו - על פיו נראה להגדיר שכירות כהגדרת האור שמח - זכות שימוש ולא דקל לפירותיו, ולפי שיטה זו בזמן הזה יתחייב השוכר מדאורייתא.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il