בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • בהעלותך
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

שיחה לפרשת השבוע תשע"ג

הדרך הטובה

מטרת ההליכה במדבר * הקושי שבחיי המדבר * השכר על המאמץ * דע מה למעלה - ממך! * המפתח לדרך הטובה * כוח התיקון של התורה * היום שאחרי שבועות.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

י"ז סיון התשע"ג
17 דק' קריאה 47 דק' צפיה
הדרך הטובה 1 *
מטרת ההליכה במדבר
קראנו השבת את פרשת בהעלותך, הפרשה השלישית בספר במדבר, הפרשה שבה עם ישראל מתחיל לצאת בדרכו לארץ ישראל. בפרשיות הראשונות עד עכשיו התכוננו למסע, סדרנו את האופן שבו המחנה ילך, מי יהיו נושאי המשכן - וכעת הגיע הזמן לצאת לדרך. ההליכה איננה פשוטה, הדרכים בחזקת סכנה, בעיקר במדבר, ותמיד כשיוצאים מהסדר צריך שמירה מיוחדת. חז"ל אמרו: "המהלך בדרך ואין לו לויה יעסוק בתורה" (סוטה מו, ב), אדם שהולך לבד צריך שמירה, ואם אין לו שומרים שהולכים איתו בצוותא עליו לעסוק בתורה שתשמור עליו.
בתחילת הדרך יש הדרכה, מתי הולכים ומתי עוצרים: "וּלְפִי הֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן שָׁם הֶעָנָן שָׁם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל פִּי ה' יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי ה' יַחֲנוּ" (במדבר ט, יז-יח). הענן הוא מורה הדרך, והתורה מרחיבה ומפרטת שלפעמים החניה תהיה קצרה, לפעמים ארוכה ולפעמים ארוכה מאוד, יש פירוט גדול איך תהיה הדרך ואיך יהיו החניות ללמדנו שהכול על פי ה'. "אור החיים" (במדבר י, לה) אומר שבכל מקום שישראל חנו היה לכך תפקיד, גם לחניות וגם לדרך. הולכים במדבר, במקום של חיות רעות ומזיקים רבים - וישראל צריכים לאסוף את ניצוצות הקודש שיש בכל מקום ומקום. על ידי האיסוף של ניצוצות הקודש, ממילא "יִתְפָּרְדוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן" (תהילים צב, י) וכל המזיקים מתבטלים, זה מה שנאמר: "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ" (במדבר י, לה), הארון נוסע והוא ממגנט, הוא מושך את כל הקדושה מסביב ומכיוון שכל כוח קיומה של הטומאה הוא מניצוצות הקדושה - ברגע שניצוצות הקדושה האלו נמשכים אל הקודש, ממילא "וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ". האויבים נפוצים לכל רוח ומתבטלים, וכך גם השונאים. ההבדל בין האויבים לשונאים הוא שהאויבים הם בפועל ואילו השונאים הם בלב, מסיתים ומדיחים באופן רוחני, והכול מתבטל כשהקדושה מקבצת את כל הפזורים. כשישראל חונים במקום מסויים זמן ממושך זה משום ששם יש יותר ניצוצות שמפוזרים ועליהם לאסוף אותם אל הקודש, ובמקום שבו הם חונים חניה קצרה זה משום ששם אין הרבה ניצוצות ואין צורך לחנות שם זמן ממושך. הוי אומר, שהייתה כוונה עמוקה בהליכה ובחניה. כוונה פנימית ורוחנית של תיקון חטא אדם הראשון, תיקון של הקדושה שהתפזרה בחטא אדם הראשון לניצוצות רבים מאוד בכל העולם. את זה צריך לתקן, בזה אנחנו עוסקים כל הדורות וזה גם התיקון שעשו בני ישראל בדרך.

הקושי שבחיי המדבר
"עַל פִּי ה' יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי ה' יַחֲנוּ" (במדבר ט, יח), זה לא פשוט, ל'יקים' בכלל זאת הייתה טרגדיה... לא יודעים מתי נוסעים! והרי צריך לתכנן, נוסעים מחר או לא נוסעים? אי אפשר שבבוקר פתאום הענן מתחיל לזוז ואז צריכים לצאת! איך אפשר עם דבר כזה?! למשל, הענן חונה לפנות ערב - ועכשיו מה עושים: מפרקים את החבילות, מסדרים את האוהלים, גדרות לצאן וכו' או שלא מסדרים, כי אולי מחר בבוקר הענן יזוז וחבל על כל המאמץ? אבל אולי הענן ישאר פה שנה, אז האם נשאיר את הכול ארוז ולא מסודר? היה צריך לחיות כל הזמן חיים של מוכנות, לא להיות מופתעים משינוי בתכניות. מה שהקב"ה אומר מיד מזדרזים לעשות ולבצע. תמיד לומר: "הנני"! כשנקראים לעשות את רצון ה' מיד לעשות אותו, ולא משנה האם התכניות היו להישאר כאן כמה ימים, ובבוקר פתאום הענן זז ומתקדמים. זה חינוך של התבטלות מוחלטת כלפי ה', לא לקחת את רצון ה' ולסדר אותו לפי התכונות והתוכניות שלנו, אלא להתבטל לגמרי אל רצון ה', להכיר שהכול מאת ה'. הקב"ה מוביל אותנו בדרכנו, אנחנו קוראים את הפרשה ולומדים על העתיד, על הזמן שלנו ועל כל אחד ואחד. הקב"ה מוביל כל אחד ואחד. אין הכוונה שאדם פטור מאחריות, כמובן שבמה שתלוי באדם עליו לעשות את כל המאמצים כדי לקיים את רצון הקב"ה ולא לחכות להובלה מלמעלה, "פתחו לי פתח כחודו של מחט" (ר' שיר השירים רבה ה, ב) - אנחנו צריכים להיות הפותחים והעושים. אבל מה שלא תלוי באדם - כשהוא רואה איזה מעצור, איזה עיכוב שלא באשמתו, הוא צריך לדעת שזה אלוקי. לפעמים מתקדמים ולפעמים צריך לעצור.
בדרך אנחנו לומדים אמונה בקב"ה מנס נוסף - מהמן שיורד בכל יום ויום, ובפרשה שלנו אנחנו גם קוראים את הסיפור על המאיסה במן. הגמרא במסכת יומא (עה, א) מסבירה שהמן היה מחנך גדול, כל יום ויום מצפים מחדש שירד המן וצפייה זו מחזקת את האמונה. המן היה גם אוכל מאוד רוחני, לא הייתה לו צורה והוא היה שקוף, אבל היו בו כל הטעמים שבעולם חוץ מהטעם שמזיק ליולדות. היה אפשר להכין ממנו מה שרוצים, אבל במהותו הוא היה דבר רוחני. כל ישראל שאכלו את המן נהיו במשך הזמן יותר רוחניים, "לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן" (תנחומא שמות, כ), כשאוכלים אוכל שיש בו כל האיכויות והוא פחות חומרי מתרגלים להיות פחות מגושמים. אולי במשך הזמן יצליחו לפתח כדורים כאלה שאדם יכול לבלוע כדור בבוקר ולא יהיה לו צורך ביותר מכך, יהיו בכדור כל אבות המזון וכל הויטמינים שצריך כדי לזון את האדם, וכך האדם יתרגל לא להיות מגושם וחומרי ולא לאכול כל הזמן. מה שקרה הוא שהאספסוף הרגיש שאבדה לו התאווה, הם זכרו שבמצרים הייתה להם תאווה גדולה לאוכל ועכשיו אחרי שנה של אכילת מן כבר אין תאווה! אז הם "הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה" (במדבר יא, ד), הם רצו להרגיש תאווה, תאווה לאכול בשר, תאווה לאכילה דשנה. ה"שפת אמת" מבאר (בהעלותך, תרנ"ה) שהם התאוו לשם שמים, הם רצו לעבוד את ה' בגשמיות והם היו במצב כזה שהכול רוחני ומופשט - חיים במדבר הם לא חיים טבעיים, והם רצו לעבוד את ה' גם בתכונות הגשמיות. אז אם הם רצו לשם שמים, מה הייתה הבעיה בדרישה שלהם? אומר ה"שפת אמת" שכאן יש הדרכה, "אל תביאני לידי ניסיון" (תפילת שחרית), אם יש אכילה גשמית אפשר להיגרר אחריה ולרדת. הקב"ה מלמד אותנו כאן הדרכה, שלא לבוא לידי ניסיון, אדם לא צריך להכניס את עצמו לאתגרים שיש בהם צדדים של סיכון.
המן מלמד אותנו דבר נוסף. כל מה שאדם אוכל זה בעצם מן, אלא שזה מלובש בחומר מגושם. כל אכילתו של האדם היא מריבונו של עולם, וכשהקדוש ברוך הוא רוצה אפשר לאכול מן במשך ארבעים שנה. ישראל מגיעים לארץ ישראל והמן פוסק - ועליהם לזכור שהכול מאת ה', שכל יום מורידים לאדם אוכל מהשמים. גם אם האוכל הוא תוצאה של עבודת האדם של הזריעה והקצירה עלינו לדעת שהוא מריבונו של עולם. הכול זה כלים, הקב"ה ציווה לקחת צנצנת ולשים את המן לזיכרון (שמות טז, לב), לדעת שכל האוכל שאנחנו מכירים הם כלים שבתוכם נמצא אור ה' שזן את האדם. הקב"ה זן את האדם ולא הכלים והלבושים. התורה מדריכה אותנו לחיות כל הזמן חיי אמונה, לחיות בהכרה שהכול מאת ה' ואין שום דבר חוץ ממה שה' נותן לנו.

השכר על המאמץ
כאן אני רוצה לעבור לפרקי אבות, לפרק השני שאותו קראו בשבת. גם בפרק שני יש הדרכה ליוצאים לדרך "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם" (משנה א), דרך רוחנית. לא איך לעבור במדבר אלא איך לעבוד במדבר הרוחני, בעולם הזה. אומר רבי:
כל שהיא תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם, והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה והסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה: דע מה למעלה ממך עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבין.
נראה לי שרבי שקראו לו: "רבנו הקדוש" (ר' שבת קיח, ב), רצה לתת כאן הדרכה כזאת שמי שיקיים את הכללים שהוא אמר יהיה במקום רוחני אחר לגמרי, שבו באמת אפשר לעלות על הדרך שהיא תפארת מן האדם ותפארת לעושיה. לעלות על דרך ישרה, להיות רחוק מן העבירות ומקיים את המצוות באופן היותר שלם. פשוט לקחת את הכללים האלה, ולחיות אותם.
רבי אומר: "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם". הדרך שהאדם בוחר בה צריכה להיות מושלמת ומפוארת. אבל לא רק שאדם יחשוב שהיא מפוארת אלא שגם יקבל על כך הסכמה מהסביבה כי לפעמים אדם יכול לטעות בדרכו ולכן עליו לראות שגם האחרים בסביבתו מסכימים עם דרכו. אני מפרש את כוונת רבי בצורה נוספת, לא רק שהוא יעשה את הדברים שלו בצורה היותר שלמה, אלא הוא צריך לעשות אותם כל כך טוב עד שכולם ילמדו ממנו, כולם יאמרו שעבודת ה' שלו נהדרת וצריך ללמוד ממנו. אין הכוונה שכולם ישבחו אותו כי הוא בדרך הישרה, אלא שכולם ילמדו ממנו, יראו שהדרך שבה הוא הולך כל כך מושלמת ומתוקנת עד שכולם ירצו להיות כמוהו.
ממשיך רבי ואומר: "והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות". טעם הדבר הוא כי העיקר היא הכוונה ולא הגודל של המצוות, ובנוסף אדם לא יודע את מתן שכרן של המצוות כי יכול להיות שלמצווה קלה יש שכר גדול. המהר"ל (דרך חיים) כאן מרחיב ואומר שדברי רבי הללו מדברים על המצוות עצמן, אבל על המאמץ אמרו חז"ל שכגודל המאמץ כך גודל השכר: "לפום צערא אגרא" (אבות ה, כג). חז"ל אפילו עשו חשבון (חולין קמב, א), שאם מצווה קלה כמו קן ציפור שקל מאוד לקיים אותה - אדם הולך בדרך, רואה פתאום קן של ציפור, משלח את היונה ולוקח את הביצים ובכך הוא כבר קיים מצווה דאורייתא - ועל כך התורה אומרת: "לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים" (דברים כב, ז), אם אפילו על מצווה שכזאת ללא מאמץ, לא כספי ולא פיזי, התורה אומרת כך - על מצוות שקשה לקיים אותן על אחת כמה וכמה! חז"ל לא מתכוונים לומר שמצוות שילוח הקן עצמה היא קלה, ואם השכר על מצווה קלה שכזאת הוא גדול כל כך על מצוות חמורות השכר הרבה יותר, אלא חז"ל דיברו על העמל שיש במצווה. יכול להיות שאדם יתאמץ מעט על מצווה חשובה ולמרות שהוא התאמץ מעט הוא יקבל הרבה שכר כי יש במצווה ערך עצום, ועל העמל הוא יקבל שכר בהתאם, ויש מצווה קלה שאדם יעמול עליה הרבה, והוא יקבל על העמל הרבה שכר, הרבה יותר מאשר על העמל במצווה החמורה. יש שכר על המצוות, ויש שכר על העמל, ועל העמל התורה ביארה שאפילו על עמל קטן אדם מקבל הרבה, ואם הוא עמל יותר על אחת כמה וכמה.
הפסוק אומר: "רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם... לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ עַד עוֹלָם" (דברים יב, כג- כח), אם אדם לא אוכל דם הוא מקבל שכר לו ולבניו עד עולם! מה הוא כבר עשה? מי אוכל דם, הרי דם הוא מאוס ואף אחד לא אוכל דם... ואומרים חז"ל: "ומה אם הדם שנפשו של אדם קצה ממנו הפורש ממנו מקבל שכר, גזל ועריות שנפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן הפורש מהן על אחת כמה וכמה שיזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות" (מכות כג, ב). אם אדם התאמץ בדבר שבאמת קשה לקיים, גזל ועריות הם באמת דברים שקשה מאוד לקיים והאדם בכל זאת התגבר ולא נכשל, איזה שכר גדול יהיה לו על כך... יש כאן לימוד גדול, האדם לא עשה שום מעשה חיובי, הוא רק לא עשה עבירה. לכאורה נראה שאם אדם לא עושה עבירה לא מגיע לו שכר - לא מגיע לו עונש אבל גם לא שכר, כי הוא לא עשה שום דבר. אך התורה אומרת שמכיוון שהאדם התגבר ולא עשה עבירה - מגיע לו שכר, שכר על המאמץ לשמור את דברי ה' ולא לעבור על רצונו. גם על קושי מועט יש שכר מאוד גדול, ואם הקושי גדול פי כמה וכמה, וכפי גודל הקושי כך גודל השכר. אם כן, התורה מדברת על השכר על המאמצים, אך על הערך של המצוות עצמן - "אין אתה יודע שכרן של מצוות", ולכן "והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה".
נמשיך בדברי המשנה: "והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה". אדם יודע שיש דברים שקשה לו לקיים, יש לו חולשה מסוימת. לדוגמה הוא פטפטן ומדי פעם הוא לא מצליח לשמור על פיו שלא לדבר לשון הרע, וכל פעם הוא מצטער על כך שהוא דיבר. הוא צריך לשבת עם עצמו ולחשב את הפסד המצווה כנגד שכרה, ואת שכר המצווה כנגד הפסדה, ההנאה שהייתה לו בדיבור האסור והמחיר שהוא צריך לשלם כנגד זה. הוא נהנה קצת משיחה אסורה, מלשון הרע, מזלזול באחרים או בהתכבדות בקלון חברו, ומה המחיר שהוא צריך לשלם עבור זה. בשעת המעשה עצמו זה לא עובד, אבל לפני כן שהאדם יחשוב האם משתלם לנהוג כך ומפעם לפעם להיכשל – עליו לעשות את חשבון הנפש, ולהפנים בתוך תוכו שזה פשוט לא משתלם, לא כדאי להיכשל. מובן שהכי טוב כאשר אדם מבין שלא צריך לעבור עברות בכלל ולא רק בגלל העונש, אלא טוב ונכון לחשוב גם באופן רוחני שלא ראוי כלפי שמיא לעשות את המעשים האסורים. על האדם לפתח את ההתבוננות שיש דברים אסורים שהוא עושה. וכן ביחס למעשים שצריך לעשות והאדם לא עושה, למשל הוא נהנה מכך שהוא עצל, עליו לשוב ולהתבונן כמה הוא מפסיד מכך, להתבונן בזה ולהפנים את ההתבוננות הזאת. כשאדם ישקול את הדברים באופן הזה הוא לא יעשה עבירות בכלל, אלא רק ירבה מצוות כי זה כל כך משתלם וכדאי לחיות נכון.

דע מה למעלה - ממך!
ההדרכה אולי הכי גדולה נמצאת בסוף המשנה:
והסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה: דע מה למעלה ממך עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבין.
מי לא מכיר את המשנה הזאת, לומדים אותה כבר בבית הספר היסודי. אבל כאן נמצא הפיתרון לכל הבעיות, זה הסוד שאדם צריך לדעת - אך לא רק בצורה מופשטת, אלא באופן מעשי כך צריך לחיות. פעם דיברנו בשיעור בבית הכנסת על המשנה הזאת, והזכרנו גם את "נפש החיים" (שער א, ד) שאומר: "דע מה למעלה - ממך", מה שקורה למעלה זה בגללך, אתה הגורם כי ההשפעה שלך היא לא רק על העולם שלנו אלא גם על העולמות העליונים. על ידי לימוד התורה אנחנו מקיימים את העולם, וזה כולל גם עולמות יותר עליונים, "דע מה למעלה - ממך", זה מה שקורה למעלה. כצל'ה שמע את זה, מאוד התפעל וחיבר על המשנה הזאת שיר "דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים". אדם צריך לחיות את הדבר הזה, במקום לעבוד על פרטים, איך לעשות את הפעולה הזאת או את התיקון ההוא, במקום זאת שהאדם יעבוד על ההפנמה, על ההכרה הפנימית, על הידיעה שכל הזמן ריבונו של עולם רואה אותו, שומע אותו והכל נרשם, לזכור שאנחנו כל הזמן עומדים נוכח המציאות האלוקית. מקודם הזכרנו שהוא כל הזמן זן אותנו ומפרנס אותנו, אם אדם חי כך הוא לא יעשה עבירות והוא יעשה הרבה מצוות.
כמו שרבי יוחנן בן זכאי אמר לתלמידיו לפני מותו שמורא שמים יהיה עליהם כמורא בשר ודם (ברכות כח, ב), אדם לא יעבור עבירה בפני אדם זר, לא רק בפני שוטר אלא גם סתם בפני אדם. כמובן שאדם שיראה שוטר שמצלם אותו לא ימשיך לנסוע במהירות שלא לפי החוק, מספיק שאדם יראה אזהרה על מצלמות שבדרך, גם אם הוא לא בטוח שהאזהרה נכונה - הוא כבר מאט את המהירות. לא הגיוני לעבור על החוק כשמצלמים את האדם. וזאת המציאות כל הזמן. ריבונו של עולם נמצא, יש לו מצלמות מסוג אחר "עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבין". אתם יודעים שבארטיס יש עמוד עם מכשירים של האזנה ואומרים לי שאפשר לשמוע את מה שאני מדבר בחדר שלי, וכך הם מצותתים לרמאללה. אולי גם לנו, אינני יודע... על כל פנים, אנחנו צריכים יותר להתפעל מהמכשירים שלמעלה, אדם שיודע שמאזינים לו לא ידבר את הכול.
ואיך אפשר שלא לחיות את זה. תלמידי הישיבה הרבה פעמים שואלים, ובצדק: למה לא מתחתנים בגיל ארבע עשרה? כך כל הבעיות יפתרו, לפני שהיצר מתעורר האדם כבר יתחתן והכול יבוא על מקומו בשלום. שאלה יפה, למה מתחתנים רק בגיל עשרים ושתים,עשרים ושלוש? למה צריך התמודדויות במשך עשר שנים? התשובה שעניתי היא שאם יתחתנו בגיל ארבע עשרה יתחרטו בגיל שש עשרה... צריכים להיות בשלים לחתונה. אבל ממשיכים ושואלים: אם כך, אז למה הקב"ה לא עשה שהיצר יתעורר בגיל עשרים ושתים? אם אנחנו נלמד את המשנה הזאת ונפנים אותה - נפתור את כל הבעיות. הקב"ה רוצה שאנחנו נדע להתמודד ולנצח, ואני חושב שאנחנו צריכים לקחת על עצמנו משימה - דגם של קבוצת תלמידים שמנצחים, שלוקחים את המשנה הזאת, עובדים על פיה ומנצחים. זה תהליך, לא ביום אחד, אבל ראשית כל יודעים שאפשר, שאפשר לנצח, אם מגיעים להפנמה של "דע מה למעלה ממך עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים". לא רק בצד המפחיד, גם בצד המעודד והמשמח - כשאדם מתפלל יש עין שרואה ויש שמחה בשמים, כשאדם לומד תורה איזו שמחה מתעוררת בשמים, איך הקב"ה שש ושמח כשהוא רואה אפילו אדם אחד שעוסק בתורה! כל מצווה שאדם עושה, כל מאמץ רוחני להתגבר ולא להיכשל, עושה שמחה גדולה בשמים, "עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים", נכתב שפלוני אלמוני למד עכשיו את התורה ועשה את הדבר הגדול ביותר שאפשר לעשות בעולם, התורה שמקיימת את כל העולם כולו.
הזוהר בכמה מקומות מתאר איך התפילה ולימוד התורה עולים למעלה, מעולם לעולם ובכל עולם יש שומרים בפתחים. אם לימוד התורה היה לשמה יש מדור של תורה לשמה, אם הלימוד היה שלא לשמה יש המדור שלא לשמה, וכן מדורים מדורים.
בפמליה של מעלה זה כמו בפמליה של מטה, אם מישהו שולח מתנה למלך והוא לא אדם שהמלך כל כך שמח במתנה שלו - אז המלך אומר שיתנו את המתנה הזאת לכלבים שבחצר, גם אותם צריכים להאכיל... מתנה מאנשים שהמלך אוהב יותר הולכת למשרתים, המתנה מהאנשים שהמלך אוהב עוד יותר הולכת למקורבים, ואת המתנה של האנשים שהמלך הכי אוהב הוא אומר לשים על השולחן שלו עצמו, זה אליו. מדרגות בכוונות של האדם, ולפי זה מלך מלכי המלכים מחליט לאן התורה תלך, מלכותא דרקיעא מעין מלכותא דארעא.
צריכים לחיות את העובדה שכשאדם מקיים מצווה שכרו הרבה מאוד, וש"עין רואה, ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים". אז החלטנו עכשיו על תכנית עבודה עם הצבת מטרות. שיהיה ברור, אפשר להגיע ליעד, אין חולשה שאי אפשר להתגבר עליה, אין עצלות שאי אפשר להתגבר עליה כי כל דבר אפשר לנצח. הכול זה עניין של תרגול, של שינון ושל התחדשות. שני הדברים ביחד התרגלות והתחדשות. ככל שהאדם מתרגל נהיה לו יותר קל, אבל אסור להתרגל, צריך שיהיה "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים" (ספרי ואתחנן, ו). להחזיק בשני הדברים האלה, אם אדם כל הזמן יחזור על המשנה היא כבר לא תדבר אליו, צריך לחזור ועם זאת להתחדש בה כל הזמן. אפשר להגיע אל היעד, אפשר להתקדם ולהתקדם ולהתקדם. לא ביום אחד, הדרך לוקחת זמן, אבל להיות בטוח שאפשר לנצח, והביטחון מאפשר ללכת בדרך ולהתחזק. להפנים את הדבר הזה, להצליח - ואחר כך ילמדו מאתנו וכך יעשו, אנחנו נוכל להיות דגם של אפשרות לבנות עוצמות של אמונה חזקות שמשנות לאדם את כל עבודת ה'.

המפתח לדרך הטובה
יש בפרק הזה עוד הדרכה. לרבי יוחנן בן זכאי היו חמישה תלמידים טובים ומיוחדים שהוא שיבח, והוא אמר להם שיצאו ויראו מהי הדרך הטובה שידבק בה האדם, מה דעתם. אני גם שואל אתכם: איזו מידה או תכונה שאדם ידבק בה, ואם הוא יחזיק בה היא תוביל אותו להצלחה בכל התחומים.
רבי יוחנן בן זכאי שאל את תלמידיו וכך הם השיבו לו (משנה ט): "רבי אליעזר אומר עין טובה". להסתכל בעין חיובית על העולם, על האנשים. עין טובה - רבי אליעזר בן הורקנוס אומר שאם לוקחים את המידה הזאת ויודעים לראות טוב, איתה אפשר להתחיל ולהגיע לכל המידות הטובות. עין רעה היא המידה ההפוכה - היא הכי גרועה שממנה אפשר רק להידרדר. על עין רעה מספרת הגמרא שרב עמד פעם מול בית קברות, והוא אמר שתשעים ותשע אחוז מהאנשים כאן מתו מעין רעה, ורק אחוז אחד מסיבות אחרות (בבא מציעא קז, ב). עין רעה הורסת ועין טובה יוצרת טוב בעולם ומידה טובה מרובה ממידת פורענות. אדם שמסתכל בעין טובה, שרואה את העולם טוב, את האנשים טובים ואת המעשים טובים - זה נותן לו עוצמות חיים, הוא רואה את כל הגודל של הטוב וזה מראה שגם בתוכו יש המון טוב, כי אדם מסתכל מתוך מבט עיניו. ההסתכלות הטובה והחיובית הזאת היא היסוד לכל הבניין כולו.
רבי אלעזר אמר לב טוב ורבי יוחנן בן זכאי שיבח אותו מאוד, אז למה רבי אליעזר בן הורקנוס לא אמר לב טוב? למה עין טובה? גם הוא ידע שלב טוב זה דבר מאוד מרכזי, אבל הוא חשב שהתחלת הדרך היא דווקא העין הטובה. היא תוביל ללב טוב ולעוד מידות - אבל עין טובה זוהי ההתחלה. להסתכל בחיוביות ולא לקנא, לשמוח בהצלחה של כל אחד, לשמוח שכבוד שמים מופיע וגם אם זה על ידי אחרים, לראות את האור והטוב, עין טובה זו תחילת הדרך.
"רבי יהושע אומר חבר טוב". לבד אי אפשר להצליח. כמה שאדם יהיה טוב ומוצלח – הוא צריך חברים. כשיש לאדם חולשה, אם הוא לבד אין מי שיחזק אותו, כשיש לאדם חבר טוב זה מבטיח את הקביעות וההצלחה, ה'יחד' מחזק מאוד מאוד. לא נאריך בדברי כל אחד מהתלמידים, אלא נקבל תמונה כללית.
"רבי יוסי אומר שכן טוב". חבר יכול להיות במקום אחר, וגם אם אנחנו חברים טובים ויש לנו קשר טוב, אנחנו לא ממש ביחד, ולכן רבי יוסי אומר שעדיף שהשכן יהיה טוב. שכנוּת יכולה להיות ארעית מבחינה מסויימת, היום הוא גר כאן ומחר במקום אחר - אבל אולי מהצד המעשי שכן טוב חשוב ומועיל יותר.
"רבי שמעון אומר הרואה את הנולד". לחשוב ולהסתכל ביסודיות, לחשוב קדימה, לראות את התוצאות של הדברים ומה יכול להיוולד מהם. כל אחד מתלמידיו של רבי יוחנן בן זכאי בא עם הצעה ומציין מידה שהיא באמת יכולה להוביל אל הדרך הטובה. רבי שמעון אומר לא להסתכל בשטחיות, לא להסתכל רק על המעשה שנעשה עכשיו, לחשוב מה התולדה של המעשה, לראות את הנולד. כשאדם מבקש הלוואה שיבדוק האם הוא יוכל לפרוע אותה, אחרת אחר כך הוא ימכר לעבד... כל דבר צריך לשקול, להתבונן ולהסיק מסקנות טובות.
"רבי אלעזר אומר לב טוב". זה כולל את כל המידות הטובות. כמובן, שההפך של המידות האלו הוא השורש של כל הקילקולים.
הבאתי את המשנה הזאת כדי לומר שיש דברים שהם כללים, יש דרך "איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם", יש פרטים, יש התנהגויות שונות, התנהגות כזאת או אחרת, אבל אדם צריך לחשוב גם על כל הדרך, על מידה תכונה שמשנה את כל ההסתכלות על החיים - ואז הדרך תהיה דרך טובה.

כוח התיקון של התורה
אנחנו חוזרים לפרשה. הפרשה מלמדת אותנו (במדבר ט, ט-יד) שאם אדם לא הצליח לקיים את מצוות קרבן פסח בזמן יש אפשרות לתקן. זו הדרכה כללית, יש אפשרות לתקן. אדם היה טמא או בדרך רחוקה, והזוהר אומר כאן (קנג, א) שלא מדובר רק על טמא פיזי, לא רק על אדם שנטמא במת או בטומאה אחרת - אלא יכולה להיות גם טומאה רוחנית, אדם לא יכול להביא את קרבן פסח כי קרבן פסח הוא שורש האמונה והוא מבולבל כי נכנסו בו דעות מוטעות, מוחו נטמא. אדם כזה צריך תיקון, ודרך התיקון היא כמו הכשרת כלים: אם הלכלוך חיצוני מאוד אפשר לשטוף את הכלי ולהשתמש בו, אם נבלעה בתוך הכלי בליעה של איסור צריך כבר לפלוט את הבליעה על ידי הגעלה. אם נבלע באש - צריך על ידי אש להוציא את הבליעה, כבולעו כך פולטו (ר' פסחים ל, ב). אותו הדבר באופן רוחני, אדם שהתאווה ובערה בו אש של תאווה - התיקון שלו הוא אש של תורה. את הלהט והתאווה שמשכו אותו לרעה, חס וחלילה, התאווה שהנמיכה אותו ושמה אותו במקום רחוק ובדרך רחוקה - לקחת את הלהט הזה והעוצמות אל הקודש, לאש של תורה ומצוות. לשרוף ולפלוט את כל טומאה. ואפשר לתקן - התורה מלמדת אותנו שאפשר לתקן באותו האופן של הקלקול.
הזוהר רוצה לומר לנו שיש לנו דבר שאיתו אפשר לעשות את כל התיקונים, יש לנו תורה, התורה נמשלה לאש "הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה'" (ירמיהו כג, כט), התורה יכולה לתקן הכול. לימוד התורה, שקידתה וההידבקות בה יכולים לתקן הכול, אין דבר שאין לו תיקון אם אדם דבק בתורה ולומד אותה. לא בשטחיות, אלא לימוד בקדושה, בטהרה ובמאמץ. כמו שהזכרנו, עיקר התיקון הוא לא על ידי מלחמה ברע, אלא על ידי בניית כוחות טובים. יש חולשות - צריך להתעצם בתורה, זה נותן המון כוח וכך מתקנים את כל החולשות.
ברוך ה', אנחנו זוכים לכך. אנחנו עוסקים בתורה כל היום, ואם נלמד את התורה עם המון אהבה, המון חשק והמון דבקות - זה מרים, מטהר ומקדש וכך נסלק כל חולשה וכל קלקול. אשרינו שאנחנו זוכים לעסוק בתורה ולעלות במעלות הקודש. הצבנו לעצמנו מטרה, ובעזרת ה' נלך בה.

היום שאחרי שבועות
אנחנו עדיין תחת האווירה של חג השבועות. אחרי חג השבועות משה רבנו עלה לארבעים יום להר סיני. כל תלמיד חכם נקרא משה רבנו, אז זה דווקא רעיון - מחג השבועות ועד י"ז בתמוז משה רבנו לא נסע הביתה , עלה להר סיני והיה שם ארבעים יום. בארבעים יום אפשר לקבל את כל התורה כולה, צריך לעשות ניסיון כזה.... בכלל ארבעים יום זה מושג, ארבעים יום לפני יצירת הוולד, ארבעים יום זה זמן של קניין, ארבעים יום של שקידה ולימוד אחרי חג השבועות - זה מה שמתאים לעשות. להיות שקועים בלימוד, לעלות במדרגות הקודש מתוך האווירה הנפלאה של חג השבועות.
מאידך גיסא, אני רוצה לומר דבר נוסף: אחרי חג השבועות שבו הרגשנו התעלות עצומה ודבקות מיוחדת במינה, פתאום יש ימים רגילים ואפשר לשאול - איפה כל הגובה הזה? אולי זה היה סתם חיצוני ולא אמיתי? איך יכול להיות שעכשיו אנחנו לא באותה אווירה ?! ההסתכלות הזאת לא נכונה. חג שבועות הוא יום בו אנחנו עולים למדרגה מאוד גבוהה, זה משהו מיוחד לחג השבועות. זה לא משהו שאפשר לחוות בימים אחרים. התורה קבעה לנו שיש מועדים מיוחדים שבהם אנחנו מתעלים התעלות מיוחדת, יוצאים מהסדר הרגיל ועולים למעלה. יש שלוש רגלים בשנה שבהם עוזבים את הבית והולכים לבית המקדש. לא נמצאים בסדר הרגיל בבית, מתעלים, וההתעלות הזאת נותנת משמעות לכל השנה, כי אם יש יום בשנה כל כך גבוה - כל השנה מקבלת את ההשפעה ממנו. יש לנו ימים שונים, כך אמר דוד: "אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל יְמֵי חַיַּי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ" (תהילים כז, ד). הוא רוצה כל הימים לשבת בבית ה', לחזות בנועם ה' ומפעם לפעם לעשות ביקורים בהיכל. זאת אומרת שלא כל הזמן נמצאים בהיכל. כל השנה רוצים לשבת בבית ה' - אדם שחי בדבקות פנימית ורוחנית עם ריבונו של עולם הוא יושב בבית ה', אפילו כשהוא יוצא לשווקים הוא חי בתוך העולם הרוחני והמקודש שלו, "שִׁבְתִּי בְּבֵית ה'". ולפעמים, יש זמנים שבהם "וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ", להיכנס להיכל, להיכנס למקום היותר גבוה. זה רק מפעם לפעם.
לקודש הקודשים הכהן נכנס רק פעם אחת בשנה. מאוד נפלא שם, למה לא להיכנס כל יום לקודש הקודשים ולהיות במדרגה הגבוהה והעליונה הזאת? זה לא שייך. האם כשהעולם יתקדם מאוד הכהן הגדול יכנס כל יום לקודש הקדשים - לא! תמיד יהיו מדרגות.
צריכים לזכור את הדבר הזה ולדעת שההתרוממות שלנו בחג הזה - הרימה את השנה. כל התרוממות של ימים מיוחדים מרימה את השנה כולה. במשך השנה צריכים לחיות כפי שמתאים לחיות כל השנה, ולא כמו שמתאים לשבועות. אם נהיה כל השנה כמו בשבועות - אז בשבועות צריך להיות במקום גבוה פי עשר, כי זה לא אותו הדבר. אבל אנחנו ממשיכים מהאור הזה של שבועות לכל הימים. בין אם מרגישים ובין אם לא מרגישים. אנחנו נמצאים עוד בימי התשלומים של חג השבועות, ובאמת כולנו זכינו בגובה הזה. כל אחד זכה, בין בגלוי ובין בסתר, מי יותר מודע לזה ומי פחות מודע לזה - אבל כולנו התרוממנו, ועם זה נמשיך בעזרת ה' לימים הבאים לקראתנו לטובה ולברכה, המשך של זמן טוב, של שקידה ועליה בקודש.




^ 1.. שנת תשע"ג.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il