בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • נצבים
לחץ להקדשת שיעור זה
פרשת ניצבים וילך התשע"ג

התשובה השלמה

ערבות לכלל ישראל בתפילות הימים הנוראים * מהי התשובה * כתיבת ספר תורה חי * שירת התורה

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

כ"ה אלול תשע"ג
9 דק' קריאה 30 דק' צפיה
ערבות לכלל ישראל בתפילות הימים הנוראים
סיימנו את השבת האחרונה של השנה הזאת בקריאת פרשת ניצבים: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (דברים כט, ט). דברי התורה הם דברים נצחיים, הדברים: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם" לא אמורים רק לאותו הדור, שמשה רבנו עומד ואומר לפניהם בערבות מואב על ירדן יריחו את הדברים הללו, אלא האמירה הזאת של התורה היא לדורות. "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם", כשאתם "כולכם" אז אתם לפני ה' אלוקיכם. כלל ישראל הוא תמיד לפני ה' וממילא מי שמחובר לכלל ישראל מואר תמיד באור ה'. כמובן ש"כולכם" הזה כולל את כל המדרגות: "מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ" (שם י), כולם צריכים להרגיש את האמירה הזאת ובאופן מיוחד בימים האלה בהם אנחנו מתקרבים אל ראש השנה, יום הדין, וכולנו ניצבים לפני ה'.
ההתייצבות הזאת היא כשכולנו יחד כי כל ישראל ערבים זה לזה, כמו שהתורה אומרת לנו כאן: "הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (שם כח), ישראל ערבים זה לזה, והתנאים נחלקו (סנהדרין מג, ב) האם גם לפני שנכנסו לארץ ישראל הייתה ערבות או רק לאחר שנכנסו לארץ, והאם הערבות היא גם על הנסתרות או ש"הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ". כלומר, יש דעה שיש ערבות גם על הנסתרות - אם אדם עשה עבירה בסתר כל ישראל ערבים. ואם נשאל: איך כולם יכולים להיות אחראים על מה שאדם עושה בסתר? לשאלה הזאת יש מקום אם נאמר שהערבות היא רק החיוב של כל אחד ואחד להוכיח את השני ומכוח מצוות התוכחה בא חיוב הערבות - לא הוכחת את השני, כתוצאה מכך הוא התנהג שלא כהוגן ולכן זה מחייב אותך, ואז אדם יכול לשאול: אם כן מדוע כולם אחראים למצב שאדם עובר עבירה בסתר אם אי אפשר להוכיחו. והתשובה היא שהערבות מתחילה מהעובדה שכל ישראל הם מציאות אחת, כולם קשורים זה בזה באופן פנימי וסגולי - ממילא כל דבר שהאדם עושה משפיע גם על השני. הוי אומר, שיש אחריות לכל אחד ואחד להיות כל כך טוב, כל כך מושלם וכל כך מתוקן, עד שזה ישפיע על הכלל כולו. כל ישראל ערבים זה לזה (שם כז, ב).
לכן גם אנחנו, בבואנו לקראת ראש השנה והימים הנוראים צריכים לזכור שהתפילות שלנו הן לא תפילות פרטיות, הן תפילות על כלל ישראל. אם יש מישהו בכלל ישראל שלא תיגזר עליו גזירה טובה בשנה הקרובה, זה נוגע לנו, ואחרי שעלינו לארץ ישראל בודאי שכולנו יותר ערבים זה לזה, ואנחנו רואים בפועל שהאירועים שקורים נוגעים לכל אחד ואחד. לכן, העבודה שלנו בימים האלה היא לפתח את תחושת האחדות, לבוא לימים הנוראים ולהתפלל באמת מעומקא דליבא על כל ישראל ואנחנו, כל הפרטים, כלולים בתוכם.

מהי התשובה?
הפרשה ממשיכה בפרשת התשובה (דברים ל, א-יד). יש מחלוקת האם יש מצווה דאורייתא לשוב בתשובה או שאין מצווה תשובה מדאורייתא והתורה רק מלמדת אותנו שהקב"ה מוחל למי ששב בתשובה. המחלוקת נובעת מכך שאת הלשון של התורה ניתן להבין בשני האופנים: "וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ". מה זה: "וְשַׁבְתָּ" - זה מה שיקרה או זה מה שאתה צריך לעשות. אפשר להבין שזו הבטחה, אם תשוב הקב"ה יסלח לך, ואפשר להבין שזוהי מצווה. כל האפשרויות טובות, כולן נכונות, דברי תורה מתחלקים לניצוצות וכל המשמעויות אמיתיות. המשמעות הבסיסית היא העובדה שעם ישראל ישוב בתשובה, אין כל ספק בכך, בסופו של דבר עם ישראל ישוב בתשובה וכמובן שצריך להזדרז בתשובה כמה שיותר ולא לאחר אותה. לפי הרמב"ן (פסוק יא) וספר העיקרים (ד, כה) יש מצוות עשה לשוב בתשובה, כל הפרשה כאן מלמדת אותנו את גודל עניינה של התשובה:
כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ.
אומרים הרמב"ן וספר העיקרים שיש כאן מצוות עשה של תורה, לשוב בתשובה. היא מצווה קרובה מאוד אלינו, לא מעבר לים, לא בשמים - "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ". צריך להסביר את הפסוקים הללו, וגם ספר העיקרים וגם דרשות הר"ן (דרוש עשירי) עומדים על העניין הזה, ומסבירים שיש שתי מדרגות בתשובה: יש תשובה שהיא חרטה ובקשת מחילה, זו תשובה שיכולה להיות אפילו ביום האחרון של חיי האדם. אם אדם שב בתשובה, מתחרט על מה שהוא עשה, מבין שהוא עשה טעות ומצטער על כך, אמנם הוא כבר לא יכול לתקן את מעשיו כי מאוחר מדי, אך אם הוא היה יכול הוא היה מתקן, והוא מבקש סליחה ומתוודה לפני ריבונו של עולם - נמחל לו לחלוטין מחילה גמורה. זה חלק אחד של התשובה, המחילה על מה שהיה. על זה אומרת התורה: "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ". כל אדם יכול לחזור בתשובה, מה שהוא צריך לעשות זה להתחרט בלב, להתוודות בפה ולקבל על עצמו שלא לנהוג כך יותר - והאמירה הזאת כשהיא באה מעומקא דליבא גורמת למחילה על כל העבירות.
התורה מדגישה "לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא" "וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם" אומר בעל ספר העיקרים שמשל לחולה אנוש שבא אל הרופא לבקש רפואה, הרופא מתבונן בו ואומר שיש לו תרופה. החולה מבין שכנראה בגלל גודל מחלתו התרופה יקרה מאוד, כמו ניתוח יקר שצריך לעשות מעבר לים, אבל הוא רוצה להיות בריא ולצורך העניין הוא מוכן להוציא את כל כספו! אומרת התורה שזה באמת נכון, לפי ההיגיון הפשוט, כי אדם שהולך ועושה עבירה בניגוד לרצון ריבונו של עולם – האם אפשר בכלל לסלוח לו על חוצפה כזאת?! זה הרי התעלמות ממציאות ה'! ואם היה חס ושלום ריבוי של עברות באמת התיקון על זה צריך להיות קשה מנשוא! זאת לא פגיעה במהלך קטן או באדם אחד, זו פגיעה בכבוד שמים שחזרה ונשנתה הרבה פעמים. ברור שצריך בשביל זה לעשות מאמץ עצום כדי לכפר על זה, וזה מה שאומר הנביא מיכה: "הֲיִרְצֶה ה' בְּאַלְפֵי אֵילִים בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי שָׁמֶן הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי" (מיכה ו, ז) - הנביא מתאר מצב שהאדם חושב מה הקב"ה ירצה ממני כדי לכפר על עווני - אלפי אלפים של קרבנות, רבבות נחלי שמן, אפילו לתת את הבן הבכור שלי כקרבן! וההמשך של הדברים: "מָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ". לא מבקשים ממך את כל ההון היקר הזה, כי הקב"ה סולח על העברות . זה באמת חסד, זה לא הגיוני ולא מסתבר - אבל זאת מציאות, זאת עובדה. ריבונו של עולם מגלה לנו שהוא סולח לעוונות, הוא מוכן שאדם יתחרט במחשבתו ובדיבורו, החרטה מתקבלת והקב"ה מוחל על כל העבירות.
המדרגה הנוספת היא מצוות עשה של תשובה. מצוות העשה של התשובה היא המצווה להתקרב אל ריבונו של עולם, לא רק להתחרט על כל העבר ושהקבלה לעתיד היא התנאי לחרטה, אלא יש תשובה אחרת - הקבלה לעתיד היא העיקר והחרטה היא רק התנאי לקבלה. האדם מחליט לא רק לסור מהעברות ולמחוק את העבר שהיה כל כך גרוע, אלא הוא פונה לדרך גדולה וחדשה, הוא רוצה עכשיו לעבוד את ה' בגדלות, הוא נמשך לעבודת ה' הגדולה. כמובן שהוא לא יכול להיכנס למהלך הגדול הזה של תשובה אם יש עוונות שמפריעים ולכן הוא גם מתחרט, אבל החרטה היא רק תנאי לקבלה. התשובה כאן מתהפכת, כאן עיקרה של התשובה הוא הרצון להתקרב לריבונו של עולם. האדם מרגיש צימאון גדול, מרחק עצום, חוסר גדול של קדושה, טהרה ודבקות, והוא רוצה להידבק בריבונו של עולם. זאת התשובה השלמה , זאת התשובה הגדולה שהקב"ה מעיד עליו, "ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם" (פ"ב מהל' תשובה לרמב"ם ה"ב), הקב"ה מעיד עליו שהוא נקי מכל העברות. אנשים מתחרטים מעומק הלב אבל עדיין לא מובטח להם שהם לא יחטאו עוד - אבל אדם כזה שמתמלא באהבת ה', רוצה להידבק בריבונו של עולם, וכל כך חפץ בקרבתו עד שברור שכל דבר המנוגד לקרבת ה' מאוס עליו, לא יכול להיות שהוא יעשה מחיצות בינו לבין ה'. זאת התשובה הגדולה שעליה באו כל הברכות הגדולות, אך כמו שאמרנו - גם בתשובה הראשונה הכול נמחל. אלו שני חלקים של תשובה, שתי מדרגות.

כתיבת ספר תורה חי
אנחנו ממשיכים הלאה. קראנו את פרשיות ניצבים-וילך, ובפרשת וילך יש המצוות האחרונות שבתורה: הקהל וכתיבת ספר תורה. חכמים אומרים לנו שהמצווה לכתוב ספר תורה היא לכל אחד ואחד, כל אחד מצוּוה בכתיבת ספר תורה וגם מי שירש ספר תורה מאבותיו, גם הוא מצווה לכתוב ספר תורה בעצמו (סנהדרין כא, ב). יש מקום להבין, הרי לכאורה כל המטרה במצווה לכתוב ספר תורה היא בשביל שלאדם יהיה ספר והוא יוכל ללמוד ממנו, ואם כן אם יש לו ספר תורה מאבותיו למה הוא לא צריך לכתוב ספר בעצמו - מה העניין שהוא ילמד בשני ספרים?!
יתרה מכך אם אדם קונה ספר תורה מהשוק יש דעה שהוא קיים את המצווה אבל לא בצורה המהודרת ביותר ויש דעה שהוא בכלל לא קיים את המצווה (ראה ברמ"א יו"ד סי' ער, א). המצווה היא לכתוב ספר תורה. יש גם דיון בהלכה האם היום אנחנו מצווים בזה כי אנחנו לא בקיאים בחסרות וביתרות (ראה שאגת אריה סי' לו), אבל אני לא נכנס לפרטים המעשיים - התורה מצווה אותנו שכל אחד ואחד צריך לכתוב ספר תורה, מה טמון במצווה הזאת?
כנראה שהכוונה היא שבכתיבה יש עבודה יש ביטוי לעניינה של התורה. אדם צריך ללמוד בפה, לקיים את כל המצוות וגם לכתוב את התורה. לכל אחד יש כתב יד אחר, על פי כתב היד אפשר להכיר את האופי של האדם, וכל אחד שכותב את התורה כותב ספר תורה שמביע את האופי המיוחד שלו. גם במעשים שהאדם עושה הוא מביע את האופי שלו, אבל גם בכתיבה. האדם מביע את התורה באופי ובאישיות שלו . מצוות עשה שכל אדם יביע את התורה בכתב. חז"ל אומרים שלכל אדם יש אות בתורה, יש שישים ריבוא אותיות כנגד שישים ריבוא ישראל (ראה הערת הרצי"ה, לנתיבות ישראל א, מאמר רביעי, עמ' לה). כשסופרים היום את אותיות התורה באמצעות מחשב וכדו' יוצא שיש פחות משישים ריבוא אותיות, והגר"א באחד המקומות בפירוש שלו על ענייני הקבלה מסביר שיש שישים ריבוא שורשי נשמות בישראל, וכל אות מבטאת ייחודיות מיוחדת במינה, כל אדם הוא אות בתורה, כמובן שההסבר הוא רעיוני והוא מבטא שכל אחד צריך להביא את האות המיוחדת שלו, ואם הוא לא יוציא את האות שלו מן הכוח אל הפועל התורה לא תהיה שלמה. התורה צריכה להיות עם כל אותיותה, שלא תהיה חסרה שום אות בתורה. אם אות אחת חסרה, חסרה התורה כולה - פירושו של דבר הוא שבעצם כל אות שקולה כנגד כל התורה כולה כי בלעדיה התורה לא מושלמת. אותו הדבר בעם ישראל - כל ישראל הם אותיות, אם יש מישהו בישראל שהוא חסר בשלמות - זה חסרון לכלל ישראל.
אז אדם צריך לכתוב את התורה. "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם" (בראשית ה, א), יש פה סיפור של התולדות, כל אדם כותב ספר, ההתנהגות של כל אדם נכתבת בכל יום ויום, "כל מעשיך בספר נכתבים" (אבות ב, א), יש מקום שבו כותבים את כל מעשיו של האדם - "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם". אם אדם חי נכון, הספר שנכתב הוא ספר תורה: מקיים מצוות, עושה רצונו של הקב"ה, עוסק בלימוד התורה - וככה נכתב הספר שלו מראשית חייו ועד השלמתם. אדם צריך לכתוב ספר תורה, וההתנהגות שלו היא כתיבת ספר תורה חי. כשאדם מתנהג כמו שצריך על פי התורה הוא כותב ספר תורה חי . צריך לדאוג כמובן שהספר הזה לא יהיה חסר ולא יתר, אם קורה שאדם כתב בספר התורה אות מיותרת אפשר לתקן - וכך גם אם אדם במעשיו עשה משהו לא תקין אפשר לתקן, זה התפקיד של התשובה. אם כן, עניינה של המצווה לכתוב ספר התורה היא לכתוב, לקרוא את מה שכתבת וליישם. לכן התורה מצווה אותנו לכתוב ספר תורה, וגם אם אבא שלך כתב הוא כתב בשביל עצמו, אתה צריך לכתוב את תכנית העבודה לחיים שלך. לכתוב את כל התורה כולה, לכתוב, לקרוא ולקיים.

שירת התורה
את המצווה לכתוב ספר תורה לומדים מהפסוק: "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת" (דברים לא, יט), ויש דיון האם השירה הזאת היא שירת האזינו או כל התורה כולה. ה"שאגת אריה" (סי' לד), דן בשאלה - האם חובת הכתיבה היא רק פרשיית האזינו ורק משום שאסור לכתוב את התורה פרשיות פרשיות צריכים לכתוב את כל התורה כולה, וכל התורה נכתבת רק בשביל שירת האזינו, או שהכוונה היא שחובה לכתוב את כל התורה כולה. השאגת אריה מביא כמה הוכחות, ונראה שאפשר לומר שזה פשט התורה - שהכוונה היא לכל התורה כולה.
הפסוק ממשיך: "וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל", אם הכוונה היתה רק לפרשת האזינו למה היא עדות? הרי כל התורה כולה מעידה מה צריך לעשות ומה נעשה, הוי אומר, שכל התורה כולה נקראת שירה. זו תורה הלכתית, אבל בעצם היא שירה. גם ריש לקיש במסכת עבודה זרה אומר כך (ג, ב): "כל העוסק בתורה בלילה הקדוש ברוך הוא מושך עליו חוט של חסד ביום שנאמר יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירו עמי", חוט של חסד משוך ביום על מי ששר את התורה בלילה. המדרש בשיר השירים רבה (ה, א) אומר: "אין גרנה של תורה אלא בלילה", הזמן הקבוע והמרכזי של לימוד תורה הוא בלילה, והמדרש לומד זאת מהפסוק: "קוּמִי רֹנִּי בַלַּיְלָה" (איכה ב, יט), שוב פעם לשון שירה, תלמוד תורה נקרא שירה. רש"י במסכת ערכין (יא, א ד"ה אין אדם) אומר שאין אדם שר שירה אלא מתוך שמחה וטוב לבב, שירה זה גילוי של שמחה. אם כן לומדים שהתורה היא שירה וכמו שכתוב: "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב" (תהילים יט, ט), ואם זה משמח שרים! התורה היא גם טוב: "טוֹב לִי תוֹרַת פִּיךָ מֵאַלְפֵי זָהָב וָכָסֶף" (שם קיט, עב). ללמדך, שלימוד התורה הוא לא איזה עול כבד של לימוד וקיום, אלא זו שירה. התורה היא שירה, וחיי התורה הם שירת החיים. כך צריך להסתכל על שירת התורה, אם אדם לא מסתכל על זה נכון הוא כמו אותם אנשים שקוראים שירים וזה לא מדבר אליהם. עניינם של השירים הוא לרומם, ואם האדם לא מתרומם זה לא אומר שאין כאן שיר אלא זו בעיה אצל האדם. כך גם בתורה, אם אדם לא מרגיש שהתורה היא שירה זה אומר שיש לו בעיה, אדם צריך להרגיש שהתורה היא שירה, היא מרוממת וגורמת לו אושר. התורה משמחת כי זו פגישה עם דבר ה', עם השלמות היותר גדולה, עם האין גבול, וכמובן שאין דבר שיותר משמח מזה.
זו העבודה שלנו בימים האלה. נשארו לנו ארבעה ימים עד ראש השנה ואחר כך עוד עשרה ימים עד יום כיפור, אנחנו נתעלה בהם ולא נפסיק, אחר כך נגיע לסוכות ולשמחת תורה - הכל זה מהלך אחד של עליה רוחנית ממדרגה למדרגה. רצף של זיכוך, עליה והתרוממות שמגיעה לשיאה בסיום העצרת, בסיום שמחת התורה. יהי רצון שנזכה כולנו לשנה טובה, לכתיבה וחתימה טובה, הכנה נכונה לימים האלה לנו ולכל ישראל.


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il