בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • תצוה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

בגדי קודש

חיבור המקור והגילוי , שני דרכים בעבודת ה' ,הבגדים המכפרים ,מה מסמלים הבגדים ,הביקורת בישיבות – מוצדקת.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

ח' אדר א' התשע"ד
11 דק' קריאה 37 דק' צפיה
חיבור המקור והגילוי
קראנו השבת את פרשת תצווה. אני רוצה לפתוח בדברי הזוהר על הפרשה (דף קעט, ב). הזוהר שואל על לשון התורה: "וְאַתָּה תְּצַוֶּה" (שמות כז, כ), מדוע כאן בפרשה, בשונה מכל מקום אחר הלשון החוזרת היא 'ואתה': "וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ" (שם כח, א), "וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב" (שם ג), "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", "וְאַתָּה קַח לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ" (שם ל, כג)? הרי לא מצאנו צורה זו בכל התורה כולה, שבכל מקום כתוב: 'וידבר ה' אל משה לאמר וכו'', ולא 'ואתה'! צריך להבין את הלשון הזאת שחוזרת על עצמה כמה וכמה פעמים. אומר הזוהר שלמילה 'ואתה' יש משמעות מאוד עמוקה: רבי יצחק אמר שיש כאן חיבור של אור עליון ואור תחתון שכלולים ביחד, זאת המשמעות של המילה 'ואתה'. נסביר את הדברים, אבל קודם נשמע עוד מדברי הזוהר: רבי אליעזר לומד זאת מהפסוק: "אֲשֶׁר נָתַן ה' חָכְמָה וּתְבוּנָה בָּהֵמָּה" (שמות לו, א), ורבי שמעון לומד זאת מהפסוק: "וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה". לכאורה היה צריך לכתוב 'אשר מילאתים' ולא 'אשר מילאתיו' בלשון יחיד, אלא הפסוק מדבר על הלב - "וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב", שאותו הלב מילאתיו חכמה, ובלשון הזוהר "ששורה השמש בלבנה". לכן בכל מקום כתוב 'ואתה', שלא באו לעבוד עד שרוח הקודש מדברת בתוכם ולוחשת להם 'כך לעבוד'. זאת הכוונה: "וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ", כלומר 'ואתה' שהוא שמו של הקב"ה שכולל כאן שתי הופעות.
נסביר את הדברים. המילה 'ואתה' היא לשון נוכח, והאות ו' שנוספת כאן מורה על משהו יותר עמוק. זאת אות משמו של הקב"ה שרומזת לנו שריבונו של עולם נסתר בעצמותו ונגלה בהופעותיו. הצימאון שלנו להופעת השכינה בישראל זו מדרגה אחת, ולמעלה ממנה זו מדרגה של ריבונו של עולם. כמו שחז"ל אומרים לנו שמי שאוכל ללא ברכה הוא גוזל את הקב"ה ואת כנסת ישראל (ברכות לה, ב), את הקב"ה והשכינה. אלו שני מושגים שונים. כל מקום שישראל עוסקים בתורה שכינה כנגדם, כלומר אור ה' מופיע במציאות. בשעה שאדם מקיים מצווה רצון ה' מתגלה בפועל, אדם מניח תפילין אין לזה משמעות אלא גילוי רצון ריבונו של עולם, אדם מתעטף בציצית ואין לזה משמעות אלא גילוי רצונו של הקב"ה. זה גילוי, והרצון הוא פנימי וגבוה מעל גבוה. כמו שאנחנו מוצאים בסידורים, ובעיקר בסידורים הספרדים - "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה", מייחדים את ריבונו של עולם והשכינה, כאילו מין זוג. המקור העליון וההתגלות. הופעת הקב"ה בעולם זו השכינה, בכל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם (מגילה כט, א). אם כן, אומר הזוהר שבניין בית המקדש צריך להיות באופן כזה שיש חיבור של המקור והגילוי, לכן נאמר: "ואתה", עבודת בית המקדש צריכה להיות על ידי הדרכת ריבונו של עולם, רוח הקודש צריכה לדבר בתוך לבבם של עושי המלאכה ואומרת להם 'כך תעשו'. זהו גילוי של רצון הקב"ה המתגלה בלב כל חכם לב, האור האלוקי וההדרכה האלוקית הישירה. לא רק הרעיון הכולל אלא גם הביצוע מודרך כביכול כל הזמן לפי הקב"ה. לכן נאמר כאן כמה פעמים "ואתה", "וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ" וכו'.

שני דרכים בעבודת ה'
"אור החיים" גם שואל למה התורה פותחת במילים: "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת" וכו' והוא מביא רעיון נוסף. הקב"ה אמר למשה שמתאים שמצוות הדלקת הנרות בבית המקדש תבוא ממנו. במקום שריבונו של עולם יאמר: 'תדליקו לי נר', שמשה יגיד: 'אנחנו צריכים להדליק נר לריבונו של עולם במקום המקדש', כדי שמקום המקדש יהיה מכובד. ה"אור החיים" מפרש את הפסוק כפשוטו: "וְאַתָּה תְּצַוֶּה", לא שאתה תצווה את מה שאני אומר אליך, אלא אתה תהיה המצָווה, שזה יבוא ממך. הדלקת הנרות צריכה לבוא מישראל, אנחנו צריכים לרצות להאיר את אור המנורה בבית המקדש.
הייתי לוקח את דברי ה"אור החיים" לכל ענייני העבודה בבית המקדש - עבודת בית המקדש היא הקורבנות. יש הדגשות שונות מאיפה מקור התפילה - האם תפילות אבות תיקנום, וכנגד האבות תיקנו שלוש תפילות ביום, או שתפילות כנגד קרבנות תיקנום (ברכות כו, ב). בקורבנות אנחנו מחויבים, ואילו האבות התפללו מעצמם מרצונם. ואם כן יש מקום לשאול האם תפילה מדאורייתא או מדרבנן – זו מחלוקת הראשונים. יכול להיות שיש בזה מחלוקת מהותית, מאיפה התפילה צריכה לנבוע מהרשות של הקב"ה או מתוך האדם. מצד אחד אפשר להגיד 'מי אנחנו שנבוא להתפלל לפני ריבונו של עולם, שנבקש, נשבח ונודה - צריך לקבל לכך רשות!', הרי אם אדם יגיע למלך ויאמר שהוא רוצה לומר לו תודה, לא יכניסו אותו בכלל, אפילו שהוא מנומס וכוונתו טובה - צריך רשות לפנות לריבונו של עולם. לכן אומר הרמב"ם (ספר המצוות, מצווה ה) שהמקור לתפילה הוא מדאורייתא, זאת מצווה והקב"ה נתן לנו רשות לפנות אליו. הקב"ה לא אמר בדיוק איך להתפלל, אלא חכמים באו אחר כך ותיקנו איך נבצע את התפילה, אבל עיקר התפילה הוא מהתורה. הרמב"ן (שם) חולק על זה ואומר שתפילה היא לא מדאורייתא, הרי כתוב בגמרא כמה וכמה פעמים שתפילות הן מדרבנן. יש דעה שקריאת שמע היא דאורייתא, אבל תפילות הן דרבנן. יש בזה עומק, התפילה צריכה להיות משהו שבא מלמטה . יש ציווים שהקב"ה מצווה אותנו שנפנה אליו, אבל כל עניינה של התפילה הוא מלמטה למעלה, כל המצוות הם ציווים שהקב"ה מצווה אותנו והתפילה היא הבקשות שאנחנו מבקשים מהקב"ה, זו הפניה שבאה מעומקא דליבא, מעצמנו.
אז בתוך בניין בית המקדש אנו רואים, מצד אחד ריבונו של עולם מצווה אותנו בדיוק איך לעשות את בית המקדש, איך ליצור כל כלי וכלי, כי צריכה לשרות בזה שכינה ולכן צריך לעשות בדיוק כמו שהקב"ה מסביר לנו. לנו אין אפשרות להשיג את הגדולה האלוקית מעצמנו ולכוון שאם נעשה ככה וככה תשרה שכינה. זה המקום הקדוש ביותר של השראת השכינה, העוצמה הכי גדולה שיכולה להיות בעולם, שיא הופעת השכינה ומכיוון שכך צריך הדרכה מדויקת מה יהיה הגודל של כל כלי וכלי וכל הפרטים. ולא רק הכלים צריכים הדרכה אלא ריבונו של עולם מכתיב לנו גם מה מה ואיך יהיו בגדי הכוהנים . מאידך גיסא, עניינו של בית המקדש הוא הפנייה אליו. שלמה המלך כשהוא בונה את בית המקדש הוא מתפלל ואומר: "וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ" (מלכים א ח, מח), זה יהיה בית תפילתי, זה בית של פניה אל ריבונו של עולם ולכן זה צריך לבוא גם מאתנו. זה ה"וְאַתָּה תְּצַוֶּה" שאומר "אור החיים", אתה תצווה את בני ישראל שיעשו את הדברים הללו, שזה יבוא מהם, יש כאן מציאות כפולה - הדרכה אלוקית מוחלטת ומצד שני ההתעוררות מצד בני ישראל.

הבגדים המכפרים
בפרשה שלנו יש הדרכה מפורשת איך יהיו בגדי הכוהנים ואיך יהיה הבגד של הכהן הגדול. חז"ל אומרים שיש לבגדים האלה תפקיד מיוחד, הכהן הגדול שלובש את הבגדים המיוחדים שלו פועל עם הלבוש הזה. מצוות עשה לכהן ללבוש כל בגד ובגד מהבגדים שלו בזמן העבודה - זהו תנאי בעבודה. בזמן העבודה חובה על הכהן ללבוש את הבגדים והעבודה היא המצווה. והלבישה הזאת פועלת. אומרת הגמרא במסכת ערכין (טז, א)
למה נסמכה פרשת בגדי כהונה לפרשת קרבנות? לומר לך: מה קרבנות מכפרין, אף בגדי כהונה מכפרין. כתונת מכפרת על שפיכות דמים, דכתיב: "ויטבלו את הכתנת בדם" (בראשית לז, לא).
הכותנת מכסה את האיברים שהנשמה תלויה בהם: הלב, ריאות, המקום המרכזי והיא בעצם מגינה על העיקר, היא מכפרת על שפיכות דמים.
מכנסים מכפרים על גילוי עריות, דכתיב: "ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה" (שמות כח, מב). מצנפת מכפרת על גסי הרוח כדרבי חנינא, דא"ר חנינא: יבא דבר שבגובה ויכפר על מעשה גובה.
המצנפת היא על הראש, אם אדם מכסה את ראשו במצנפת - "כסי רישיך כי היכי דתיהוי עלך אימתא דשמיא" (שבת קנו, ב), ראש גלוי זו מין גאווה ובכיסוי ראש יש ענווה. לכן המצנפת מכפרת על גסי הרוח.

אבנט מכפרת על הרהור הלב אהיכא דאיתיה.
החגורה הזאת גבוהה וקרובה ללב, ולכן היא מכפרת על הלב הנמצא לידה.
חושן מכפר על הדינין דכתיב: "ועשית חושן משפט" (שמות כח, טו). אפוד מכפר על עבודה זרה דכתיב: "אין אפוד ותרפים" (הושע ג, ד). מעיל מכפר על לשון הרע. אמר הקדוש ברוך הוא: יבא דבר שבקול ויכפר על מעשה הקול. ציץ מכפר על מעשה עזי פנים, כתיב הכא: "והיה על מצח אהרן" (שמות כח, לח), וכתיב התם: "ומצח אשה זונה היה לך" (ירמיהו ג, ג)
אם כן, לכל בגד ובגד יש תפקיד. הכהן הגדול הוא הנציג של כלל ישראל, על ליבו רשומים שמות כל שנים עשר השבטים, הוא תמצית ההופעה של האומה, התמצית הרוחנית הגבוהה, האיש המייצג את הקדושה שבישראל, את החיבור בין ישראל לריבונו של עולם. הכהן המקריב את הקרבנות, הוא המייצג אותנו - כוהנים הם שלוחי דישראל וגם שלוחי דרחמנא (קידושין כג, ב), הם מחברים בין כלל ישראל ובין ריבונו של עולם. הכהן הגדול הוא השיא, וכשהוא לובש בגדים כלל ישראל לובשים בגדים. הוא לובש בגדי קודש, ובגדי הקודש האלה מקדשים, "וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ" (שמות כח, ב), הכהן מתקדש, עושה בזה תיקונים, וכמו שמפורש במסכת ערכין שהתיקונים הללו הם לכל ישראל, כל כלל ישראל אחראים על כל מה שקורה ולא רק החוטא בעצמו כי כל ישראל ערבים זה לזה. לכן אם אחד חוטא כולם צריכים כפרה, כי אחד משפיע על השני גם לטובה וגם שלא לטובה. אם כן, התפקיד של הבגדים הללו לכפר על כל ישראל גם על החוטאים - לא במקום העונשים הראויים לכל אחד ואחד - זה מכפר במידה מסוימת גם על החוטא על הפרט ובעיקר על כל עם ישראל שהם בעצם שותפים כי כל ישראל ערבים זה לזה, זה התפקיד של הבגדים.

מה מסמלים הבגדים
חז"ל מלמדים אותנו על בגדי הקודש של אהרן, אבל הם מלמדים אותנו גם על עצמנו. בכל יום אנחנו אומרים "מלביש ערומים", מודים לקב"ה שנתן לנו אפשרות ללבוש בגדים. הרב ב"עולת ראיה" (חלק א, עמוד עב) מסביר את הברכה הזאת ואומר שהברכה היא יותר עמוקה מהפשט. היא מלמדת משהו עמוק יותר על הלבוש של האדם ולא רק ברכה על כך שהקב"ה ממציא לנו בגדים. החכמה להתלבש היא חכמה אנושית, בעלי חיים לא מתלבשים. זהו חוש הצניעות, הבנה שיש דברים שהצניעות יפה להם וצריך להסתיר אותם. לבגדים יש תפקיד כפול - מצד אחד להסתיר את מה שנכון להסתיר, ומצד שני לפאר, "לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת". הבגדים גם מסלקים אי נעימות ומכסים את הצד הלא טוב, ומצד שני הם מוסיפים נוי וכבוד. אדם לובש בגדים וזה לא הוא, הוא מכוסה כי הבגדים חוצצים, אין כאן טבעיות לכאורה - ומצד שני הוא מתייפה על ידי הבגדים. אלו שני צדדים של כל עניין הלבושים במציאות. כל העולם כולו הוא לבושים של הקב"ה. ריבונו של עולם נמצא בכל מקום, אין דבר שקיים בלי שריבונו של עולם מקיים אותו, הוי אומר שהכול הופעה אלוקית - אבל מלובשת, מלובשת בחומר, בכלים, היא מכוסה. אין מציאות של דבר המנותק מהקדוש ברוך הוא, מה שיהיה מנותק פשוט לא יהיה. הכול נובע מהמקור האלוקי, משתלשל בהופעות שונות ובלבושים רבים עד שלפעמים אור ה' בכלל נסתר ונראה כאילו הוא ההפך מרצון ה', ועדיין הכול מוכרח להיות מחובר למקור האלוקי. כל העולם כולו הוא לבושים, הופעות אלוקית, ואמרנו שללבושים יש שני צדדים - צד אחד שמסתיר ומכסה, ומצד שני מגלה ומיפה.
בפרשת בשלח (תשע"ד) הזכרנו שהמן היה אוכל מרוכז ותמציתי, אין לו צורה, הוא משהו אווירי ולבן, ובכל זאת היו בו כל אבות המזון כל הוויטמינים וכל מה שצריך לגוף בצורה מושלמת, עד כדי כך שחז"ל אומרים (יומא עה, ב) שהם לא היו צריכים להתפנות. הכול איכותי ואין פסולת. הגמרא שואלת על כך שכתוב שהמחנה היה שנים עשר מיל וכשהיה צריך להתפנות היה אפשר לצאת רק בכיוון אחד שבטוח לא יעבור שם המחנה כשימשיכו ללכת, ולמה היה צריך בכלל להתפנות? הגמרא עונה שמה שהם קנו בדרך היו צריכים להוציא, אבל המן היה מושלם. כשבאים לארץ ישראל, לכאורה היה צריך להמשיך לזכות במן, הרי זה האוכל הכי מובחר - ודווקא בארץ ישראל הפסיק המן. הזכרנו את ה"חסד לאברהם" שאומר שהמן ירד דווקא במדבר ששם נמצאים הקלקולים בצורה החמורה ביותר ולא בארץ ישראל. בגלל קדושת ארץ ישראל לא צריך שיופיע מן מהשמים, אלא הקדושה מופיעה בתוך המציאות. המעלה של המן נמצאת בפרות של ארץ ישראל, וכנראה כשזה מופיע בתוך פירות הוא מופיע בצורה הכי מושלמת. המן התלבש בתוך פירות, ירקות ותבואה וזה דווקא הוסיף עוד הופעה. כלומר, הלבושים שהמציאות האלוקית מתגלה בהם מוסיפים על עצם הגילוי של המציאות האלוקית, כמו בגדים שיכולים להיות לכבוד ולתפארת. אלו שני הצדדים שצריך להבין בעניינו של הלבוש.
לפני שהתחלנו אחד מהתלמידים שאל האם זה ראוי שאדם יברך ברכות של שבת וישים רגלים על הספסל שלפניו. אמרתי לו שבהחלט זה לא ראוי ולא מתאים, וגם אם אדם מכוון בכל ליבו - חשוב לשים לב איפה הרגלים נמצאות. אדם צריך להיות מנומס, אדם צריך להיות לבוש יפה ויש הדרכה של התורה לכך (שבת קיד, א):
מניין לשינוי בגדים מן התורה? שנאמר: "ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים" (ויקרא ו, ד), לימדך תורה דרך ארץ בגדים שבישל בהן קדירה לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו.
מה זה משנה עם איזה בגדים הכהן הולך? למה התורה אומרת "ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים" (ויקרא ו, ד). אלא הבגדים שאדם עוסק איתם במטבח הם בגדים שונים מבגדי המלצרים. מי שסוחב את הזבל מהמטבח החוצה לובש בגדים מסוג אחד, ומי שיוצא ומשרת את הקהל צריך ללבוש בגדים מסוג אחר, בגדים מתאימים. ממשיכה הגמרא:

גנאי הוא לתלמיד חכם שיצא במנעלים המטולאים לשוק.
יש כל מיני הדרכות, תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה. הניקיון הנימוס הוא חלק משלמות של ההופעה ולמי שאין לו רגישות לדברים החיצוניים האלה זה חיסרון. מסכת דרך ארץ מבארת איך צריך לאכול: לא עם הידיים, לא מתוך הכלים של הציבור, לא להניח פרוסה שנגס בה וכו' - יש דרכי נימוסים באכילה. קל וחומר בן בנו של קל וחומר כשאדם עומד לפני ריבונו של עולם ומתפלל, מברך או לומד. ההתנהגות הזאת מראה את ההתייחסות למעשה שהאדם עושה, אם אדם חושב שהמעשה חשוב ומכובד זה מוכרח להתבטא גם בצורה החיצונית. לא רק בכוונות הפנימיות ובמחשבות שבתוך הלב. זה עוד דבר שאנחנו לומדים מהפרשה.

הביקורת בישיבות - מוצדקת?
נקודה נוספת. "וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד " (שמות כח, לח), ובהמשך הפרשה קרבן התמיד (שם כט, לט-מב) - צריך התמדה. בכל דבר ההתמדה מראה על האמיתיות על הרצינות. חז"ל אומרים לנו כמה כללים גדולים בתורה, ואחד מהכללים הוא: "אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם" (מובא בהקדמת העין יעקב ובמהר"ל נתיב אהבת הרע, א), כלל גדול בתורה, התמדה וקביעות. קביעות זה היסוד של קיום התורה .
השבוע הייתה פגישה של רבנים, נציגות של ראשי הישיבות הגבוהות עם ראשי ישיבות ההסדר, בקשר לדיונים על החוקים שעומדים לחוקק בענייני הישיבות. הוזכר שם שיש נוהל חדש של ביקורת על הישיבות, נוהל מאוד מחמיר, ואם חסרים תלמידים בישיבות בזמן הביקורת ינתנו קנסות קשים מאוד. זה הרגיז מאוד את ראשי הישיבות. ואמרתי שדווקא יש צדק בביקורת הזו, תלמידים צריכים להיות בישיבה, אם היו שואלים את הרב אלישיב היה אומר שזה נוהל מצוין. מה זאת אומרת שתלמידים נוסעים לכאן והולכים לשם, זה לא מובן! ראשי הישיבות תמהו עלי, אמרו שזה נוהל מבייש שבאים כל פעם לראות אם יש מספיק תלמידים או לא. נכון, מצד אלה שהמציאו את הרעיון הזה אינני יודע אם חשבו על זה בתום לב או שהם עשו את זה מכוונות זדוניות. אינני יודע, אבל בסופו של דבר אני חושב שהם די צודקים. אני שומע הערות שבחורי ישיבות מקבלים דחייה, לא מתגייסים לצבא והם מבלים. יש להם שבעים יום של חופש בשנה וזה דבר שאין בצבא. אומרים אנחנו מבינים שבמקום ללכת לצבא הם צריכים ללמוד - בסדר, אבל שילמדו בשקידה, מה זה החופשים האלה?! סיפרו שם במפגש שאלה שאחראים היום על ההסדר של הישיבות, פנו לצבא וביקשו חופשה של שבוע מהישיבה לתלמידים שצריכים להתגייס. טענו שבדרך כלל תלמידים לפני צאתם לצבא מקבלים חופשה של שבוע להיות בבית ורצו רשות לזה. בצבא אמרו להם: מה פתאום שבוע - ואישרו רק יומיים. צריך ללמוד עוד שלושה ימים בישיבה ורק יומיים לפני היציאה אפשר לצאת להתארגנויות. מה אתם אומרים? אני חושב שזה רעיון טוב, הם צודקים. הם מסתכלים ברצינות על לימוד התורה, הם חושבים שלימוד התורה הוא דבר חשוב מאוד וכל מי שעוסק בלימוד התורה צריך לשקוד יומם ולילה, ולא לצאת פה לחתונה, פה לברית, שם לסיבה אחרת - ותורה מה תהא עליה! מהצבא לא מקבלים חופשות לארועים כאלה, ובוודאי לא ביחידות רציניות. הישיבות הן לא כמו היחידות העורפיות ששבוע בבית ושבוע בצבא, הן כמו היחידות הקרביות שבהן משרתים יומם ולילה. אני דווקא בעד הרעיון הזה, צריך להתרגל לשקוד.
תלמידי הישיבות טוענים שללמוד תורה זה לא כל כך קל וצריך גם להתאוורר מפעם לפעם, ואני אומר שזה מה שאמרה תורה: "וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד", "אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר", זה עניין של התרגלות. אם מתרגלים ללמוד בשקידה רבה ולא לעזוב ולנסוע - אחר כך לא רוצים לנסוע. אם אדם לא למד כל היום כולו הוא מרגיש כאילו חייו אינם חיים, בעלי תורה בלי תורה זה כאילו מוציאים את הדג מהמים, הוא חייב הוא צריך את הלימוד.
את הדבר הזה אנחנו צריכים להפנים, להרבות בשקידה ולהתרגל לזה. כשאדם מתרגל זה קל לו ואם הוא לא מצליח ללמוד זה חסר לו. אם יש דברים אחרים שצריך לעשות - צריך לקיים 'ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך'. אנחנו צריכים לשקוד על התורה וגם את זה צריכים לקחת מהפרשה. הכול זה עניין של התרגלות והתמדה. בכל מצווה חשובה העוצמה, ההתמדה והקביעות. האדם צריך להרגיש שאי אפשר בלעדי התורה. בעזרת ה', חזק ונתחזק.




^ 1.. שנת תשע"ד.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il