בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • משפטים
לחץ להקדשת שיעור זה
שיחת מוצאי שבת משפטים

משפטי ה'

הקדמת הנעשה ,הדבקות בטוב , המשפט במרכז , האמון יסוד הכול ,הזהיר בנזקים חסיד, קידוש ה' בהשבת אבידה , מצוות הלוואה מאחדת , תוכן מצוות מחצית השקל

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

כ"ה שבט התשע"ה
9 דק' קריאה 36 דק' צפיה
הקדמת הנעשה
קראנו את פרשת משפטים. סוף הפרשה, שייכת לפרשה הקודמת. "וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד, ז). בשבוע שעבר הבאתי את דברי רבי לוי יצחק מברדיצ'ב (קדושת לוי) שקודם שקיבלו ישראל את התורה נסתלקה זוהמתן. עם ישראל הגיעו לזכות וטהרה והתרוממות רוחנית לאחר שכל הקלקולים נסתלקו, והתיישרו מידותיהם. הם הגיעו למצב שיכלו לקיים את התורה כמו האבות, מעצמם, מתוך שהגיעו לישרות עד שנעשו שני כליותיהם כשני רבנים, ומעצמם הבינו את רצון ה'.
גם הרב קוק (עין איה שבת פרק ט, פסקה עו) מסביר את הדברים כך על הפסוק "וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע". כאשר שמעו המלאכים אמירה זו אמרו: מי גילה רז זה לבני, אמירה זו היא הנהגה של המלאכים, המלאכים הם עושים ואחר כך שומעים. המלאכים בטבעם עושים רצון קונם. על המלאכים נאמר: "בָּרֲכוּ ה' מַלְאָכָיו גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ" (תהלים קג, כ), קודם עושים ואחר כך שומעים. העשיה היא קבלה מוחלטת והשמיעה היא העמקה והרחבה והשלמה של הקבלה. ועם ישראל אמרו נעשה קודם מתן תורה - אנו יודעים מהו רצון הקב"ה ואחר כך נשמע, נעמיק את ההבנה וההשגה.
הדבקות בטוב
בעל ה"מאור עינים" מבאר פסוק זה בדרך החסידות. יש פעמים שאדם נמצא בהתעלות רוחנית ועובד בדבקות את ריבונו של עולם, אך מצב זה אינו בתמידות. ישנן עליות ומורדות ויש פעמים שיש נפילות והוא לא נמצא בשלמות אפילו בהתנהגותו. כך סדר המציאות שיש תמיד עליות מורדות. האדם צריך לראות את ריבונו של עולם גם כאשר הוא נמצא במצב הנעשה ולא במצב הנשמע שהוא מדרגה גבוהה. גם כאשר אדם נמצא בחוסר חשק, משבר קטן או גדול, הוא צריך למצוא את ריבונו של עולם בתוך המצב הזה, ולדעת שתמיד ה' נמצא בכל מקום. אף שיש לו מעט חשק לקיום המצוות צריך לראות את הרצון הטוב שיש לו בכל דבר ודבר. לא ליפול ברוחו. לדעת שהירידות הן צורך עליה. "מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ (תהלים קיג, ג), גם כאשר נמצאים במזרח עם השמש הגדולה, וגם כאשר נמצאים במערב שיש מיעוט של אור, תמיד צריך למצוא את ריבונו של עולם. זו עבודת ה' למצא אותו בכל מקום כי הוא חיי החיים. ואם אדם מרגיש קצת חיות - צריך להידבק בה. הרצון מתחדש באדם בכל יום, יש שעות יותר טובות ופחות טובות, ותמיד צריך לחפש את הנקודה הטובה את נקודת הרצון ולהידבק בה כיוון שגם מעט שווה הרבה מאוד.
המשפט במרכז
התורה בחרה להביא דברים אלו הקשורים למתן תורה בסוף פרשת משפטים, שם היא חוזרת לעסוק במתן תורה, כדי להבליע את כל הדינים שאנו לומדים בפרשת משפטים ולהניחם במקום מרכזי. כפי שחז"ל אומרים לנו שיש משפטים קודם מתן תורה ואחר מתן תורה. ללמדך שהם צריכים להיות במרכז (שמות רבה ל).
"וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים" (שמות כא, א) ו' מוסיף על עניין ראשון (פסחים ה.). פרשה זו היא המשך של מתן תורה. וזו לא רק המשכיות אלא התשתית. ההתנהגות הנכונה של אדם לחברו היא הבסיס הראשוני עליו אפשר להקים את הבנין הרוחני-אמוני הגדול. כאשר אין ישרות והתנהגות נכונה בין אדם לחברו אי אפשר לעלות במעלות הקדש. יסודו וקיומו של עולם תלוי בדבר זה, אם המידות היו נכונות וישרות, כל המציאות היתה אחרת לגמרי.
האמון יסוד הכל
הרב ב"אורות" אומר שהאמונה זה אמון, אמינות זה אמון בין אדם לחברו, זה היסוד הכללי של המציאות. בלי אמון אין קיום למציאות. בלי אמון בין פועל למעביד אי אפשר ליצור מערכת וסדר של חיים. הפועל לא מאמין למעביד שהוא משלם לו כראוי וחושב שהוא מנוצל, והמעביד לא מאמין לפועל שהוא רוצה לעבוד. וכך בכל תחום ובמיוחד בענין המשפחתי בין איש לאשתו, אם אין אמון אי אפשר לבנות מסגרת משפחתית, אי אפשר לבנות חברה. ואם יש אמון - ככל שהיחסים בין הבריות בריאים יותר הציבור יהיה במצב טוב יותר. כאשר אנו פוגשים היום את תחושות הציבור, ישנה ביקורת על הקלקלה של אנשים במשטרה ובממשלה. הכול מתחיל ממידות מקולקלות, אילו המידות היו מתוקנות לא היה מתח בין חלקי הציבור. אם בעל מפעל היה בעל מידות הוא היה רוצה לתת לפועלים כל מה שמגיע להם, ומפצה אותם שירגישו טוב. הוא היה חושב על זה שזה אידיאלי שיש באפשרותו להעסיק הרבה אנשים ולתת להם פרנסה, וזה יותר משמח אותו מהכסף שהוא מרוויח. על ידי הבנה זו כל צורת הניהול שלו היתה באופן אחר. ופועלים שרואים שהמעביד מתנהל כך, גם הם פועלים בצורה טובה יותר, וממילא התוצרת יותר גדולה, ואז המפעל מתפתח. גם במסחר האידיאלים הם אלו שצריכים להיות במרכז. אם מטרת הסוחר היא לסייע לאנשים, לדוגמה: בעל מכולת חושב על זה שהוא בא לסייע לציבור שיהיו צרכיהם במקום קרוב והוא דואג לספק את כל מבוקשם, ולא לוקח מחירים מופרזים. הוא משרת אותם ומגיע לו תמורה, אבל הוא עושה כאן דבר יפה, משרת אנשים. אם יפעל כך יהיה לו סיפוק לא רק מהכסף שהוא מרוויח אלא מזה שהוא דואג לאנשים. וכך בכל ענייני החיים אדם צריך להיות אידיאליסט. ואז כל החיים יראו ויהיו טובים יותר. חוץ מזה תהיה סיעתא דשמיא גדולה, כיוון שיש כאן עשייה לשם שמים.
הזהיר בנזקים חסיד
פרשת משפטים היא המלמדת אותנו איך לחיות חיים נכונים, שואל ושוכר, וזהירות בנזיקין, לחפש תמיד איך השני לא יוזק, כמו שאומרים חכמנו זכרונם לברכה: "האי מאן דבעי למהוי חסידא, לקיים מילי דנזיקין, רבא אמר: מילי דאבות; ואמרי לה: מילי דברכות" (בבא קמא ל.). את דברי רבא שהרוצה להיות חסיד יקיים מילי דאבות ניתן להבין, וכן ניתן להבין מילי ברכות שאם אדם יברך כל ברכה בכוונה, כל היום שלו יהיה באוירה רוחנית גבוהה. אך כיצד מילי דנזיקין מביאים לחסידות? צריך באור, הרי אם אדם לא מזיק הוא רק לא אדם רע... ונראה שהכוונה שיזהר שלא יהיו נזיקין. שאם הוא רואה היזק ברחוב הוא מסלק אותו. ממון חברו חביב עליו כשלו (ע"פ אבות ב, יב) כמו שבשלו הוא דואג שלא יוזק הוא דואג שגם ממון חברו לא יוזק. כאשר אדם עושה טובה לשני השני מרגיש מחויבות כלפיו. חז"ל אומרים: שמתנה כמכר (בבא מציעא טז.) המקבל מתנה מרגיש מחויבות להחזיר חזרה מתנה. אם עשה טובה השני מרגיש חובה כלפיו, אבל מי שמונעים ממנו נזק הוא לא מרגיש חובה להודות כיוון שהוא לא קיבל שום דבר ובוודאי אם הוא לא יודע. זו מידת חסידות שאדם חושב איך השני לא יוזק, ומשתדל להסיר נזק גם אם חברו אינו יודע. זהו חסד של אמת. וכך מספרת הגמרא חסיד אחד ראה אדם שזורק קוצים מרשותו לרשות הרבים אמר לו: מדוע אתה מוציא את הקוצים מרשות שאינה שלך לרשות שלך. ענה לו: מה זאת אומרת הרי אני מוציא מרשות שלי לרשות שאינה שלי - לימים היה צריך למכור את שדהו והלך בדרך ונתקל בקוצים והבין שרשות הרבים זו רשותו ורשותו היא לא בוודאי שלו, היום שלו מחר אינה שלו. צריך לעבוד על זה מאוד. יש מקרים חריגים של אנשים בני תורה שעסקו בתורה ואת מידותיהם לא תיקנו ויצא מזה חילול ה' נורא. תאוות הממון מושכת אדם לקחת שלא על פי החוק והסדר והוא בתפקיד תורני והוא מנצל את התפקיד. מי שגדל בתורה צריך לעלות בקודש, להיות יותר מתוקן בשנאת בצע. להיות יותר אידיאליסט, לרצות לעזור לשני. לא לרצות דברים חיצוניים, הכסף אינו הדבר החשוב בעולם. אדם מאושר כאשר הוא נותן יותר ממה שהוא מקבל. וכך הוא יכול לעלות בתורה במעלות הקדש, ולקדש שם שמים ברבים.
קידוש ה' בהשבת אבידה
התורה אומרת: "כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ" (שמות כג, ד) השבת אבידה לאויב. מיהו האויב? כתוב במכילתא: רבי יאשיה אומר שהאויב כאן הוא גוי כמו שכתוב: "כי תצא למלחמה על אויבך" (דברים כ, א) זאת אומרת שלדעתו יש מצווה להשיב אבידה לגוי. להלכה לא נפסק כמותו אך אנו לומדים מזה צורת התבוננות. תמיד יש משהו חשוב בכל דעה ודעה. רבי אליעזר אומר: שמדובר כאן על גר שנתגייר ואחר כך התחרט וחזר לסורו שצריך להחזיר לו. רבי נתן אומר: שמדובר בישראל אויב, לדוגמה: אם הרביץ לבנך ואתה כועס עליו לשעה. הוא לא אויב קבוע כמו הגויים, אלא אויב בשעה זו ולאחר זמן תתפייסו, אתה צריך להשיב לו אבידה (ילקוט שמעוני שנב). להלכה מצות השבת אבידה היא רק לישראל ולא לגויים. אבל מספרת הגמרא בירושלמי (ב"מ ח): שמעון בן שטח היה עוסק בכותנה וזו היתה עבודה קשה מאד. אמרו לו תלמידיו שהם רוצים לקנות לו חמור שיקל עליו בעבודה. הם קנו לו חמור והייתה תלויה על צווארו מרגלית. באו אליו התלמידים ואמרו: עכשיו לא תצטרך לעבוד לעולם. שאל אותם: מדוע? ענו לו: כיוון שקנינו חמור ונמצאה עליו מרגלית. שאל אותם הרב: האם המוכר ידע מזה? ענו שלא. דרש מהם שמעון בן שטח שיחזירו את המרגלית לגוי. ענו התלמידים שהמוכר הוא גוי, וכידוע שלא צריך להחזיר אבידה לגוי. ענה להם: אתם חושבים שאני אוהב כסף, ורצוני להתעשר? לי חשוב יותר קידוש ה', לכו השיבו את האבדה. החזירו המרגלית לגוי, והגוי אמר: ברוך אלוקיהם של ישראל שכך הם נוהגים.
הגמרא (שם) מספרת עוד סיפור: אבא הושעיה היה כובס ליד הנהר, והייתה שם גויה שאיבדה מספר תכשיטים. הוא מצא אותם ובא להחזיר לה. אמרה לו שיש לה הרבה תכשיטים והיא אינה צריכה את אלו שמצא. אמר לה: אנו מחויבים במצווה מהתורה להחזיר אבידה. אמרה: ברוך אלוקי היהודים. קידש שם שמים.
סיפור נוסף מובא בגמרא (שם): ברומי הייתה קיסרית חשובה שאיבדה תכשיטים. ויצא כרוז שמי שיחזיר את התכשיטים תוך שלושים יום יקבל תמורה יפה מאד. ומי שלא יחזיר תוך שלושים וימצאו אצלו יערפו את ראשו. מצא אותם רבי שמואל בר סוסרטיי. חיכה שיעברו שלושים יום ובא להחזיר. שאלה אותו: מדוע באת כעת האם לא שמעת מה שהכרזתי שיש להחזיר תוך שלושים יום? ענה לה: שמעתי אך לא רציתי לקבל על מצווה זו שכר. אמרה ברוך אלוק דישראל. שיבחה את עם ישראל שהקב"ה נותן להם כאלו מצוות.
כאשר רואים את המכילתא במבט ראשון שואלים מה שייך להחזיר אבידה לאויב? בא הירושלמי לחנך אותנו שיש קידוש ה' בהשבת אבדה לגויים וזה יותר חשוב מכסף. גם בתוך ישראל צריך לחנך שאף שאני כועס על המאבד ויש בינינו חילוקי דעות, אנו אחים ויש מצוות השבת אבידה. "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ" (שמות כג, ה). פירוש המילה עזוב בהבנה המקובלת כוונתה עזוב אותו, לא תעזור לו. אבל רש"י מפרש שכאן פירושה הוא עזור לו. אונקלוס מסביר: "ארי תחזי חמרא דסנאך רביע תחות טועניה ותתמנע מלמשקל ליה משבק תשבוק מא דבלבך עלוהי ותפריק עמיה". אונקלוס מבאר מילה זו כפשוטה: תעזוב את הקנאה והכעס שיש לך בלב, ולך תעזור. מידות טובות.
מצוות הלוואה מאחדת
"אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ" (שמות כב, כד). המהר"ל בנתיב הצדקה (פרק ו) מרחיב בהסבר על איסור ריבית. עיקר האיסור הוא מפני שהוא הורס את החסד העמוק שצריך להיות בין בני ישראל. כל אחד צריך לעזור ולהלוות לשני. וזו מצווה כל כך גדולה ולכן נאסרה הריבית. איסור ריבית אינו מובן, הרי שני הצדדים מסכימים. אדם יכול לתת מממונו מתנה לשני. והלווה מסכים ללוות בריבית כיוון שהוא צריך את הכסף. באה התורה ואומרת שאיסור זה חמור מאוד. גודל העניין הוא, שמצוות הלוואה מבטאת את האחדות, שעם ישראל הוא עם אחד. לכן המצווה היא גם לתת הלוואה לעשיר, שזה מבטא את האחדות. היום הוא זקוק ויש לך אפשרות לעזור לו, ולמחר אתה זקוק וצריך. עם ישראל צריך להתנהג כעם אחד. העזרה ההדדית צריכה להתבטא באופן הכי גדול שאפשר, כדי לבטא את זה שעם ישראל הוא עם אחד. לכך נאמר: "אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים" (ויקרא כה, לז-לח). שואל המהר"ל (שם) מדוע נאמר כאן "לתת לכם את ארץ כנען". מדוע זה קשור למצווה זו ועונה: כיוון שברגע שעם ישראל נכנסו לארץ נעשו ערבים זה לזה, ובזה הם נעשו אחד, שכל אחד אחראי על השני. ולכן איסור ריבית פוגע באחדות זו ומונע את הזכות לזכות בארץ ישראל. הארץ מבטאת את אחדות ישראל שיש להם ארץ אחת וכולו מרוכז במקום אחד. יש בפסוק זה שתי בחינות של אחד, להיות לכם לאלוקים שה' אחד וארץ ישראל אחת. גם מצד הגוף וגם מצד הנפש יש אחדות. הגזל יש בו פחות לאווים מריבית כיוון שמי שמלווה בריבית נוהג זאת בתמידות, כיוון שזה בא בהסכמה. לעומתו הגזל הוא משהו חריג. והריבית הורסת את היחד בעם ישראל.
תוכן מצוות מחצית השקל
עם ישראל הוא עם אחד. וגם מצוות מחצית השקל מבטאת עניין זה. כל אחד נותן מחצית השקל כיוון שכל אחד הוא חצי, ויחד נעשים שלמים. כל עם ישראל הם מציאות אחת, וכל אחד הוא חלק, והיחד הוא השלם. כולם משתתפים יחד בעבודת בית המקדש, ועבודת בית המקדש זו עבודה של כלל ישראל. כל האומה כולה כאחת עובדת בעבודת המקדש.
חז"ל מספרים שמשה נתקשה במחצית השקל, עד שהראה לו הקב"ה מטבע של אש תחת כסא הכבוד (במדבר רבה יב, ג). ניתן לבאר זאת בדרך הלצה, משה נתקשה כאשר אמרו לו שצריך לתת מחצית השקל כיוון שמשה היה תלמד חכם והוא לא הבין בכסף. משה לא ידע מה זה מחצית השקל, כמה זה שווה. כך היה רבנו הרב צבי יהודה שלא הבין בענייני כספים ולא ידע צורתא דמטבע. ...כאשר תלמידים אמרו שהם צריכים לקנות לבוש הוא לא ידע כמה שווה כל בגד ובגד. היה לי הרושם שכאשר הוא עלה לאוטובוס מהישיבה לביתו, הוא לא ידע כמה עולה נסיעה. היה נותן סכום גדול מקבל עודף ולא סופר כמה קיבל.
הקב"ה הראה למשה את צורת המטבע. והמדרש מסביר באופן עמוק יותר, שהראה לו מטבע של אש תחת כסא הכבוד. כלומר שמקומה של מצווה זו הוא מקום גבוה מאוד - תחת כסא הכבוד. כוונתו שכסא הכבוד מונח על מצווה זו. המצווה הזו היא מאחדת את כל ישראל, וישראל הם כסא ה'. המטבע הזו מבטאת את העניין הזה שישראל עם אחד, והקב"ה מתגלה על ידי ישראל.




^ 1.. שנת תשע"ה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il