בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • נשא
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

חלווה בת פרחה

התרחקות מעבירה

כל פגישה של אדם עם קלקול משאירה רושם. על כן החכם שעיניו בראשו יודע להתרחק ממצבים בהם יצטרך לעמוד בניסיונות. ההסתכלות הנכונה על החטא היא כעל אש.

undefined

הרב חיים כץ

ז' סיון ה'תשנ"ד
6 דק' קריאה 52 דק' האזנה
"למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? ללמדך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין", כך אומרים חז"ל. אנו ננסה לבחון ולגלות את מה שאפשר בתוך מאמר חז"ל זה. פשט הדברים הוא שיש פה הדרכה לאדם שראה סוטה בקלקולה שיתרחק מדבר שמעיקר הדין מותר לו מכיוון שהוא עלול להגיע למצב דומה.

"ראה הים וינוס" - אומר המדרש שהוא ראה את ארונו של יוסף. על יוסף כתוב "ויעזוב בגדו בידה וינוס ויצא החוצה". אומר המדרש ש"הים נס מפני נס". כלומר הנס של קריעת ים סוף הוא בזכות יוסף הצדיק. המדרש טעון הסבר שהרי מדרש אחר אומר שעל כל אבר ואבר שעמד בנסיון זה של אשת פוטיפר קבל יוסף שכר. אמנם יוסף קבל שכר על כל כבוש של היצר בשעת מעשה החטא אך את השכר הגדול ביותר הוא קיבל על "וינוס ויצא החוצה". אנו רואים פה שהחשיבות הרבה ביותר היא של זה שהוא דאג שלא יהיה במצב שהוא יצטרך לכבוש את היצר.

הרמב"ן שואל מדוע יוסף השאיר אצלה את בגדו שהיא תפשה הרי, יש להניח, שהוא היה יותר חזק ממנה? לרמב"ן יש תשובה אך לפי מה שאנו אומרים יש תשובה נוספת. יש לדעת: יוסף הוא הדמות של הצדיק בדברי חז"ל בגלל מעשה זה. שמא נבוא ונשאל: והרי הוא כמעט נכשל שהרי מה שעצר בעדו מלחטוא זה שהוא ראה את דמות דיוקנו של אביו? אלא שלחטא הזה היה יסוד של אמת. אשת פוטיפר ראתה שהיא צריכה להתחבר אליו באיזושהי צורה. רק שהיא טעתה שזו לא תהיה היא אלא ביתה. אם כן סביר להניח שגם יוסף ראה זאת ולמרות היסוד הזה של אמת היה עליו לדעת שזה חטא ובסופו של דבר הוא ראה זאת. וכשהוא יודע כבר שזה חטא - "וינוס", הוא בורח. בזכות הבריחה הזו ישראל זוכים לקריעת ים סוף. דברי חז"ל אלו נועדו ללמדנו מהי מעלת האדם, לא זה שבשעת ניסיון כובש את יצרו, אלא הדואג לכך שלא ימצא במצב של ניסיון.

הגמרא בסוף קדושין מספרת שהגיעו שבויות יהודיות לנהרדעא. העלו אותן לקומה העליונה בבית רב עמרם חסידא כי הוא צווה עליהן לפדותן. בפרק הזמן שהן היו שם הסירו את הסולם שדרכו ניתן להגיע לקומה בה הן שהו. אחת מהן עברה בפתח של הקומה ונפל אור בבית דרך הפתח מפני שהיו פניה מאירות. רב עמרם היה בקומה התחתונה והבחין בכך. הוא לקח לבד את הסולם, שבד"כ נצרכים עשרה בני אדם כדי להרימו, והתחיל לעלות לעבר הקומה בה היא היתה נמצאת. רש"י מסביר את מטרת עלייתו - "לתובעה". כשהוא הגיע לאמצע הסולם פיסק את רגליו כדי לעמוד במקומו בחוזקה להתגבר על יצרו. הוא התחיל לצעוק: "יש לי אש בבית". הגיעו חכמים ואמרו לו: "ביישת אותנו". הוא אמר להם: "מוטב שתתבישו ממני בעולם הזה ולא תתבישו ממני בעולם הבא" - עד כדי כך.
מצד אחד הסיפור בא ללמד שאף אחד אינו מוגן - אפילו רב עמרם חסידא. ומצד שני אנו לומדים איך אדם צריך להתנהג, גם במצבים קשים. הוא יודע שכשהחכמים יבואו הוא יתבייש אך הוא הכיר בעצמו שמה שיעצרהו זה הדבר הזה.

"הרואה סוטה בקלקולה..." - הדרכה זו אינה רק למי שצריך להזהר שלא לבא לידי חטא. ראיית הסוטה בקלקולה - כבר המציאות הזו, הראיה, דורשת תיקון. מדובר על ראיית אשה שמתיחדת עם אדם לאחר שבעלה אמר לה לא לעשות זאת. לא ידוע אם היא נבעלה. אמנם לא ידוע אך זה קלקול וגם במצב כזה אומרת התורה על פי דרישת חז"ל את הפסוק: "יזיר עצמו מן היין".
כאן אנו נכנסים לדבר נוסף - מצד אחד אמרו חז"ל: "לא דייך במה שאסרה תורה?" - יש דברים שהיא אוסרת ויש כאלה שהיא מתירה ועל תאסור על עצמך יותר ממה שהיא אסרה. מצד שני: "יזיר עצמו מן היין", "קדושים תהיו - פרושים תהיו", "קדש עצמך במותר לך" - אתה צריך לאסור על עצמך גם את הדברים המותרים. הא כיצד?
קודם כל יש לדעת את הכתוב במסילת ישרים לגבי מידת הפרישות. יש להבחין בין הדרכות לכלל לבין הדרכות לפרט. יש מצבים בהם האדם נדרש לתקן. הראיה של מה שהוא ראה - יש בה פגם. כלמחשבה או מעשה של האדם משאירה רושם. והרושם הזה יכול להתפתח באיזושהי צורה. וכדי שהוא יתפתח בכוון טוב ולא רע חז"ל מדריכים שיזיר עצמו מן היין. עליו להתרחק מדבר שבאופן פשוט התורה לא אוסרת. באותה צורה שהרמב"ם מסביר שיש מה שנקרא: "דרך האמצע". כשיש סטיה לכוון מסוים האדם צריך למשוך עצמו לכוון אחר. אם האדם ראה סוטה בקלקולה יש פגם המצריך תיקון שהוא נזירות מן היין.

למה זה פגם? יש לדעת שחטא זה כבר גילוי למעשה של פגימה. לכל חטא יש שורש. כדרך שדלקת חמורה מתפתחת מפצע קטן שעל גבי העור.
"כשנשא שלמה את בת פרעה בא גבריאל ונעץ קנה בים שממנו צמחה מלכות רומי". ממעשה זה, שקשה לקרוא לו חטא, מתפתחת מלכות רומי שהיא המלכות הקשה ביותר שנלחמת עם ישראל. כמו שאמרנו - בהתחלה יש פגם קטן, אפילו במחשבה, ועד שהרע מתגלה לוקח זמן לכן עלינו להיות מאד זהירים. חז"ל לא סתם דורשים: אחרי עיניכם - זו מינות". חז"ל יודעים שמראיה יכול לצאת חטא של עריות, עד כדי כך.

החכם עיניו בראשו ויודע לא להכנס למצב שבו הוא יצטרך להתגבר על חטא. על פרשת הנזיר עצמה אמרו חז"ל: "סחור, סחור - אמרינן לנזירא. לכרמא לא תקרב". אתה אסור ביין אז למה לך לעבור ליד הכרם? אם אתה חכם תלך מסביב למרות שדרך הכרם יותר קצרה ולמרות שאתה כלל לא תאכל ממנה.

מי לנו יותר מדוד המלך? הגמרא בסנהדרין אומרת: "אמר רב יהודה אמר רב: לעולם אל יביא אדם עצמו לידי נסיון שדוד מלך ישראל הביא עצמו לידי ניסיון ונכשל". [כתוב פה "לעולם", הרב צבי יהודה אמר שמשמעותה של המילה "לעולם" בדברי חז"ל היא - הדרכה שאין בה יוצא מן הכל, היא החלטית]. "אמר לפניו רבונו של עולם, מפני מה אומרים אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב. ואין אומרים אלוקי דוד?" [דוד לא מבקש כבוד. בפשטות, האבות מוזכרים בברכה מכיוון שעל ידי כל אחד מהם הקב"ה מתגלה אלינו בצורה מיוחדת. כשדוד שואל למה אינו מוזכר הוא חושב שהקב"ה מתגלה לישראל דרכו באופן מיוחד. הוא צודק שהרי אחרת לא היתה הוא אמינא]. אמר לו הקב"ה: הם התנסו לפני ואתה לא התנסת . אמר לפניו: רבש"ע, בחנני ונסני. [דוד אומר שגם הוא מוכן להתנסות וחושב שהוא מסוגל לעמוד בנסיון]. אמר לו הקב"ה:" מנסינא לך ועבידנא מילתא בהדך..." [אני אנסה אותך, ויותר מזה, להם לא גיליתי שאני מנסה אותם ולך אני מגלה ואפילו במה אני מנסה אותך -בדבר ערווה]. מיד "ויהי לעת הערב ויקם דוד... וירא אשה..." נתעלמה ממנו הלכה: אבר קטן יש באדם משביעו רעב מרעיבו שבע".
דוד מבקש ניסיון והוא מיד נכשל. וזה הרקע למה שמופיע בתחילת המאמר שלעולם אל יביא אדם עצמו לידי ניסיון. אף אחד לא יכול להיות בטוח. עם אזהרה ועם התכוננות. אבר קטן יש לו לאדם..." לזה קוראת הגמרא הלכה. זו לא הדרכה מוסרית ולא ראיה של מציאות . זו הלכה.
האבות עצמם למדו אותנו שאדם לא יכול להיות בטוח שלא יחטא - יעקב אבינו חשש שמא הוא יחטא כשיצא מן הארץ. עם כל ההתכוננויות וההכשרות אין להמצא במצב שבו יש צורך להתמודד התמודדויות קשות. החכם עיניו בראשו ובורח.

איך אדם מסוגל להגיע למצב שזה יהיה היחס, שלא יבוא לידי ניסיון? אומר רבי פנחס בן יאיר: "תורה מביאה לידי זהירות". הדבר היחידי שיכול לגרום לנו להזהר זו התורה. האדם צריך להיות במצב שהתיחסותו אל החטא היא של פחד. קשה לדמיין זאת כי לא ראינו אנשים במצב כזה. מסופר על ר' צדוק שהוא ביקש בחלומו יראת שמים של הרמב"ם. הוא קיבל ולמחרת הוא לא הפסיק לרעוד כל היום מרוב פחד. לעת ערב הוא ביקש שיקחו ממנו זאת. זה יכול להיות רק אם אדם רואה את החטא כאש. ההתיחסות הנכונה לחטא היא כאל מוות, העדר, דבר שאינו מציאות. להגיע לראיה הזו נדרשת עבודה. והתורה מביאה את האדם לראיה האמיתית את המציאות. לא רק לזה שהאדם יוכל לעמוד במאבק עם היצר אלא, הרבה יותר חשוב, לדאוג לכך שלא יהיה במאבק. מאבק הוא הרבה יותר קשה, לא ידוע מי מנצח.

חז"ל יודעים לומר שכל הגזירה בזמן אחשוורוש היא תוצאה משנהנו מסעודתו של אותו רשע. מה בדיוק היה החטא שם, הרי לא כפו אותם לעשות שום דבר אסור? אלא חז"ל במקום אחר אומרים: "גדולה לגימה שמקרבת". ההנאה מסעודת רשע וההימצאות איתו משאירה רושם. כל דבר משאיר רושם. אם זה דבר שאסור לראות או עמידה במקום שאסור לעמוד או התקרבות למי שאסור להתקרב. החכם לא נכנס למקום בו הוא יהיה נתון תחת רושם לא טוב. ההתרחקות לא רק מן החטא אלא גם מכל מיני שבילים דרכם אפשר להגיע אליו כי אף אחד לא יכול לומר שהוא בטוח.

כתוב: "הבא ליטהר - מסייעין לו, הבא ליטמא - פותחין לו". אדם לבד איננו יכול להטהר אך להטמא אין לו צורך בסיוע כי זה ברגע ובקלות. "אורח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה" - הגר"א מסביר את הפסוק שכדי לאע להיות למטה חייבים לעלות והאדם היודע זאת הוא משכיל. בשביל להיות למעלה צריך מאמץ. מה נותן את האפשרות להיות למעלה? תורה שהיא מעלה ומרוממת וגורמת שהאדם אפילו לא יהיה קרוב אל החטא. ושהאדם רחוק הוא בטוח.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il