בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • עניני החג
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

עמרם בן סולטנה

"גם את הארי ואת הדוב הכה עבדך"

מהיכן שאב דוד את הכוח להתגבר על הארי, על הדוב ועל גלית? משאלה זו ניתן להתבונן בעולמו הפנימי של דוד, עולם שכל כולו ענווה וגבורה; דוד המלך נעים זמירות ישראל, הנחיל לישראל את מעין התפילה, והוא המלמדנו את הדרך מהענווה לעוז.

undefined

הרב שמעון קליין

ליל הושענה רבה, התשס"ד
12 דק' קריאה 47 דק' צפיה
פתיחה
דוד המלך - הוא האושפיזין של "הושענא רבה".
ביום זה אנחנו מבקשים מהקב"ה בצורות שונות "אנא ה' הושיעה נא", ונאה הוא לדוד המלך נעים זמירות ישראל, אשר בפרקי התהלים שלו גנוזים מעיינות התפילה לכל הדורות כולם.
נתבונן בפרשיה קטנה בכמותה, ודרכה ננסה להציץ אל עולמו הפנימי של דוד - זאת דרך דו שיח בינו לבין שאול.

כי חרף מערכות אלוקים חיים
אנו נמצאים בפרק י"ז בשמואל א'. המערכה היא בעמק האלה, כאשר הפלשתים נאספים למלחמה כנגד ישראל, ישראל נערכים לקראתם ולפתע מופיע הפלשתי ויוצא בקריאה 1 :
וַיֵּצֵא אִישׁ הַבֵּנַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים... וַיַּעֲמֹד וַיִּקְרָא אֶל מַעַרְכֹת יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לָהֶם לָמָּה תֵצְאוּ לַעֲרֹךְ מִלְחָמָה הֲלוֹא אָנֹכִי הַפְּלִשְׁתִּי וְאַתֶּם עֲבָדִים לְשָׁאוּל בְּרוּ לָכֶם אִישׁ וְיֵרֵד אֵלָי.

טענת הפלשתי הינה פשוטה בתכלית. למה להתכתש צבא נגד צבא, ולא להעמיד אחד נגד אחד?
אִם יוּכַל לְהִלָּחֵם אִתִּי וְהִכָּנִי וְהָיִינוּ לָכֶם לַעֲבָדִים וְאִם אֲנִי אוּכַל לוֹ וְהִכִּיתִיו וִהְיִיתֶם לָנוּ לַעֲבָדִים וַעֲבַדְתֶּם אֹתָנוּ.

גלית מציע לוותר על ההתכתשות הצבאית, לוותר על שפיכות דמים, והמחיר לכך יהיה איבוד ריבונות של הצד השני. במקום שפיכות דמים של חלק גדול בעם, רק אדם אחד יפול במערכה. מסיבות שונות, שלא נדון בהן בהקשר זה, שאול מקבל את התכתיב הבלתי סביר שהציב לפניו הפלשתי. הקבלה הזו דוחקת אותו אל הפינה, ומגוללת עליו מציאות שהולכת ומדרדרת:
וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל וְכָל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַפְּלִשְׁתִּי הָאֵלֶּה וַיֵּחַתּוּ וַיִּרְאוּ מְאֹד.

בהמשך מתאר הכתוב את תחושתם של ישראל ביום הארבעים:
וְכֹל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בִּרְאוֹתָם אֶת הָאִישׁ וַיָּנֻסוּ מִפָּנָיו וַיִּירְאוּ מְאֹד.

המצב הלך והדרדר. ארבעים יום עומד הפלשתי, מחרף את מערכות ישראל, ובהדרגה מדרדר את יכולת העמידה של צבא שאול עד לשפל המדרגה.

דוד מגיע ביום הארבעים, ומגיב בצורה אחרת לגמרי מכל הסובבים אותו.
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הָאֲנָשִׁים הָעֹמְדִים עִמּוֹ לֵאמֹר מַה יֵּעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת הַפְּלִשְׁתִּי הַלָּז וְהֵסִיר חֶרְפָּה מֵעַל יִשְׂרָאֵל כִּי מִי הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כִּי חֵרֵף מַעַרְכוֹת אֱלֹהִים חַיִּים.

נשים לב: בעוד שאיש ישראל - דוברו של שאול - התייחס אל הפלשתי במילים "האיש העולה" (פסוק כה), מתייחס אליו דוד כאל "הפלשתי הלז". גם הביטויים הנוספים בהם מכנה דוד את גלית "הפלשתי הערל הזה" מבטאים רוח חדשה לגמרי במחנה ישראל, וכאן נלקח דוד לפני שאול.

גם את הארי ואת הדוב הכה עבדך
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל רֹעֶה הָיָה עַבְדְּךָ לְאָבִיו בַּצֹּאן וּבָא הָאֲרִי וְאֶת הַדּוֹב וְנָשָׂא שֶׂה מֵהָעֵדֶר: וְיָצָאתִי אַחֲרָיו וְהִכִּתִיו וְהִצַּלְתִּי מִפִּיו וַיָּקָם עָלַי וְהֶחֱזַקְתִּי בִּזְקָנוֹ וְהִכִּתִיו וַהֲמִיתִּיו: גַּם אֶת הָאֲרִי גַּם הַדּוֹב הִכָּה עַבְדֶּךָ וְהָיָה הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כְּאַחַד מֵהֶם כִּי חֵרֵף מַעַרְכֹת אֱלֹהִים חַיִּים: וַיֹּאמֶר דָּוִד ה' אֲשֶׁר הִצִּלַנִי מִיַּד הָאֲרִי וּמִיַּד הַדֹּב הוּא יַצִּילֵנִי מִיַּד הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דָּוִד לֵךְ וַה' יִהְיֶה עִמָּךְ:

בדברי דוד יש שתי אמירות ("ויאמר דוד... ויאמר דוד"). האמירה הראשונה אינה זוכה למענה מצד שאול, אלא רק האמירה השניה. את טיעונו הראשון של דוד אפשר להגדיר כסיפור קורות חיים - דוד מבקש לשכנע את שאול שהוא האיש שיכול לעמוד כנגד גלית, ולשם כך הוא מציג את יכולתו לעמוד לפני הארי והדוב. ברם, טיעון זה של דוד אינו מתקבל, אלא רק טיעונו השני "ה' אשר הצילני".

מהו הטיעון העיקרי מבין השנים? באופן טבעי נראה כי הטיעון השני הוא המרכזי, הוא 'הטיעון היהודי' אשר שם ה' שגור על פיו. אולם, לא כך הוא בעולמו של דוד. דוד מבחינתו חתם את דבריו כבר לאחר האמירה הראשונה במילים "והיה הפלשתי הערל הזה כאחד מהם", ואם כן הוא לא תכנן להוסיף את הטיעון השני. הטיעון השני נאמר בשפתו של שאול, לאחר שהוא לא השתכנע מן הטיעון הראשון.

השאלה המתבקשת היא - מדוע? וכי הכוח להרוג את האריה ואת הדוב משמעותי יותר מהאמונה והביטחון בה' "ה' אשר הצילני מיד הארי ומיד הדוב"? נתבונן בדבריו של דוד ונקשיב יותר פנימה, בתיאורו כיצד הוא מתגבר על הארי ועל הדוב. "רֹעֶה הָיָה עַבְדְּךָ לְאָבִיו בַּצֹּאן וּבָא הָאֲרִי וְאֶת הַדּוֹב וְנָשָׂא שֶׂה מֵהָעֵדֶר, וְיָצָאתִי אַחֲרָיו וְהִכִּתִיו וְהִצַּלְתִּי מִפִּיו". בשלב הראשון דוד רודף, מכה באריה ובדוב ומציל את השה. מבחינת דוד הסיפור היה יכול להסתיים כאן, אבל הארוע לא הסתיים "וַיָּקָם עָלַי", ואז לדוד לא נותרת ברירה "וְהֶחֱזַקְתִּי בִּזְקָנוֹ וְהִכִּתִיו וַהֲמִיתִּיו".

במונחים של היום, יש כאן "הוראות פתיחה באש" לא ברורות - דוד אומר "לא התכוונתי להרוג אותו, אבל לא היתה לי ברירה". מהו פשר הדבר? האם יש כאן סיפור ברמה המוסרית, לא לפגוע בארי ובדוב כל עוד אין סכנת חיים? קשה לייחס שיקול כזה ביחס לבעל חיים, בודאי לא בהקשר שבו דוד אומר את הדברים, שהוא עומד לפני שאול וצריך לשכנע אותו שהוא מסוגל להכות אריה ודוב. מה לסיפור על השלבים ולמאמץ של דוד?

נראה שדוד בא לספר מהו מקור כוחו .
דוד אינו סמוראי הלוחם באריות! באופן אישי, ברמה האנושית הפשוטה, אין לדוד כוח להילחם באריות ודובים, זה אינו סדר העולם. אבל לדוד יש מעין של גבורה הבא לו מהאמת המוסרית שלו - להציל את השה מיד טרפו. בשלב הראשון יש לדוד כוח מצד הרצון להציל את השה, ולכן לאחר שהצילו אין ביכולתו להרוג את האריה. אבל כאשר "ויקם עלי" נפתח מעין הגבורה, הכרח המציאות הוליד בו את הגבורה הגדולה.

בטיעון הראשון, מתאר דוד כמקור כוחו את מעין הגבורה המפכה בתוך עולמו, אשר הוא גילה בתוכו כאשר הוא בא להציל עשוק מעושקו. לעומת זאת בטיעון השני "ה' אשר הצילני" מקור כוחו של דוד בא מבחוץ - "ה' יעזור".

במונחים שלנו, ניתן לומר ששני טיעונים אלו הם כנגד "אנא ה' הושיעה נא" ו"אנא ה' הצליחה נא". כאשר אדם אומר 'הושיעה' - משמעות הדבר שאין לו כוח עצמי, ולכן הקב"ה יושיע אותו. זהו הטיעון המתקבל בעולמו של שאול. אבל הקומה המרכזית בעולמו של דוד הוא "אנא ה' הצליחה נא" - הכוח עובר דרך עולמו של דוד, הוא מגיע דרך אמת גדולה של חרפה גדולה שצריך להסיר אותה, וממילא מתעוררים כוחותיו של דוד.

דוד ממשיך "וְהָיָה הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כְּאַחַד מֵהֶם כִּי חֵרֵף מַעַרְכֹת אֱלֹהִים חַיִּים". במבטם של אנשי ישראל ושל איש ישראל שלוחו של שאול, גלית "לְחָרֵף אֶת יִשְׂרָאֵל עֹלֶה", גלית ממוטט את כל שדרת הפיקוד והצבא. אולם, דוד רואה זאת במעגל רחב יותר, של חירוף " מַעַרְכֹת אֱלֹהִים חַיִּים ". האדם הראשון שמייחס לצבא ישראל את המשמעות של צבאו של הקב"ה, וממילא מי שפוגע בו פוגע בקב"ה - הוא דוד המלך. דוד מחדש תפיסה חדשה בעולם, הרואה בחירוף הזה את חירופו של אלוקי מערכות ישראל.

דוד ניתן לו רמז וחש
בילקוט שמעוני 2 על הפרק מובא מדרש יפה על דוד:
גם את הארי גם הדוב הכה עבדך, זה אחד מארבעה צדיקים שנתן להם רמז, שנים חשו ושנים לא חשו. משה נתן לו רמז ולא חש, יעקב נתן לו רמז ולא חש, דוד ומרדכי נתן להם רמז וחשו... דוד נתן לו רמז וחש, שנאמר גם את הארי גם הדוב, אמר דוד וכי מה אני ספון שהכיתי חיות רעות הללו, אלא שמא דבר עתיד ליארע לישראל והם עתידין להנצל על ידי.

במדרש זה, המוקד בסיפורו של דוד על הארי והדוב אינו בניסיון השכנוע של שאול, אלא בהתבוננות של דוד כלפי עצמו. דוד עומד לפני גלית, ונתבע להשיב מהיכן הוא לוקח כוח. העובדה שה' זימן אליו ארוע כזה מגלה לו את סוד כוחותיו ועל תפקידו - יש כאן רמז לדבר שעתיד להיות על ידו.

נשים לב שגם המקרא לא סיפר את סיפור הארי והדוב בעת התרחשותן, אלא דרך תודעתו של דוד. נראה שבזמן שמאורעות אלו ארעו, אכן לא היתה להן משמעות בעולמו של דוד. היתה להן משמעות פרטית, אך לא משמעות השייכת לתורת הנצח, משמעות לאומית או רוחנית. אבל עכשיו, כשעולה דוד מול גלית ומנסה לזהות בתוך עולמו הפנימי את הכוחות שיעזרו לו להתגבר על האריה הפלשתי, דוד מספר לשאול את התהליך שעבר עליו: אני נתבעתי להציל את השה מיד עושקו ועכשיו אני מבין שיש לי כוחות, דוד מזהה כאן את מעין הגבורה המפכה בקרבו.

דוד מול גלית
בשלב הישום - ההתמודדות של דוד עם גלית - אפשר לשים לב לכמה וכמה שלבים.
וַיַּלְבֵּשׁ שָׁאוּל אֶת דָּוִד מַדָּיו וְנָתַן קוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל רֹאשׁוֹ וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ שִׁרְיוֹן: וַיַּחְגֹּר דָּוִד אֶת חַרְבּוֹ מֵעַל לְמַדָּיו וַיֹּאֶל לָלֶכֶת כִּי לֹא נִסָּה וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל לֹא אוּכַל לָלֶכֶת בָּאֵלֶּה כִּי לֹא נִסִּיתִי וַיְסִרֵם דָּוִד מֵעָלָיו.

בשלב הראשון, שאול מצייד את דוד במדים, אולם דוד "אינו סגור על עצמו", הוא לא יודע איך לנצח בדיוק. הוא מנסה את המדים אבל "לא אוכל ללכת באלה כי לא נסיתי".
וַיִּקַּח מַקְלוֹ בְּיָדוֹ וַיִּבְחַר לוֹ חֲמִשָּׁה חַלֻּקֵי אֲבָנִים מִן הַנַּחַל וַיָּשֶׂם אֹתָם בִּכְלִי הָרֹעִים אֲשֶׁר לוֹ וּבַיַּלְקוּט וְקַלְּעוֹ בְיָדוֹ וַיִּגַּשׁ אֶל הַפְּלִשְׁתִּי:

מעניין כי דוד לוקח יותר מכלי נשק אחד. ניכר גם כאן כי דוד אינו יודע בדיוק באיזו דרך הוא עומד לנצח, אבל ברור לו ש"והיה הפלשתי כאחד מהם", דוד אומר 'נגיע לגשר ונחצה אותו'.

דוד ניגש אל הפלשתי, ועדיין לא תוקף:
וַיֵּלֶךְ הַפְּלִשְׁתִּי הֹלֵךְ וְקָרֵב אֶל דָּוִד וְהָאִישׁ נֹשֵׂא הַצִּנָּה לְפָנָיו:

הפלשתי מתקרב, הוא ודוד כבר במרחק שאפשר לזהות ממנו את תוי הפנים:
וַיַּבֵּט הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּרְאֶה אֶת דָּוִד וַיִּבְזֵהוּ כִּי הָיָה נַעַר וְאַדְמֹנִי עִם יְפֵה מַרְאֶה: וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֶל דָּוִד הֲכֶלֶב אָנֹכִי כִּי אַתָּה בָא אֵלַי בַּמַּקְלוֹת וַיְקַלֵּל הַפְּלִשְׁתִּי אֶת דָּוִד בֵּאלֹהָיו: וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֶל דָּוִד לְכָה אֵלַי וְאֶתְּנָה אֶת בְּשָׂרְךָ לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הַשָּׂדֶה:

הרגע המתואר כאן הוא רגע נדיר בתולדות העמים, שבו אדם אחד אמור להכריע את גורלו של העם כולו.
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ: הַיּוֹם הַזֶּה יְסַגֶּרְךָ ה' בְּיָדִי וְהִכִּיתִךָ וַהֲסִרֹתִי אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ וְנָתַתִּי פֶּגֶר מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים הַיּוֹם הַזֶּה לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְחַיַּת הָאָרֶץ וְיֵדְעוּ כָּל הָאָרֶץ כִּי יֵשׁ אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל: וְיֵדְעוּ כָּל הַקָּהָל הַזֶּה כִּי לֹא בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית יְהוֹשִׁיעַ ה' כִּי לַה' הַמִּלְחָמָה וְנָתַן אֶתְכֶם בְּיָדֵנוּ:

דוד הולך לקראת הפלשתי, וכאן כנראה הם נעצרו, ומדברים אחד עם השני. נשים לב כי דוד הקשיב לכל מילה של גלית ועונה לו דבר דבור על אפניו: גלית שאל - אתה בא אלי במקלות? ועונה לו דוד - אתה הוא זה שבא אלי בחרב, המקל שלי הוא כלום, אני בא בשם ה'. הפלשתי אומר לו "אתנה את בשרך לעוף השמים" ועונה לו דוד "היום הזה יסגרך ה' בידי... ונתתי... לעוף השמים..." לא אתה תתן כי אם אני, ולא רק אותך. כאן מתנער דוד מן התכתיב של הפלשתי, שעמו של המפסיד יישאר בחיים וישועבד לעמו של המנצח.
וְהָיָה כִּי קָם הַפְּלִשְׁתִּי וַיֵּלֶךְ וַיִּקְרַב לִקְרַאת דָּוִד וַיְמַהֵר דָּוִד וַיָּרָץ הַמַּעֲרָכָה לִקְרַאת הַפְּלִשְׁתִּי: וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת יָדוֹ אֶל הַכֶּלִי וַיִּקַּח מִשָּׁם אֶבֶן וַיְקַלַּע וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי אֶל מִצְחוֹ וַתִּטְבַּע הָאֶבֶן בְּמִצְחוֹ וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו אָרְצָה: וַיֶּחֱזַק דָּוִד מִן הַפְּלִשְׁתִּי בַּקֶּלַע וּבָאֶבֶן וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַיְמִיתֵהוּ וְחֶרֶב אֵין בְּיַד דָּוִד: וַיָּרָץ דָּוִד וַיַּעֲמֹד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּקַּח אֶת חַרְבּוֹ וַיִּשְׁלְפָהּ מִתַּעְרָהּ וַיְמֹתְתֵהוּ וַיִּכְרָת בָּהּ אֶת רֹאשׁוֹ וַיִּרְאוּ הַפְּלִשְׁתִּים כִּי מֵת גִּבּוֹרָם וַיָּנֻסוּ:

דוד עומד נגד גליית ויש ביניהם דו שיח מעניין, דוד בא באבנים וגלית עם כל העוצמות וכלי הנשק עם כל התיאור הארוך בפסוקים, וה"דם עולה לו לראש" כשהוא רואה את הנער יפה המראה עומד לפניו, הוא כועס כפי שניכר גם מהחזרה "ויאמר... ויקלל... וכו'," והשלב האחרון הוא שדוד ממתין. הפסוק "והיה כי קם הפלשתי", מזכיר לנו את הפסוק שמתאר את ההתמודדות עם הארי "והכתיו והצלתי מפיו". בשלב הראשון אין לדוד כוח להתגבר על האריה והדוב. כך גם אצל הפלשתי, רק כאשר הוא קם וקרב אל דוד - הקימה הזו מעוררת בדוד את מעין הגבורה.

לדוד אין כוח משל עצמו, אבל כאשר קם הפלשתי - בדומה לאריה ולדוב שקמים ויוצרים מציאות של הכרח - עומדת החרפה שחרף גלית את מערכות אלוקי ישראל להיות מונצחת, ואז מתעורר בדוד הכוח הגדול שעוד נדבר עליו.

שמו של דוד כנגד שמו של גלית
נשים לב כיצד משתמש הכתוב בכלי ספרותי נאה, לביטוי מעין כוחו של דוד. הפסוקים מתוארים בשלבים, ונשים לב לאיזכור שמו של דוד כנגד איזכור שמו של גלית.

בשלב ראשון מדובר על הפעולות שעושה דוד: וַיַּחְגֹּר דָּוִד אֶת חַרְבּוֹ מֵעַל לְמַדָּיו וַיֹּאֶל לָלֶכֶת כִּי לֹא נִסָּה וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל לֹא אוּכַל לָלֶכֶת בָּאֵלֶּה כִּי לֹא נִסִּיתִי וַיְסִרֵם דָּוִד מֵעָלָיו:

בשלב השני "וַיִּקַּח מַקְלוֹ בְּיָדוֹ וַיִּבְחַר לוֹ חֲמִשָּׁה חַלֻּקֵי אֲבָנִים מִן הַנַּחַל וַיָּשֶׂם אֹתָם בִּכְלִי הָרֹעִים אֲשֶׁר לוֹ וּבַיַּלְקוּט וְקַלְּעוֹ בְיָדוֹ וַיִּגַּשׁ אֶל הַפְּלִשְׁתִּי". נשים לב כי לא מוזכר שמו של דוד בכל פעולותיו: "ויקח דוד" - לא כתוב מי לקח, כך גם "ויבחר", "וישם", "ויגש". דוד אינו לוקח כלי נשק, והמקרא אף אינו מזכיר את שמו, כי דוד מכריז שאין לו מעצמו דבר, ולא כלי הנשק הוא מקור כוחו. בשונה מהמעגל הראשון שבו יש נוכחות של דוד כי כך היה התכנון המקורי, דוד עובר למהלך שכל כולו התבטלות של עצמו.

בפסוקים הבאים נזכר הפלשתי חמש פעמים, וכל פעם מחדש שמו מתנוסס על הפעולה: "וילך", "ויבט", "ויאמר", "ויקלל", "ויאמר". אי אפשר שלא לראות כאן מידה המציינת את הגאווה, את הנוכחות של הענק הפלשתי שמכריז "אני נוכח פה!" וכל תוכנה של האמירה היא "לכה ואתנה את בשרך לעוף השמים".

עומד דוד שאין לו מעצמו דבר וכנגדו הפלשתי שכל כולו נוכחות פלשתית, אבל כך אי אפשר לנצח! דוד רוצה להגיע למקום של "ויצא אחריו והכתיו והמתיו", איך עוברים למקום הזה ממקום של התבטלות גמורה? התשובה היא "אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון, ואנוכי בא אליך בשם ה'". יש כאן שיקוף של השלב הקודם שבו דוד לוקח אבנים ושמו אינו נזכר. כאן המקרא מספר כיצד מגיע דוד ממידת ההתבטלות הגמורה אל מישהו שמקבל את מעין הכוח, כוח שחייב לבוא כדי לעמוד כנגד הענק ולהכריע את המערכה.

ואכן, מכאן ואילך מיוחס הכוח אל דוד: "הַיּוֹם הַזֶּה יְסַגֶּרְךָ ה' בְּיָדִי וְהִכִּיתִךָ וַהֲסִרֹתִי אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ וְנָתַתִּי פֶּגֶר מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים הַיּוֹם הַזֶּה לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְחַיַּת הָאָרֶץ...". כאן עובר דוד למידת "אנא ה' הצליחה נא". דוד מתאר שכוחו בא לו מה', ומכוח זה דוד אינו מקבל את התכתיב הפלשתי שדוד מתנער ממנו.
וְהָיָה כִּי קָם הַפְּלִשְׁתִּי וַיֵּלֶךְ וַיִּקְרַב לִקְרַאת דָּוִד וַיְמַהֵר דָּוִד וַיָּרָץ הַמַּעֲרָכָה לִקְרַאת הַפְּלִשְׁתִּי: וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת יָדוֹ אֶל הַכֶּלִי וַיִּקַּח מִשָּׁם אֶבֶן וַיְקַלַּע וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי אֶל מִצְחוֹ וַתִּטְבַּע הָאֶבֶן בְּמִצְחוֹ וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו אָרְצָה: וַיֶּחֱזַק דָּוִד מִן הַפְּלִשְׁתִּי בַּקֶּלַע וּבָאֶבֶן וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַיְמִיתֵהוּ וְחֶרֶב אֵין בְּיַד דָּוִד: וַיָּרָץ דָּוִד וַיַּעֲמֹד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּקַּח אֶת חַרְבּוֹ וַיִּשְׁלְפָהּ מִתַּעְרָהּ וַיְמֹתְתֵהוּ וַיִּכְרָת בָּהּ אֶת רֹאשׁוֹ וַיִּרְאוּ הַפְּלִשְׁתִּים כִּי מֵת גִּבּוֹרָם וַיָּנֻסוּ:

החותם של כל השלבים הוא השלב האחרון. והנה, בדיוק כמספר הפעמים שנזכר גלית קודם לכן - חמש פעמים - נזכר כאן דוד: "והיה כי קם הפלשתי וילך ויקרב אל דוד וימהר דוד וירץ המערכה... וישלח דוד... ויחזק דוד מן הפלשתי... וחרב אין ביד דוד... וירץ דוד". בניגוד לשלב הראשון שבו אין לדוד נוכחות, כאן יש לדוד נוכחות שהיא כביכול מקבילה לנוכחותו של גלית, דוד עומד במלוא כוחו ובמלוא נוכחותו. נשים לב כי המקרא היה יכול לספר את כל הסיפור הזה בלי להזכיר את דוד פעמים אלא פעם אחת, ואפילו בכך לא היה צורך, כי ברור שמדובר עליו!

אצל דוד הכוחות אינן כוחות של קימה אלא של ריצה וזריזות, פגיעה בחוט השערה ללא החטאה - איכויות של מי שצלם אלוקים מפכה בקרבו.

נסכם ונאמר כי ניתן לראות כאן תהליך, שהמקרא מתאר בתיאור ספרותי מאוד ברור: בשלב הראשון אין לדוד מעצמו דבר, הדבר הזה מרגיז מאוד את גלית "וילך הפלשתי הולך וקרב אלא דוד" והוא יוצא מגדריו ומכליו שהנער הקטן הזה עומד לפניו. הנוכחות של דוד היא רק בעולמו של גלית, מצד דוד אין לו מעצמו דבר. בשלב הבא דוד מספר שהוא בא בשם ה', ובשלב האחרון הוא מופיע עם הקומה האנושית הגדולה שלו, שכל כולה באה לו משמים.

שירת דוד
את עיקרון זה שאנו רואים אותו כאן מתוך חלון הצצה בפרשת המאבק עם גלית, נבחן מתוך מרחב רחב יותר, ונראה שאין כאן פרט צדדי, אלא עניין מאוד משמעותי בעולמו של דוד. בדרך קצרה נתבונן בכמה משפטים משירת דוד אשר בסוף ספר שמואל 3 , שיש בה מעין סיכום לחייו, וניתן לראות בה תיאור של שלבים בחייו של דוד.

בשלבים הראשונים אומר דוד: "ה' סַלְעִי וּמְצֻדָתִי וּמְפַלְטִי לִי, אֱלֹהֵי צוּרִי אֶחֱסֶה בּוֹ מָגִנִּי וְקֶרֶן יִשְׁעִי מִשְׂגַּבִּי וּמְנוּסִי מֹשִׁעִי מֵחָמָס תֹּשִׁעֵנִי (ב-ג). בַּצַּר לִי אֶקְרָא ה' וְאֶל אֱלֹהַי אֶקְרָא וַיִּשְׁמַע מֵהֵיכָלוֹ קוֹלִי וְשַׁוְעָתִי בְּאָזְנָיו (ו). בשלבים אלו פונה דוד אל ה' בקריאה של "אנא ה' הושיעה נא".

בהמשך מתהפכת הקריאה אל קריאת "אנא ה' הצליחה נא": תחילה מתואר המעבר "כִּי בְכָה אָרוּץ גְּדוּד בֵּאלֹהַי אֲדַלֶּג שׁוּר"(פסוק ל), ואחר כך "מְשַׁוֶּה רַגְלַי כָּאַיָּלוֹת וְעַל בָּמוֹתַי יַעֲמִדֵנִי: מְלַמֵּד יָדַי לַמִּלְחָמָה וְנִחַת קֶשֶׁת נְחוּשָׁה זְרֹעֹתָי: וַתִּתֶּן לִי מָגֵן יִשְׁעֶךָ וַעֲנֹתְךָ תַּרְבֵּנִי" (פסוקים לד-לו). ה' אינו מושיע את דוד אלא נותן לו כוח "מלמד ידי", "קשת נחושה זרועותי". דוד הוא לוחם, אין הוא מחכה לקב"ה שילחם, אלא שיופיע מתוכו ועל ידו. נשים לב לביטויים בהם משתמש דוד:
תַּרְחִיב צַעֲדִי תַּחְתֵּנִי וְלֹא מָעֲדוּ קַרְסֻלָּי: אֶרְדְּפָה אֹיְבַי וָאַשְׁמִידֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם: וָאֲכַלֵּם וָאֶמְחָצֵם וְלֹא יְקוּמוּן וַיִּפְּלוּ תַּחַת רַגְלָי: וַתַּזְרֵנִי חַיִל לַמִּלְחָמָה תַּכְרִיעַ קָמַי תַּחְתֵּנִי: וְאֹיְבַי תַּתָּה לִּי עֹרֶף מְשַׂנְאַי וָאַצְמִיתֵם: יִשְׁעוּ וְאֵין מֹשִׁיעַ אֶל ה' וְלֹא עָנָם: וְאֶשְׁחָקֵם כַּעֲפַר אָרֶץ כְּטִיט חוּצוֹת אֲדִקֵּם אֶרְקָעֵם: וַתְּפַלְּטֵנִי מֵרִיבֵי עַמִּי תִּשְׁמְרֵנִי לְרֹאשׁ גּוֹיִם עַם לֹא יָדַעְתִּי יַעַבְדֻנִי: בְּנֵי נֵכָר יִתְכַּחֲשׁוּ לִי לִשְׁמוֹעַ אֹזֶן יִשָּׁמְעוּ לִי: בְּנֵי נֵכָר יִבֹּלוּ וְיַחְגְּרוּ מִמִּסְגְּרוֹתָם: חַי ה' וּבָרוּךְ צוּרִי וְיָרֻם אֱלֹהֵי צוּר יִשְׁעִי: הָאֵל הַנֹּתֵן נְקָמֹת לִי וּמוֹרִיד עַמִּים תַּחְתֵּנִי: (לז-מח).

יש כאן תיאור של אדם הפועל בכוחותיו הטבעיים במילואם, והכוחות באים לו משמים. החיתום של השירה הוא " מִגְדּוֹל יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ וְעֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ עַד עוֹלָם". דוד הוא המלך של הקב"ה בעולם, הוא משיח ה', ויש כאן תפילה שיגדלו הישועות של המלך של הקב"ה בעולם, תתרבה הופעת הקב"ה בעולם דרך מלכו ומשיחו.

ארבעה מלכים
בתחילת מדרש רבה לאיכה 4 מובא המדרש:
זבדי בן לוי פתח לא תאמינו מלכי ארץ וכו', ארבעה מלכים היו מה שתבע זה לא תבע זה, ואלו הן: דוד ואסא ויהושפט וחזקיהו. דוד אמר ארדוף אויבי ואשיגם וגו' אמר לו הקב"ה אני עושה כן, הדא הוא דכתיב ויכם דוד מהנשף ועד הערב למחרתם... עמד אסא ואמר אני אין בי כח להרוג להם אלא אני רודף אותם ואתה עושה, אמר לו אני עושה שנאמר וירדפם אסא וגו' לפני אסא אין כתיב כאן אלא לפני ה' ולפני מחנהו, עמד יהושפט ואמר אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף אלא אני אומר שירה ואתה עושה, אמר לו הקב"ה אני עושה שנאמר ובעת החלו ברנה ותהלה וגו'. עמד חזקיהו ואמר אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה, אמר לו הקב"ה אני עושה שנאמר ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור".

יש שרצו ללמוד ממדרש זה שאין נחיצות גמורה בצבא, שהרי גם חזקיהו שלא היה בו כוח לכלום נענה על ידי ה'. אולם, אם נשים לב למיקומו של המדרש - פתיחה לאיכה רבה - וגם ללשון 'אין בי כוח' שאינה לשון של עוצמה אלא של חולשה, ברור שמדרש זה מתאר את התמעטות המלכות עד לקראת הגלות. יש כאן אמירה מאוד ברורה ביחס לכוחו של דוד "ארדפה אויבי ואשיגם", הגבורה מופיעה דרכו ועל ידו.

יום הושענא רבה - יומו של דוד
לחיתום, נחזור אל היום שאנו נמצאים בו - הושענא רבה. יום זה טבוע במשמעות של תפילה, זהו יומו של דוד, בו יש את התפילות שבהם אנו מרבים בהושענות, וכולם צורות שונות של עמידה לפני ה' וקבלת כוח מהקב"ה. ביום הזה אנו דומים אל מהלכו של דוד, אשר לוקח תחילה את המקל ואת החפצים המביעים את העובדה שאין לו מעצמו כלום, אנא ה' הושיעה נא - זוהי נקודת הראשית, הנקודה הפנימית שממנה יונק דוד את כוחה של מלכות שאין לה מעצמה כלום, שיש לה את היכולת לתלות הכל בריבונו של עולם, ודוקא מי שיכול לעשות זאת הוא זה שיכול לחזור אל הכל העולם כולו ולהמליך את הקב"ה בעולמו, ולא לראות בעולם מציאות של דבר שעומד בסתירה ובאיבה אל הקודש. העולם הזה הוא המשכו של הקודש, ודוד שהוא נעים זמירות ישראל, הוא המלמד את מעין התפילות של ישראל, הוא גם זה שאומר "ארדפה אויבי ואשמידם ולא אשוב עד כלותם".


^ 1 כל הפסוקים שלא מצויין להם מקור הם משמואל א' פרק י"ז.
^ 2 על הפרק, רמז קכ"ז.
^ 3 פרק כ"ב.
^ 4 פתיחתא ל'.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il