בית המדרש

  • מדורים
  • קול צופיך - הרב שמואל אליהו
לחץ להקדשת שיעור זה
פרשת ויגש תשע"ו

כָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה בָּזֶה

*חורבן ירושלים התחיל דווקא מהזקנים, הצדיקים הגדולים שקיימו את כל התורה כולה אבל לא עשו מה שהיה ביכולתם להשפיע על הכלל *בזכות הערבות של יהודה למען אחיו מצליחה המשפחה להתאחד מחדש ולהתחיל את תהליך הגאולה של ישראל.

undefined

הרב שמואל אליהו

ב' טבת תשע"ו
12 דק' קריאה 58 דק' צפיה
עֲרֵבוּת - בניין בית ישראל
כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר
לאחר שהגביע נמצא באמתחת בנימין, יוסף פונה אל האחים ואומר: "הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ, הוּא יִהְיֶה לִּי עָבֶד, וְאַתֶּם עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל אֲבִיכֶם" (בראשית מד יז). על כך משיב לו יהודה: "וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי, וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו. כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי, וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי: פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי" (שם, לג). כשיהודה אומר שהוא מוכן להיות עבד במקום בנימין, הוא יודע שייתכן שלעולם לא יראה עוד את אביו, את אחיו ואת משפחתו. הוא גם מוותר על חירותו לתמיד וגם נידון לעבודת פרך. עבד במצרים, שלא ברח ממנה עבד מעולם. עבד שחייו אינם שווים מאומה. הוא מוכן לשלם את כל המחיר הזה כי הוא עָרַב אֶת הַנַּעַר והוא לא יפר את דברו.
ההקרבה של יהודה למען אחיו מחוללת שינוי גדול. בזכותה מתגבר יוסף על הכאב הגדול שנגרם לו בעת המכירה. בזכותה נחתם פרק הצער בחיי יעקב. בזכותה מצליחה המשפחה להתאחד מחדש ולהתחיל את תהליך הגאולה של ישראל, כפי שנאמר לאברהם בברית בין הבתרים.
והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה
הערבות הזאת לא מתחילה אצל יהודה. היא מתחילה אצל אברהם אבינו. כך מתאר הרמב"ם את תחילת פעולתו של אברהם אבינו: "ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו. כיון שהכיר וידע התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עמהם ולומר שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה. ושיבר הצלמים והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לאלוה העולם וכו'. והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא. שנאמר: 'ויקרא שם בשם ה' אל עולם'. וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם ושתל בלבם העיקר הגדול הזה וחבר בו ספרים" (רמב"ם הלכות ע"ז פרק א).
לא מסרו עצמן להריגה כאברהם אבינו
מקשה הראב"ד: "אמר אברהם: ותמה אני. שהרי היו שם שֵׁם ועֵבֶר איך לא היו מוחין?
ואפשר כי מוחים היו ולא אירע להם שישברו את צלמיהם לפי שהיו מתחבאים מהם עד שבא אברהם ושבר צלמי אביו".
רבי יוסף קארו (כסף משנה ע"ז א') מתייחס לשאלת הראב"ד על שֵׁם ועֵבֶר ולא מקבל את ההנחה שעובדי העבודה הזרה היו מתחבאים. לדעתו מי שהתחבא היו שֵׁם ועֵבֶר. "היו מודיעים דרך ה' לתלמידיהם, אבל לא נתעוררו לקרוא ולהכריז כמו אברהם ועל כן גדלה מעלתו ביותר". כן מסביר גם ה"מגדל עוז". לדעתו שֵׁם ועֵבֶר "היו מוחים בקרובים שלהם ומלמדים בבתי מדרשות לבאין לשמשן כדרך ששימשן יעקב אבינו ע"ה, אבל לא מסרו עצמן להריגה כאברהם אבינו ע"ה שייחד עצמו לנפשו ושילם אותו בראשו. ועל כן ניתן חסד לאברהם וכו'".
וַיִּתְהַלְּכוּ מִגּוֹי אֶל גּוֹי מִמַּמְלָכָה אֶל עַם אַחֵר
בגלל החשיבות הגדולה של האחריות הציבורית, אנו מתחילים כל יום את התפילה במזמור שקורא לכולנו ללכת בדרכו של אברהם. "הוֹדוּ לה' קִרְאוּ בִשְׁמוֹ הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילוֹתָיו". פרסמו את שם ה' בעולם, כמו אברהם אבינו. תזכירו לעולם את הברית שאלוקים "כָּרַת אֶת אַבְרָהָם וּשְׁבוּעָתוֹ לְיִצְחָק, וַיַּעֲמִידֶהָ לְיַעֲקֹב לְחֹק לְיִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם". וכל זאת בזכות העובדה שהם התהלכו מִגּוֹי אֶל גּוֹי וּמִמַּמְלָכָה אֶל עַם אַחֵר. אע"פ שהיו "מְתֵי מִסְפָּר כִּמְעַט וְגָרִים בָּהּ", בכל זאת קראו בשם ה' בכל מקום ולא חששו.
עֲרֵבוּת – הדרך לגאולה
עברו את הירדן ונעשו ערֵבים
את הקשר שבין ערבות לתהליך הגאולה רואים מיד עם כניסתם של ישראל לארץ ישראל. עכן חוטא, וכל עם ישראל נענש במלחמת העי. הקב"ה גם אומר ליהושע כי מדובר בחטא לאומי: "חָטָא יִשְׂרָאֵל וְגַם עָבְרוּ אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתָם וְגַם לָקְחוּ מִן הַחֵרֶם וְגַם גָּנְבוּ וְגַם כִּחֲשׁוּ וְגַם שָׂמוּ בִכְלֵיהֶם". לכן כולם נכשלים במלחמה (יהושע פרק ז).
הגמרא (סנהדרין מג ע"ב) מדגישה ומדייקת את דברי עכן ולומדת מהם שהקלקול לא צמח אצל עכן ביום אחד. גם בהיותם במדבר חטא עכן. "וַיַּעַן עָכָן אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמַר, אָמְנָה אָנֹכִי חָטָאתִי לַה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל, וְכָזֹאת וְכָזֹאת עָשִׂיתִי" (יהושע ז כ). מהו וְכָזֹאת וְכָזֹאת עָשִׂיתִי? "אָמַר רַבִּי אַסִי, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, מְלַמֵּד שֶׁמָּעַל עָכָן בִּשְׁלֹשָׁה חֲרָמִים, שְׁנַיִם בִּימֵי מֹשֶׁה, וְאֶחָד בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ. שֶׁנֶּאֱמַר, 'וְכָזֹאת וְכָזֹאת עָשִׂיתִי'. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, חֲמִשָּׁה, אַרְבָּעָה בִּימֵי מֹשֶׁה, וְאֶחָד בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁנֶּאֱמַר, 'אָנֹכִי חָטָאתִי, וְכָזֹאת וְכָזֹאת עָשִׂיתִי'".
מיד מקשה הגמרא ושואלת: אם כן, למה כשחטא עכן בפעמים הראשונות לא נענש כל העם כמו בכיבוש העי? ועונה הגמרא: "אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, לְפִי שֶׁלֹּא עָנַשׁ עַל הַנִּסְתָּרוֹת, עַד שֶׁעָבְרוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הַיַּרְדֵּן". והסביר רש"י שם כי רק אחרי שעברו את הירדן "שמעו וקבלו עליהם ברכות וקללות בהר גריזים והר עיבל ונעשו ערבים זה בזה". גם על עבירות שבסתר.
ערבות בירושת הארץ
צריך להדגיש, כפי שרואים מהתנהלות ישראל במדבר כמה וכמה פעמים, כי גם קודם הכניסה לארץ הייתה ערבות על הנגלות. לכן מקפיד משה רבנו בשנה האחרונה על בני גד ובני ראובן. נראה לו שהם בורחים מהמערכה. בורחים מאחריות ומהערבות. לא רוצים להשתתף עם אחיהם בכיבוש הארץ "וַיֹּאמֶר משֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה" (במדבר פרק לב ו). הוא מדבר אליהם במילים קשות ומשווה אותם לקשה שבחטאים, לחטא המרגלים שבגללו התעכבו במדבר ארבעים שנה. "וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל וַיְנִעֵם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד תֹּם כָּל הַדּוֹר הָעֹשֶׂה הָרָע בְּעֵינֵי ה': וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף ה' אֶל יִשְׂרָאֵל". בני גד ובני ראובן מתקנים מיד את דרכם ומתחייבים להמשיך להיות חלק מעם ישראל גם בכיבוש הארץ.
ערבות בהגנה על הארץ
התיקון הזה הוא ארוך ומתמשך. שנים רבות אחרי הכניסה לארץ נאמר עליהם: איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו. הם לא מתגבשים להיות לעם, ואיש הישר בעיניו יעשה. בכל התקופה הזאת קמו להם שופטים שמנסים לגבש אותם. לפעמים בהצלחה גדולה ולפעמים בהצלחה פחותה.
בשירת דבורה, שנאמרה ברוח הקודש, נאמר על השבטים שלא באו לעזרת השבטים האחרים במלחמה: "לָמָּה יָשַׁבְתָּ בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים לִפְלַגּוֹת רְאוּבֵן גְּדוֹלִים חִקְרֵי לֵב: גִּלְעָד בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן שָׁכֵן וְדָן לָמָּה יָגוּר אֳנִיּוֹת אָשֵׁר יָשַׁב לְחוֹף יַמִּים וְעַל מִפְרָצָיו יִשְׁכּוֹן" (שופטים ה). חכמינו אמרו שהמלאכים קיללו את אלה שברחו מהמערכה. "אוֹרוּ מֵרוֹז אָמַר מַלְאַךְ ה' אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת ה', לְעֶזְרַת ה' בַּגִּבּוֹרִים". והסביר רש"י כי מי שלא בא לעזרת ישראל, כביכול לא בא לעזרת ה'. "שמי שהוא עוזר את ישראל, כעוזר את השכינה".
מקור דברי רש"י במדרש תנחומא (ויחי פרק ה): "אמר רשב"י: כל העוזר את ישראל כאלו עוזר את השכינה שנאמר 'אורו ארור יושביה כי לא באו לעזרת ה'' וכי צריך הוא לסיוע? אלא ללמדך שכל העוזר לישראל כאלו עוזר את השכינה". וכן גם במדרש (תנחומא בשלח פרק טז) "כי הנוגע בכם – נוגע בבבת עיני, אלא ללמדך שכל הקם כנגד ישראל - כאלו קם כנגד שכינה".
תְּבֹרַךְ מִנָּשִׁים יָעֵל
לכן יעל כל כך מבורכת. יעל עוזרת לעם ישראל בהריגת סיסרא, ונחשבת כאילו עזרה לשכינה. "תְּבֹרַךְ מִנָּשִׁים יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל תְּבֹרָךְ". רש"י מביא בשם חז"ל ש"הנשים" שמהן תבורך יעל הן האימהות הקדושות: "מַאן אִינוּן 'נָשִׁים בָּאֹהֶל'? שָׂרָה, רִבְקָה, רָחֵל וְלֵאָה" (נזיר כג ע"ב). "שרה שנאמר בה (בראשית יח ט): 'הנה באהל'; רבקה שנאמר בה (שם כד סז): 'ויביאה יצחק האהלה'; רחל ולאה שנאמר בהן (שם לא לג): 'ויצא מאהל לאה וגו''.
כולם ערֵבים זה לזה
אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ?
גם היציאה לגלות קשורה לערבות ההדדית, אבל מהכיוון השלילי שלה. כך מדייקים חכמינו מהפסוק המתאר את הגלות: "וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם יִמַּקּוּ בַּעֲוֹנָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיכֶם וְאַף בַּעֲוֹנֹת אֲבֹתָם אִתָּם יִמָּקּוּ". ובגמרא (סנהדרין כז ע"ב) למדו חכמים כי רק כשבני ישראל מחזיקים בידיהם בַּעֲוֹנֹת אֲבֹתָם, הם נענשים בעוונם. שנאמר: "בַּעֲוֹנֹת אֲבֹתָם אִתָּם". ואם לא מחזיקים בהם, יתקיים בהם: "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ".
מקשה הגמרא, והרי כבר נאמר: "וְכָשְׁל֧וּ אִישׁ בְּאָחִ֛יו כְּמִפְּנֵי חֶ֖רֶב וְרֹדֵ֣ף אָ֑יִן וְלֹא תִֽהְיֶ֤ה לָכֶם֙ תְּקוּמָ֔ה לִפְנֵ֖י אֹֽיְבֵיכֶֽם" (ויקרא כו לז). משמע שאיש נכשל בעוון אחיו, כי כולם ערבים זה לזה? משמע אפילו אם ישראל לא מחזיקים בעוונות אחרים הם נענשים? מתרצת הגמרא שאדם משלם על עוון חברו רק כשהיה בידו למחות בו ולא מחה.
כָּל מִי שֶׁאֶפְשָׁר לִמְחוֹת וְלֹא מִיחָה - נִתְפָּס
כך לומדת הגמרא גם מהפסוק הנאמר במעביר זרעו למולך: "וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ" (ויקרא כ). על זה מקשה רבי שמעון: "אם הוא חטא, משפחתו מה חטאת? לומר לך: אין לך משפחה שיש בה מוכס שאין כולה מוכסין, ושיש בה לסטים שאין כולה לסטים, מפני שמחפין עליו" (שבועות לט ע"א).
וכדי שהצדק לא ייפגע, ייענש החוטא בעונש חמור, ותיענש משפחתו בעונש קל ממנו. שאר הציבור ייענש בעונש קל משניהם. גם בשבועת שווא ושקר החמורה יישמר המִדרג הזה, אם כי בחומרה יותר גדולה, כאמור: "וּבָאָה אֶל בֵּית הַגַּנָּב וְאֶל בֵּית הַנִּשְׁבָּע בִּשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְלָנֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ וְכִלַּתּוּ וְאֶת עֵצָיו וְאֶת אֲבָנָיו" (זכריה ה ד). לכן גם משפחתו של הנשבע לשקר תיענש כמו הנשבע עצמו. רשעי העולם יענשו בדין חמור, וצדיקי העולם יענשו בעונש קל, כיון שהתרו בו.
כך אומרת הגמרא (שבת נד:) ש"כָּל מִי שֶׁאֶפְשָׁר לִמְחוֹת בְּאַנְשֵׁי בֵּיתוֹ וְלֹא מִיחָה - נִתְפָּס עַל אַנְשֵׁי בֵיתוֹ. (יכול למחות) בְּאַנְשֵׁי עִירוֹ (ולא מיחה) - נִתְפָּס עַל אַנְשֵׁי עִירוֹ. (יכול למחות) בְּכָל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ - נִתְפָּס עַל כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ".
חוסר עֲרֵבוּת – סיבה לגלות
חוסר ערבות בדרך לחורבן בית ראשון
על כן אמרו חכמינו שכל חורבן בית ראשון נגרם בגלל חוסר ערבות הדדית. כך בגמרא: "מֵעוֹלָם לֹא יָצְתָה מִדָּה טוֹבָה מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְחָזַר בָּהּ לְרָעָה, חוּץ מִדְבַר זֶה, דִּכְתִיב, (יחזקאל ט) 'וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו, עֲבוֹר בְּתוֹךְ הָעִיר בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלַםִ, וְהִתְוִיתָ תָּו עַל מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים הַנֶּאֱנָחִים וְהַנֶאֱנָקִים עַל כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הַנַּעֲשׂוֹת' וְגוֹ'. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְגַבְרִיאֵל, לֵךְ וּרְשׁוֹם עַל מִצְחָן שֶׁל צַדִּיקִים תָּיו שֶׁל דְּיוֹ - שֶׁלֹּא יִשְׁלְטוּ בָהֶם מַלְאֲכֵי חַבָּלָה. וְעַל מִצְחָם שֶׁל רְשָׁעִים תָּיו שֶׁל דָּם - כְּדֵי שֶׁיִשְׁלְטוּ בָהֶם מַלְאֲכֵי חַבָּלָה. אָמְרָה מִדַּת הַדִּין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מַה נִּשְׁתָּנוּ אֵלּוּ מֵאֵלּוּ? אָמַר לָהּ, הַלָּלוּ צַדִּיקִים גְּמוּרִים, וְהַלָּלוּ רְשָׁעִים גְּמוּרִים? אָמְרָה לְפָנָיו (מידת הדין): רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הָיָה בְיָדָם לִמְחוֹת וְלֹא מִיחוּ. אָמַר לָהּ: גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנַי שֶׁאִם יִמְּחוּ בָהֶם, לֹא יְקַבְּלוּ מֵהֶם. אָמְרָה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אִם לְפָנֶיךָ גָּלוּי, לָהֶם מִי גָּלוּי?".
הקב"ה חזר בו והחליט להאשים את הצדיקים יותר מהרשעים. "וְהַיְינוּ דִּכְתִיב, (שם) 'זָקֵן, בָּחוּר, וּבְתוּלָה וְטַף, וְנָשִׁים, תַּהַרְגוּ לְמַשְׁחִית, וְעַל כָּל אִישׁ אֲשֶׁר עָלָיו הַתָּיו אַל תִּגַּשׁוּ, וּמְמִּקְדָּשִׁי תָּחֵלּוּ'. וּכְתִיב: 'וַיָחֵלּוּ בָּאֲנָשִׁים הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר לִפְנֵי הַבָּיִת'. תָּנֵי רַב יוֹסֵף, אַל תִּקְרִי 'מִמִּקְדָּשִׁי', אֶלָּא 'מִמְּקוּדָשַׁי' - אֵלּוּ בְנֵי אָדָם שֶׁקִּיְּימוּ אֶת הַתּוֹרָה כּוּלָהּ מֵאָלֶף וְעַד תָּיו".
חורבן ירושלים התחיל דווקא מהזקנים הצדיקים. ה"מקודשים". הצדיקים הגדולים שקיימו את כל התורה כולה מ-א' עד ת', אבל לא עשו מה שהיה ביכולתם להשפיע על הכלל. והם נענשו ראשונה. כן אומרת הגמרא על צדקיהו המלך, שעל-פי שמו היה צדיק, אבל הנביא אומר עליו "וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה'". ומסבירה הגמרא שהיה בידו למחות בתור מלך, והוא לא מחה בשריו שרודפים את ירמיהו. לא מחה בעשירים שלא משחררים את עבדיהם. לא לקח אחריות על מצבו הרוחני של עם ישראל, והתוצאה הייתה חורבן בית המקדש הראשון.
וְדָמִים בְּדָמִים נָגָעוּ

עוד על חובת המחאה שלא מולאה באופן הנכון אפשר ללמוד מהגמרא בגיטין (נז ע"ב) שמספרת כי נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים שהרג בִירוּשָׁלַיִם תִּשְׁעִים וְאַרְבַּע רִבּוֹא עַל אֶבֶן אַחַת (940 אלף איש – כמעט מיליון נפש) עַד שֶׁהָלַךְ דָּמָן וְנָגַע בְּדָמוֹ שֶׁל זְכַרְיָה. לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר (הושע דּ) "וְדָמִים בְּדָמִים נָגָעוּ". כל זאת בגלל שבני ישראל החוטאים באותם ימים לא מוכנים לקבל מוסר מאיש אלוקים קדוש שלוקח אחריות ומלמדם לחזור אל ה' בתשובה. הם הורגים אותו במקדש ה', והנקמה לא איחרה לבוא בידי נבוזראדן רב הטבחים.
רוּחַ ה' בְּתוֹךְ הַקָּהָל
ובמדרש (רבה קהלת פרשה י פסקה ה) "אִם רוּחַ הַמּוֹשֵׁל תַּעֲלֶה עָלֶיךָ, מְקוֹמְךָ אַל תַּנַּח". אם באה לך ממשלה, אַל תַּנַּח מידת ענוותנותך. ללמדך שכל המניח ענוותנותו גורם מיתה לעולמו וחטאת לדורו. וממי אתה למד? מזכריה, שנאמר "וְרוּחַ אֱלֹקִים לָבְשָׁה אֶת זְכַרְיָה בֶּן יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וַיַּעֲמֹד מֵעַל לָעָם " (דברי הימים ב' כ"ד). וכי מעל ראשי העם היה הולך? אלא שראה עצמו גדול מכל העם, חתן המלך וכוהן ונביא ודיין. התחיל מדבר גדולות ואומר להם "כֹּה אָמַר הָאֱלֹקִים לָמָה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת מִצְוֹת ה' וְלֹא תַצְלִיחוּ כִּי עֲזַבְתֶּם אֶת ה' וַיַּעֲזֹב אֶתְכֶם". מיד "וַיִּקְשְׁרוּ עָלָיו וַיִּרְגְּמֻהוּ אֶבֶן בְּמִצְוַת הַמֶּלֶךְ בַּחֲצַר בֵּית ה'". היה לזכריה ללמוד ממידת יחזיאל (הנביא) שאחז במידת הענווה של משה והשווה עצמו לקהל. "וְיַחֲזִיאֵל בֶּן זְכַרְיָהוּ בֶּן בְּנָיָה בֶּן יְעִיאֵל בֶּן מַתַּנְיָה הַלֵּוִי מִן בְּנֵי אָסָף הָיְתָה עָלָיו רוּחַ ה' בְּתוֹךְ הַקָּהָל " (ד"ה ב' כ'). מהו בתוך הקהל? שהשווה עצמו לקהל.

עֲרֵבוּת בהלכה
אֵינוֹ מוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן, עַד שֶׁיֹּאכַל כְּזַית דָּגָן
הגמרא (ברכות מח ע"א) מספרת על ינאי המלך שהרג את כל חכמי ישראל. פעם הגיעו אליו אורחים ורצו לשמוע דברי תורה וחכמה, ולא היו חכמים בסביבתו שישמיעו דברי תורה ויברכו על המזון. אמר לאשתו: מַאן יָהַב לָן גַּבְרָא דִּמְבָרֵךְ לָן? אמרה לו: תישבע לי שלא תפגע בחכם שאביא לך? נשבע לה. קראה לאחיה רבי שמעון בן שטח והוא בא לבית המלך. הושיב אותו המלך בינו לבין אחותו המלכה, וביקש ממנו לזמן ולברך ברכת המזון.
אמר לו רבי שמעון בן שטח: איך אברך על המזון ואומר "שאכלנו", ואני לא אכלתי כלום? מסתבר שהמלך הגדול חשב באמת רק על עצמו ושכח לתת לאורח המכובד חתיכת לחם לאכול. שיוכל לברך. נתן לו כוס יין לשתות ושתה וזימן ובירך ברכת המזון.
חכמינו בגמרא אמרו שרבי שמעון בן שטח לא פעל על-פי מה שנהוג לפסוק. "אָמַר רַבִּי אַבָּא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח דְּעָבַד - לְגַרְמֵיהּ הוּא דְּעָבִיד, דְּהָכִי אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, לְעוֹלָם אֵינוֹ מוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן, עַד שֶׁיֹּאכַל כְּזַית דָּגָן". והרי רבי שמעון בן שטח לא אכל כזית דגן, אלא שתה כוס יין, והיה צריך לאכול לפחות כזית דגן על מנת שיוכל לומר "שאכלנו".
אין מברכים אם לא נהנין
ובגמרא (ראש השנה כט ע"א): "תני אהבה בריה דרבי זירא: כל הברכות כולן, אף על פי שיצא - מוציא, חוץ מברכת הלחם (הראשונה - המוציא) וברכת היין, שאם לא יצא - מוציא, ואם יצא - אינו מוציא". טעם ההבדל ביניהם הוא שברכת הלחם והיין הן ברכות הנהנין שבהן אדם צריך לברך לעצמו כי הוא נהנה. אבל בברכת המצוות על מזוזה או נר חנוכה או תקיעת שופר וכד', אע"פ שאדם בירך לעצמו וכבר יצא ידי חובה בעשיית המצווה, הוא יכול לברך ולהוציא אחרים ידי חובה מטעם שכל ישראל ערבים זה לזה. וכל עוד יש מי שלא בירך, יש חיסרון בכל אחד ואחד מישראל ולכן הוא יכול לברך במקום זה שלא בירך (הרא"ש ברכות כא).
ברכת המזון היא כמו כל ברכות המצוות, שהרי כבר נהנה והוא בא כעת לברך כדי לקיים מצווה, ולכאורה גם מי שלא אכל יכול לברך לאחרים. אבל אמרו חכמים כי מי שלא אכל, לא יברך כיוון שהוא לא יכול לומר: "ברוך שאכלנו משלו". אבל אם אכל כזית דגן, אע"פ שלא שבע ואע"פ שלא חייב בברכת המזון מהתורה - יכול לברך לאחרים ברכת המזון כיוון שאכל ואין בדבריו שקר (ב"י קצז ושו"ע ס"ע ד). "לפיכך כשאכל כזית אף על פי שאינו חייב אלא מדרבנן מוציא את אחרים שאכלו כדי שביעה. שערב הוא בעבורם ועליו הוא להצילם מן העון ולפטור אותם מן המצות" (ב"י קפו).
ליהנות את הקטנים
ואע"פ שאמרנו כי אין לברך ברכות הנהנין בשביל אחרים, מותר לברך בשביל ילדים קטנים לחנכם במצוות אע"פ שלא אוכל. וכך הוא ב"שולחן ערוך" (קסז יט) "מי שאינו אוכל - אינו יכול לברך ברכת המוציא להוציא האוכלים. אבל לקטנים יכול לברך אף על פי שאינו אוכל עמהם, כדי לחנכם במצות". "ואפילו קטנים דעלמא שאין חינוכם מוטל עליו מדינא ג"כ מותר לברך עמהם כשרוצים ליהנות ואין יודעים לברך בעצמן, וכ"ש כשהם מבני ביתו" (משנה ברורה סימן קסז שם).
בקידוש – לא נהנים אבל יוצאים
בקידוש ליל שבת מברך המקדש גם ברכת הגפן וגם ברכת "מקדש השבת" ומוציא אחרים ידי חובה גם אם כבר יצא בעצמו. ואע"פ שנפסק לעיל לא להוציא אחרים ידי חובה אם כבר יצא ידי חובה בברכת הנהנין. וברכת הגפן היא ברכת הנהנין. אם כן איך הוא מוציא אחרים ידי חובה?
וכתבו על כך הפוסקים, כי כיוון שהיא מצורפת לברכת המצוות של הקידוש, יכול להוציא אחרים ידי חובה: "כל אכילה ושתיה שהן חובה על האדם שלא משום הנאתו, כגון מצה בליל ראשון של פסח ויין של קידוש בין של לילה ובין של יום. אם אינו יודע לברך - יכול אחר שכבר יצא להוציאו ידי חובתו אף מברכת הנהנין שבהן, שהן 'המוציא' ו'בורא פרי הגפן'. ואין צריך לומר ברכת אכילת מצה וברכת הקידוש עצמה שהם מברכות המצות. ואם מקדש על הפת - מוציאו גם מברכת 'המוציא' שבקידוש, שהיא חובה משום קידוש ולא משום הנאתו" (שולחן ערוך הרב קסז).
מתפלל על חברו ובשביל חברו
כתב הרדב"ז (שו"ת חלק ד סימן רמא) כי אם אדם התפלל וחברו לא התפלל, יכול להתפלל בשביל חברו. "וקיימא לן בכל המצות אעפ"י שיצא מוציא. וטעמא משום ישראל ערבים זה בזה". והביאו משנה ברורה (סימן סט).
ולכן אנו מוצאים ספר תורה ומתירים במיוחד להתפלל עם עבריינים ביום הכיפורים. כי "אָמַר רַב חַנָא בַּר בִּיזְנָא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא: כָּל תַּעֲנִית שֶׁאֵין בָּה מִפּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל, אֵינָה תַּעֲנִית, שֶׁהֲרֵי חֶלְבְּנָה - רֵיחָה רַע, וּמְנָאָה הַכָּתּוּב בֵּין סַמָּנֵי הַקְּטֹרֶת (כריתות ו ע"ב). וכל שכן תענית של יום הכיפורים, שעל זה נאמר: "וַאֲגוּדָתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָה".
ויהי רצון שנזכה למלכות בית דוד, שנתייסדה על הערבות של יהודה, ונקבעה בערבות של דוד המלך שמסר את נפשו להצלת עם ישראל אע"פ שלא היה מהלוחמים של שאול והיה יכול לפטור את עצמו מאחריות. ממסירות הנפש של דוד למדנו (רמבם מלכים ז): ש"כל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה, ויבנה לו בית נכון בישראל ויזכה לו ולבניו עד עולם ויזכה לחיי העולם הבא. שנאמר: 'כִּי עָשׂה יַעֲשֶׂה ה' לַאדֹנִי בַּיִת נֶאֱמָן. כִּי מִלְחֲמוֹת ה' אֲדֹנִי נִלְחָם וְרָעָה לֹא תִמָּצֵא בְךָ מִיָּמֶיךָ'; 'וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ'". אמן ואמן.


סיפור
עבד לעם ה'
סיפרה הרבנית צביה אליהו שתחיה: אנשים חושבים שהרב זצ"ל היה מברך ובדרך טבעית הברכה הייתה מתקיימת, אבל רק אנחנו ידענו כמה כוחות נפש וגוף הרב השקיע בתפילותיו ובברכותיו. עד היכן הגיעה מסירות נפשו כאשר הבטיח ישועה, ועד כמה קשה היה לו להגיע לדרגתו: ''כצדיק מושל ביראת אלוקים''.
לא אחת קרה שהוא היה עייף ומותש עד כלות מיום גדוש בעבודת ה', כאשר הגיעה בקשה דחופה לישועה, אבל הוא לא עשה כל חשבון לעצמו. היינו מקבלים טלפונים באופן קבוע בשעות הקטנות של הלילה וההיענות במאור פנים אמיתית נתנה למבקשינו את התחושה שאצל הרב מדובר בשעת בוקר שלווה ורגועה.
הרב זצ"ל עזר לכולם ולא בדק בציציותיו של איש אם הוא חרדי, דתי או לא. כל אדם שבא אליו להתייעץ, ללמוד או להתברך, קיבל את התשובה שהתאימה לו לפי דעת תורתו של הרב. הוא פשוט לא עשה הבחנות בין אנשים.
מבט חטוף בציבור הענק שהשתתף בהלווייתו של הרב מראה כי אכן אין מכנה משותף מובהק בין תלמידיו, מלבד דרישת תורה ודעת שבקרבם. כתף אל כתף עמדו ודמעו לבושי שחורים ונעולי סנדלים, חובשי מגבעות לצד עוטי חולצות קצרות, כשדמעה בדמעה מתערבבת, אל מול מיטתו של רבם האהוב.


תשובה כהלכה
תקשורת עם רוח שקר. האם מותר ללכת למתַקְשֵר דתי?
המילה מתקשר היא מילה מאוד מורכבת. עם מי הוא מתקשר? אולי עם רוח שקר? לא ללכת למתקשר. זה דבר מאוד רגיש ומסוכן. בע"ה אם תפגוש מישהו קדוש מאוד שזוכה לרוח הקודש או יותר מזה, אפשר.

דמיון מודרך. מה הדין לגבי מחשבה על השם המפורש? האם יש איסור גם לחשוב או לדמיין אותו?
מצווה לחשוב ולדמיין בקדושה.

בלי מוסר כליות. האם מותר לתרום כליה?
מותר ומצווה לתרום כליה. זה חסד בגופו. חסד גדול שיכול לשנות לטובה חיים של אנשים.

מודעה
העלון מוקדש לעילוי נשמת ר' חיים בן שרה הכהן ע"ה. תנצב"ה.


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il