בית המדרש

  • מדורים
  • קול צופיך - הרב שמואל אליהו
לחץ להקדשת שיעור זה
מהלכות תלמוד תורה

שמחים כנתינתן מסיני

*כשהתורה רוצה לומר לנו מה המקור לפורענויות שהגיעו אלינו בגלות, היא אומרת חיסרון בעמל התורה. וכשהיא רוצה לספר לנו מה המקור לברכה, היא אומרת עמל תורה. *השכר על העמל בתורה, כפי שעולה מהפסוקים, הוא גם חקלאי, גם כלכלי, גם צבאי, גם ריבוי ופריון, גם הקמת הברית, גם השראת שכינה, גם מקדש וגם עוצמה.

undefined

הרב שמואל אליהו

כ"ב שבט תשע"ו
13 דק' קריאה 57 דק' צפיה
כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ
עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם
אחד החידושים של פרשת "משפטים" הוא בכך שאלוקים נתן לבני-אדם לשפוט על-פי דיני האלוקים ולהכריע בהם, למרות שחכמת בני-אדם היא מוגבלת. ולא עוד, אלא שקוראים לדיינים "אלוהים". "עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם; אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ" (שמות פרק כב ח. כב ז, וכא ו). מתקיים בהם "כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ; וְיָרְאוּ, מִמֶּךָּ". כל זאת בגלל שהדיינים לא אוהבים אחד מהצדדים, לא קרובים אליו ולא שונאים אותו. אין להם נטיית שוחד או טובת הנאה. רק דבר האלוקים נמצא נגד עיניהם. על כן נקראו בשם זה.
על כן אמרו חז"ל (סנהדרין קי א): "כל המהרהר אחר רבו כאילו מהרהר אחר השכינה". ורבי עקיבא למד מהפסוק "את ה' אלקיך תירא" (דברים י, כ) לרבות תלמידי חכמים (פסחים כב ע"ב), ובפרקי אבות למדנו שיהיה "מורא רבך כמורא שמים" (אבות ד, יב). עם זאת כל "אלוהים" האמור בדיינים אינו שם קודש (סנהדרין סו ע"א). ובמסכת סופרים (פרק ד הלכה כא) נאמר על הפסוק: "אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל; בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט" – כי הוא משמש קודש וחול.
שם ה' בכינוי
כשאדם קורא שניים מקרא ואחד תרגום, הוא קורא שם ה' ושם אלוקים כמו שקוראים בתפילה. השאלה היא איך לקרוא שם ה' ושם אלוקים כשהוא קורא את רש"י או לומד גמרא. איך לקרוא כשהוא קורא פסוק ואיך כשהוא לומד נוסח ברכה המופיעה במשנה או בגמרא. האם לומר אותו כמו שהוא, או להזכירו בכינוי? כך נשאל רבי יעקב עמדין זצוק"ל (שאילת יעבץ א' פא'): "שאלתני בני, אם מותר לקרות האזכרות בפסוקים המובאים בתלמוד?".
וענה לו כי הוא באמת ראה את כל מלמדי התינוקות מקפידים לא להזכיר שם ה' תוך כדי לימוד, מחשש איסור "לא תשא את שם ה' לשוא", וגם הוא למד כך מהמלמדים שלו. אך כשגדל ובא לבית המדרש ראה את תלמידי החכמים קוראים את שם ה' ככתבו תוך כדי לימודם. הוא סיפר על עצמו שכאשר היה ילד ולמד לפני אביו הגאון בעל שו"ת "החכם צבי", אמר לו לקרוא את השם ככתבו. "נהירנא כד הוינא טליא. וגריסנא גמרא באנפא אבא מארי הגאון ז"ל, כשהייתי מגיע לפסוקים וקריתי השם בכינוי כמי מה ששמעתי ממלמדי. היה גוער בקורין כך, והורנו לקרות השם כקורא בתורה".
יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בְּחוֹרֵב
רבי יעקב עמדין זצוק"ל הביא ראיה לזה מהגמרא (ברכות כב ע"א) שאומרת כי כל לימוד גמרא או תורה צריך להיות כמו מעמד הר סיני. "דתניא 'וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ, וְלִבְנֵי בָנֶיךָ, (וסמיך ליה) יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בְּחוֹרֵב', מַה לְהַלָּן - בְּיִרְאָה, וּבְאֵימָה, בְּרֶתֶת, וּבְזִיעַ, אַף כָּאן, בְּיִרְאָה, וּבְאֵימָה, בְּרֶתֶת וּבְזִיעַ. מִכָּאן אָמְרוּ, הַזָּבִין, וְהַמְּצֹרָעִים, וּבוֹעֲלֵי נִדּוֹת (בשגגה) מֻתָּרִין לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה, וּבַנְּבִיאִים, וּבַכְּתוּבִים, וְלִשְׁנוֹת בַמִּשְׁנָה בַּמִּדְרָשׁ, וּבַתַּלְמוּד, וּבַהֲלָכוֹת, וּבַהַגָּדוֹת. וּבַעֲלֵי קֶרְיִין אֲסוּרִין". שהראשונים נטמאו באונס או בשוגג, ובעל קרי נטמא מתוך הרהור עבירה וקלות ראש ועל כן הוא לא יכול ללמוד תורה שצריך ללמדה בְּיִרְאָה, וּבְאֵימָה, בְּרֶתֶת, וּבְזִיעַ כמו מעמד הר סיני.
רבי יוסי חולק על הדעה הזאת ואומר שמותר לבעל קרי ללמוד מה שהוא רגיל "ובלבד שלא יציע את המשנה". לדעת רבי יונתן בן יוסף מותר ללמוד משנה, אבל לא גמרא שצריכה יותר עיון ויישוב דעת. לדעת רבי נתן בן אבישלום "אף מציע את הגמרא ובלבד שלא יאמר אזכרות שבו". דהיינו לא יזכיר שם ה' שכתוב בגמרא בפסוקים או בהלכות ברכות. לדעת רבי יוחנן הסנדלר, תלמידו של רבי עקיבא, משום רבי עקיבא: "לא יכנס למדרש או לבית המדרש כל עיקר. ולדעת רבי יהודה: "שונה הוא בהלכות דרך ארץ".
למעשה נפסק שמותר לבעל קרי ללמוד בלי הגבלה. אמנם מעלה גדולה יש ללמוד תורה מתוך טהרה, שהדברים הנלמדים יהיו שמחים כנתינתם מסיני. מתוך דבריהם למדנו שרק לבעל קרי יש בעיה והוא לא יכול להזכיר את אזכרות ה' תוך כדי לימוד. למד מכאן בעל שו"ת "שאילת יעבץ" כי כל הלומדים האחרים הלומדים בטהרה יכולים להזכיר את אזכרות ה' בלימוד (כמו שישראל היו לומדים מהר סיני).
וְשִׁלַּשְׁתָּם לְבָנֶיךָ
עוד הוכחה לכך שמותר לקרוא את הפסוקים ככתבם ולא בכינוי, הביא שו"ת "שאילת יעבץ" (חלק א סימן פא) מכך שהגמרא (קידושין ל ע"א) אומרת: "אָמַר רַבִּי סַפְרָא מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָא, מַאי דִּכְתִיב (שם ו) 'וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ', אַל תִּקְרֵי 'וְשִׁנַּנְתָּם', אֶלָּא 'וְשִׁלַּשְׁתָּם' - לְעוֹלָם יְשַׁלֵּשׁ אָדָם שְׁנוֹתָיו - שְׁלִישׁ בְּמִקְרָא, שְׁלִישׁ בְּמִשְׁנָה, שְׁלִישׁ בְּתַלְמוּד, מִי יוֹדֵעַ כַּמָּה חַיֵּי? לָא צְרִיכָא – לְיוֹמֵי". דהיינו שבכל שבוע יחלק את הימים וילמד שליש מכל נושא (רש"י), או בכל יום יחלק את לימודו לשלושה חלקים (תוס', רמב"ם), שלא יהיה בקי רק במשנה, רק בגמרא או רק בתורה שבכתב.
וכתב הרמב"ם, כי אחרי שלמד אדם תורה שבכתב על בוריה, ילמד בעיקר גמרא, כי יש בה גם תורה שבכתב וגם תורה שבע"פ וגם עיון ובירור. "במה דברים אמורים בתחלת תלמודו של אדם, אבל כשיגדיל בחכמה ולא יהא צריך לא ללמוד תורה שבכתב, ולא לעסוק תמיד בתורה שבעל פה, (שבהם) יקרא בעתים מזומנים תורה שבכתב ודברי השמועה כדי שלא ישכח דבר מדברי דיני תורה. ויפנה כל ימיו לגמרא בלבד לפי רוחב שיש בלבו ויישוב דעתו".
על סמך גמרא זו פסק בשו"ת "שאילת יעבץ" (חלק א סימן פא) בשם אביו הגאון שו"ת חכם צבי כי צריך לקרוא את הפסוקים בגמרא כמו שקוראים אותם בתורה, שהרי בלימוד הגמרא יוצאים ידי חובת לימוד תורה שבכתב, וזה קורה רק אם קוראים את שם ה' כמו שכתוב ולא בכינוי. אמנם חלק עליו בעל האגרות משה וכתב כי אפשר לצאת ידי חובת לימוד תורה שבכתב גם כשקוראים את שם ה' בכינוי, שהרי עיקר הלימוד הוא בהבנה, וזה לא משתנה בשפת הלימוד (אגרות משה אורח חיים חלק ב סימן נו).
ומנהג רבנן קשישאי בארץ הצבי שלא להזכיר השם כקריאתו
בשו"ע (או"ח רטו ג) נפסק כי "מותר ללמד לתנוקות הברכות כתקנן ואף על פי שהם מברכין לבטלה בשעת הלימוד". וכתב המגן אברהם (ס"ק ה') כי כשלומדים תורה אי-אפשר לקרוא שם שמים במפורש אלא בכינוי. "אבל גדול בשעה שלומד הברכות בגמרא אומר בלא הזכרת השם, וכן משמע בפירוש המשניות להרמב"ם בפרק הרואה ובתו' ר"פ הרואה", שלא הזכירו בכל הברכות המוזכרות שם ה' כקריאתו. וכן כתב החיד"א (ברכי יוסף אורח חיים סימן רטו) "ומנהג רבנן קשישאי בארץ הצבי שלא להזכיר השם כקריאתו" (ובהערות שם הביא הוכחה מתשובות הגאונים ע"ט שבתלמוד לא נזכר ברוך אתה ה', משום שאינו אלא גמרא ולא שעת מעשה. וראה עוד בשו"ת ציץ אליעזר חלק יד סימן יב בתשובתו להרה"ג יוסף קאפח זצוק"ל).
לא כשאני נכתב אני נקרא
גאון עוזנו ותפארתנו בעל הבן איש חי זיע"א הסתמך בתשובתו (שו"ת תורה לשמה תצו) על המשנה בשבועות (פרק ד יג), שלומדת על דיני שבועה ומשתמשת בכינוי ולא בשם המפורש: "מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם, מְצַוֶּה אֲנִי עֲלֵיכֶם, אוֹסֶרְכֶם אָנִי - הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין. בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ - הֲרֵי אֵלּוּ פְטוּרִין. באל"ף דל"ת, ביו"ד ה"א, בְּשַׁדַּי, בִּצְבָאוֹת, בְּחַנּוּן וְרַחוּם, בְּאֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד, וּבְכָל הַכִּנּוּיִין - הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִין". ברור הוא שכאשר המשנה אומרת באל"ף דל"ת הכוונה היא בשם אדנות, וכשאומרת ביו"ד ה"א – הכוונה בשם י-ה או בשם הויה. אם כן למה לא כתוב שם אדנות ורק אל"ף דל"ת? ולמה כתוב במשנה יו"ד ה"א ולא שם י-ה? והרי כאשר המשנה מדברת על שבועה, בוודאי מדובר שהאדם נשבע בשם כמו שהוא?
"נמצינו למדין בתוך דברי ההלכה או דרשה אין להזכיר שם אדנ"י ושם י"ה כמו שהם אלא ישנה בהזכרתם, כנזכר, מפני הכבוד. וכן תמצא במאמרי רז"ל בדרשה שאמרו 'בעוה"ז, לא כשאני נכתב אני נקרא. כי אני נכתב ביו"ד ה"י ונקרא באל"ף דל"ת'. הרי כשרצו רז"ל לדבר ולדרוש בזה והזכירו שם אדנ"י כך באל"ף דל"ת ולא הזכירוהו כמו שהוא".
שמות עם דמיון
מאידך למדנו כי השמות "שַׁדַּי, צְבָאוֹת, חַנּוּן וְרַחוּם, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד" הם שמות שכן אפשר לומר תוך כדי לימוד. "כי שאר שמות יש להם דמיון כמותם בדברים אחרים. כי שם 'אהיה' הנה יש תיבה כיוצא בו בשאר דברים כמו 'כי אהיה עמך'. וכיוצא בזה הרבה. וכן שם 'אל' יש כמוהו מלה בשאר דברים כמו וידבר כו' אל פלוני. וכיוצא בזה וכן שם 'אלהים' יש זה בחול, כי הדיינים נקראים בשם זה. וכן 'אלהים אחרים' אבל שם י"ה ושם אדנ"י לא יש כמהו מלה אחת בשאר דברים" (ודן שם באורך בשם אדני שמוזכר אצל המלאכים שנשלחו לאברהם).
אמנם אם קורא פסוקים בשלמות בתוך הגמרא או בלימוד אחר, יכול לאמרם כמו שאומרם בתפילה או בתורה שבכתב, כיוון שהוא קורא הפסוק בשלמותו. ועל כך נאמר בגמרא ברכות שמותר להזכיר את האזכרות בלימוד לפי רבי נתן בר אבישלום.
עמל תורה וחיסרון בעמלהּ
אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ - שתהיו עמלים בתורה
מרן הרב אליהו זצוק"ל היה מזכיר את הפסוקים בפרשת התוכחה "בחוקתי", שם מוזכרות כל הפורעניות שהגיעו אלינו בגלות. כשהתורה רוצה לומר לנו מה המקור לכל הקלקול היא אומרת חיסרון בעמל התורה. וכשהיא רוצה לספר לנו מה המקור לברכה היא אומרת עמל תורה. "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם". מסביר רש"י בשם מדרש חז"ל: "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ - יכול זה קיום המצות? כשהוא אומר וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ הרי קיום המצות אמור. הא מה אני מקיים אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ - שתהיו עמלים בתורה". להתאמץ ללמוד ולהבין ולא ללמוד באופן שטחי.
ומהו השכר? גם חקלאי - "וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ". גם כלכלי – "וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם". גם צבאי – "וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב". גם ריבוי ופריון – "וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם". גם הקמת הברית – "וַהֲקִימֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם". גם השראת שכינה – "וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכֲכֶם". גם מקדש – "וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכֲכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקִים". גם עוצמה – "וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמֲמִיּוּת".
כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה
הרמב"ם מסביר כי לימוד תורה הוא לכל אדם. "כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורין, בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כחו, אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים, ואפילו בעל אשה ובנים - חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה. שנאמר: 'והגית בו יומם ולילה'. גדולי חכמי ישראל היו מהן חוטבי עצים, ומהן שואבי מים, ומהן סומים, ואף על פי כן היו עוסקין בתלמוד תורה ביום ובלילה והם מכלל מעתיקי השמועה איש מפי איש מפי משה רבינו".
אין דברי תורה מתקיימין – אלא במי שממית עצמו עליהן
ואלה הלומדים צריכים ללמוד בכל כוחם. "אין דברי תורה מתקיימין במי שמרפה עצמו עליהן, ולא באלו שלומדין מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה, אלא במי שממית עצמו עליהן ומצער גופו תמיד ולא יתן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה". עוד כותב הרמב"ם: "אמרו חכמים ברית כרותה שכל היגע בתורתו בבית המדרש - לא במהרה הוא משכח, וכל היגע בתלמודו בצנעה - מחְכִּים שנאמר ואת צנועים חכמה, וכל המשמיע קולו בשעת תלמודו - תלמודו מתקיים בידו, אבל הקורא בלחש במהרה הוא שוכח" (הלכות ת"ת פרק ג הלכה יב ועוד רבים שם).
משלא תלמדו, לא תעשו
לעומת זאת, אם לומדים תורה בלי לעמול ולחפש את האמת, בלי להקריב ולמסור נפש – התורה חלולה ועלולה להביא חורבן. כך מתחילה התורה לתאר את הגלות: "וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה: וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתַי לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי". מסביר רש"י: "וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי - להיות עמלים בתורה. וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה - משלא תלמדו, לא תעשו". חוסר עשייה שמתרחב להשפעה שלילית על אחרים. "וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ - מואס באחרים העושים" (למשל, חרם על חנויות שומרות שבת). ממשיך ברדיפה אחרי לומדי תורה. "וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם - שונא החכמים". והשלב הבא הוא שמגישים בג"ץ נגד ברית מילה או מצוות אחרות. שנאמר: "לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתַי - מונע את אחרים מעשות". אחר כך מידרדרים וכופרים בברית שאלוקים כרת עם ישראל. לדעתם ישראל הם ככל הגויים. כופרים בברית שיש לעם ישראל על הארץ או על התורה. "לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי - כופר שלא צויתים".
קירוב רחוקים מהתורה
מרן הרב זצוק"ל היה אומר, כי הקורא את דברי רש"י אלו רואה שחכם עדיף מנביא. שהרי יש כאן תיאור מדויק של המציאות. ומהרע נלמד לטוב, שהדרך לצמצם את המרחק בין הציבור הדתי לציבור החילוני הוא בלימוד תורה. לא בצעקות ולא בהפגנות, רק בלימוד תורה בעמל. שכשלומדים תורה - מתחיל קירוב ומתחילה שרשרת של מצווה שגוררת מצווה. ולכן היה מרן הרב זצ"ל משתדל מאוד להרבות בלימוד תורה, ועוד מצעירותו היה מסתובב ממקום למקום ללמד תורה. וכך היה עושה גם בזקנותו, "וְהָלַךְ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה וְסָבַב בֵּית אֵל וְהַגִּלְגָּל וְהַמִּצְפָּה וְשָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַמְּקוֹמוֹת הָאֵלֶּה: וּתְשֻׁבָתוֹ הָרָמָתָה כִּי שָׁם בֵּיתוֹ" (שמואל א, ז טז).
משכורתו של המלמד היא מאת ה'
וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ
מרן הרב זצוק"ל היה מלמד את הרבנים ואומר להם כי עיקר לימוד תורה הוא בלי שכר. כשם שאדם מלמד לבנו בלי שכר, כך הוא מלמד תלמידים בלי שכר. שהתלמידים קרויים בנים שנאמר: "וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ". ואומרת הגמרא "שֶׁכָּל הַמְלַמֵּד אֶת בְּנוֹ תּוֹרָה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ לִמְּדוֹ לוֹ וְלִבְנוֹ וּלְבֶן בְּנוֹ, עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת". ו"אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, כָּל הַמְלַמֵּד אֶת בֶּן בְּנוֹ תּוֹרָה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ קִבְּלָהּ מֵהַר סִינָי, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד) 'וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ', וְסָמִיךְ לֵיהּ, 'יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בְּחֹרֵב'". וכתב על כך הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה פרק א): "ולא בנו ובן בנו בלבד אלא מצוה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים אף על פי שאינן בניו, שנאמר 'ושננתם לבניך' מפי השמועה למדו 'בניך אלו תלמידיך'. שהתלמידים קרויין בנים וכו'".
בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל
גם אנחנו, עם ישראל, קרויים בנים לה', שהרי קיבלנו תורה באמונה - כמו בן שמאמין להוריו ולא מפקפק באהבתם אליו. וכשאמרנו "נעשה ונשמע" בלי שאלות – נקראנו בנים. "בשעה שהקדימו לפניך נעשה לנשמע קראת להם בני בכורי" (שבת פט ע"ב). על כן לימד אותנו הקב"ה בחינם כמו שמלמדים בנים.
כך גם אנו צריכים להעביר את התורה לדורות. "תורה שבעל פה אסור ללמדה בשכר. שנאמר 'ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה' וגו'' מה אני בחנם למדתי, אף אתם למדתם בחנם ממני. וכן כשתלמדו לדורות - למדו בחנם כמו שלמדתם ממני". כל הלימוד שמשה לימד לבני ישראל וכל הלימוד שחכמי ישראל מלמדים לעם ישראל – הכול הוא המשך למעמד הר סיני. ואם רוצים להמשיך את הגודל הזה, צריכים ללמד באופן זה.
הדברים שמחים כנתינתם מסיני
המדרש (רות רבה פרשה ו) מספר על אבויה אביו של אלישע, שהיה מגדולי הדור, ועשה ברית מילה לבנו. בברית המילה היו כל גדולי ירושלים, "וקרא לר' אליעזר ור' יהושע עמהן. וכשאכלו ושתו שרון אלין אמרין מזמורין ואלין אמרין אלפבטרין (שירים באל"ף-בי"ת). אמר רבי אליעזר לרבי יהושע, אילין עסיקין בדידהון ואילין בדידהון, ואנן לית אנן עסיקין בדידן?" – אלה עסוקים בשלהם ואוכלים, ואלה עסוקים בשלהם ושרים. נעסוק אנחנו בשלנו ונדבר בדברי תורה.
"מיד התחילו בתורה ומן התורה לנביאים, ומן הנביאים לכתובים, והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני, והיה האש מלהטת סביבותיהן. עלה אבויה אבא, אמר להן: רבותי מפני מה באתם לשרוף ביתי? אמרו לו, חס ושלום עסוקים היינו בתורה, ומן התורה לנביאים, ומנביאים לכתובים, והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני והאש מלהטת סביבותינו. עיקר נתינתן מסיני, לא באש נתנו שנאמר 'וההר בוער באש עד לב השמים' (דברים ד: יא). אמר (אבויה) הואיל וכך גדול כחה של תורה, הבן הזה אם מתקיים לי אני נותנו לתורה ועל ידי שלא היתה מחשבתו לשם שמים לא נתקיימה בי תורתי" (וראה עוד חגיגה יד ע"ב).
תורה של גאולה
כשיש לימוד תורה מאיר ושמח כל כך, אפשר גם להגיע לגאולה. כך מלמד אותנו אליהו הנביא, מבשר הגאולה: "פעם אחת הייתי מהלך ממקום למקום ומצאני אדם אחד שלא היה בו לא מקרא ולא משנה והיה מתלוצץ ומלעיג בדברים ובא כנגדי. ואמרתי לו: בני, מה אתה משיב לאביך שבשמים ליום הדין? ואמר לי: רבי, יש לי דברים שאני משיבו: בינה ודעת לא נתנו לי מן השמים שאקרא ואשנה. ואמרתי לו: בני, מה מלאכתך? ואמר לי: צייד אני. ואמרתי לו: בני, מי למדך ואמר לך שתביא פשתן ותארגהו מצודות ותשליכהו לים ותעלה הדגים מן הים? ואמר לי: רבי, בזה נתנו לי בינה ודעת מן השמים. ואמרתי לו: ומה להביא פשתן ולארוג מצודות ולהשליך לים ולהעלות דגים מן הים נתנו לך בינה ודעה מן השמים, ולדברי תורה שכתוב בה (דברים ל) כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו לא נתנו לך בינה ודעה מן השמים? מיד היה מרים קולו ובוכה ומתאנח. ואמרתי לו: בני אל ירע לך וכו'.
אמרתי לו: "ואפילו אם יחיד שבישראל יהא שרוי בסופו של עולם ויחלוף כמה נהרות לפניו, הקב"ה יהא בוקע את כל אותן נהרות ומביא לאותו ישראל אצלו. שנאמר (ירמיה כג) 'לכן הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם וישבו על אדמתם'.
ומנין לך לומר כך? תדע לך שכן הוא שהרי אין ישראל נגאלין לא מתוך הצער ולא מתוך השעבוד ולא מתוך הטלטול ולא מתוך הטירוף ולא מתוך הדוחק ולא מתוך שאין להם מזונות אלא מתוך עשרה בני אדם שהן יושבין זה אצל זה ויהיה כל אחד מהם קורא ושונה עם חבירו וקולם נשמע שנאמר (עובדיה א) ובהר ציון תהיה פליטה והיה קדש" (וראה בבא בתרא דף ח, פסיקתא דרב כהנא ו).
ויהי רצון שיתקיימו בנו הדברים הללו במלואם, אמן ואמן.

סיפור
שיעור פרטי
סיפר הרב שלמה בן אליהו, רב מטה אשר: בשנת תשמ"ד התלוויתי לרב למסע התעוררות בדרום: נתיבות שדרות ואופקים. מסע שנקבע זמן רב לפני כן ותואם עם לשכת הראשון-לציון ועם כל הגורמים. ברחבי הערים הללו נתלו מודעות המזמינות את הציבור הרחב לשמוע את דרשתו של הרב. מלבד הרב והנהג, היה ברכב גם הרב יהודה מוצפי הי"ו. הגענו בשעה היעודה לנתיבות, ולמרבה הפלא אולם בית העם סגור ומסוגר!
בעודנו מסתכלים ימינה ושמאלה, אולי יש פתח אחר, נתקלו עיננו במודעות ענק האומרות כי השיעור בטל! הרב חזר למכונית, ואנו חיפשנו מי שיודע להסביר את פשר העניין. לתדהמתנו לא היה גבול כאשר גילינו שאנשים לא מוסמכים העבירו קול והדפיסו מודעות כי הרב חולה ולא יוכל להגיע.
כעס וזעם מילא אותנו, המלווים. היה זה הרב שהרגיע: "אני רואה בזה מעשה שמים ולא מעשה אדם". המשכנו לשדרות, ושם אירע אותו סיפור. הרב לא ויתר ואמר שנמשיך גם לאופקים, אולי לשם ידם הרעה לא הגיעה, אולי מחכים לנו אנשים שהתפנו מעסקיהם ובאו ללמוד תורה. "איך אוכל למעול בתפקידי?", שאל הרב, ושמעתי אותו ממלמל: "נפשי כעפר לכל תהיה, ואחרי מצוותיך תרדוף נפשי".
כאשר הגענו לאופקים פנינו לבית העם, והמחזה חזר על עצמו. בפתח קיבל אותנו השומר בתדהמה: "הרי הודיעו שהשיעור בטל!". עוד אנחנו מדברים, והנה אישה אחת אצה רצה לבית העם. היא רוצה ללמוד תורה! מיד אמר הרב לשומר: תפתח את השער ונלמד את האישה הזאת.
האולם הגדול היה ריק, ורק אישה אחת מאנשי המקום ישבה בו. הזמנתי גם את השומר להצטרף. הרב דיבר בהתלהבות ומסר את השיעור מתחילתו ועד סופו, כפי שהכין. נדהמתי ונפעמתי מההתנהגות האצילית של הרב. לימים סיפר לי גיסי, הרב רן בן משה, כי פגש אדם שחזר בתשובה וסיפר לו בהתלהבות שהמניע לחזרתו בתשובה הייתה התנהגותו של הרב באותו ערב באופקים. אם הרב היה מוכן לדבר בפני אישה אחת, כנראה שיש משהו בתורה הזאת, משהו של אמת!

תשובה כהלכה
מעלת התורה. אני לומד בישיבה כמה שנים. מה לעשות אם אני מרגיש שאין לי חשק ללמוד, ואני רוצה להמשיך ללמוד?
ללמוד אמונה, ובפרט במעלת התורה כגון שער ד ב"נפש החיים" ועוד. כדאי גם להתפלל על זה, או לשנות את חברותא או את המסכת הנלמדת, ללמוד יותר בדברים שלבך חפץ.

שינון במחלוקת. האם מותר לשנן לצורך מבחן פסוקים שיש בהם שם ה'? אציין שאנחנו יודעות את הפירוש, ומשננות רק לצורך המבחן.
מותר לשנן פסוקים לצורך מבחן, גם אם יש בהם שם ה'.
חכמת נשים. האם צריך לשנוא יהודי שכופר בתורה והולך נגדה, כמו שהרמב"ם כותב בפירוש ליסוד 13 שמצווה לשנוא את מי שכפר בעיקר, מצווה לשונאו ולאבדו? או להגיד שהוא תינוק שנשבה וצריך לאהוב כל יהודי רק צריך להתפלל עליו?
בדור שלנו רק על-ידי אהבה אפשר לקרב. יש סיפור בגמרא על רבי מאיר שרצה להתפלל על אנשים יהודים רעים שהציקו לו. אמרה לו אשתו ברוריה לא להתפלל שימותו, אלא להתפלל שיחזרו בתשובה.

עם ילדותי. א] מה ייחד את דרך לימוד התורה בימי מתן תורה לעומת ימינו? ב] כיצד ניתן לסנגר על ישראל על כך שחטאו כל כך הרבה מיד לאחר קבלת התורה?
א] בימי מתן תורה הלימוד היה קל, כי לא הייתה להם טרחה של פרנסה. הם ישבו באוהלים ולא התמודדו כלל עם בניין וממלכה ומלחמות וכד'. אחרי הכניסה לארץ זה הרבה יותר מורכב וקשה ומלא התמודדויות. ב] הם היו עם בגיל מאוד צעיר. כמו איש צעיר הם עשו טעויות ילדותיות. וגם זו אחת מהן.


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il