בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • שבת
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

שמחה בת חנה

מקור ההיתר ודיון במקרים שבהם פקו"נ דוחה שבת

פקוח נפש בשבת - מקור ההיתר

שיעור זה דן בחילול שבת לצורך הצלת חיים בכמה מצבים מיוחדים: מי שלא יקיים מצוות, עובר, טריפה, והצלת אדם מהתבוללות.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

ח' שבט התשס"ה
10 דק' קריאה 52 דק' צפיה
חילול שבת על מי שלא יקיים מצוות
המנחת חינוך 1 , בדבריו על פיקוח נפש בשבת, דן בחילול שבת על מי שלא יקיים מצוות. הוא מביא את המהר"י חאגיז 2 שהסתפק בדבר לגבי חרש ושוטה, שאין בהם דעת ולכן אינם בני מצוות, וכן הוא מביא את דברי אור החיים על התורה 3 :
ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת - צריך לדעת למה הוסיף עוד שמירה אחרת, עוד צריך לדעת כוונת אומרו לעשות את השבת... או ירצה על זה הדרך אימתי אמרתי לך לשמור איש ישראל אפילו בערך כבוד שבת דוקא לעשות, פירוש באדם שישנו בגדר עמוד לעשות, אבל מי שודאי לא יקום ולא יגיע לשבת לשומרו הגם שרפואות אלו יועילו לשעות או לימים לא יחלל עליו שבת.

באופן פשוט דברי אור החיים תמוהים, שהרי מפורש בגמרא 4 שמפקחין את הגל אפילו לצורך חיי שעה. וכתב המנחת חינוך שחכם אחד רצה ליישב שדוקא לגבי פיקוח הגל שזהו איסור דרבנן – טלטול אבנים שהם מוקצה – התירו גם לצורך מי שיחיה רק חיי שעה, אבל איסור דאורייתא אסור לעבור בשבילו.

ומוסיף המנחת חינוך שכל דברי אור החיים נכונים רק לשיטת ר' שמעון בן מנסיא בברייתא שטעם ההיתר לחלל את השבת לצורך פיקוח נפש הוא "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה", אבל בברייתא מובאים לכך גם טעמים רבים אחרים, שאינם תולים את ההיתר בשמירת השבת של מי שמחללים בשבילו שבת 5 . ובסוף הסוגיא מביאה הגמרא מקור נוסף:
אמר רב יהודה אמר שמואל אי הואי התם הוא אמינא דידי עדיפא מדידהו, וחי בהם ולא שימות בהם. אמר רבא לכולהו אית ליה פירכא בר מדשמואל דלית ליה פירכא... וכולהו אשכחן ודאי, ספק מנלן? ודשמואל ודאי לית ליה פירכא.

שמואל לומד את ההיתר מהפסוק "וחי בהם – ולא שימות בהם", ואומר רבא שמקור זה עדיף מכל המקורות האחרים, שכן מכל המקורות האחרים לא ניתן ללמוד אלא למצב של פיקוח נפש ודאי, ואילו לספק פיקוח נפש אין ראיה, אבל המקור של שמואל 'וחי בהם' מלמד גם על ספק פיקוח נפש, כי משמעות הלימוד היא שלא יתכן שמצוה תגרום לאדם שלא יחיה, כלשון רש"י "אשר יעשה האדם המצות שיחיה בהם ודאי, ולא שיבוא בעשייתה לידי ספק מיתה". בפשטות כך היא מסקנת הגמרא, שמקור ההיתר לחלל שבת לצורך פיקוח נפש הוא 'וחי בהם', ואם כן יש לחלל שבת גם לצורך מי שלא יוכל לשמור שבת, כגון חרש שוטה וקטן, או לצורך מי שיחיה חיי שעה, שלא כדברי אור החיים 6 .

אמנם ביחס לדברי אור החיים לא כל כך קשה מדברי הגמרא, כי יתכן ששני המקורות נכונים: אור החיים פירש את הפסוק 'ושמרו בני ישראל את השבת' שזהו המקור ממנו לומד ר' שמעון בן מנסיא, ומפסוק זה נלמד שיש סיבה לחלל שבת - בשביל שישמור שבתות הרבה, אבל זה לא אומר שאין עוד מקור להיתר חילול שבת, שממנו ניתן ללמוד גם לגבי חרש ושוטה. אם תהיה מציאות שהנימוק של 'וחי בהם' לא יהיה קיים, כמו שנראה בהמשך, אז אי אפשר להציל אדם אם לא ישמור שבתות הרבה.

מחלוקת הראשונים בדין חילול שבת לצורך הצלת עובר
למדנו במסכת ערכין 7 "אמר רב נחמן האשה שישבה על המשבר ומתה בשבת מביאים סכין (דרך רשות הרבים) ומקרעין את כריסה ומוציאים את הולד" ומבארת הגמרא שלמרות שכבר למדנו שאפילו על ספק גוי ספק ישראל מחללים את השבת, רב נחמן מחדש שאפילו על עובר שאין לו כלל חזקת חיות – מחללים שבת. הרמב"ן 8 מביא שנחלקו הראשונים בטעמה של הלכה זו: בעל הלכות גדולות למד מכאן שמותר לחלל שבת לצורך הצלת עובר, ולכן אם אשה מעוברת צריכה לאכול כדי שהעובר לא ימות, "אף על גב דאמרינן ספק בן קיימא ספק נפל הוא", מאכילים אותה כדי להציל את העובר.

ואמנם בשתי משניות מבואר שעובר אינו נחשב "נפש". המשנה במסכת אהלות 9 אומרת "האשה המקשה לילד מביאים סכין ומחתכין אותו אבר אבר, יצא ראשו אין נוגעים בו, שאין דוחים נפש מפני נפש". מבואר במשנה שאמנם אחרי שיצא ראשו של העובר אין עדיפות לחיי אמו על חייו כי גם הוא נקרא "נפש", אבל לפני כן מחתכים אותו כדי להציל את האמא, ולומד מכך הרמב"ן "אלמא דמעיקרא לית ביה משום הצלת נפשות", וכן מוכח גם במשנה במסכת נידה 10 "תינוק בן יום אחד ההורגו חייב" ומכאן שההורג עובר אינו חייב (כפי שגם אומר הפסוק שמי שהורג עובר משלם את דמי הוולדות לאבא), ואם כן יש להבין מאיזה טעם מותר לחלל שבת לצורך הצלת עובר? הרי אין כאן דין של הצלת נפשות, וההורגו אינו חייב? כותב הרמב"ן "אפילו הכי לעניין שמירת מצוות מחללים עליו, אמרה תורה חלל עליו שבת אחת שמא ישמור שבתות הרבה", ומכאן לומד הרמב"ן שלפי דעת בה"ג אפילו לצורך הצלת עובר פחות מגיל 40 יום, שאין בו חיות כלל, מחללים שבת.

הרמב"ן מביא דעה נוספת החולקת על בה"ג וסוברת שאסור לחלל שבת לצורך נפלים, כי הם אינם נפש, ורק כאשר היולדת עצמה בסכנה מותר לה לאכול ביום כיפור, ומה שאמר רב נחמן שמביאים סכין דרך רשות הרבים לצורך אשה שישבה על המשבר ומתה – דין זה אמור דוקא כשהיא מתה, שאז כבר לא שייך לומר "עובר ירך אימו" והוא עומד בפני עצמו, הוא כמו ילוד אלא שהפתח סתום לו. שתי דעות אלו מובאות בר"ן בפרק יום הכיפורים.

מחלוקת ראשונים זו הינה מחלוקת יסודית במקור הדין של פיקוח נפש. טעם ההיתר של בה"ג לחלל שבת עבור עובר אינו שעובר נחשב נפש, שהרי רק אחרי שהוא נולד אומרים "אין דוחים נפש מפני נפש" אבל לפני כן מותר לחותכו כדי להציל את אמו", ולכן אפילו אם טרם עברו ארבעים יום מותר לחלל עליו שבת, אלא טעם ההיתר הוא כמו שכתב הרמב"ן, כדי שיקיים מצוות. הדעה החולקת סוברת שכל דיני פיקוח נפש נאמרו רק כשיש נפש.

טריפה
המנחת חינוך כותב שמחלוקת הראשונים בדין עובר משפיעה גם על דין טריפה או מי שיחיה רק חיי שעה, שהרי ההורג טריפה פטור ומכאן שגם לטריפה אין נפש, ואם כן לפי השיטה השניה יהיה אסור לחלל שבת עבורו. אבל קשה, שהרי מפורש בגמרא שמצילים אפילו לחיי שעה ואפילו גוסס, למרות שרוב גוססים למיתה! ומכאן רוצה המנחת חינוך להביא ראיה לשיטת בה"ג שמתירה להציל עובר.

יש להבין את דברי המנחת חינוך, כי לכאורה ביחס לאדם שיחיה רק חיי שעה גם טעמו של בה"ג אינו שייך, שהרי הרמב"ן כתב שהסיבה שבה"ג מתיר להציל עובר היא "כדי שישמור שבתות הרבה", ואין זה שייך במי שעומד למות, כמבואר בדברי אור החיים שהבאנו! ויתכן שהמנחת חינוך למד כדברי המאירי, שאין צורך דוקא שישמור שבתות אלא מצוות, וכל כמה רגעים שאדם חי הוא יכול לקיים מצוות – לעשות וידוי, להתפלל וכו', ולכן לשיטת הבה"ג מובן מדוע מחללים שבת לצורך חיי שעה. כיצד תסביר את ההיתר הדעה החולקת על בה"ג, שאוסרת לחלל שבת על עובר משום שאינו נפש, ולכאורה הוא הדין לחיי שעה? כותב המנחת חינוך שלשיטה זו טריפה וחיי שעה נחשבים נפש גמורה, והסיבה שההורג טריפה פטור היא שרוב טריפות ורוב גוססים למיתה.

הצלת נפשות להציל אדם מהתבוללות
לפני למעלה מעשור נפתח מסך הברזל ברוסיה, וניתנה רשות ליהודים שבה לצאת. היה זה במפתיע, אי אפשר היה לדעת אם מצב זה ימשך הרבה זמן, וממשלת ישראל הפעילה "רכבת אוירית" שהעלתה את היהודים לארץ. העלייה לארץ הצילה יהודים רבים מהתבוללות גמורה, כי רבים מיהודי העולם אבדו לעם ישראל בעקבות ההתבוללות, ואילו מי שיבוא לארץ – יש סיכוי שיחזור לעמו, אמונתו ותורתו. נשאלה השאלה, האם מותר להפעיל את הרכבת האוירית בשבת, במטרה להציל את יהודי רוסיה מהתבוללות?

נושא זה כבר נידון בתשובת הרשב"א 11 שמביא הבית יוסף בסימן ש"ו:
נשאל הרשב"א על אחד ששלחו לו בשבת שהוציאו ביתו בחוזקה על ידי ישראל משומד להוציאה מכלל ישראל, אם ישים לדרך פעמיו בשבת פן יפחידוה ותשתמד, אם מותר לילך אפילו חוץ לג' פרסאות למאן דאמר דתחום ג' פרסאות דאורייתא ואפילו להביא חותם מצד המלכות מי דחינן מספק זו את השבת כדדחינן בספק נפשות? והשיב הדבר צריך תלמוד, ומכל מקום כך דעתי נטה שאין דוחין שבת על הצלה מעבירות, מפני שאין אומרים לאדם עמוד וחטא בשביל שיזכה חברך".

הרשב"א כותב שדוקא לצורך פיקוח נפש מותר לחלל שבת, אבל לצורך הצלת אדם מחטא למדנו שאין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך, ואפילו איסור קל אין לעשות לצורך כך, ומוכיח הרשב"א את דבריו מהסוגיא במסכת שבת 12 שאומרת שאם אדם הדביק פת בתנור והפת עדיין לא נאפתה, אסור לאדם אחר לרדות את הפת (שזהו איסור מדברי חכמים) קודם שתיאפה, כדי שמי שהדביק את הפת ינצל מחילול שבת 13 .

הבית יוסף מביא גם את דעת התוספות 14 שכתבו בתחילת דבריהם כדברי הרשב"א, אבל הקשו על כך ממשנה מפורשת "מי שחציו עבד וחציו בן חורין כופין את רבו ועושה אותו בן חורין", כלומר האדון מחוייב לשחרר את מי שחציו עבד וחציו בן חורין כדי שלא יבטל ממצוות פריה ורביה, למרות ששחרור עבד הוא איסור מהתורה "לעולם בהם תעבודו", ומכאן הוכיחו שלצורך "מצוה רבה" כמו פריה ורביה מותר לעבור עבירה קטנה כמו שחרור עבד. כיצד יסביר הרשב"א את דין שחרור עבד? לדעת הרשב"א, רק במי שהוא עבד גמור קיים האיסור לשחררו אבל במי שחציו עבד וחציו בן חורין אין כלל איסור זה, גם בצד העבדות שבו. וממשיכים התוספות "ועוד יש לומר" שדוקא כאשר מי שעובר את העבירה פשע, כגון מי שהדביק פת בתנור – אסור לאדם אחר לעבור עבירה בשבילו, אבל אם הראשון לא פשע מותר לחטוא חטא קל להציל אחר מהעבירה, ומוכיחים זאת מכך שמצד הדין אסור להקריב אחרי תמיד של בין הערבים קרבנות אחרים, ואף על פי כן מקריבים קרבן של אדם טמא כדי שיוכל לאכול את קרבן הפסח.

הבית יוסף פוסק כדברי התוספות, ואומר שודאי אין לך מצוה רבה יותר מאשר להציל אשה מספק השתמדות, ואשה זו ודאי לא פשעה, ולכן מצוה לחלל עליה את השבת אפילו בדברים האסורים מן התורה, כי חילול שבת אחד הוא איסור קטן ביחס להשתמדות. ומוסיף הבית יוסף שאם האב אינו רוצה – כופים אותו, כשם שכופים את האדון להוציא את העבד לחרות. וכך הוא פוסק בשולחן ערוך בסימן ש"ו 15 .

על דברי השולחן ערוך ישנו ציון "עיין לעיל סימן שכח סעיף י", שם כותב הרמ"א "מי שרוצים לאנסו שיעבור עבירה גדולה אין מחללים עליו שבת כדי להצילו". מכך שהרמ"א לא כתב זאת על דברי המחבר בסימן ש"ו, אלא רק בסימן שכ"ח, נראה שהוא אינו חולק על פסק המחבר, ומבארים המפרשים 16 שיש הבדל בין השתמדות לבין עבירה חד פעמית, ובנוסף מי שרוצים לאונסו עבירה הרי הוא עובר אותה באונס והחומרה פחותה.

הסבר שיטת התוספות
ויש להבין בשיטת התוספות, מהו באמת המקור לכך שמותר לאדם לעבור עבירה קלה כדי להציל אדם אחר מעבירה חמורה? הרי בדרך כלל יש כללים ברורים מתי עבירה נדחית מפני מצוה, ואין היתר גורף לעבור עבירות בשביל מצוות אחרות!

אומר על כך הרב ישראלי (ומדייק כן מדברי המגן אברהם) שההיתר לעבור עבירה קלה כדי להציל אדם אחר מעבירה חמורה הוא אותו היתר לחלל שבת אחת להצלת חיי אדם אחר כדי שישמור שבתות הרבה. בשני הדינים, לא מדובר שאותו אדם מחלל שבת כדי שהוא יוכל לשמור עוד שבתות אלא שאחרים מחללים בשבילו.

עולה מכאן שמחלוקת הרשב"א והתוספות האם מותר לחלל שבת כדי להציל אדם מסכנת השתמדות היא בעצם השאלה האם מתחשבים בטעם "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה" גם כשאין הצלת נפשות, וזו גם המחלוקת בין הבה"ג לראשונים אחרים האם מותר לחלל שבת לצורך הצלת עובר.

חילול שבת להציל מספק סכנה
הרב ישראלי אומר שאם באמת טעם ההיתר לחלל שבת כדי להציל אדם אחר משמד הוא 'חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה' אז יהיה הבדל בין סכנה ודאית לבין ספק סכנה, שהרי מפורש בגמרא שטעמו של שמואל 'וחי בהם' עדיף משאר הטעמים כי מהטעמים האחרים לא ניתן ללמוד אלא למצב של ספק, ואילו הפסוק 'וחי בהם' מלמד גם על מצב של ודאי. ולפי זה ההיתר לחלל שבת כדי להציל אדם שלא ישתמד הוא רק אם אכן קיימת ודאות שהוא לא ישתמד.

אולם אם אכן המחלוקת ביחס להצלה משמד היא אותה מחלוקת ביחס להצלת עובר, נמצא שבה"ג אומר במפורש לא כך, שהרי הוא אומר שגם כאשר לא ברור שהעובר ינצל - מותר לאמו המעוברת לאכול ביום כיפור, והרמב"ן המשיך שאפילו להצלת עובר פחות מגיל ארבעים יום מותר לחלל שבת אף שיש לגביו כמה ספיקות. לדבריו צריך לומר, שמה שאמרו בגמרא שמכל המקורות חוץ משל שמואל אין ראיה למקרה של ספק – הכוונה היא רק שאפשר לומר כך, זו דחייה בלבד אבל אין זו המסקנה ההלכתית, ובאמת גם בסברא אין הכרח לומר כן, וכן בלשון הברייתא המובאת בגמרא רואים שהיא עוסקת גם במקרים של ספק 17 , ואולי מכאן אפשר להסיק מסקנה שגם בספק הצלה משמד מותר לפקח את הנפש ולחלל שבת.

לא כל אדם יכול לשקול את השאלה העדינה על אלו דברים מותר לחלל שבת, אבל על כל פנים במקרה הברור שעסק בו הרשב"א – להציל אדם מהשתמדות - נפסקה הלכה בשו"ע שמחללים על כך שבת, וכל האחרונים מסכימים לפסק זה. כך גם לגבי עובר, נפסקה הלכה שמחללים שבת לצורכו.

פיקוח נפש – דחויה או הותרה?
למסקנת הדברים, יש שתי סיבות לחלל שבת – "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה" והיתר זה שייך גם כשאין נפש, כגון בעובר ובהצלה משמד, והסיבה השניה היא "וחי בהם", והיא שייכת כשיש נפש גם כשאין קיום מצוות, כגון בשוטה או בחיי שעה מעטים.

ונראה ששני טעמים אלו משפיעים גם על המחלוקת האם "הותרה שבת אצל פיקוח נפש", כלומר זהו היתר גמור ומצוות שבת כלל אינה קיימת במציאות של פיקוח נפש, או ש"דחויה שבת אצל פיקוח נפש", כלומר מצוות השבת נשארת אלא שהערך של פיקוח נפש גובר עליה. לפי הטעם "וחי בהם" מסתבר שפיקוח נפש הוא היתר גמור, כי התורה היא תורת חיים, היא לא רוצה שמחמת המצוות יפגעו חיי אדם מישראל, הן החיים הרוחניים והן החיות הממשית. לעומת זאת אם המקור לכלל הוא "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה", יש יותר מקום לומר שהיתר חילול שבת הוא בגדר 'דחויה', ולא היתר גמור.


^ 1 מצוה ל"ב, לאחר 'מוסך השבת', בדיני פיקוח נפש באמצע ד"ה 'והנה מחללין שבת'. בהוצאת מכון ירושלים מובאים הדברים בעמוד קע"ח בעמודה השמאלית.
^ 2 הלכות קטנות, חלק ב' תשובה ל"ח.
^ 3 שמות לא, טז.
^ 4 יומא פה ע"א "מצאוהו חי מפקחין פשיטא, לא צריכא דאפילו לחיי שעה".
^ 5 שם "וכבר היה ר' ישמעאל ורבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה מהלכים בדרך, ולוי הסדר ורבי ישמעאל בנו של רבי אלעזר בן עזריה מהלכין אחריהן, נשאלה שאלה זו בפניהם מניין לפיקוח נפש שדוחה את השבת? נענה ר' ישמעאל ואמר אם במחתרת ימצא הגנב, ומה זה שספק על ממון בא ספק על נפשות בא ושפיכות דמים מטמא את הארץ וגורם לשכינה שתסתלק מישראל ניתן להצילו בנפשו קל וחומר לפיקוח נפש שדוחה את השבת. נענה ר' עקיבא ואמר וכי יזיד איש על רעהו וגו' מעם מזבחי תקחנו למות, מעם מזבחי ולא מעל מזבחי, ואמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן לא שנו אלא להמית אבל להחיות (רש"י: כגון שיודע ללמד זכות על אדם שנידון בבית דין ליהרג) אפילו מעל מזבחי, ומה זה שספק יש ממש בדבריו ספק אין ממש בדבריו ועבודה דוחה שבת, קל וחומר לפיקוח נפש שדוחה את השבת. נענה רבי אלעזר ואמר ומה מילה שהיא אחד ממאתים ארבעים ושמונה איברים שבאדם דוחה את השבת קל וחומר לכל גופו שדוחה את השבת. רבי יוסי בר' יהודה אומר את שבתותי תשמורו יכול לכל? תלמוד לומר אך חלק. רבי יונתן בר יוסף אומר כי קודש היא לכם, היא מסורה בידכם ולא אתם מסורים בידיה. רבי שמעון בן מנסיא אומר ושמרו בני ישראל את השבת, אמרה תורה חללל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה".
^ 6 ראיה יפה מביא המנחת חינוך מדברי שמואל עצמו (פה ע"א למעלה) על תינוק שנמצא מושלך בעיר שרובה גוים, שמצילים אותו בשבת מפני ש"אין הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב", אף שלגבי איסורים הולכים אחרי הרוב ומאכילים אותו נבלות (עד שיגדל ויקבל עליו גרות). מפורש כאן שמצילים אדם למרות שלא יקיים מצוות
^ 7 ז ע"א.
^ 8 מובא בר"ן למסכת יומא שם.
^ 9 פרק ז, משנה ו.
10 פרק ה משנה ג (בגמרא בדף מד ע"א).
^ 11 חלק ז', סימן רסז.
^ 12 ד ע"א.
^ 13 עוד כותב הרשב"א שמה שאומרת הגמרא "ניחא ליה לחבר דליעביד איסורא זוטא כי היכי דלא ליעבד עם הארץ איסורא רבה" היינו רק כשאותו איסור בא לעם הארץ על ידי החבר, ומסיים "ועוד צריך תלמוד עד שיעמוד הדבר על בוריו".
^ 14 שבת ד ע"א ד"ה וכי.
^ 15 סעיף י"ד.
^ 16 עיין ט"ז ומגן אברהם.
^ 17 ראה הערה 5.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il