בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • הזכרת גשמים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב עוזי קלכהיים זצ"ל

כדי שיצאו המועדות בטל

undefined

הרב עוזי קלכהיים זצ"ל

4 דק' קריאה 4 דק' האזנה
אם בחודש תשרי ביקשנו בשעת ההושענא: "אֲנִי וָהוֹ הוֹשִׁיעָה נָּא", ובכל סיום של הפיוטים הזכרנו את הגורל המשותף לה' וישראל: הוֹצאתי - הוּצאתי, שָלחתי - שוּלחתי, וכן הלאה, בתפילת טל, כפי שראינו, מדגיש הקליר את חידוש פניה של האדמה והאומה שגורלם משותף - השממה והעזובה בארץ, הגלות והנדודים לישראל.

מה שיש לשים לב בסגנון משנתנו "מאימתי מזכירין גבורות גשמים"? (תענית א, משנה א) המנוסחת בלשון הזכרת הגשמים או באי הזכרתם, "מאימתי מזכירין... העובר לפני התיבה... האחרון מזכיר הראשון אינו מזכיר", אבל היא אינה מתייחסת כלל ואינה מזכירה את הטל באופן חיובי ישיר, מתי מתחילים להזכיר טל? ייתכן שההסבר הוא כפי שנאמר בתלמוד ש"טל לא נעצר", אפילו בשנים של קללה. בעת שאליהו הנביא נשבע שלא ירדו גשמים על הארץ, הטל לא נעצר, על כן אין צורך בתפילה ובהזכרה מיוחדת עליו.מה שאנו מבקשים הוא על המטר, שלו אנו זקוקים "אבל הטל אינו יורד בשביל בריה" (ירושלמי תענית פרק א, הלכה א).והסמיכו על הפסוק: "כְּטַל מֵאֵת ה'... אֲשֶׁר לֹא יְקַוֶּה לְאִישׁ וְלֹא יְיַחֵל לִבְנֵי אָדָם" (מיכה ה, ו), על כן אין מעמידין זקן שיפגיע בעד הטל.

המשנה עוסקת רק בשאלה מתי מזכירין את הגשמים ומתי מפסיקין מלהזכירן, והטל מצד עצמו ירד בין אם יזכירוהו או לאו. מה שנקבע להלכה (אורח חיים סימן קיד, ג-ד), שחוזרים בקיץ אם הזכירו גשם, לא מחמת שלא הזכירו טל, אלא מפני שהזכירו גשם בקיץ, ובימות החמה גשם הוא סימן קללה. "אבל אם דילג שלא אמר לא גשם ולא טל - אין מחזירין" (תוספות תענית ג, ע"א ד"ה בימות). וההסבר הוא: "לא דמי ההוא דמצלי ומיקל לההוא דלא מצלי ולא מיקל" (ירושלמי). לא דומה זה שמזכיר גשם ומקלל בכך בקיץ, לזה שלא הזכיר כלל, לא גשם ולא טל, שלא קילל.

דבר נוסף שיש לתת את הדעת עליו הוא חוסר הסימטריה במועדי הזכרת הגשם והטל. בהזכרת הגשם אנו מתחילים רק ביום האחרון של החג, בשמיני עצרת, ואילו בבקשת הטל מתחילים כבר ביום הראשון של החג. ואין לטעון שגשמים הם סימן קללה בחג, כי לא מדובר בשאלת הגשמים, שהיא רק בז' במרחשון, כמו שהשיב ר' אליעזר לר' יהושע.

בתלמוד נתנו טעם לניסוך המים בחג, והסבירו: "מפני מה אמרה תורה נסכו לפני מים בחג? כדי שיתברכו לכם גשמי שנה" (ראש השנה טז, ע"א). הרי שעושים מצוות ומעשים בחג כדי לזכות בברכת הגשם וכן אנו מתפללים על הגשמים בעת ההושענות. ונימקו בירושלמי (תענית פרק א, הלכה ב):
"כדי שיצאו המועדות בטל, מפני שהטל סימן יפה לעולם".

כדי להבין את נימוק הירושלמי, נביא מעין דו-שיח שהתקיים בין כנסת ישראל והקב"ה, המובא בתלמוד (תענית ד, ע"א):
"כנסת ישראל שאלה שלא כהוגן, שנאמר: 'וְנֵדְעָה נִרְדְּפָה לָדַעַת אֶת ה' כְּשַׁחַר נָכוֹן מֹצָאוֹ, וְיָבוֹא כַגֶּשֶׁם לָנוּ' (הושע ו, ג). אמר לה הקב"ה: בתי, את שואלת דבר שפעמים מתבקש ופעמים אינו מתבקש. אבל אני אהיה לך דבר המתבקש לעולם, שנאמר: 'אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל'" (שם יד, ו).

בקשת הגשמים אף שהיא חיונית מאוד ונצרכת לכול, סוף סוף היא עונתית, ובימות החמה היא סימן קללה, אם כן קשר זה הבנוי לתקופה ולא לתמיד, אי-אפשר לבנות עליו קשר של קיימא, נצחי. על כן השיב הקב"ה לכנסת ישראל שהקשר צריך להיות קבוע לעד, ולא עונתי, בבחינת "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם"! (הושע ב, יח) ועל כן השיב לה: "אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל" (הושע יד, ו), שלא יהיו עליות ומורדות בברית, בכל המצבים והתמורות שעלולים להיות בקרב ישראל במשך השנים, לא תיבטל הברית, ולא יהיו גורמים שיוכלו לנתק את הקשר הזה שבין כנסת ישראל וא-לוהיה.

עניין זה בא לידי ביטוי במועדים. בזמנים הקבועים והמיועדים לפגישה בין ישראל לאביהם שבשמים, היו מראים לעולי הרגלים כמה גדולה חיבתם וחשיבותם לפני המקום, על ידי שהיו מראים להם את הכרובים מעורים זה בזה, עד שלא ניתן לנתק ביניהם. על כן עם כל חשיבות הגשמים וחיוניותם, התקינו חכמינו את הזכרת הטל בכל המועדים, כדי להעמידנו על הקשר הקבוע, בהתאם להערת הקב"ה לבקש כהוגן את הדבר המתבקש תמיד. ללמדנו שהקשר עם א-לוהים אינו עניין של מותרות, שלעתים מתבקש ולעתים לא-מתבקש, ואפשר לוותר עליו, והבחירה פתוחה, הכול בהתאם למצב רוחו של האדם, שבשעת מצוקה יחפץ בקרבת הא-לוהים, ובשעה שמהלך החיים תקין והוא מצליח בדרכיו ניתן לוותר עליה. הדימוי לטל בא ללמדנו, שהעניין הא-לוהי הוא חלק קבוע בחיים, שאי-אפשר לצייר את החיים האנושיים בלעדיו, זהו קשר כל כך חיוני עד שלא ניתן להמירו בכל מיני תחליפים שימלאו את חסרונו. כי הטל הוא הכרח תמידי לעולם, כקרני החמה המאירים ומחממים יום יום את העולם, ועל ידי כך מתקיימת הבריאה. מכאן נבין את נימוקו של הירושלמי: "כדי שיצאו המועדות בטל, שהטל סימן יפה לעולם".

בקשה שנייה של כנסת ישראל גם היא עברה את שבט הביקורת של הקדוש ברוך הוא:
"ועוד שאלה שלא כהוגן. אמרה לפניו: ריבונו של עולם, 'שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ' (שיר השירים ח, ו). אמר לה הקדוש ברוך הוא: בתי, את שואלת דבר שפעמים נראֶה ופעמים אינו נראֶה. אבל אני אעשה לך דבר שנראֶה לעולם, שנאמר: 'הֵן עַל כַּפַּיִם חַקֹּתִיךְ'" (ישעיה מט, טז). (תענית ד, ע"א)

אם בבקשה הראשונה הייתה המשאלה ארעית וקשורה לממד הזמן, נענתה כנסת ישראל בדבר קבוע ונצחי "אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל". אפשר לומר שהדוגמה השנייה מתייחסת לתפיסת המקום. כנסת ישראל ביקשה פינות חבויות וצנועות בצומתי החיים: הלב והזרוע. ענה לה הקב"ה שהעניין הא-לוהי אינו עניין ארעי ושולי בחיים, שהוא בחר בנו מכל העמים ורוממנו מכל הלשונות והגדילנו על כול, וכדי שתהיה האומה ניכרת ובולטת, ותתפוס את מקומה המרכזי במשפחת העמים בתבל. כשם שהנושא הא-לוהי, ניצב עומד בראש הערכים של ישראל, כן הבליט את ייחודה ואת מקומה של כנסת ישראל בעולם: "הֵן עַל כַּפַּיִם חַקֹּתִיךְ חוֹמֹתַיִךְ נֶגְדִּי תָּמִיד" (ישעיה מט, טז).


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il