בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • קדושים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

פנינה בת מרים שתח'

איך הופכים את כל החיים לבעלי משמעות?

על מה לחשוב כשהולכים לאוניברסיטה?

דרך העיסוק במידת הפרישות, נוגעת שיחה זו בעניינים נוספים הקשורים לתורה ולחיים, וסופה עוסק בדרך שבה ניתן לצקת משמעות לכל דבר שאנו עושים בחיים.

undefined

הרב מרדכי גרינברג

כ"א סיוון התשס"ד
13 דק' קריאה 51 דק' צפיה
פרישות – חיובית או שלילית?
וידבר ה' אל משה לאמר, דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם 1 .

מהי הקדושה? רש"י מפרש "הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא גדר קדושה" וכו'. הרמב"ן חולק על רש"י, וכותב שהקדושה היא מושג הרבה יותר רחב:
והעניין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלות האסורים, והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, אם כן ימצא בעל התאווה מקום להיות שטוף בזימת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין מזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה. ולפיכך בא הכתוב, אחרי שפירט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וציוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות... וזהו דרך התורה לפרוט ולכלול בכיוצא בזה, כי אחרי אזהרת פרטי הדינים בכל משא ומתן שבין בני אדם, לא תגנוב ולא תגזול ולא תונו ושאר האזהרות, אמר בכלל: ועשית הישר והטוב. שיכניס בעשה היושר וההשוויה וכל לפנים משורת הדין לרצון חבריו.

הרמב"ן מאריך לבאר שדרך התורה לכתוב את היסודות, פרטים וכללים, ואחר כך אנחנו צריכים להשאיר את הדברים לשיקול דעתינו, כך במצוות לא תעשה - "קדש עצמך במותר לך" 2 - וכך גם במצוות עשה, האדם צריך לדעת איך לפעול לפי הרוח שהתורה הציבה בפנינו. חלוקה דומה מחלק הרמח"ל בין צדיק לחסיד. צדיק עושה רק מה שכתוב והוא מחוייב לעשותו, ואילו החסיד רוצה לעשות יותר.

לדברי הרמב"ן יש בסיס בדברי חז"ל במקומות רבים, בהם הם שיבחו את מידת הפרישות. לדוגמא, מובא בגמרא שבשעת פטירתו של רבי הוא אמר "גלוי וידוע לפניך שלא נהניתי מהעולם אפילו באצבע קטנה" 3 , וכן שחזקיהו המלך נהג במידה זו.

אולם, במקומות אחרים מגנים חכמים את הפרישות. הירושלמי אומר שאדם צריך להימנע מלנדור נדרים – "לא דייך מה שאסרה תורה שאתה בא לאסור עליך דברים אחרים?" 4 וכן אומר הירושלמי שעתיד אדם ליתן דין לפני המקום על כל מה שראו עיניו ולא רצה לאכול ממנו 5 , והוא לומד זאת משלמה המלך שאמר "מה שראו עיני לא אצלתי ממנו". במסכת תענית 6 מובאת אף מחלוקת בעניין, לדעה אחת כל היושב בתענית נקרא קדוש, קל וחומר מנזיר שפירש רק מן היין ונקרא בתורה קדוש, ולדעה אחרת כל היושב בתענית נקרא חוטא, קל וחומר מנזיר שפירש רק מן היין ונקרא חוטא "וכיפר עליו מאשר חטא על הנפש".

על שני צדדים אלו ביחס לפרישות עמד הרמח"ל במסילת ישרים 7 , ומסקנתו היא שיש פרישות טובה ויש פרישות רעה. כאשר אדם משקיע את עצמו בהנאות העולם הזה, טוב לו שיהיה פרוש. אולם צריך לדעת את הגבול, אם אדם מונע את עצמו מדברים שהוא צריך אותם הרי זו פרישות רעה. מסכם הרמח"ל:
הרי לך הכלל האמיתי כל מה שלא הוכרח אדם בענייני העולם הזה ראוי לו שיפרוש מהם, וכל מה שהוכרח מאיזה טעם שיהיה, כיון שהוא מוכרח לו - אם הוא פורש ממנו הרי זה חוטא.

מאיזה טעם שיהיה
כל אדם שקורא את דברי הרמח"ל, שואל את עצמו: אז מה עושים? איך אדע שדבר מסויים הוא ראוי, אולי אני לא צריך אותו? אני חושב שהמפתח הוא מה שכתב הרמח"ל במאמר מוסגר "כל מה שהוא מוכרח מאיזה טעם שיהיה ". כל טעם הינו לגיטימי, ובלבד שהוא אמיתי. אם אדם התרגל לאכול חוץ משלש הארוחות הקבועות גם ארוחת עשר וארוחת ארבע, והוא במצב כזה שאם הוא לא יאכל אותם יהיה לו קשה לתפקד, הרי שהוא יחשב חוטא אם יפרוש מהן, למרות שאצל אחרים ארוחות אלו הן מותרות. ודאי שהוא צריך לשאוף להתקדם, אבל הוא לא יכול לקפוץ בבת אחת למדרגות גבוהות.

פרישות טרם זמנה
זהו גם עניין הנזיר. כפי שהבאנו, הגמרא לומדת שהנזיר נקרא חוטא הפסוק "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש". אולם אם נשים לב, הפסוק הזה לא נאמר בנזיר רגיל, אלא רק בנזיר שנטמא! מסביר הנצי"ב 8 , שלא כל אדם ראוי להיות נזיר ולצער עצמו מן היין, אלא רק אדם במדרגה כזו שהוא באמת לא זקוק ליין. אם קורה לאדם 'פנצ'ר' באמצע הנזירות, הרי זה סימן שכנראה הנזירות לא מתאימה לו. רק אדם שמלא באור של תורה וקדושה אינו זקוק לגשמיות, ורק לו מתאימה הפרישות.

בדומה לך כותב ריה"ל בספר הכוזרי 9 , שיש אנשים שמנסים לחקות את מדרגות הנביאים, פורשים מהחברה ומסגפים את עצמם, ואחרי כמה ימים מרגישים ש'זה לא זה'. הנבואה לא מגיעה ומאידך הסבל הוא גדול, הוא עדיין זקוק לאוכל ולמשפחה, לחברה ולאשה, כי הוא עדיין לא מתאים לפרישות, ובסוף הוא בועט בהכל. וכך כותב הרב קוק באיגרתו לרב חרל"פ 10 על אותם אנשים אשר מתנהגים בפרישות אך אינם מתאימים לה: "פונים אל טהרת העבודה העליונה מצד מראה הפרישות הנראה ממנו, והלב ריק, מצטער על כל הסבל הרב אשר הניח, לא יועילו מאומה לא לנפשם ולא לדורם".

שיטתו של רבי שמעון בר יוחאי היא להתרכז רק בלימוד תורה, ולהשאיר את המלאכה לאחרים. הגמרא אומרת "רבים עשו כרשב"י, ולא עלתה בידם" 11 . הסביר זאת האדמו"ר מלובביץ' – אנשים אלו חשבו שתהיה להם מזה עליה, אבל הם לא התעלו. כך גם מסבירים בחסידות את דברי חז"ל "כל היושב בתענית נקרא חוטא": אם אדם יושב ולא מתקדם במעלות הרוחניות, הרי זה חטא.

מספרים על האדמו"ר מרוז'ין, שפעם הגיע אליו אברך וביקש סמיכה. האברך רצה להסביר לו כמה מתאים לקבל סמיכה ולכן הוא תיאר בפניו את הנהגותיו: 'אני שותה רק מים, הולך רק עם בגדים לבנים כדרכי המקובלים, עושה גלגולי שלג כל יום ומבקש בסוף התפילה שיתן לי מהשמש ל"ט מלקות'. אותו יום היה יום מושלג, והאדמו"ר לקח את האברך אל החלון, הראה לו סוס מתגלגל בשלג, ואמר לו: 'תראה אותו. הוא לבן, מתגלגל בשלג, האדון מכה אותו כל הזמן, הוא שותה רק מים, והוא בסך הכל סוס...'

התקרבות לה' כשלא מתאימים
על הפסוק "זה הדבר אשר תעשו וירא אליכם כבוד ה'" 12 , בתחילת פרשת שמיני, אומר המדרש:
אמר להם משה לישראל, אותו יצר הרע העבירו מלבכם, ותהיו כולכם ביראה אחת ובעבודה אחת לשרת לפני המקום. כשם שהוא יחידי בעולם כך עבודתו יחידה, כי אני ה' אלוקיכם אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד. עשיתם כן, ירא אליכם כבוד ה'".
מדרש זה טעון הסבר: הלשון 'אותו יצר הרע' משמעה שמדובר כאן על יצר הרע ידוע – מיהו? ומהו הקשר בין העברת יצר הרע לבין העובדה שהקב"ה אינו לוקח שוחד? מסביר הנצי"ב בפירושו 'העמק דבר', שמשה רבינו חשש שלאחר התגלות השכינה ביום השמיני יהיו אנשים שירצו 'לקפוץ מעורם' כדי לדבוק בה' (כמו שבהלוויות של גדולי ישראל יש לפעמים מהומות אדירות, מי יזכה לגעת בארון). בסוף כך אכן קרה אצל נדב ואביהוא, שהקריבו "אש זרה אשר לא ציוה אותם". על כך אומר המדרש – תעבירו את אותו יצר הרע שיש לכם להתקרב שלא על פי הסדר, כי יש רק עבודה אחת, והקב"ה אומר שהוא לא לוקח שוחד.

החטא הזה חוזר על עצמו בפרשיות הבאות. עדת קורח היתה מחולקת לשנים, הקבוצה אשר בלעה אותם האדמה וקבוצה נוספת שרצתה להקטיר קטורת. המהר"ל מפרש ''שקטורת' היא מלשון קשר, היא הדבר שהכי קושר אותנו לקב"ה. אומר הנצי"ב "כי עזה כמוות אהבה" – הם ידעו שימותו, אבל הם רצו בכל מחיר לזכות להתקרבות הזאת. הפסוק "קח את מחתות החטאים האלה בנפשותם" 13 נוקט באותה לשון המופיעה בנזיר "אשר חטא על הנפש", בשניהם מתגלה הרצון להתקרב אל ה' בצורה לא נכונה.

אותו חטא מופיע שוב בפרשת משפטים: "ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו" 14 , וכותב רש"י במקום "מכאן שהיה ראוי שישלח בהם יד, והיכן פרע להם בנדב ואביהוא..." מה היה החטא של אצילי בני ישראל? מסביר הרמב"ם 15 שמשה רבינו הגיע למדרגה של "ותמונת ה' יביט" אחרי דרך ארוכה, בתחילת דרכו נאמר "כי ירא מהביט אל האלהים", כשהוא לא היה ראוי הוא לא הסתכל. רק אחרי 40 יום שלחם לא אכל ומים לא שתה "תמונת ה' יביט". אבל כאן כתוב "ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו", הם ניסו להתבונן באלוקות תוך כדי הזיקה אל החומר. אם אתם זקוקים לאכילה ושתיה, מדוע אתם מתפרצים כל כך גבוה? לכן ה' פרע להם בנדב ואביהוא, כי שם חזר אותו החטא.

ישראל עלו אל הר סיני במדרגות: העם, שבעים הזקנים, בני אהרון, יהושע, משה ואהרון. אומר הרבי מקוצק על הפסוק "השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו" – תזהרו לעלות להר ה' כשאתם עדיין נוגעים בקצה. תעלו לאט לאט, אבל לא בקפיצות.

העונש בכל החטאים הללו הוא אותו עונש: "ותצא אש מאת ה' ותאכל אותם", ועל כך אומרת הגמרא "שריפת נשמה והגוף קיים" 16 . הנשמה מתעלה למקום כל כך גבוה, עד שהיא יוצאת מהגוף.

הרב חרל"פ מספר שפעם הגיע זמן תפילה, ואמר לו הרב קוק שהוא אינו יכול להתפלל, כי הוא נשרף מאהבת ה' ויש בכך פיקוח נפש, הוא צריך לעסוק קצת בדברים מעשיים לפני כן.

לכל אחד יש מקום בתורה
חז"ל מספרים על אחד האמוראים ששאל את אביו – במה היה אביך נזהר במיוחד? ודאי שהוא שמר על כל התורה, אבל ודאי שהיתה לו מצוה או מעשה שבה הוא הרגיש הזדהות מיוחדת. אחד אמר שלא היה הולך ארבע אמות בלי תפילין, אחד אמר שלא קדמו איש לבית המדרש 17 . נמצא שלכל אחד יש מקום בו הוא יכול להביע את האישיות שלו.

המדרש אומר שנצטוו ישראל על תכלת כי "התכלת דומה לים והים לרקיע והרקיע לכסא הכבוד" 18 , שואל הכלי יקר, מדוע לא הולכים מיד לכסא הכבוד, בשביל מה יש צורך בכל השלבים באמצע? והוא מאריך לבאר, שהים הוא סמל לעבודה מיראה, והשמים הם הסמל לעבודה מאהבה "ששים ושמחים לעשות רצון קונם". אדם צריך קודם כל להתרגל לקיים מצוות, אחר כך להפעיל את הראש. אי אפשר להסביר בגיל חינוך דברים עמוקים. על דברי חז"ל "לעולם ילמד אדם תורה לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה" 19 , אומר ר' חיים מוולאזי'ן 20 שהלשון "לעולם" משמעה שאין דרך אחרת. קודם כל תעבוד ביראה, תסתכל על הים, אחר כך בשמחה, ואחר כך תגיע לכסא הכבוד. אבל אם תקפוץ ישר לכסא הכבוד, אתה תשבור את הראש.

לאור דברי הרמח"ל, חשבתי שאת המשפט 'קדש עצמך במוּתר לך' אפשר לנקד בצורה נוספת - קדש עצמך במוֹתר לך, בדברים שהם מותרות.

טעם העץ כטעם הפרי
כשאנחנו מדברים על קדושה, אנחנו חושבים בדרך כלל על דבר מאוד נעלה, עילאי ומרומם. והנה כותבים רש"י והרמח"ל שבעצם, קדושה היא רק עניין פסיבי! כיצד נבין זאת? היינו מצפים למשהו הרבה יותר גדול!

אני חושב שהפיתרון לכך נמצא בדברי הרמב"ם בפרק החמישי בשמונה פרקים "בהשתמש האדם בכוחות הנפש לצד תכלית אחת", וזהו הפרק שעליו כתב הרב חרל"פ 21 "נפלא הוא הפרק הזה, ומי יתן לחזור עליו ולקנותו קניין גמור". מה יש בפרק הזה?

הרמב"ם מתחיל וכותב "שאדם צריך לשעבד את כוחות נפשו כולם לפי הדעת". הדעת היא המעלה שנתייחד בה האדם, ולכן אדם הולך עם הראש למעלה - זה העיקר אצלו. המהר"ל כותב 22 שגוף האדם מסודר כך שהמוח למעלה, אחר כך הלב ואחר כך הכבד. הכבד מסדר את הדם בכל הגוף, המוח הוא עניין השכלי, והלב כנגד המידות. ראשי התיבות של לב מוח וכבד הם מלך, כאשר הכל מסודר האדם האדם הוא מלך ושולט על כל האיברים, ולכן אנו אומרים על אדם שמתייעץ עם השכל כיצד להתנהג שהוא 'נמלך' בדעתו. וכן להיפך, כאשר בלעם רוצה לקלל את ישראל הוא מחפש את אותו רגע שבו הקב"ה כועס, ושואלים התוספות 23 מה אפשר בשניה אחת לקלל? ועונים "היה אומר כלם, והקב"ה הפכו ואמר מלך". 'כלם' זה בדיוק ההיפך של מלך, כבד לב ומוח. וכך באמת עשה בלעם, החטיא את ישראל בשטים כך שהגוף למעלה והשכל למטה.

ממשיך הרמב"ם:
וישים לנגד עיניו תמיד תכלית אחת, והיא השגת השם יתברך כפי יכולת האדם לדעת אותו.
בדרך כלל, כשאנחנו קוראים כזה משפט אנחנו מיד נרתעים אחורה, מה הדברים שייכים אלינו?

מסביר הרמב"ם שאדם לא יעשה שום דבר שאינו שייך לתכלית הזו:
והמשל בו, שישים הכונה באכילתו, בשתיתו, משגלו, שנתו, יקיצתו, תנועתו ומנוחתו בבריאות גופו לבד, והכונה בבריאות גופו, שתמצא הנפש כליה בריאים ושלמים לקנות החכמות ולקנות מעלות המדות ומעלות השכליות, עד שיגיע לתכלית ההיא.

כאשר הולכים בדרך כזו - המגמה היא אמנם רחוקה, אבל בשביל להגיע אליה מתחילים מהדברים הכי פשוטים. הרמב"ם ממשיך ומביא דוגמאות לדבר:
ועל זה ההיקש לא תהיה אז כונתו אל ההנאה לבד עד שיבחר מן המזון והמשתה הערב, וכן בשאר ההנהגות, אבל יכון אל המועיל, וכשיזדמן שיהיה ערב יהיה וכשיזדמן - שיהיה בלתי ערב - יהיה, או יכון אל הערב על דבר חכמת הרפואה כמי שחלשה תאותו למאכל - יעוררה במזונות המתובלים הערבים שנפש האדם מתאוה להם. וכן מי שהתעוררה עליו מרה שחורה - יסירה בשמיעת הנגונים, במיני זמר, בטיול הגנות, בבנינים הנאים, חברת הצורות היפות וכיוצא בהם ממה שירחיב הנפש ויסיר חולי המרה השחורה ממנו. והכונה בכל זה שיבריא גופו ותכלית הכונה בבריאות גופו לקנות חכמה... עד שישיג וידע מהשם יתברך מה שאפשר לדעתו.

אין לאדם תיאבון, הוא צריך להכין אוכל שיגרה אותו, עם טעם וריח טוב וצורה יפה. בשביל אדם כזה – זוהי מצוה. אם אדם נמצא במרה שחורה - שילך לקונצרט וישמע שירים יפים , או שיטייל במוזיאון "וכיוצא בהם ממה שירחיב את הנפש ויסיר חולי המרה השחורה ממנו". כך לכל מה שאדם עושה יש תכלית עליונה, גם לדברים הכי פשוטים שאנחנו עושים מתוך שגרה. לעומת זאת, על אדם שאוכל מזון ערב למרות שהוא מזיק, הוא רואה עוגה עם קרם בחתונה ולא יכול להתאפק – כותב הרמב"ם "זה והבהמה אצלי שוים". שניהם פועלים לפי אינסטינקטים.

הרמב"ם מסיים בכך שהמדרגה שבה כל מעשי האדם מכוונים לתכלית אחת היא "מדרגה עליונה מאוד וחמודה, לא ישיגוה אלא מעט מזער ואחר הרגל גדול". וממשיך הרמב"ם:
וזהו אשר בקש ממנו יתברך שנכוין אליו, באמרו "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" רצונו לומר, בכל חלקי נפשך, שתעשה תכלית כל חלק ממנה תכלית אחת, והיא לאהבת השם יתברך. וכבר הזהיר הנביא עליו השלום על זה גם כן ואמר "בכל דרכיך דעהו", ופירושו חז"ל ואמרו "אפילו לדבר עבירה", רצונם לומר, שתשים לפעל ההוא תכלית, והיא האמת, אף על פי שיש בה עבירה מצד אחד.

מה פשר הדברים, כיצד יתכן לדעת את ה' גם בדבר עבירה? ישנם מעשים שהם מוּנָעִים על ידי היצר הרע. אדם שאוכל הרבה לצורך טוב הרי זה אצלו מצוה, למרות שהמנוע שבו הוא משתמש לצורך כך הוא היצר הרע, התאווה. ומסיים הרמב"ם:
וכבר כללו חז"ל זה הענין כולו בקצרה במלות מועטות, מורה על זה הענין הוראה שלמה מאד, עד כשאתה תבחן קוצר המלות איך ספרו זה הענין הגדול והעצום כולו אשר חברו בו חבורים ולא השלימוהו, תדע שנאמר בכח אלהי בלא ספק, והוא אמרם בצואתיהם "וכל מעשיך יהיו לשם שמים.
על הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל מסופר שבאחת הפעמים שבהן הכין את שיעורו הקבוע הוא היה מאוד עיף, והלך לישון. לפני כן הוא אמר לאשתו שתאמר למי שיבקש אותו שהוא מכין את השיעור. תמהה אשתו – מה, אני אשקר? ענה הרב אוירבך – השינה היא חלק מהכנת השיעור 24 .

לקדש – להזמין
בכל מקום בתנ"ך בו מוזכר השורש ק.ד.ש מתרגם התרגום 'ז.מ.ן'. נביא כמה דוגמאות לכך:
במתן תורה נאמר "לך אל העם וקידשתם היום ומחר" 25 , והתרגום הוא "ותזמיננון יומא דין ומחר", וכך מסביר רש"י: "וזמנתם, שיכינו עצמם היום ומחר".
את הפסוק "לא תהיה קדשה בבנות ישראל, ולא יהיה קדש" 26 מסביר רש"י שקדישה היא מופקרת ומזומנת לזנות, וקדש הוא מי שמזומן למשכב זכר.
התוספות 27 מסבירים את המשפט שאומרים בקידושין "הרי את מקודשת לי" – הרי את מזומנת לי.

מדוגמאות אלו ואחרות למדנו, שלקדש דבר פירושו לייחד אותו. אם כן, 'קדש עצמך במותר לך' פירושו שכל דבר שאתה עושה תזמין אותו למדרגה הבאה. אל תתייחס לאוכל כאל תכלית עצמית, אלא שהוא יהיה מזומן למדרגה יותר עליונה, וכך עובד האדם את ה' תמיד.

הנועם שבאמצעים
חכמים אמרו שהארץ צוותה שיהיה טעם העץ שהיא מוציאה כטעם הפרי, אך היא חטאה, והעץ הוא ללא טעם 28 . מהו פשרו של חטא זה? מסביר הרב קוק 29 :
מתחלת הבריאה ראוי היה טעם העץ להיות גם הוא כטעם פריו. כל האמצעים המחזיקים איזו מגמה רוחנית גבוהה כללית ראוים היו להיות מוחשים בחוש נשמתי באותו הגבה והנעם, שעצם המגמה מורגשת בו כשאנו מציירים אותה. אבל טבע הארץ, התנודדות החיים, ולאות הרוחניות כשהיא נסגרת במסגר הגופניות, גרם שרק טעמו של הפרי, של המגמה האחרונה, האידיאל הראשי, מורגש הוא בנעמו והדרו, אבל העצים הנושאים עליהם את הפרי, עם כל נחיצותם לגידול הפרי, נתעבו ונתגשמו ואבדו את טעמם. זהו חטא הארץ, שבעבורו נתקללה כשנתקלל גם האדם על חטאו. וכל פגם סופו לתקון.

על כן מובטחים אנו בברור, שיבאו ימים שתשוב הבריאה לקדמותה, וטעם העץ יהיה כטעם הפרי, כי תשוב הארץ מחטאה, וארחות החיים המעשיים לא יהיו גורמים לחוץ בעד הנועם של האור האידיאלי, הנתמך בדרכו על ידי אמצעים הגונים, המחזיקים אותו ומוציאים אותו מן הכח אל הפועל. התשובה עצמה, המזרמת את הרוח הפנימי, אשר נטבע במצולות תהום של ההעדר והפך המגמה האידיאלית ע"י נתינת רוח לרוח הצדק, שנתן בתחלה במועקה, תתן עז לרוח האידיאלי לחדור בתקפו גם בחלקי כל המכשירים הרבים, ומכולם יוטעם טעמו של הזיו המגמתי, ולא ישא עוד האדם חרפת העצלות בדרך החיים האמתיים.

הרב קוק מסביר שהעץ הוא האמצעי, והפירות הם התכלית. המגמה היתה שכאשר אדם יעסוק באמצעי הוא ירגיש בו את הנועם של התכלית, שהוא לא יאמר – 'אני רוצה ת'כלס, בוא נוותר על האמצעים'. הארץ חטאה, היא רצתה להגיע לת'כלס.

נשים במאי קזכיין?
הגמרא במסכת ברכות 30 עוסקת בזכותן של הנשים בלימוד התורה של בעליהן: "נשים במאי קזכיין?..." האשה מחכה לבעל, מכינה לו סנדויץ' לכולל – בעצם, היא עוסקת באמצעי, והיא צריכה להרגיש את התכלית בכל דבר שהיא עושה. נשים לב: שאיבת המים לנסך על גבי המזבח נעשתה בשמחה גדולה, אף שהשאיבה לא היתה המצוה, אלא האמצעי, וזאת כדי ללמד אותנו את היסוד הגדול הזה. כדי שלא תהיה תערובת, הפרידו בין הנשים לגברים והנשים ישבו במקום מיוחד למעלה – וזאת דוקא בשמחת בית השואבה שבה נועם התכלית בא לידי ביטוי, כי הנשים עלולות להגיע לידי חלישות דעת כשהן עוסקות כל הזמן באמצעים.

גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה
כל אדם יכול ללמוד מדברים אלו לימוד גדול, לפי הכשרונות המיוחדים שלו. הרבה פעמים, לאחר שבגר הלך ללמוד באוניברסיטה, אני שואל אותו – אתה שמח מזה? והוא עונה – לא, אני מחפש קורס אחר. תופעה מצויה היא שאנשים לא מרגישים טוב עם מה שהם עושים, הדבר נראה להם אמצעי, אבל באמת אדם צריך להשקיע במה שהוא עושה את הכל. חכמים אמרו ש"גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה" 31 , ומסביר הנצי"ב שאין הכוונה שמדרגת הכנסת אורחים היא הגדולה ביותר, אלא שאם אתה עוסק בהכנסת אורחים, בקליטת עליה, תעסוק בזה עם כל הלב – אל תפזול כל הזמן, ותגיע גם להקבלת פני השכינה.

"אלוהי, עד שלא נוצרתי איני כדאי, ועכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי" – מסביר הרב קוק: כל אדם נולד בזמן ובמקום ובהם הוא היה צריך להיוולד, הוא לא נולד לפני כן כי אז לא היה צריך אותו, עד שלא נוצרתי לא הייתי כדאי להיווצר. עכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי, כי אני לא ממלא את התפקיד.

הדגל – זכויות או חובות?
אנחנו שומעים רבות על זכויות הפרט. לפני שנים אמר הנשיא קנדי משפט שכל העולם רעד ממנו: "אל תשאל מה המדינה יכולה לתת לך, תשאל אתה מה אתה יכול לתת למדינה!". משפט זה היה חידוש גדול, אבל אצלנו יודע אותו כל ילד קטן, שהרי זהו המשפט הראשון במסילת ישרים: "שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו". ודאי שיש גם זכויות, אבל אנחנו לא מחפשים אותם, הם לא הדגל שלנו. הדגל שלנו היא מהן החובות – על פי הכשרונות והתכונות שהקב"ה נתן לכל אחד, עליו למלא את התפקיד.


^ 1 ויקרא יט, א – ב.
^ 2 יבמות כ ע"א.
^ 3 כתובות קד ע"א.
^ 4 ירושלמי נדרים ט, א.
^ 5 ירושלמי קידושין, ד.
^ 6 תענית יא ע"א.
^ 7 פרק י"ג.
^ 8 בפירושו העמק דבר על הפסוק (במדבר ו, יא).
^ 9 בתחילת מאמר שלישי.
^ 10 מובאת בהקדמה לספר 'צבי לצדיק'. כנראה שהרב קוק חשש שהרב חרל"פ רוצה ללכת בעקבותיו של הרב הנזיר.
^ 11 ברכות לה ע"ב.
^ 12 ויקרא ט, ו.
^ 13 במדבר יז, ג.
^ 14 שמות כד, יא.
^ 15 מורה נבוכים א, ה.
^ 16 סנהדרין נב ע"א.
^ 17 שבת קיח ע"ב.
^ 18 סוטה יז ע"א.
^ 19 סנהדרין קה ע"ב.
^ 20 שער ג, פרק ג.
^ 21 בספרו 'מי מרום' על שמונה פרקים.
^ 22 בפירושו לפרקי אבות "דרך חיים", ה, יט.
^ 23 עבודה זרה ד ע"ב, ד"ה רגע.
^ 24 ועיין עוד רמב"ם הלכות דעות פ"ג, וכן נפסק בשולחן ערוך אורח חיים סימן רל"ה.
^ 25 שמות יט, י.
^ 26 דברים כג, יח.
^ 27 קידושין ב ע"ב.
^ 28 רש"י בראשית א, יא.
^ 29 אורות התשובה ו, ז.
^ 30 יז ע"א.
^ 31 שבת קכז ע"א.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il