בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • כי תבוא
לחץ להקדשת שיעור זה
שיחת מוצאי שבת פרשת כי תבוא תשע"ז

מעלת היראה

גדולתם של ישראל מתבררת מתוך המכות ◆ מה היא יראת ה' ◆ כיצד יראים את ה' ◆ עבודת עבד ועבודת בן ◆ זהירות מעבירות שבסתר ◆ אחריות על כלל ישראל ◆ עשיתי ככל אשר צויתני .

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

י"ט אלול תשע"ז
15 דק' קריאה 50 דק' צפיה
יראת ה' השלמה
גדולתם של ישראל מתבררת מתוך המכות
רבי יוחנן בן זכאי היה מהלך בדרך עם תלמידיו וראתה אותו ריבה אחת שהייתה מלקטת גרעיני שעורים בין הגללים של החמורים של ערבים. כשהיא ראתה אותו היא רצה אליו ואמרה לו: רבי פרנסני. אמר לה: בת מי את? אמרה לו: בת נקדימון בן גוריון אני. נקדימון בן גוריון היה עשיר מאוד. במושגים שלנו, הוא היה מיליארדר. אמר לה: ממון של בית אביך היכן הוא? אמרה לו: 'מלח ממון חסר'. לא שמו מלח על הממון, לא עשו חסד, לא נתנו מספיק צדקה ולכן כל הממון אבד. שאל אותה: ושל חמיך היכן הוא? גם חמיה היה אדם גדול. אמרה לו: בא זה ואיבד את זה. נזכר רבי יוחנן בן זכאי שהוא חתם על כתובתה והיה כתוב בה אלף אלפים דיני זהב משל אביה, חוץ משל בית חמיה. התחייבויות על סכומים עצומים כי הם היו עשירים גדולים מאוד. בכה רבי יוחנן בן זכאי ואמר: 'אשריכם ישראל! בשעה שאתם עושים רצונו של מקום אין כל אומה ולשון יכולים לעמוד בפניכם. וכשאין אתם עושים רצונו של מקום, אתם נתונים ביד אומה שפלה, ולא רק ביד אומה שפלה אלא ביד גללים של בהמתם של אומה שפלה' (כתובות סו ע"ב). מה יכול להיות יותר גרוע, יותר ירוד מאשר לאסוף גרעיני שעורים מבין גללים של בהמה, וחז"ל מדגישים, 'של ערביים', אומה שפלה, חמורים שפלים, ובגללים שלהם. ירידה קשה יותר מזו לא יכולה להיות. אך רבי יוחנן אמר: אשריכם ישראל! הוא ראה כאן את גדולתם של ישראל. הריבה הזו כביכול יצגה את כנסת ישראל, בתולת ישראל. הנפילה שלהם, מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, הראתה את גדולתם של ישראל. כשרואים את המכה, את גודל המכה, ואת גודל השבר, זה אומר שהנפילה הייתה ממקום מאוד גבוה ועליון. הקושי והירידה האלו הראו את גדולתם של ישראל כשהם עושים רצונו של מקום.
בפרשת השבוע יש ברכות יוצאות מן הכלל ותוכחות איומות ונוראות. ברכות, שאם נעשה רצונו של מקום נעלה מעלה מעלה. ואם חלילה וחס, באה תוכחה איומה ונוראה כשכקוראים אותה השערות סומרות. זה בעצם להראות גדולתם של ישראל. ישראל עם גדול, עם ענק, מיועדים לגדלות. כל מה שקורה איתם קורה בגדלות. העליות הן גדולות ועצומות וגם להיפך. הכל בגדלות.

מה היא יראת ה'
נשאלתי בימים האחרונים על עבודת ה' באלול. אנחנו לא עוסקים כל כך בעבודה בדרך היראה, האם זה לא חסר שאנחנו לא מבררים את עניינה של יראת ה'. אני רוצה היום קצת להתבונן בזה, וזה קשור עם הדברים שאמרנו.
המהר"ל בנתיב היראה מסביר לנו מה היא יראת ה'. יש פסוק: "תְּחִלַּת חָכְמָה יִרְאַת ה' וְדַעַת קְדֹשִׁים בִּינָה" (משלי ט, י) ויש פסוק בתהלים: "רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה'" (קיא, י) כלומר, ראשית החכמה היא יראת ה' המהר"ל מדייק שיש כאן שני צדדים. שלמה המלך בא לשבח את החכמה שתחילתה יראת ה', ודוד המלך בא לשבח את היראה שתחילתה חכמה - ראשית חכמה יראת ה'. מה היא היראה? החכמה זו הבריאה הראשונה שיש במציאות. תחילת ההופעה של הבריאה, זו החכמה, התורה. היא משתלשלת מריבונו של עולם, המקור העליון. החכמה היא עלול, שיש לה עילה, יש לה מקור. החכמה מחוברת עם מקורה, בלי החיבור הזה היא לא קיימת. המקור האלוקי הוא מקור הווי, לא שייך רק לעבר, הקב"ה נתן חכמה שהיא כל הזמן מחוברת, כמו כל הבריאה שמחוברת כל הזמן למקורה. הידיעה הזו שהאדם הוא עלול ותלוי תמיד בריבונו של עולם תלות מוחלטת, כל הזמן הוא מקבל חיות מהקב"ה, שכביכול הקב"ה מנשים את האדם 'הנשמה אלוקית', ולא רק את האדם אלא את כל העולם כולו, את כל הנבראים, את כל החכמות, ההכרה הזו, התחושה הזו, זו עניינה של היראה. שייכות העולם לריבונו של עולם, תלות האדם בריבונו של עולם תלות מוחלטת. אם האדם יודע את זה הוא מחובר, ואם האדם מנותק מזה הוא מאבד את הקשר, את המקור, ואז כמובן, באים עליו כל הקשיים והרעות. על כן אומר הפסוק: "יִרְאַת ה' תּוֹסִיף יָמִים וּשְׁנוֹת רְשָׁעִים תִּקְצֹרְנָה" (משלי י כז) אם האדם ירא, הוא מחובר לחיים, הוא שואב חיים ממקור החיים. יראת ה' תוסיף חיים.
הביאור שהיה אפשר לבאר את הפסוק לולא דברי המהר"ל הוא שכאשר האדם עושה את רצונו של הקב"ה, הוא ירא ממנו, אז הקב"ה עושה לו טובה ומחייה אותו, משלם לו תגמול על זה שהוא ירא אותו. אבל המהר"ל הסביר לנו שיראה פירושה 'שייכות', שהאדם נמשך מהקב"ה, יש לו מקור שכל הזמן מחייה אותו. אם האדם מחובר אל המקור, אל הקב"ה שהוא מקור החיים, האדם מלא יראה, אז 'יראת ה' תוסיף ימים'. יכול להיות שהאדם היה מוגבל בחייו, עכשיו שהוא ירא את ה', חייו שופעים. זאת אומרת שאין זה שכר אלא זו תוצאה טבעית ליראה. האדם התחבר למקור החיים אז הוא מקבל שפע של חיים. חס וחלילה האדם לא ירא, רשע, 'שנות רשעים תקצורנה'. ייתכן שעל הרשעים נגזר מתחילה שנות חיים רבות, אלא בגלל שהם ניתקו את עצמם מהמקור, השנים שלהם מתקצרות. זה דבר טבעי. וכן: "בְּיִרְאַת ה' מִבְטַח עֹז וּלְבָנָיו יִהְיֶה מַחְסֶה" (משלי יד, כו), לא רק לאדם, אלא גם בניו מקבלים דרכו את מקור החיים.
המהר"ל מסביר את הפסוק ואת דברי חז"ל על הפסוק: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה" (דברים י, יב). שואלת הגמרא במסכת ברכות (לג ע"ב):
אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא, והאמר רבי חנינא משום רבי שמעון בן יוחי: אין לו להקדוש ברוך הוא בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים, שנאמר: "יִרְאַת ה' הִיא אוֹצָרוֹ" (ישעיהו לג, ו)
אז יראת שמים היא דבר מאוד גבוה, היא נמצאת בבית גנזיו של הקב"ה. אז איך אומר משה לישראל 'מה ה' אלוקיך דורש מעימך כי אם ליראה'? הרי זה לא דבר כל כך קטן, זה קשה מאוד להגיע ליראה! מסביר המהר"ל כמו שאמרנו, יראה זו הכרת השייכות של האדם לריבונו של עולם, להתבטל אל הקב"ה, לדעת שהקב"ה הוא המקור, העילה, והאדם הוא עלול. כשהאדם מודע למציאות העובדתית הזו, שהקב"ה הוא מקורו וכל הזמן הוא המקיים אותו, זו יראת שמים. הידיעה הזו, החיבור הזה צריך למלא את האדם בתוכן. כלומר, אם אדם ירא יש לו אפשרות להתמלא בהמון כוחות חיים, חכמה, דעה, כל טובו של הקב"ה, מפני שהוא מחובר לזה. עצם היראה היא האוצר שמאפשר לכל השפע הזה שיושפע מריבונו של עולם על האדם. המהר"ל ממשיל את זה ללחם. אם אין לאדם לחם, אין לו כלום, הוא לא יכול להתקיים. אבל אם יש לו לחם, ויש לו רק לחם, אז מה יש לו, איזה מין קיום זה.... האדם צריך הרבה דברים בחייו. אבל לחם זה דבר שבלעדיו אי אפשר להתקיים. היה אפשר להביא עוד דוגמאות: אויר, מים. היראה היא אוצר שבלעדיו אי אפשר להחזיק שום דבר כי בלי האוצר הזה הכול מתפרק, הכל נעלם. אומנם האוצר כשלעצמו מהו, אם אין בפנים תוכן הוא כאילו כלום. זאת אומרת שזה צינור, חיבור, זה קישור של האדם למקור. זה עניינה של היראה, שהוא יודע שהוא שייך לקב"ה. יכולה להיות יראה מעוותת, חלילה וחס, שהאדם ירא את ריבונו של עולם בצורה לא נכונה. הוא מצייר את הקב"ה בצורה מזויפת, בצורה מוטעת, אז היראה שלו מקולקלת.
יכולה להיות יראה מאוד גדולה ונישאה שנובעת מהבנת האדם בגדולה האלוקית. היראה מגדילה את האדם ומגביהה אותו לגבהים עצומים, ומזה נמשכים לאדם כל השפע וכל הכוחות. יראת ה' מתבטאת בשקידת התורה, בשמירת המצוות, בזהירות מעבירות, זה התוכן הפנימי של יראת ה', לעבוד את ה' בצורה הכי טובה שאפשר. המהר"ל מגדיר לנו את עניינה של היראה.
נוסיף על זה את דברי בעל התניא, שבשלושה פרקים הוא עוסק בענייני יראת ה'. הוא מתחיל לדבר על זה בפרק מ"א:
ברם צריך להיות לזכרון תמיד ראשית העבודה ועיקרה ושרשה. והוא כי אף שהיראה היא שרש לסור מרע והאהבה לועשה טוב. אף על פי כן לא די לעורר האהבה לבדה ל'ועשה טוב' ולפחות צריך לעורר תחלה היראה הטבעית המוסתרת בלב כל ישראל שלא למרוד במלך מלכי המלכים הקב"ה כנ"ל, שתהא בהתגלות לבו או מוחו על כל פנים, דהיינו להתבונן במחשבתו על כל פנים גדולת א"ס ב"ה ומלכותו אשר היא מלכות כל עולמים.
בעל התניא ממשיך ואומר שצריך לדעת שריבונו של עולם הוא המלך של כל העולם, וגם המלך שלו, לא להמליך את ה' על כל העולם חוץ מעצמו, אלא גם על עצמו "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ" (דברים יז, טו), לדעת שהוא עבד של המלך וה' ניצב עליו, ומלוא כל הארץ כבודו, וריבונו של עולם רואה הכול וצופה הכול ויודע כל מה שהאדם עושה.
יש כאן הגדרה: עניין היראה זו קבלת עול מלכות שמים, כמו עבד. עבד שעובד את אדונו. לעבוד את ה' באהבה זה בן, צריך לעבוד את ה' גם כבנים וגם כעבדים. לא מספיק עבודה כבנים, צריך גם כעבדים. מה ההבדל - עבד נאלץ לעשות את רצון אדונו, אין לו ברירה. גם אם הוא רוצה זה לא משנה, רוצה או לא רוצה הוא חייב. כך אין ברירה אלא לעבוד את ה', לדעת שריבונו של עולם הוא אדון העולם, אתה חייב לעשות את רצונו. הקב"ה ברא את העולם כדי להטיב לבריות, וסדר ההטבה לבריות צריך להיות הכי גדול שאפשר, ואין אפשרות להטיב בעולם הזה את מלוא ההטבה, אז עיקרה יהיה בעולם הבא. זאת מטרת הבריאה, והקב"ה כופה את הבריאה שיהיה לה טוב, ולבריאה אין ברירה, כולם חייבים לעשות את רצונו של הקב"ה. אם זזים מהסדר, חוטפים מכות. הקב"ה מיישר אותם, בסופו של דבר עושים את רצונו של הקב"ה. יש לקב"ה תוכנית בבריאת עולמו, והתכנית הזו תתקיים והבריות לא יכולות לשנות את התוכנית הזו, הן מחויבות לזה, זו דרך הבחירה החופשית שלהן. הקב"ה הוא 'בעל הבית' הוא אדון ואנחנו עבדיו. זו מדריגה מיוחדת בעבודת ה', לעבוד את ה' בתור עבד. לכאורה נראה שעבודת ה' מאהבה זו דרגה עוד יותר גבוהה, מבחינה מסוימת היא יותר גדולה. אומנם יש בחינה אחרת שעבודת העבד גדולה יותר, כי האהבה באה מרצונו של האדם, האדם רוצה לעבוד את ה', היום הוא רוצה ומחר הוא לא רוצה, יכול להיות שינוי ברצונו. אבל עבודת עבד לא תלויה באדם כלל, הוא מוכרח לעשות, אחרת, לא יתנו לו אוכל, יתנו לו מכות, הוא מוכרח. כשאדם עובד את ה' כעבד זה מוחלט, זה גבוה ואלוקי.
כך המהר"ל מסביר מדוע הקב"ה כפה על ישראל הר כגיגית בהר סיני. הרי הם אמרו נעשה ונשמע, אז למה צריך לכפות עליהם הר כגיגית, אומר המהר"ל: לבטא שהקשר בין ישראל לבין ריבונו של עולם הוא קשר מוחלט. זה לא קשר בחירי שהיום הם בוחרים בזה ומחר הם מתחרטים, זה קשר מוחלט. אתם רוצים זה מצוין, אבל אתם צריכים לדעת שזה לא תלוי בכם, אתם בני! אתם מוכרחים להיות בני, אתם כפויים לקבל את הטוב שאני נותן, הטוב הזה מוכרח לבוא. ישראל מוכרחים לעשות רצונו של הקב"ה. זאת אומרת שמדרגת עבד, מדרגת קבלת עול מלכות שמים, שהכול מאיתו והכול נעשה ברצונו, זו מדרגה עליונה, מיוחדת במינה, שאין באהבה את המדרגה הזו. שתי המדרגות משלימות זו את זו, ואי אפשר לוותר על היראה, היראה היא העמוד החזק שהאמונה חייבת לעמוד עליו, היא העמוד המוחלט, העמוד האמיתי, ולזה מצטרפת האהבה. ואז העבודה נעשית בשני הכוחות, הקב"ה מיירא אותנו ואנחנו נמשכים אליו ואוהבים לעבוד אותו.

כיצד יראים את ה'
כיצד היא יראת ה' - זו עבודה אישית. כל אחד צריך להתבונן בעובדה הזו שהקב"ה הוא אלוקי עולם ושאין עוד מלבדו, ושהוא צופה ויודע ומביט, ושאין נסתר ממנו. לחיות את העובדה הזו שהאדם מחויב לעשות רצונו של הקב"ה, אין לו ברירה, הוא לא יכול להתנתק מהצינור הזה, ואם הוא מתנתק אין לו קיום. צריך להבין את המציאות הזו, שהיא מוחלטת ואמיתית ולחיות אותה.
רבי יוחנן בן זכאי אמר לתלמידיו: הלוואי שיהיה מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם (ברכות כח ע"ב). זאת אומרת שתחיו את היראה. אם רואים אנשים לא נעים לעשות לידם מעשים שלא מתאימים, ובוודאי לא נעים לעשות לידם דברים אסורים. אדם לא יעשה בפני שוטר עבירת תנועה. אם אדם יחיה את העובדה שיש כל הזמן מי שרואה, שהקב"ה צופה ויודע, הוא לא יחטא. איך עושים את זה, זה לא חד פעמי, זו חייבת להיות עבודה מתמדת. בתחילה התבוננות גדולה מאוד עד שהתחושות נעשות מציאות חיה, להרגיש שהקב"ה נמצא, הוא גדול וטוב מכל טוב. הוא רואה הכול ויודע הכול. אבל עוברת שעה, והרגש הזה מתמעט... אומר על זה בעל התניא, שבתחילה צריך עבודה, ואחר כך כל שעה צריך להתעורר מחדש ביראה. אנשים יודעים את העובדה הזו, שזה יסוד הכול, אבל הם לא נשמרים בזה.
יש מחלוקת כמה זמן צריך להקדיש ליראה. נפש החיים אומר קצת פחות מפעם בשעה. הוא עושה חשבון כמו קב חומטין בכור, שזה אחד חלקי מאה שמונים, זאת אומרת, בכל שלוש שעות להקדיש דקה. אמנם צריך להיות מוכשר כמו נפש החיים, שבדקה אפשר להספיק הרבה, לנפש החיים דקה הייתה המון זמן... גם לנפש החיים העיקר זה לעסוק בלימוד ולא לשים את הדגש על יראת ה'. בכל מקרה צריך להיות מלאים ביראת ה', שלפני לימודו יהיה מלא מאוד ביראת ה', וטרם תכבה יראת ה' מלבבו, תוך שלוש שעות, שאולי זה יכבה, שוב צריך להתעורר, שלא תכבה יראת ה' שבליבו. כל הזמן צריך להיות מלא ביראת ה'. זאת אומרת שאין מחלוקת בין השיטות איזו גודל יראת ה' צריכה להיות. המחלוקת היא כמה זמן להקדיש לזה, אבל זה שצריך כל הזמן שתהיה תודעה של יראת ה', זה מוסכם על כולם. זו עבודה אישית שכל אחד צריך לעשות, להקצות את הזמן לזה, ולחיות את המציאות שריבונו של עולם כל הזמן נמצא איתנו.
מסיבה זו חכמים תיקנו דברים בתפילה שאני לא מרגיש איתם טוב לפעמים... כל התפילה היא בלשון נוכח: 'אתה חונן לאדם דעת' כשאני אומר 'אתה' אני מדבר אל ריבונו של עולם... איך אפשר להגיד כך.. כשאני מדבר אל רב אני לא אומר לו כך! אבל רוב התפילה אנחנו מדברים בלשון נוכח. ריבונו של עולם גבוה מעל גבוה! מה חכמים רצו לומר בזה, שנחיה את המציאות שריבונו של עולם כל הזמן נמצא, כל הזמן רואה אותנו, צופה ויודע. כשאנחנו מדברים אליו זו מציאות זו עובדה שריבונו של עולם שומע ומאזין. צריך לחיות את זה. זה עניינה של היראה.

עבודת עבד ועבודת בן
גם בעבודת עבד יש מדרגות. יש עבד שאין לו ברירה, לכל עבד אין ברירה, אבל יש עבד שעושה את רצונו של האדון כי הוא לא רוצה שהאדון יכה אותו, הוא מפחד שהאדון ירביץ לו, וגם שימנע ממנו מזון וצרכים שהוא בדרך כלל מקבל כדי שיוכל לעבוד, ובגלל זה העבד עושה מה שהאדון רוצה. ויש עבד שמעריץ את האדון שלו. מלך שהאזרחים מעריצים אותו, היום אין כאלה מלכים. אבל יש מציאות כזו אנשים מוכנים לעשות הכול בשביל המלך, לא בשביל לקבל תמורה, אלא פשוט כי הם מעריצים אותו ומוכנים אפילו ללכת למלחמה ולהיהרג בשבילו, למסור את הכול, בגלל שהמלך אמר. לא חושבים פעמיים, הם פשוט מעריצים, מבטלים את רצונם ומה שהמלך רוצה זה מה שהם רוצים. כך אפשר לעבוד את ריבונו של עולם. האדם מבטל את רצונו מפני רצון ה', בלי חשבונות, לא מפני שהוא רוצה את קרבת ה', לרצות את קרבת ה' זו אהבה, אלא הוא פשוט בטל, 'ה' רוצה אז אני רוצה מה שהוא רוצה!' זו מדרגה של עבד במדרגה עליונה, זו יראת הרוממות, אדם עובד ביראה של ביטול. הוא מבטל את עצמו כלפי ריבונו של עולם. ביטול של התחברות לגודל של הקב"ה. כמה שהוא יכול לעשות לקב"ה שמחה ונחת רוח, הוא רוצה לעשות על חשבונו, לא בשביל לקבל תמורה. זה גדר של יראת הרוממות. אהבה זה מעורב עם חפץ להיות מחובר וקשור, גם בזה יש צד מעלה. שתי התכונות האלה משלימות זו את זו, ואז אדם עובד את ה' בשלמות באמת.
הלוואי שאדם יעבוד את ה' 'רק' ביראת ה', למרות שהמסילת ישרים אומר שזו מדרגה מאוד נמוכה. הלוואי שאדם יחוש את התחושה הזו שאם הוא לא עושה את רצונו של הקב"ה, יש לזה ביטוי, כי הוא מתנתק, ואז הוא מפסיק לקבל את השפע. לפעמים לא מרגישים מיד שהזרם של השפע נפסק, מרגישים רק אחרי הרבה זמן. אבל זה עובדתי שאם אדם מתנתק הוא מאבד, ואם הוא מחובר הוא מקבל. צריך לחיות את המציאות הזו. כמובן שעוד יותר גבוה, גבוה מעל גבוה, שהאדם מכיר את גודלו של הקב"ה, את טובו, הוא רואה את הגודל האלוקי והוא כל כך בטל, עד שממש כל עניינו לעשות את רצונו של הקב"ה, זו יראת הרוממות. אנחנו צריכים לעבוד את הקב"ה גם בעבודת עבד וגם בעבודת בנים. כך העבודה נעשית שלמה.
המסילת ישרים מסביר את גודלה של היראה על פי מיקומה בברייתא של רבי פנחס בן יאיר. רבי פנחס בן יאיר אומר שתורה מביאה לידי זהירות, וזהירות לידי זריזות, וזריזות לידי נקיות ונקיות לידי טהרה וכך הולך ומונה, חסידות, ענוה, ואז מגיעים ליראה. כלומר, יראה זה אחרי חסידות ואחרי ענווה. אי אפשר להתחיל את הזריזות ואת התורה בלי יראה, אבל היראה השלמה היא באה אחרי כל המידות האלה. יש יראת שמים ויש יראת חטא. אלו שתי בחינות של יראה. ביראת הרוממות עצמה יש שתי בחינות. בחינה אחת שבשעת העבודה האדם עושה את עבודתו מתוך יראת ה', תפילה, תורה, מעשים טובים. הוא עושה את זה מתוך יראת ה'. מדרגה נוספת זה לא בשעת מעשה, אלא הוא כל הזמן ער שלא לעשות משהו שלא כרצון הקב"ה. וזה: "אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד" (משלי כח, יד), 'ההוא בדברי תורה' הוא ערני כל הזמן שלא ליפול, שלא יפסיד אף מעשה טוב שצריך לעשות, שלא ישכח לקיים אותו. זאת יראה שהאדם נמצא כל הזמן בחרדה בריאה כזו של זהירות מתמדת, שלא להפסיד מצווה ולא חס וחלילה להיכשל באיזו עבירה. האדם חי וחש בנוכחות של ריבונו של עולם, וכל הזמן חפץ לעשות רצונו. כשאדם מתמלא ביראת ה' אז הוא יכול לעבוד את ה' בשלמות.

זהירות מעבירות שבסתר
בפרשה שלנו יש אזהרות מיוחדות. כל האזהרות הללו מדברות על עבירות שבסתר. "אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה תּוֹעֲבַת ה' מַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ וְשָׂם בַּסָּתֶר" (דברים כז, טו) אנשים מפחדים להראות עוברי עבירה בגלוי, אבל בסתר אין מי שרואה. זה אחד מהדברים שאנשים נכשלים בהם ביותר. לכן באות אזהרות חמורות על זה. "מַקְלֶה אָבִיו וְאִמּוֹ" (שם טז) זה בתוך הבית, אף אחד לא יודע. בחוץ הוא לא יעיז לעשות דברים כאלה. "מַסִּיג גְּבוּל רֵעֵהוּ" (שם יז) "מַשְׁגֶּה עִוֵּר בַּדָּרֶךְ" (שם יח) אף אחד לא יודע שהוא מטעה את העוור. לכן באות האזהרות הללו, להיזהר שלא להיכשל במקום נסתר. כשיש יראת ה' אין 'בסתר', הרי ריבונו של עולם רואה הכול. זה טבע האדם שבסתר הוא עלול יותר להיכשל. צריך להיות מודע לעניין הזה, זה מה שהתורה מזהירה אותנו. להיות מודע שבסתר יכולים להיות יותר כישלונות, ואסור שזה יקרה. אין בסתר הקב"ה רואה הכול. יש משפחות מוכות, הבעל מכה, את האישה, את הילדים... בחוץ הוא אדם נחמד, אף אחד לא יודע מזה, הילדים כמובן לא יספרו כי הם מתביישים, גם האישה לא תספר. תופעה מוזרה כזו, אנשים מתנהגים בחוץ לגמרי אחרת ממה שהם מתנהגים בבית. בבית הם עצבניים, כעסניים, מתנהגים מאוד מכוער. בחוץ ממש מתק שפתיים, אף פעם לא מתפרצים. התורה מזהירה שלא לעשות חלוקה כזו. צריך לדעת שריבונו של עולם נמצא בכל מקום, אין נסתר ממנו, אין דבר כזה 'ושם בסתר'. לחיות את העובדה הזו, לחיות את המציאות הזו, אז האדם בריא.

אחריות על כלל ישראל
בסוף יש לנו סיום וסיכום: "אָרוּר אֲשֶׁר לֹא יָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן" (שם כו) הגמרא במסכת סוטה אומרת שלא אומרים רק ארור, אלא אומרים תחילה 'ברוך אשר לא יעשה פסל ומסכה' ואחר כך אומרים: 'ארור אשר יעשה'. וכן אומרים: 'ברוך אשר יקים את דברי התורה לעשות אותם...' מה התוספת כאן, הרמב"ן (ד"ה אשר) מביא בשם המדרש: שיש להקים את התורה. איך מקימים את התורה - עושים הגבהה. מרימים את התורה ומראים לכולם, זה אחד הפירושים הפשטיים. אך עומק הדברים, שמי ששלם בעצמו, הוא שומר מצוות קלה כחמורה, הוא שומר על עצמו, הוא מקיים הכול, הוא לא עובר עברה, הוא בסדר גמור, אבל הוא לא מקים את התורה אצל אחרים, הוא מפתח רק את עצמו. על זה יש ארור, ואם הוא כן נוהג כך יש ברוך. זאת אומרת שאדם צריך לדעת שכל ישראל ערבים זה לזה. התפקיד של האדם הוא להרבות את התורה בעם ישראל, לא רק בעצמו. לעצמו זה הכי פשוט לו, אבל הוא חלק מעם ישראל. אז ראשית כל האדם צריך להשפיע על עצמו ולתקן את עצמו. אבל בזה זה לא נגמר, התפקיד של האדם הוא להשפיע כמה שיותר, מי שיש לו כוחות השפעה גדולים מחויב יותר. מי שהוא מלך מחויב יותר. מי שיש לו תפקיד ציבורי מחויב יותר. מי שיכול שיהיה לו תפקיד ציבורי, להרביץ תורה וכדומה, הוא מחויב. אנחנו הולכים לקראת ראש השנה, כל אחד לא מתכונן ומכין רק את עצמו אלא אנחנו באים יחד. אמנם כתוב בגמרא שכל אחד נידון בפני עצמו אבל גם כולם נידונים יחד. אנחנו באים כציבור ובכל ציבור יש הרבה פרטים, אבל זה ציבור.
אדם צריך להיות אחראי על הסביבה שלו. אם הוא יכול לחזק מישהו, זה מוטל עליו, הוא לא פטור מזה.

עשיתי ככל אשר צויתני
נסיים בכי טוב. יש בפרשה שלנו וידוי, לא מכים על הלב כשאומרים אותו כי זה סגנון של וידוי שאנחנו לא מכירים, במקום 'אשמנו בגדנו', אומרים: "לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי... עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי" (דברים כו, יג יד) וזה נקרא וידוי! הרב מעיר כאן שמפעם לפעם יש מקום שהאדם יתוודה וידוי טוב ושידע לאזן. לא רק להתוודות על הדברים הלא טובים אלא גם כשיש בידו מעשים טובים שיתוודה עליהם. שלא יהיה מתוסכל כזה ויחשוב שאף פעם הוא לא יוצא ידי חובתו, שכל הזמן הוא מתייגע ותמיד תמיד צריך לבקש סליחות על העברות שלו, אלא יש גם דברים טובים. אמרתי בשנים הקודמות שהאדם צריך לעשות לעצמו רשימה. הרי יש חוברות שלמות של הסברים על החטאים שבווידוי, כל שנה החוברות גדלות, עוד מעט יצטרכו שני ימי כיפור כדי לגמור את כל החוברות האלה...
צריך להוסיף עוד חוברת, דברים טובים שעשיתי. לעשות שתי רשימות, אדם צריך לעשות סיכום ולראות איפה הוא עומד, אם הוא צריך להתוודות הוא צריך לזכור על מה הוא מתוודה. אם אדם יעשה סיכום רק על הדברים הלא טובים זה ממש מבהיל, וזה גם לא נכון. זה פשוט לא להסתכל נכון על המציאות. אדם צריך להסתכל אלו דברים טובים הוא עושה, ומאוד לשמוח בהם. הדברים שצריך בהם תיקון, עליהם באמת יש להתחרט ולהצטער, אבל על מצוות שהוא עושה הוא צריך לשמוח יותר, יותר מאשר הוא מצטער על עבירות שהוא עבר. ואני אסביר למה: כשאדם עושה מצווה הוא עושה אותה בכוונה. אם חס וחלילה מישהו נכשל, מבני הישיבות למשל, הוא לא עשה את זה בכוונה, הוא לא שם לב, לא היה לו כוח להתגבר אז הוא נכשל, הוא ידע שהוא עושה לא בסדר והוא לא הצליח להתגבר, זה לא היה מתוך רצון ממש.... אבל כשהוא עשה מצווה הוא רצה לעשות אותה. כשעושים מצווה צריכים להיות בשמחה מאוד גדולה, כי זה היה ברצון. וכשעושים עבירה ולא ברצון, צריכים להיות בצער, אבל לא מאוד גדול. צריך להסתכל נכון על המציאות. אז יש לאדם כוחות להתגבר על החולשות. אם החולשות נראות לו רבות יותר מההצלחות, אז הוא מתוסכל ומיואש, הוא לא יכול להתקדם, וזה לא נכון ולא טוב. יצר הרע מפתה את האדם, 'תצטער תצטער, תהיה עצוב, תהיה מיואש' זה יצר הרע. יצר רע שבא במסווה של צדיק, כאילו באמת הוא עושה חשבון נפש, יש לו ביקורת עצמית מאוד נכונה, הוא לא מרמה את עצמו, הוא יודע את החולשות שלו.... ומה זה גורם לו.. חולשה. זה סימן שזה יצר הרע, אם זה גורם לו מרץ לתקן ולהתקדם ולהשתפר, אז זה יצר טוב. אבל אם זה גורם לו חולשה, זו טעות! צריך להסתכל באופן נכון על המציאות.
'הוי דן את כל האדם לכף זכות' (אבות א, ו), גם את עצמו. לראות את כל הדברים הטובים שהוא עושה במשך היום, המון המון דברים טובים. חולשות יש לו פה ושם, צריך לתקן אותם, אבל צריך לראות שהוא כל הזמן מתקדם. וכך יהיו לו כוחות להתקדם, עוצמות להמשיך, יש לו חולשה קטנה אבל הוא ינצח אותה, הוא לא מפחד. 'עשיתי ככל אשר ציותני', לדעת שיש הרבה מצוות שאדם יכול להגיד עליהם 'עשיתי ככל אשר צויתני'.
אשרינו תלמידי הישיבה, שזוכים שכל היום לומדים ועוסקים בתורה, ומתקדמים ועולים במעלות הקודש. השאיפות שלנו כמובן להתקדם עוד ועוד, להתחזק ביראת ה' כמו שדיברנו, להתחזק בקיום כל המצוות, בשקידת התורה, והכול מתוך ביטחון שבאמת זה מה שאנחנו רוצים, ואנחנו מתקדמים בזה בעזרת ה'... שיקדם אותנו עוד ועוד..... בעזרת ה' נגיע לראש השנה מלאים במצוות ובתשובה גדולה. ונזכה לשנה טובה.
֎ ֎ ֎
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il