בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • בבא בתרא
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

שמואל בן עליזה

מסכת בבא בתרא - דף לב' ע"ב.

חזקת מרא קמא בספיקא דדינא

שתי אפשרויות להבנת פעולת החזקה: התנהגות מעשית, או בירור הספק. בשיעור זה מתבארים דיני חזקה קמייתא, חזקת מרא קמא וחזקת ממון לאור שתי אפשרויות אלו.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

ב' אדר התשס"ד
8 דק' קריאה 49 דק' צפיה
מקורות: בבא בתרא ל"ב ע"ב תוספות ד"ה 'והלכתא' וכו'
רא"ש בבא מציעא פרק ג' סימן ב' בסופו
קונטרס הספיקות כלל ד' אות ד', וכלל א' אות ה'
משנה למלך הלכות עדות פרק ו' הלכה ז'
עונג יום טוב סימן ע'
נתיבות סימן ל"ד ס"ק ט"ו
ביאור הגר"א יורה דעה שט"ו, ב
תשובות רע"א ל"ז בד"ה 'ויש לעלות גבי סמוכין'

שטרא זייפא - מחלוקת הראשונים בדין ספיקא דדינא
למדנו במסכת בבא בתרא 1 :
ההוא דאמר ליה לחבריה מאי בעית בהאי ארעא, אמר ליה מינך זבינתה והא שטרא. אמר ליה שטרא זייפא הוא! גחין לחיש ליה לרבה אין, שטרא זייפא הוא, מיהו שטרא מעליא הוה לי ואירכס, ואמינא אינקיט האי בידאי כל דהו. אמר רבה מה לו לשקר, אי בעי אמר שטרא מעליא הוא! אמר ליה רב יוסף אמאי קסמכת אהאי שטרא, האי שטרא חספא בעלמא הוא.

בגמרא זו מסופר על אדם שטען שקנה קרקע מחבירו, והוציא על כך שטר. חבירו טען ששטר זה מזוייף, ובעל השטר לחש לרבה כי אכן השטר שבידו מזוייף, אלא שהיה לו שטר אחר שאבד, וכיון שהוא יודע שהקרקע שלו, זייף שטר אחר. רבה אמר שאדם זה נאמן במיגו שהיה יכול לא להודות כלל שהשטר מזוייף, אך רב יוסף נחלק עליו וסבר שהמיגו אינו מועיל במקרה זה, משום שנסמך על שטר מזוייף .

בהמשך מספרת הגמרא על מקרה דומה, שבשונה מהמקרה הראשון, השטר לא היה שטר מכירת קרקע אלא שטר הלוואה, וגם במקרה זה נחלקו רבה ורב יוסף. ומסיקה הגמרא:
הלכתא כותיה דרבה בארעא, דהיכא דקיימא ארעא תיקום, וכרב יוסף בזוזי, דהיכא דקיימי זוזי לוקמו.

במקרה הראשון הלכה כרבה שבעל השטר זוכה בקרקע במיגו, אך במקרה השני העוסק בהלוואה - הלכה כרב יוסף שאין לו מיגו, ומשאירים את הכסף ביד המוחזק.

הרשב"ם מבאר את פסק ההלכה, שהגמרא מסופקת האם הלכה כרבה או כרב יוסף, ולכן אומרים בכל מקרה "המוציא מחבירו עליו הראיה". אולם התוספות הביאו את הגמרא בכתובות, שאומרת שבמקרה שאדם קנה שדה והוא מחזיק בה, אלא שיש ספק אם בשעת המכירה היה המוכר בריא, (ואז המכר קיים) או שוטה (ואז המכר בטל), הדין הוא שמעמידים את הקרקע בחזקת מרא קמא, ולא כדברי הרשב"ם כאן שבמקרה של ספק משאירים את הקרקע ביד מי שמחזיק בה; וכותבים התוספות בבאור שיטת הרשב"ם "וצריך לדחוק ולחלק בין ספיקא דתרי ותרי לספיקא דדינא". ר"י המובא בתוספות אומר שזהו דוחק, ולכן הוא מסביר אחרת את פסק הגמרא: עקרונית הלכה כרבה שהמיגו מועיל, אלא שלא אומרים מיגו להוציא, ולכן המיגו מועיל רק למחזיק בקרקע, ולא להוציא מעות.
לסיכום, נחלקו הרשב"ם ור"י האם דין 'ספיקא דדינא' כדין ספק רגיל, או לא.

את החילוק בין 'ספיקא דדינא' לספק אחר העלה כבר המשנה למלך מעצמו. המשנה למלך מביא שנחלקו הפוסקים ביחס לאדם ששני עדים העידו שגנב, וממילא הוא פסול לעדות, ושני עדים אחרים הכחישו אותם ולפיהם הוא כשר לעדות. לדעת רבינו חננאל אפשר להוציא ממון על פי אותו עד, משום שמעמידים אותו בחזקתו, ולדעת הרי"ף חזקת הממון של הנתבע עדיפה על חזקת הכשרות של העד, ואין מוציאים ממון על פין. ומשווה זאת המשנה למלך לאדם שעשה מעשה שיש לגביו מחלוקת פוסקים האם הוא פוסל אותו לעדות, שבפשטות לפי ר"ח אדם זה יוכל להוציא ממון בעדותו, משום חזקת הכשרות שלו, ולפי הרי"ף לא נוציא ממון על פיו. וממשיך המשנה למלך ששוב התבונן בדבר וראה שיש מקום לחלק, שאמנם בספק מציאותי שייכת סברת ר"ח שנעמיד את האדם על חזקתו ולומר שלא עשה את העבירה הפוסלת אותו לעדות, אבל כאשר הפעולה ודאי נעשתה, וכל הספק הוא הלכתי - האם המעשה שעשה אסור או מותר - לא מועילה חזקת הגוף, "דאיך נאמר דמשום חזקתו אותה הפעולה היא מותרת"? היתכן לומר שחזקת הגוף משפיעה על פסיקת ההלכה?

ביאור המחלוקת: אופן פעולתה של חזקה דמעיקרא
מדברי המשנה למלך אנו רואים כיצד הבין את אופן פעולתה של חזקה דמעיקרא, שהיא חזקה המבררת את המציאות, שאנו מניחים שהמציאות לא השתנתה.

אולם, היה מקום לומר שדין 'חזקה דמעיקרא' מתייחס רק למישור המעשי, שכאשר לא יודעים מה לעשות וצריכים להחליט לכאן או לכאן - אומרת החזקה שיש לנהוג כפי שנהגנו עד עתה, אך אין בה כל התייחסות לבירור האמת. אם נבין כך, אין סיבה לחלק בין סוגי הספיקות.

הסבר העונג יום טוב לדין 'שני עדים המכחישים זה את זה' ו'מחזיקים מאיסור לאיסור'
העונג יום טוב מסביר לאור שתי הבנות אלו את מחלוקת רב הונא ורב חסדא בעניין שני עדים המכחישים שני עדים אחרים. לדעת רב הונא "זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה", כלומר כל כת יכולה להמשיך ולהעיד בפני עצמה, שהרי יש לכל עד חזקת כשרות, ואילו לדעת רב חסדא "בהדי סהדי שקרי למה לי" - שתי הכתות אינן יכולות להעיד יותר, מחשש שקר. ומבאר העונג יום טוב שהאמוראים נחלקו בהבנת מהותה של החזקה: אם חזקה עניינה בירור המציאות, הרי לא ניתן להפעיל אותה בתרי ותרי - שכן לא יתכן לומר ששתי הכתות כשרות! אבל אם חזקה היא הנהגה מעשית - אין בכך בעיה, שגם אם אנו הולכים אחרי החזקה, מעולם לא אמרנו שבאמת שתי הכתות כשרות, אלא רק שבאופן מעשי אנו ממשיכים לקבל את דברי העדים כמו שקיבלנו אותם עד עכשיו.

העונג יום טוב רוצה לתלות בשאלה זו גם את מחלוקת הראשונים האם מחזיקים מאיסור לאיסור. אם שוחטים בהמה ונמצא בה ספק טריפה, יש אומרים שלבהמה יש חזקת איסור, שהרי לפני שנשחטה היתה אסורה משום אבר מן החי. ויש חולקים, וסוברים ש"לא מחזיקים מאיסור לאיסור", שהרי לפני כן היתה אסורה מדין אבר מן החי, ועכשיו אנו רוצים לאוסרה משום טרפה. וכותב העונג יום טוב, שאם חזקה פועלת כבירור הספק, ודאי לא שייך להחזיק מאיסור לאיסור, שודאי העובדה שהבהמה היתה אסורה מצד אבר מן החי יכולה לברר שהיא אסורה משום טרפה! אבל אם חזקה היה הנהגה מעשית, כשם שעד עתה התייחסנו אל הבהמה כאסורה באכילה, כך גם נתייחס אליה לאחר שנשחטה.

השוואת חזקה קמייתא לחזקת ממון
הרמ"א מתייחס למקרה שאדם והעיד עדות, ובאו עדים והעידו שעד הזה גנב, אבל לא ברור אם גנב לפני עדותו או אחריה. הקצות אומר שאי אפשר להוציא ממון על פי עד זה, למרות שיש לו חזקת כשרות, ומדמה לדין של אדם טמא שטבל במקוה, ואחר כך נמצא חסר, שאנו אומרים שאדם זה נשאר בחזקת הטומאה - ולמרות שיש למקוה חזקת כשרות, מכל מקום יש שתי חזקות כנגד חזקה זו: 'חזקה דהשתא' שעכשיו המקוה חסר, וחזקת הגוף של הטובל שהיה טמא. ואם כן גם כאן, למרות שלעד יש חזקת כשרות, יש כנגד חזקה זו שתי חזקות אחרות - חזקה שעכשיו הוא פסול, וחזקת הממון של הבעל דין.

הנתיבות דוחה את השוואת הקצות, וכותב שלא שייך לצרף 'חזקת ממון' ו'חזקה קמייתא', משום שחזקות אלו פועלות במישורים שונים. חזקה קמייתא עניינה לברר את המציאות, וחזקת ממון היא הנהגה מעשית, ואם כן כיצד ניתן לצרפן?

מבואר בדברי הנתיבות שהבין שחזקה קמייתא מנוגדת לחזקת ממון, אין היא הנהגה מעשית אלא בירור. אכן, אפשר להבין ששתי החזקות הן הנהגות מעשיות, וכך כנראה הבין הקצות.

ביאור שיטת ר"י: מהותה של חזקת מרא קמא
הבאנו בתחילת השיעור את מחלוקת הרשב"ם ור"י האם בספיקא דדינא אפשר ללכת אחרי חזקה קמייתא, ובפשטות הם נחלקו בסברא זו. לדעת הרשב"ם חזקה קמייתא היא מבררת, וממילא כאשר הספק הוא הלכתי לא שייך לומר שהחזקה תברר מהי ההלכה, ולכן בספיקא דדינא לא הולכים אחרי המרא קמא, אלא משאירים את המצב כמות שהוא, כלומר משאירים את הקרקע ביד המוחזק. לעומת זאת לפי ר"י חזקה היה הנהגה מעשית, ולכן גם בספק הלכתי אפשר ללכת אחריה.

אולם, אם נבאר כך - לכאורה הדברים לא יתאימו עם שיטת ר"י בסוגיא אחרת. בסוגיא הקודמת לסוגיית 'שטרא זייפא' מובא מעשה באדם שהיינו מוחזקים באביו שהוא כהן, ויצא עליו קול שהוא בן גרושה. כתוצאה מהקול הורידוהו בית הדין מהכהונה, ואז בא עד אחד ואמר שאביו היה כהן, והחזירוהו לכהונתו. שוב באו שני עדים ואמרו שהקול נכון, ואכן הוא בן גרושה, והורידוהו, ולבסוף בא עד נוסף שהעיד שאביו היה כהן. על מקרה זה מבואר בגמרא שבהנחה שאפשר לצרף את העד הראשון עם האחרון (למרות שלא העידו יחד), הרי מעיקר הדין אנו מחזירים אדם זה לכהונתו "אנן אחתינן ליה ואנן מסקינן ליה" . ונחלקו הראשונים בבאור פסק הגמרא:

הרשב"ם הסביר שאנו מחזירים אדם זה למצב הראשוני שהיה אחרי עדות העד הראשון. אולם התוספות כתבו 'דאוקי גברא אחזקיה, דמוחזק לן דאביו כהן הוא'. כלומר אין כוונת הגמרא לחזקה שהחזקנו אדם זה עצמו לכהן, אלא שחזקת הכשרות של אביו של הכהן מועילה גם לו . וממשיכים התוספות לבאר שהוא הדין כאשר מתעורר ספק אם אשה נפסלה לכהונה, ונולדה לה בת, אנו אומרים שחזקת הכשרות האם מועילה לבתה, למרות שלבת עצמה אין כל חזקה. דברים אלו כותבים התוספות בשם ר"י עצמו, שלא כדברי רש"י שסובר שחזקת האם אינה מועילה לבתה, ובפשטות שאלה זו תלויה בנדון שלנו: אם חזקה היא ברור המציאות, ברור שחזקת האם תועיל גם לבתה, שלא יתכן שהאם תהיה כשרה והבן לא! אולם אם חזקה היא הנהגה מעשית, אין סיבה להשליך מהאם על הבת, שדוקא לאם יש חזקת כשרות אך לבת אין.

ונמצא לכאורה שדברי ר"י בשתי הסוגיות סותרים, שבסוגיית 'שטרא זייפא' כתב שחזקת מרא קמא מועילה גם בספיקא דדינא, ואם כן חזקה זו אינה מבררת אלא במישור ההנהגה המעשית, ולעומת זאת סובר ר"י שחזקת הכשרות של האם מועילה גם לגבי הבת, ואם כן זוהי חזקה המבררת!

שאלה זו בשיטת ר"י נכונה, אם נשווה חזקת מרא קמא לחזקת איסורים. אבל באמת התלבטו בכך האחרונים, ואפשר לומר שאלו הן שתי סוגי חזקות שונות. כך מסתפק קונטרס הספיקות , האם יסוד חזקת מרא קמא היא כתפיסה ממונית - כיון שהחפץ היה לפני כן בחזקתו הרי הוא ממשיך להיות כתופס בחפץ, או שהיא פועלת כחזקה קמייתא באיסורים.

ונראה שר"י סבר שחזקת מרא קמא היא כמוחזק, והיא אמנם הנהגה מעשית ולכן היא מועילה גם במקום ספק הלכתי, אבל חזקה באיסורים היא חזקה המבררת.

מהותה של חזקת ממון
לאמיתו של דבר, גם אם נאמר שחזקת מרא קמא פועלת כמוחזקות ותפיסה ממונית, יש מקום לדון על טיבה, וזאת משום שהמושג מוחזק בעצמו טעון בירור. ראינו לעיל שהנתיבות כתב שחזקת ממון אינה מבררת אלא היא הנהגה מעשית, אבל הדבר אינו פשוט.

בגמרא מובאת ברייתא העוסקת בספק בכור שנולד בעדרו של ישראל, ואם כן יש ספק האם ולד זה שייך לישראל או לכהן, ונפסק שמשאירים את הולד ביד הישראל, מטעם "המוציא מחבירו עליו הראיה". אולם, הראשונים נחלקו מה יהיה הדין אם הכהן יתפוס את הולד מהישראל: לדעת הרמב"ם התפיסה תועיל ולא נוציא ממנו, ולדעת רוב הראשונים היא לא תועיל . ובפשטות, מחלוקתם תלויה בשאלה אם חזקת ממון פועלת כבירור או כהנהגה. הרמב"ם שסובר שלא מוציאים מיד הכהן - נראה שסבר שחזקת ממון היא הנהגה מעשית, כדברי הנתיבות, ואם כן כשם שעד עתה השארנו את הבהמה ביד הישראל, משום שהוא תפס בה, עכשיו נשאיר אותה ביד הכהן. אולם שאר הראשונים שאומרים שהתפיסה לא תועיל, נראה שסוברים שגם חזקת ממון פועלת כבירור המציאות, וכיון שכבר התברר שהולד שייך לישראל אין אפשרות להוציא ממנו.

הגר"א דן באריכות במחלוקת ראשונים זו, ומוכיח ממקומות רבים כשיטת הרמב"ם. אחת מראיותיו היא דברי הגמרא 'זה כלל גדול בדין, המוציא מחבירו עליו הראיה'. ולכאורה לא ברור מהי כוונתו? הרי אין ויכוח על כך שהמוציא מחבירו עליו הראיה, השאלה היא רק מה הדין אחרי שהשני תפס!

נראה שכוונת הגר"א להוכיח מלשון הגמרא. הגמרא לא אמרה 'ספק ממון לקולא', אלא 'המוציא מחבירו עליו הראיה', ומשמע שכל מי שמוציא - עליו להביא ראיה. תחילה היה הכהן נחשב 'מוציא', אך אחרי שהוא תפס - הרי הישראל הוא המוציא.

נראה שאפשר להסביר בעזרת שני צדדים אלו את דברי הגמרא בבבא קמא . הגמרא למדה תחילה את דין המוציא מחבירו עליו הראיה מהפסוק 'מי בעל דברים יגש אליהם', אך אחר כך כתבה שאין צורך בפסוק, שכן זו סברא: 'מאן דאית ליה כאיבא אזיל לבי אסיא' (מי שיש לו כאב הול ך לרופא, וכך גם המוציא מחבירו עליו הראיה).

והנה, אם חזקת ממון קובעת שהחפץ אכן שייך למוחזק, מדוע זו סברא? כדי לומר זאת נדרש פסוק! אולם אם זוהי רק הנהגה מעשית, שבית הדין לא מתערבים אלא משאירים את הממון ביד התופס בו, מובן מדוע אין צורך בפסוק ודי בסברא.


^ 1 לב ע"א – ע"ב.
^ 2 בדברי הראשונים מספר שיטות מהו בדיוק החיסרון במיגו לדעת רב יוסף, אך אין כאן המקום להאריך.
^ 3 הלכות עדות ו, ז.
^ 4 סימן ע'.
^ 5 ב"ב ל"א ע"ב.
^ 6 סימן ל"ד, סקט"ו.
^ 7 אלא שנחלקו שם האם כדי למנוע זילותא של בית הדין לא נחזירו לכהונה.
^ 8 ד"ה דחיישינן, עיין שם שביאר מדוע לא מחזירים אותו למצב שהיה אחרי הקול.
^ 9 התוספות לא ביארו כרשב"ם מסיבה מקומית הקשורה לסוגיא שם, ואין כאן מקום להאריך.
^ 10 כלל ד' אות ד', כלל א' אות ה'.
^ 11 בבא מציעא ו ע"ב.
^ 12 ראה תוספות, רא"ש ורמב"ן שם.
^ 13 ביאור הגר"א ליורה דעה שט"ו, סק"ב.
^ 14 מו ע"ב.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il