בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • יבמות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ציפורה בת דוד

מסכת יבמות - דף צ' ע"ב.

המנעות ממצות ציצית - שב ואל תעשה?

מחלוקת בגדר מצוות ציצית; חידוש ה'שאגת אריה' במצוות ציצית; דעת התוספות; נפקא מינות העולות ממחלוקת זו.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

ז' כסליו התשס"ז
10 דק' קריאה 50 דק' צפיה
שיטת התוספות בגדר מצוות ציצית
הגמרא במסכת יבמות 1 דנה בשאלה מתי יש כוח ביד חכמים לתקן תקנה הפוגעת במצווה מהתורה, ואומרת שלדעת רבה יש כח ביד חכמים לעקור דבר תורה כאשר העקירה היא בשב ואל תעשה, כגון בדין 'סדין בציצית', אך לא אם העקירה היא ב'קום עשה'. סדין הוא בגד של פשתן, ומן התורה מצוה להטיל בו חוטי תכלת העשויים מצמר, למרות שיש בכך כלאים; אולם חכמים פטרו את בגד הפשתן מחיוב ציצית, משום שיש חשש שאנשים ימשיכו ללבוש את בגד הפשתן עם חוטי התכלת גם בלילה, שאז אין מצוות ציצית, וממילא חוזר איסור כלאים. וכותבים התוספות במקום:
ואם תאמר, סדין בציצית היכי הוי שב ואל תעשה? דכי מכסה בטלית דבת חיובא היא ואין בו ציצית הרי עובר בידים! ויש לומר דבשעת עיטוף אכתי לא מיחייב עד אחר שנתעטף, דכסותך משמע שאתה מכוסה בה כבר... ולאחר שנתעטף דמתחייב שב ואל תעשה הוא.

התוספות שואלים מדוע ביטול מצות ציצית בסדין נחשב ביטול בשב ואל תעשה, הרי לבישת הבגד היא פעולה בקום ועשה! והם משיבים שמצות הציצית חלה רק לאחר לבישת הבגד. אולם הם מוסיפים לשאול:
ואם תאמר בפרק מי שמתו (ברכות כ ע"א) משמע כשהוא לבוש כלאים ואין פושטן לא חשיב שב ואל תעשה אלא עמוד ועשה! ואומר ר"י דשאני כלאים דעיקר האיסור בשעת לבישה שלבש באיסור, אבל כאן לא מתחייב עד אחר שנתעטף כדפרישית.

בגמרא במסכת ברכות למדנו שלצורך כבוד הבריות מותר לעבור על איסור בשב ואל תעשה, אך לא בקום עשה, ולכן אדם שהולך בשוק ומגלה שבבגדו יש כלאים חייב להוריד את הבגד, למרות שהוא נמצא ברשות הרבים ויתבזה בכך, שהרי איסור כלאים הוא איסור בקום עשה. ומה ההבדל בין איסור כלאים לבין מצות ציצית? מבארים התוספות שאמנם מצות ציצית חלה רק לאחר הלבישה, אולם איסור כלאים הוא בעצם הלבישה. בדין כלאים יש איסור ללבוש בגד של כלאים, אבל בציצית המצוה היא להיות לבוש בציצית 2 .

קושיית השאגת אריה על דברי התוספות

השאגת אריה 3 שואל על דברי התוספות שתי שאלות, ובשיעור זה נעסוק בשאלתו השניה 4 .
לכאורה יש לשאול מדוע אדם שמוצא כלאים בבגדו פושטן אפילו בשוק, הרי אדם זה כבר לבוש בבגד, וכעת הוא עובר על איסור כלאים רק בשב ואל תעשה! ועל כרחנו יש לומר שכיון שעתה הוא לבוש מכוח מעשה הלבישה, הרי זה נחשב שמעשה הלבישה ממשיך כל זמן הלבישה, ולכן מוגדר הדבר כ'קום עשה'. ולמעשה משנה מפורשת היא במסכת מכות 5 , שאם התרו באדם שלבוש כלאים כמה פעמים לא ללבוש כלאים, הריהו לוקה על כל התראה והתראה (אם חלף זמן שבו הוא היה יכול לפשוט וללבוש), וזאת למרות שהוא כלל לא פשט את הבגד! ומעתה אף לגבי ציצית נאמר שהמציאות שהוא לבוש בבגד נחשבת 'קום עשה' כי היא באה מכוח מעשה, וכיון שזו עבירה ב'קום עשה' כיצד יכולים חכמים לעוקרה?

מוסיף השאגת אריה שלכאורה היה מקום לחלק בין איסור כלאים למצות ציצית, שכן באיסור כלאים מעשה הלבישה הראשון היה אסור ולכן ניתן לומר שכל המשך הלבישה מתייחסת אליו, אולם בציצית עצם הלבישה היתה בהיתר, ואם כן יתכן שאין היא יכולה להצטרף להמשך הלבישה; אך השאגת אריה מביא כמה ראיות לכך שגם כאשר המעשה הראשון היה בהיתר אנו אומרים שהוא מצטרף למציאות שאחר כך, ומגדיר אותה כעבירה על ידי עשייה. הגמרא 6 אומרת שאם נזיר נכנס לאוהל המת כשהוא בתוך תיבה, כך שמחיצות התיבה מפסיקות בינו לאוהל המת והוא לא נטמא, ואחר כך בא מישהו והסיר את המעזיבה כך שהוא נטמא, אם הוא ימשיך לשהות במקום הוא ילקה. במקרה זה הכניסה הראשונית היתה בהיתר, ואף על פי כן אומרת הגמרא שהוא ילקה אם ישאר במקום! בדומה לכך למדנו 7 שאם אדם נכנס למקדש ונטמא בהיותו שם הריהו חייב לצאת מיד (שהרי אסור להיות במקדש בטומאה), ואם נשתהה ולא יצא הריהו לוקה, ואף במקרה זה הכניסה הראשונית היתה בהיתר. מעתה חוזרת השאלה ביחס לכלאים בציצית, למרות שהמצוה מתחילה רק לאחר הלבישה, והלבישה עצמה היתה בהיתר - מכל מקום כל עוד האדם ממשיך להיות לבוש בבגד הריהו עובר על איסור כלאים בקום עשה, כי מעשה הלבישה הראשון מתייחס גם להמשך.

הסבר ראשון לשיטת התוספות

כיצד ניישב את דברי התוספות במסכת יבמות? מדברי התוספות במסכת שבועות 8 מבואר שכל הנחת היסוד עליה ייסד השאגת אריה את קושייתו, שמעשה הלבישה הראשון מתייחס גם להמשך, אינה מוסכמת. התוספות שם כותבים שני הסברים לדין אדם שהיה לבוש כלאים והתרו בו שהוא לוקה על כל שהיה ושהיה. ההסבר השני הוא כדברי השאגת אריה, אולם בהסבר הראשון כותבים התוספות שאכן דין זה הוא רק לפי השיטה שלוקים גם על לאו שאין בו מעשה. מעתה ניתן לומר שגם התוספות ביבמות הבינו כך, ולא קשה על דבריהם.

אמנם, על עצם ההסבר הראשון של התוספות במסכת שבועות יש להקשות מדברי הגמרא במסכת ברכות, מדוע המוצא כלאים בשוק חייב לפשוט אותן, הרי כבוד הבריות דוחה איסור שהוא ב'שב ואל תעשה'? ויש לעיין בדבר. מכל מקום, כדי ליישב את דברי התוספות במסכת יבמות אין צורך לומר לגמרי כהסבר הראשון של התוספות במסכת שבועות, אלא אפשר להישאר עם החלוקה בין מצב שבו המעשה הראשון היה בהיתר לבין מצב שבו המעשה הראשון היה באיסור. כאשר אדם מוצא כלאים בבגדו - המעשה הראשון היה באיסור (למרות שהוא לא ידע זאת), ולכן עליו לפשוט את הכלאים למרות שהדבר פוגע בכבוד הבריות, אולם אצל מי שהיה במקדש ונטמא המעשה עצמו היה בהיתר, ולכן מצב זה נחשב שב ואל תעשה. כך גם בציצית, הלבישה עצמה היא בהיתר ולכן גם מציאות היותו לבוש אחר כך נחשבת 'שב ואל תעשה', וזו כנראה סברת התוספות שלנו, שביטול מצות ציצית נחשבת שב ואל תעשה.

נציין שהרמ"א פסק על פי תרומת הדשן שאם כהן ישן בבית כשהוא ערום, ואמרו לו שיש בבית מת, אסור לו להשתהות בלבישה ועליו לצאת מיד. והקשה החוות יאיר 9 , הרי מצב זה מוגדר כ'שב ואל תעשה' כפי שמוכח מהתוספות ביבמות! ובדברי החוות יאיר מפורש החילוק בין אם המעשה הראשון היה באיסור לבין אם המעשה הראשון היה בהיתר, כמו לגבי הכהן שישן ערום, שכאשר נכנס לבית עדיין לא היה שם מת.

הסבר האמרי בינה בשיטת התוספות

ה'אמרי בינה' מתרץ באופן נוסף את קושיית השאגת אריה: הגדרת איסור טומאה במקדש היא איסור להיכנס בטומאה, וזאת משום שבדרך כלל עצם הכניסה מהווה איסור. כיון שכך, גם אם במקרה מסוים מעשה הכניסה היה בהיתר, אפשר לצרף אותו לשהייה שאחר כך. לעומת זאת, בציצית הלבישה לא יכולה אף פעם להיות באיסור, ולכן אי אפשר לעולם לחבר את המעשה למציאות הלבישה שאחר כך, והרי זה 'שב ואל תעשה'.

שיטת השאגת אריה

השאגת אריה עצמו נשאר בקושיותיו על התוספות, ולכן הוא משיב באופן אחר על שאלתם כיצד יכולים חכמים לתקן שלא להטיל ציצית בבגד פשתן. לדבריו, אין שום איסור להיות לבוש בבגד בלי ציצית, אלא לאחר שאדם לבוש בבגד של ארבע כנפות - מתחדשת עליו מצוה לקשור בבגד את הציציות. אם הוא לא שם ציצית הוא מבטל את המצוה, ועל כן הביטול יכול להיות רק ב'שב ואל תעשה'. והוא מדמה זאת לדברי הרמב"ם בתחילת הלכות חגיגה:
שלש מצות עשה נצטוו ישראל בכל רגל משלש רגלים ואלו הן: הראייה שנאמר יראה כל זכורך, והחגיגה שנאמר תחוג לה' אלהיך, והשמחה שנאמר ושמחת בחגך, הראייה האמורה בתורה היא שנראה פניו בעזרה ביום טוב הראשון של חג ויביא עמו קרבן עולה בין מן העוף בין מן הבהמה, ומי שבא לעזרה ביום ראשון ולא הביא עולה לא דיו שלא עשה מצות עשה אלא עובר על לא תעשה שנאמר לא יראו פני ריקם, ואינו לוקה על לאו זה שהרי לא עשה מעשה.

הרמב"ם כותב שאם אדם נכנס לעזרה ביום טוב בלי להביא קרבן הוא אינו לוקה, משום שלא עשה מעשה. ויש לשאול, הרי הוא נכנס למקדש, ועבר בכך על הלאו 'לא יראו פני ריקם'! אלא גם כאן יש לומר שהמצוה מתחילה רק לאחר שנכנס, ואם הוא לא הביא קרבן הריהו מבטל מצוה בשב ואל תעשה. למרות שמעשה גרם ללאו - הלאו עצמו אינו על ידי מעשה, וכך גם הלובש בגד עם ארבע כנפות צריך לשים ציצית, ואם לא שם הוא ביטל את המצוה. זאת בניגוד לאיסור כניסה למקדש בטומאה, שזהו איסור לאו ולא מצות עשה 10 .

השאגת אריה מביא ראיה שהמצוה בציצית היא הטלת הציצית, וזאת מכך שמותר לאדם ללכת עם בגד בלי תכלת, למרות שהוא מבטל בכך מצות תכלת! אלא ודאי שאין איסור ללכת עם בגד בלי תכלת, אלא רק מצות עשה להטיל תכלת, ואם אין לו תכלת - הוא אינו מצווה.

דברי המרדכי - כשיטת השאגת אריה

השאגת אריה מוכיח את שיטתו מדבריו המפורשים של המרדכי 11 . המרדכי דן באדם שלבש בגד עם ציצית בשבת ובאמצע השבת חוט הציצית נחתך, ומביא שלדעת ר' שלמה מדורייש אסור לו ללבשו שהרי בכך הוא עובר על מצות עשה, ואילו לדעת ר"י "מצות עשה של ציצית אינו אלא להטיל ציצית כשילבשנו". הכתוב לא אמר שאסור ללבוש בגד עם ארבע כנפות בלי ציצית, אלא יש בו מצות עשה להטיל בבגד ציצית, וכיון שבשבת אין האדם יכול להטיל ציצית - הוא אינו עובר, שהרי התורה אינה מצוה להטיל בשבת ציצית. כך גם במצוות מזוזה ומעקה, אין שום איסור להיכנס לבית בלי מזוזה או בלי מעקה, אלא יש רק מצוה לעשות אותם.

המגן אברהם מוסיף עוד, שאפילו בחול מותר לאדם ללכת עם בגד בלי ציצית אם אין לו חוטי ציצית. דברים אלו של המגן אברהם מהווים חידוש גדול, שכן בפשטות היינו מגדירים אדם כזה כאנוס, ולא שהמצוה כלל לא חלה עליו. דומה הדבר לדין שאומרת המשנה בתחילת מסכת ביצה, שאם אין לאדם עפר שיכול לכסות בו את הדם של השחיטה - לא ישחוט. נמצא שאסור לאדם להכניס את עצמו למצב שבו הוא לא יוכל לקיים מצוה מחמת אונס, ומדוע לא נאמר כן אף במצוות ציצית? אמנם, היה מקום לחלק ולומר שבמצוות כיסוי הדם העיקר הוא שהדם יהיה מכוסה, אבל במצוות ציצית העיקר אינו שלא יהיה בגד בלי ציצית, אלא העיקר שהאדם ישים ציצית, ולכן אם אין לו - לא תהיה כל תועלת בכך שהוא לא ילבש את הבגד. אולם, קשה לדרוש מדעתנו את טעמי המצוות! מדברי המרדכי והמגן אברהם נראה שמצות ציצית אינה מצוה 'חיובית' אלא מצוה 'קיומית': אם יש לאדם חוטים הוא מחוייב במצוה, אך אם לא - הוא אינו מבטל את המצוה.

לשונו של הרמב"ם 12 היא: "היאך חיוב מצות הציצית? כל אדם שחייב לעשות מצוה זו אם יתכסה בכסות הראוי לציצית יטיל לה ציצית ואחר כך יתכסה בה, ואם נתכסה בה בלא ציצית הרי ביטל מצות עשה". מלשון זו נראה יותר כדעת התוספות, שעל האדם להיות לבוש בבגד עם ציצית. לפי המרדכי היה מתאים יותר לנסח 'כשאדם לובש כסות הראוי לציצית יטיל לו ציצית'. אמנם, אין מכאן ראיה גמורה.

נמצא לסיכום שנחלקו הראשונים במהות מצות ציצית: לדעת התוספות המצוה היא שכאשר האדם לבוש בבגד יהיו בבגד ציציות, ואילו לדעת המרדכי והשאגת אריה - המצוה היא לשים ציצית. הנפקא מינה ביניהם היא בשבת, לדעת המרדכי אין איסור ללכת בשבת עם בגד של ארבע כנפות (לפחות מדאורייתא), אולם לפי התוספות הדבר אסור, שהריהו מבטל את המצוה. אמנם בשב ואל תעשה, אבל סוף סוף יש כאן ביטול.

שתי שאלות לבירור בשיטת המרדכי

ויש לעיין בשיטת המרדכי והשאגת אריה ביחס לשני עניינים:
א. יש לעיין מדוע מברכים בשבת על מצוות הציצית, הרי בשבת אין מצוה לשים ציצית? אם הגדרת המצוה היא כדעת התוספות, שבבגד יהיה ציצית - מובן מדוע מצוה זו שייכת גם בשבת, אבל אם הגדרת המצוה היא לשים ציצית - מדוע בשבת מברכים? 13
ב. אם אדם יטיל ציצית בזמן שהוא אינו מחוייב, כגון בלילה, האם נאמר שהוא אינו יוצא ידי חובה? נחדד את השאלה דרך השוואה למצוות פריה ורביה, שהגדרתה היא להיות במצב שבו יש לאדם ילדים. משום כך אומרת הגמרא שאם אדם התגייר ויש לו ילדים מזמן היותו גוי הוא יצא ידי חובת פריה ורביה, שכן גוים מיוחסים אחרי גוים, וכיון שגדר המצוה הוא התוצאה שלה - אז למרות שהאדם קיים את המצוה בזמן של פטור, ואפילו בלי כוונה, ואפילו עם כוונה הפכית, סוף סוף המצוה התקיימה 14 . מאידך, אם היו לאדם ילדים והם נפטרו - המצוה חוזרת. מעתה, אם הגדרת מצוות ציצית היא כשיטת התוספות, שהאדם יהיה לבוש עם ציצית והעשייה היא תנאי במצוה, אז מובן שגם אם האדם הטיל את הציצית בלילה יצא ידי חובה; אולם אם המצוה היא עצם עשיית הציצית, כדעת המרדכי והשאגת אריה, אז יש מקום לומר שאם יעשה את הציצית באופן שלא מתקיימת המצוה - יתכן שלפי השאגת אריה הוא לא יוכל ללבשה.

פסיקת השולחן ערוך והרמ"א

להלכה פסק השולחן ערוך 15 : "אם נודע לו בשבת כשהוא בכרמלית, שהטלית שעליו פסול, לא יסירנו מעליו עד שיגיע לביתו, דגדול כבוד הבריות". במקרה בו עוסק השולחן ערוך יש שני איסורים - לבישת בגד בלי ציצית, ואיסור טלטול בכרמלית של החוטים הפסולים (שכבר אינם חלק מהבגד). כבוד הבריות דוחה איסור דרבנן, ולכן האדם אינו צריך לפשוט את הבגד עד שיגיע לביתו, אבל בביתו מבואר בשולחן ערוך שהוא צריך לפשוט את הבגד, וזאת שלא כדעת המרדכי, לפיו אין כל איסור ללכת בשבת עם בגד בלי ציצית. יתכן שהשולחן ערוך כלל אינו סובר כמרדכי, ויתכן שמדאורייתא הוא מסכים לדעת המרדכי, ורק מדרבנן הוא חִיֵּב לפשוט את הבגד.

הרמ"א כתב: "והוא הדין אם נפסק אחד מן הציציות ומתבייש לישב בלא טלית, דיוכל ללובשו בלא ברכה, מכח כבוד הבריות. ודוקא בשבת, דאסור לעשות ציציות, אבל בחול כהאי גוונא, אסור". הרמ"א מסתמך על דעת המרדכי אך לא בכל מקרה אלא רק בצירוף שיקול נוסף - כבוד הבריות. לכן אם אדם נמצא בבית הכנסת, וטליתו נפסלה, מותר לו להישאר עם הטלית מכח כבוד הבריות, ודוקא בשבת שבה אסור לעשות ציצית.


^ 1 צ ע"ב.
^ 2 אמנם התוספות שאלו על דבריהם מדוע מברכים 'להתעטף בציצית' בעוד שהמצוה אינה עצם הלבישה, ולא השיבו על כך, אך מכל מקום השאלה לא החזירה אותם מעמדתם העקרונית.
^ 3 סימן לב.
^ 4 השאלה הראשונה היא על פי הגמרא, שלמדה את דין 'עשה דוחה לא תעשה' מדין כלאים בציצית, ומצד שני אומרת הגמרא שדין 'עשה דוחה לא תעשה' נאמר רק כאשר האדם מקיים את העשה באותו הזמן שבו הוא עובר על הלאו. ולפי דברי התוספות קשה, הרי בדין כלאים בציצית עצמו האדם עובר על איסור כלאים בעצם הלבישה, ואילו מצות הציצית חלה רק אחר כך, ואם כן - כיצד מצות הציצית דוחה איסור כלאים?
^ 5 פרק ג, משנה ח. בגמרא בדף כא ע"א.
^ 6 נזיר יז ע"ב.
^ 7 שבועות טז ע"ב - יז ע"א.
^ 8 יז ע"א, ד"ה 'או אין צריך'.
^ 9 שו"ת חוות יאיר, סימן צה.
^ 10 המהר"י קורקוס בפירושו לדברי הרמב"ם הללו בהלכות חגיגה מבאר באופן אחר את ההבדל בין אדם שנכנס למקדש ונטמא, שהריהו לוקה, לבין מי שנכנס לעזרה בלי להביא קרבן שאינו לוקה: כאשר אדם נכנס בלי להביא קרבן הוא עדיין לא עשה שום איסור, שהרי הוא יכול לשלוח את הקרבן אחר כך, ויש אומרים שהוא יכול לשלוח את הקרבן אפילו לאחר שיצא. יתר על כן, יש מצוה להיראות לפני ה', אלא שמצוה זו מותנית בהבאת קרבן, ואם הוא לא הביא קרבן מתברר למפרע שלא קיים את המצוה. נמצא שההשתהות מלהביא את הקרבן היא עצמה האיסור, ואין זה דומה למי שנטמא במקדש, שחייב לצאת מיד. מדוע המהר"י קורקוס לא אמר באופן פשוט יותר, שהמצוה היא להביא קרבן לאחר הכניסה, והכניסה כלל אינה בגדר המצוה? אולי אפשר לומר שזו כוונתו, אולם בפשטות דבריו אינם כסברת השאגת אריה.
^ 11 בהלכות ציצית, המובאים בש"ס אחרי מסכת מנחות.
^ 12 הלכות ציצית פרק ג, הלכה י.
^ 13 ושוב ראיתי ששאל כן ר' מרדכי בנט, בביאורו על המרדכי.
^ 14 עיין על כך בהרחבה ב'מנחת חינוך', מצוה א'.
^ 15 אורח חיים סימן יג, סעיף ג.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il