בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • מסעי
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

חלווה בת פרחה

המסע לארץ המובטחת

למי מותר להשבע? * ענינה של הנקמה * עבר הירדן חלק מהארץ * כח הדיבור פועל * ישיבה – המדבר של ימינו * ההתעלות במדבר * הניסיונות חוזרים.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

כ"ח תמוז תשס"ז
10 דק' קריאה 45 דק' צפיה
למי מותר להישבע?
פרשת מטות מתחילה בדיני נדרים, והפרתם. התורה מלמדת אותנו שכאשר אדם נודר נדר חלה חלות על החפץ. הגמרא בנדרים אומרת שזו חלות של קדושה ויש בה איסור מעילה. זאת אומרת שאדם יכול להחיל קדושה בפיו. זה כוחו של הדיבור. כאשר אדם מדבר ישנה חלות. הגמרא מביאה כמה פעמים את הפסוק: "כִּשְׁגָגָה שֶׁיֹּצָא מִלִּפְנֵי הַשַּׁלִּיט" (קהלת י, ה) על אדם שאמר לחברו יקרה לך כך וכך והדבר נתקיים (כתובות כג., סב. ועוד). כאשר אדם מדבר לא טוב הדבר פועל במובן מסוים, לכן אסור לאדם לדבר דברים רעים לא על עצמו ולא על אחרים, אפילו מתוך צער. משה רבנו אומר: "וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי" (במדבר יא, טו), ומיד אחר כך אלדד ומידד מתנבאים במחנה: "משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ ישראל". הדיבור פועל.
וכמו שהדיבור פועל לשלילה על אחת כמה וכמה שהוא פועל לחיוב, כאשר אדם אומר דברים טובים על עצמו או על אחרים - הדיבור פועל. לכן מאוד צריך להיזהר בשבועה ונדרים שלא לעבור על דיבורו -"כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" (במדבר ל, ג).
אומר המדרש:
אמר להם הקב"ה לישראל: לא תהיו סבורים שמותר לכם לישבע בשמי, אפילו באמת אין אתם רשאין לישבע בשמי, אלא אם יהיה בך כל מדות אלו: "אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ" (דברים י, כ), שתהא כשלשה אלו שנקראו יראי אלהים: אברהם איוב ויוסף. אברהם, דכתיב: "כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה" (בראשית כב, יב), ובאיוב כתיב: "תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע" (איוב א, א), וביוסף כתיב: "אֶת הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא" (בראשית מב, יח), הוי "אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד" - אם אתה מפנה עצמך לתורה, ולעשות מצוות, ואין לך עבודה אחרת, לכך נאמר ואותו תעבוד. "ובו תדבק". וכי יכול אדם לידבק בשכינה, והלא כבר נאמר: "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא" (דברים ד כד)? אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם שקורא ושונה, והעושה לו פרקמטיא, והמהנהו מנכסיו, עליו נאמר: ובו תדבק, אם יש בך כל הללו אתה יכול להשבע, ואם לאו אין אתה רשאי להשבע. (תנחומא מטות, א)
יראה זה סור מרע, היראה גורמת לאדם שלא יעשה עברות. "ואותו" תעבוד זה קום עשה, לעשות טוב. ובו תדבק זה בלב, אהבה ודבקות. ורק לאחר שיש אהבה ויראה ניתן להישבע בשם ה', ואז לשבועה יש ערך חיובי.

עניינה של הנקמה
בהמשך הפרשה ישנה מצווה לנקום: "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים" (במדבר לא, יח), לכאורה נקמה זה לא דבר טוב. ישנו איסור: "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר" (ויקרא יט, יח). יש פעמים שיש מצווה לנקום, כאשר מצוות ה' לנקום בעושי רע. לפעמים הנקמה עניינה להעניש את אלו שפגעו, לא בשביל להרתיע ולגרום שאחר כך לא יפגעו עוד, אלא מעצם הדין מגיע למי שהרע לנקום בו, שכל זמן שהוא קיים - הרוע שהוא עשה קיים בעולם. כאשר מסלקים עושי רע מסלקים את הרוע מן העולם. יש מקום להאבק ברע ולפעמים לנקום, אבל כמובן יש לפעול רק על פי הדרכת התורה.

עבר הירדן חלק מהארץ
בפרשתנו נוסף לנו שטח גדול בארץ ישראל. לפני כן התורה מכוונת אותנו שכל שנים עשר השבטים יעברו את הירדן וכולם ירשו בעבר הירדן המערבי ועבר הירדן המזרחי לא יהיה חלק מארץ ישראל. באים בני גד ובני ראובן ומבקשים לגור בעבר הירדן, ונוסף חלק זה לארץ ישראל. זו לא תוספת של שלטון בלא קדושה, יש בשטח זה קדושת ארץ ישראל. שטח זה הוא בלתי נפרד מארץ ישראל. הרב אברמסקי אמר לפני שבעים שנה כאשר היו דיבורים על חלוקת הארץ, שעבר הירדן הוא ודאי חלק מארץ ישראל. והביא כמה ראיות: ה' אומר למשה רבנו שעומד בעבר הירדן לעלות ולראות את הארץ לפני מותו, והוא אומר לו: "שָׂא עֵינֶיךָ... וּמִזְרָחָה" (דברים ג, כז) ולא רק "יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה" (שם) זאת אומרת שגם מזרח זו ארץ ישראל. וכן מהמצווה הכתובה בפרשת מסעי להקים ערי מקלט, שלוש בעבר ירדן המערבי ושלוש בצד המזרחי וערי המקלט בוודאי שייכים לארץ ישראל. ויש מזה נפקא מינה לדינא, היובל נוהג רק כאשר כל יושביה עליה בנחלתם. וכאשר גלו ראובן וגד מעבר הירדן, והם גלו ראשונים, נתבטלה מצוות היובל כי אין כל יושביה עליה, ולא כלם על אדמתם.
כיום יש מאנשי הימין שאומרים שעבר הירדן המערבי שייך לעם ישראל והמדינה הפלשתינית היא ממזרח לירדן, אך באמת המדינה הפלשתינית היא ממזרח לעבר הירדן המזרחי שהוא שלנו, אולי בעירק או סעודיה. יש מי שאומר שגם חלק מעירק הוא חלק מארץ ישראל. הרב שטיינר עשה ברור ועבר הירדן הוא חבל גדול מאוד וחלק מסעודיה בכללו, יש מקום להחמיר כדבריו.

ישיבה – המדבר של ימינו
פרשת מסעי. הפרשה האחרונה בספר במדבר. "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל... וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה'" (במדבר לג, א-ב). אמרתי בסעודה שלישית שקיימנו לכבוד האברכים שיוצאים לעבוד וללמד, שהתקופה שתלמיד נמצא בישיבה היא כמו תקופת המדבר. חז"ל אמרו שלא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן בלבד, ניתן להסביר כפשוטו, במדבר לא היה צורך לעבוד, היה יורד המן ו"שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה" (דברים ח, ד), אין צורך בשום דבר, הכל ניתן מריבונו של עולם ואדם יכול ללמוד בשקט. ישראל יושבים במדבר ארבעים שנה ועוסקים בתורה ומתעלים במדרגות רוחניות, רואים כל הזמן את עמוד הענן והאש ושומעים שיעורים ממשה רבנו והזקנים - ועולים במעלות התורה.
יש פירוש יותר רוחני. המן היה אוכל מזוכך, אוכל מהשמים. עם ישראל היו צריכים לצפות כל יום לרדת המן כיוון שזה לא אוכל טבעי, ואז הלב מזדכך. עם ישראל במדבר ראו כל הזמן את נוכחות ה' - "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד" (תהלים טז, ח). ולא ניתנה תורה אלא לאוכלי אוכל מזוכך המזכך את הגוף.
יש ללמוד מזה שכאשר אדם אוכל הוא צריך לדעת שהמאכל הוא של ריבונו של עולם, ולכוון בזה ואז הוא כאילו מאוכלי המן. יש כאלו שאומרים כל יום פרשת המן כדי לזכור שכל המזון שיש לנו הוא מריבונו של עולם.
ה"חסד לאברהם" שואל, מדוע לא ירד המן בארץ ישראל, הרי המדבר הוא מקום עם הרבה קלקולים, גשמיים - נחשים וחיות רעות ושאר סכנות - ורוחניים, ושם ירד מן, בארץ ישראל שהוא מקום קדוש ודאי היה צריך לרדת מן. והוא משיב שבארץ ישראל אין צורך במן, במדבר שהוא מקום מקולקל וישראל צריכים לעלות במעלות רוחניות ולספוג קדושה לא הייתה ברירה אלא להוריד מן מהשמים, אבל בארץ ישראל שפרותיה קדושים אפשר לאכול אותם ולהתברך בהם ואין צורך במן.
מעין דברים הללו אומר הב"ח על הטור (אורח חיים רח) על פי פרשתנו. הוא מסביר, מדוע בברכת מעין שלוש אנו אומרים 'נאכל מפריה ונשבע מטובה' ועונה:
הלא קדושת הארץ הנשפעת בה מקדושת הארץ העליונה היא נשפעת גם בפירותיה שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ, כי על כן הזהיר ואמר בסוף פרשת מסעי "וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי ה' שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר לה, ל). (כלומר בסוף פרשתנו מדובר על הרוצח בשגגה שגולה לערי מקלט ובסיום פרשה זו התורה מסיימת ולא תטמא את הארץ... אשר אני שוכן בתוכה- הקב"ה שוכן בתוך הארץ ובתוך בתוך בני ישראל). ואמר אם תטמאו את הארץ נמשכת הטומאה גם בפירותיה היונקים ממנה, וכבר נסתלקה השכינה מקרב הארץ אשר אני שוכן בתוכה ממש, בגוף הארץ נסתלקה מפני הטומאה שטימאתם אותה. ונמשך מזה, כי גם כן אנכי מסלק שכינתי מתוך בני ישראל. כי עד עתה היכל ה' המה היו בני ישראל לפי שהשכינה היתה שורה בקרבם ממש, ועתה באכלם פירות היונקים מטומאת הארץ נסתלקה השכינה. כי כשהטומאה נכנסת עם אכילת פירות בתוך בני ישראל יוצאת כנגדה הקדושה מקרב ישראל. ועל כן ניחא שאנו מכניסין בברכה זו ונאכל מפריה ונשבע מטובה כי באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה ונשבע מטובתה.
אם הארץ נטמאת - הפירות נטמאים, ולכן ישראל שאוכלים פירות אלו גם כן נטמאים ואז מסתלקת השכינה מישראל. אדם האוכל מפירות הארץ הוא מתקדש בתנאי שהארץ אינה טמאה.
תקופת המדבר זו תקופה של ארבעים שנה בהם עם ישראל עוסק בתורה. עם ישראל עוברים משלב לשלב, "מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם... וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם" (שם לג ב). גם מי שנכנס לישיבה עובר הרבה שלבים, בתחילה האדם בא לישיבה לראות מה זה, לספוג קצת קדושה, אך לא בא כדי להשתנות להיות אדם אחר. הוא חושב שבשנה אחת הוא יוכל להספיק הרבה. ולאחר שנה עושים חשבון ורואים שאי אפשר להספיק ללמוד את כל התורה בשנה אחת ולכן יש להוסיף עוד זמן. ומתחילים להבין שאני צריך לכפוף את עצמי לגמרי לתורה, לשמוע כל מה שהתורה אומרת. כך גם ישראל במדבר. עמדו בהר סיני קיבלו שיעור ראשון ואחר כך ברחו מהר סיני, קשה להיות כל הזמן קשורים לקודש, לספוג משהו זה אפשרי אבל לא להתבטל כלפיו, הרי היו לנו תכנונים אחרים. ואז יש שיעור גם בזה – קברות התאוה, ואדם מחליט לקבל עליו שלב נוסף בלימוד, והוא מבטל עצמו כלפי התורה וכלפי רבותיו מלמדי התורה. וכך אדם מתקדם משלב לשלב, עוד מסע ועוד לימוד. ויש גם משברים וספקות האם להמשיך, ומה להקדים ישיבה או צבא או חתונה. ולומדים ומתעלים, עד שאדם בונה את מעמדו הרוחני ומקבל אישיות של תורה.
כך ישראל עוברים במדבר ממסע למסע. הסברנו כמה פעמים שכל הנסיונות שעם ישראל עובר אלו נסיונות שלמדו אותו וקדמו אותו. זה דור דעה שמשבחים אותו: "לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (ירמיהו ב, ב). זה דור שרואה לפניו את השכינה וחי באופן מוחשי חיים רוחניים, ואולי בגלל זה המרגלים לא רצו להיכנס לארץ ולרדת בדרגה להיות עובדי אדמה ולהתעסק בעניינים גשמיים. במדבר הם היו אוכלי מן והכול מוכן מן השמים וניתן לעבוד את ה' באופן יותר נפלא. ההתמודדויות של המדבר היו התמודדויות בונות, הנפילות היו לצורך עליות וישראל למדו מכל דבר לקח, לפעמים על ידי ייסורים כואבים. ומתקדמים, ואז שואלים, האם יש לשמוע לרב בכל דבר, ואי אפשר להחליט בעצמנו החלטות, הרי "כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ" (במדבר טז, ג) אז למה יש לכפוף עצמנו לרבנים. את ספקות המדבר אנשים חיים כל הזמן, ולומדים מהם... ישראל מתקדמים משלב לשלב עד שמגיעים להיות ראויים להיכנס לארץ ועומדים על "עַרְבוֹת מוֹאָב מֵעֵבֶר לְיַרְדֵּן יְרֵחוֹ" (במדבר כב, א). ובתוך השיא הזה עוברים עוד נסיונות, בנות מואב בשיטים, נסיונות מחנכים את האדם לנצח קשיים, לפעמים הלימוד כואב אך מלמד.

ההתעלות במדבר
הפרשה פותחת בפסוקים: "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן: וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם". (במדבר לג, א-ב). מסביר בעל ה"תולדות יעקב יוסף" (פרשת מסעי):
נודע מה שכתוב בזוהר לך לך (פ ע"א) "וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה" (בראשית יב, ט) דסליק דרגא בתר דרגא עד דסליק לדרגא דרום חולקא דאברהם.
כלומר בפסוק הלוך ונסוע הנגבה התורה לא באה לספר לנו את כיוון נסיעתו של אברהם, אלא לספר שאברהם עולה במדרגות רוחניות והדרום זה הימין מידת החסד שהיא מדתו של אברהם, והוא הולך ומתעלה במדה זו.
וזה שכתוב: "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל" שנסעו בנסיעה אחת ממדרגה תחתונה אל מדריגה עליונה, והיינו "אשר יצאו מארץ מצרים" מארציות חומר גשמי. העולם הזה נקרא ארץ מצרי"ם, שנתפשטו מהגשמיות והשוו למדרגות מלאכים רוחניים. וזה שכתוב: "לצבאותם".
צבאותם אלו מלאכים.
וכל זה על ידי אמצעות משה ואהרן שאחזו בידם להעלותן מהגשמי לרוחני. משה כאמור: "וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (שמות יד לא) וכנ"ל, ובאהרן - שאמרו במשנה דאבות (א, יב) "הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".
משה ואהרן מעלים את ישראל ומסיעים אותם ממדרגה למדרגה עד למדרגה של מלאכים. על משה ואהרן נאמר שהם כמלאכים. על אהרן נאמר: "כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת... כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא" (מלאכי ב, ז). ומשה כותב: "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה... עַל פִּי ה'" - משה רבנו לא רצה לכתוב על עצמו כפי שכתוב בפסוק הקודם בְּיַד "מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן"- שהוא המוביל ולכן כתב "על פי ה'".
מה שזכו כל כך שהגיעו לתכלית שלימות מוצאיהן ושרשיהן במעלות השלימות שלא בהדרגה קודם למסעיהן, רק בפעם אחת, זה היה על פי ה'.
כלומר, מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם - מוצאם הוא מקורם העליון של ישראל, ומשם הם עולים. ישראל ביציאתם ממצרים התעלו למדרגה עליונה בפעם אחת, עד כדי כך שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי. ולאחר מכן עולים עוד מדרגה במעמד הר סיני וכולם נעשים נביאים. ואחר כך כאשר ה' מדבר אל משה אף אחד לא שומע חוץ ממשה. בתחילה היתה עלייה עליונה של ישראל על ידי ריבונו של עולם שלא על ידי מעשיהם, באופן ניסי, ולאחר מכן ישראל חוזרים למדרגתם והם צריכים לעלות בעצמם. מוֹצָאֵיהֶם זו מעלתם העליונה ממנה התחילו את המסעות וזה היה על פי ה'. והפסוק ממשיך וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם אלא המסעות שהם נוסעים להגיע אל המדרגה העליונה המקורית שלהם, וכעת זה בעמל. כל ימי המדבר ישראל צריכים לעבוד ולעלות מעלה מעלה. וזה ענינו של המדבר, מתנסים ומתקדמים עד שמגיעים להיות ראויים למקום הגדול לארץ ישראל.

הניסיונות חוזרים
בפרשתנו כתוב שבחה של ארץ ישראל, ומצוות הורשת הארץ, ואזהרה שלא להשאיר זרים שלא יהיו "לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם" (במדבר לג, נה). כיום ברוך ה' אנו עוברים מחדש את כל המהלכים. עם ישראל חוזר לארץ ישראל אחרי גלות ארוכה, ומתנסה. כעת יש להתרומם למדרגה העליונה, אך יותר עליונה ממה שהייתה אי פעם. מפני חטאנו גלינו מארצנו והיינו במדרגה רוחנית אך לא כזו שאי אפשר לרדת ממנה. בבית המקדש הראשון הגענו לשיא בזמן דוד ושלמה שאז היה שיא הופעת האומה והקשר שלה עם ריבונו של עולם והשראת השכינה בבית המקדש. אך זה לא היה במדרגה מוחלטת שאי אפשר לרדת ממנה. ואז באה התדרדרות וחרב הבית בעקבות חטאינו, בשלוש עבירות חרב הבית. היינו בגלות שבעים שנה והקב"ה החזיר אותנו לארץ ישראל, אך לא חזרה שלמה.
במובן מסוים ימי התענית שאנו נוהגים הם על המאורעות שהיו בבית ראשון, כדוגמת עשרה בטבת וצום גדליה. ספר העיקרים מסביר שבחזרה שחזרנו בבית שני לא הייתה חזרה גמורה שהרי חלק גדול מעם ישראל נשאר בחוץ לארץ, אומנם בנו את הבית השני גדול מהבית הראשון אבל חמישה דברים חסרו בו. העיקר היה חסר, לא היה ארון, לא היו אורים ותומים וכפורת, לב בית המקדש לא היה. אמנם בית שני היה קיים יותר זמן אך הוא לא היה בשלמות של הבית הראשון. החורבן העיקרי היה בבית הראשון. בית שני היה הכנה וצבירת כח לגלות הארוכה במגמה שנעבור את הגלות ונגיע לבית השלישי שיהיה יותר מהבית הראשון ולא יחרב. הוא יהיה בית עולמים. המדרגה הרוחנית שאנו צריכים לעלות אליה היא המדרגה של השלמות העליונה שתהיה נצחית. וכעת הגיעה השעה ואנו הוכשרנו, עברנו גלות ארוכה ועמדנו בה, עם ישראל לא עזב את דרכו והמשיך כל הזמן בקשיים גדולים ומסירות נפש. וכל זה טבע בתוכנו דבקות עמוקה של האומה בריבונו של עולם. גם היום אנו זקוקים עדין למירוקים אך אלו מירוקים שבונים. אנו הולכים ומתעלים ועולים ומתקרבים לבית המקדש. חזרה למקור חיינו, עליה למדרגה של בית המקדש העתידי. אנו קרובים וזה מחייב אותנו.

הקושי של הסוף
תמיד כאשר מגיעים לסוף הדרך ישנה עייפות. היה מאמץ של דורות הייתה ציפייה ארוכה עד שכמעט נשברים, "אין בן דוד בא עד שיתייאשו מן הגאולה" (סנהדרין צז.) כלומר נמצאים כבר בתוך הגאולה ומתייאשים. פעם סיפרו לי שבקורס קצינים עושים מסעות ארוכים כדי לבדוק את יכולת ההישרדות של מחיילים בקשיים, וכאשר מתקרבים למחנה המפקד אומר אחורה פנה לעוד סיבוב, החייל חושב שעוד רגע מגיעים והוא אומר לעצמו אעשה עוד מאמץ קטן ונגמר ונוכל לנוח, ואז המפקד אומר עוד סיבוב אחד, ומי שעומד במשימה הזו הוא יכול להיות מפקד ולהוביל. כאשר מבחינה נפשית אין מוכנות להמשיך להתאמץ ואז נדרש ממנו עוד מאמץ נוסף - זה ניסיון גדול. כך הקב"ה מנסה את ישראל, הגענו לארץ והקב"ה אומר לנו יש עוד סיבוב. כבר הייתה מלחמת ששת הימים ואמרנו הנה הגאולה הגיעה, והקב"ה אומר יש עוד סיבוב. בנינו כבר את חבל עזה והנה נצטרך לבנות אותו מחדש. המבוכות גדולות אך הן לא מפילות אותנו אלא בונות. יש כאלו שנופלים אבל אנו מתקדמים כיוון שהאמונה מתעצמת כל פעם שבוחנים אותה ולא שואלים שאלות. אומרים הקב"ה הוא גבוה, "גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם" (ישעיהו נה, ט) ואם הוא עושה כך זה נכון. כל ניסיון יש לקבלו בשמחה. אנו לא יודעים מתי אבל אנו מרגישים את הגאולה, אורו של משיח מתנוצץ כבר בהתנוצצויות גדולות. אמונה זו וביטחון זה ותקוות אלו שאנשים ואנחנו מלאים בהם ומתוך כך נעסוק בתורה ותפילה ונתאחד עם כלל ישראל. אנו נעשים שותפים לקב"ה בגאולת ישראל.
נשארו לנו עוד כעשרה ימים של הזמן, אנו עייפים, הגענו עד המחנה ונשאר לנו עוד סיבוב, נעשה אותו טוב ונעצים את הכוחות ונגיע לסוף הזמן עם לימוד חזק. זה מבחן להוסיף עוד משקל להכריע את קירוב הגאולה. חזק ונתחזק וחודש זה יהפך לטובה ולברכה ומבין המצרים נצא למרחב-יה ונזכה במהרה לגאולה שלמה.




^ 1.. שנת תשס"ז.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il