בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • חגי תשרי
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

גילה בת רחל

מהלך חגי תשרי

השיעור עוסק בביאור עניינם של חגי תשרי, מה מאפיין כל אחד מהם ומה המהלך שיוצרים ביחד.

undefined

הרב חיים אביהוא שוורץ

מוצאי יוה"כ ה'תשנ"ו
5 דק' קריאה 57 דק' האזנה
"אמר רבי עקיבא: אשריכם ישראל! לפני מי אתם מיטהרים, מי מטהר אתכם? אביכם שבשמים. שנאמר: 'וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם, מכל טומאותיכם ומכל גילוליכם אטהר אתכם'. ואומר 'מקוה ישראל ה'', מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל" (יומא פרק ח, משנה ט).
במאמר הזה, שמסיים את מסכת יומא, בא רבי עקיבא לשבח את ישראל, הזוכים להגיע אל הטהרה בכל שנה לאחר יום הכיפורים. הוא עושה זאת משני צדדים: מצד אחד, "לפני מי אתם מיטהרים ", כלומר פועלים על עצמכם ללכת ולהיטהר יותר ויותר, מאלול וראש השנה, דרך עשרת ימי תשובה ועד ליום הכיפורים. ומצד שני, "מי מטהר אתכם " - מי מביא לטהרה עמוקה ופנימית, עד עמקי הנפש? "אביכם שבשמים". וכך בכל שנה ושנה.

הדברים הבאים מבוססים על שיעורו של הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, שנלמד בי"ג בתשרי תשל"ה.
בספרים מובא בשם האריז"ל, שכל חגי תשרי - ראש השנה, יום הכיפורים וסוכות - הם רצף אחד. זה נראה פשוט לכאורה לגבי ראש השנה, שהוא יום הדין, ויום הכיפורים, שהוא חתימת הדין. אך כיצד רואים רצף אחד לאורך כל החודש?
כדי להבין זאת יש להסתכל על הדברים מנקודת המבט האלוקית, על הסדר שבו נערכו החגים ומה כל אחד מהם פועל בנו, בתור יחידים ובתור כלל.

ראש השנה
נתחיל בראש השנה. עיקר מצוות היום היא תקיעת שופר. כבר הכריעו הגאונים והראשונים שעצם התקיעה בשופר היא הכשר מצווה בלבד, והחיוב הוא שמיעת הקול, וכך גם מברכים "לשמוע קול שופר". כלומר, עצם המצווה איננה בפעולה אקטיבית, בנשיפת האוויר, אלא בפאסיביות, בהקשבה, בשמיעה, מבלי לקום ולעשות מעשה. אין כמעט מצווה כזו, אפילו בקריאת שמע צריך לדבר ולשמוע. בניגוד לפסח, שם אוכלים מצה ומספרים ביציאת מצרים, פה יש מצוות עשה שלא עושים בה שום דבר אקטיבי, רק לעשות את עצמנו נפעלים, מקשיבים, שומעים. זה עצמו ממלא את כל עצמותינו ופועל עלינו, על נשמתנו, הרבה מעבר למה שניתן לחשוב ולדמיין.

יום הכיפורים
לאחר ראש השנה מגיעים עשרת ימי תשובה, ובסופם יום הכיפורים. המצווה העיקרית ביום הכיפורים היא "שבת שבתון הוא לכם ועיניתם את נפשותיכם" (ויקרא כג, לב). הרמב"ם מכתיר את הלכות יום הכיפורים בשם "הלכות שביתת העשור". ביום זה יש שביתה כללית ומוחלטת של כל הצדדים האנושיים שבנו: אכילה, שתיה ושאר פרישויות. אנו כביכול לא בני אדם. ביום הכיפורים יש העמקה של הפסיביות של שמיעת קול השופר שבראש השנה, ומצווים בעשה של שבתון מוחלט. זו עבודת היום, שלילת העשיה, שלילת השייכות למציאות העולם הזה. על ידי כך שמתעלים מעל למציאות הסבוכה של העולם הזה, יש לנו נקודת מבט אמיתית יותר, נטולת סיבוכים והטיות, ולכן יש מקום לערוך דווקא היום וידוי. "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו "- היום הזה נמצאים לפני ה', ומתוך כך באה הטהרה.

סוכות
מן הפסיביות של ראש השנה, דרך השלילה המוחלטת של כל עשיה אנושית שביום הכיפורים, מגיעים אל חג הסוכות. "בסכת תשבו שבעת ימים... למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כג, מב-מג). הגמרא דורשת את הפסוק "תשבו"- כעין תדורו, כלומר להפוך את הסוכה לבית למשך שבעת ימי החג, בכל המובנים. כתוב בפוסקים שאדם אוכל, ישן ומטייל בסוכה, כמו שעושה בביתו. אמנם לגבי אכילה , אדם אינו מחויב לאכול דווקא בסוכה, אם הוא אוכל סעודת עראי, כגון פירות. זאת אומרת, אדם יכול לא לאכול כלל בסוכה במשך כל ימי החג, פרט ליום הראשון, שלגביו לומדת הגמרא באופן מיוחד שיש לאכול כזית לחם בסוכה, כפי שבליל הסדר מחויבים בכזית מצה. לעומת זאת, בשינה לא ניתן לומר כך. הגמרא במסכת נדרים אומרת שמי שנודר שלא יישן שלושה ימים "מכין אותו ויישן לאלתר", משום שאין אפשרות לקיים נדר כזה ואם כן הוא כבר מחולל. זאת אומרת, אדם לא יכול לומר על עצמו שלא יישן במשך כל החג, שבעה ימים. יתירה מזאת, מי שכבר נרדם לא יכול לשלוט בעצמו אם לישון מעט או הרבה, כך שאין כזה מושג של "שינת עראי" שניתן יהיה לישון מחוץ לסוכה, כפי שיש לגבי אכילה. לכן במובן מסוים שינה חמורה מאכילה, כי החיוב שלה בסוכה מחויב המציאות ואף הכרחי הרבה יותר מחיוב אכילת סעודת קבע.

מדוע השינה היא המצווה העיקרית בסוכה?
לאחר שבראש השנה קיימנו מצוות עשה על ידי שמיעה פאסיבית, וביום הכיפורים עלִינו למצוות עשה של שביתה מכל עשייה אנושית שהיא, אנו מגיעים למדרגה גבוהה יותר בסוכות - ישנים, ובכך מקיימים מצוות עשה מדאורייתא! מקיימים מצווה ללא שום הכרה, במצב רדום. בתוך מצב זה של שינה, יש מצוות עשה. חידוש גדול. כיצד זה אפשרי? כל זה מראה לנו ומחנך אותנו להבין את כחם האלוקי של עם ישראל. עם ישראל פועל, עושה בכוחותיו האנושיים, אך מעבר לכך הוא נפעל בנפעלות אלוקית, ופועל מפעלים אלוקיים מעבר להכרה השכלית האנושית. מכאן יש להתרגל להבנה שעם ישראל הוא בעצמותו מציאות אלוקית, גילוי אלוקי, שמפעליו האלוקיים פועלים הרבה מעבר למה שניתן לעשות בתחומים האנושיים הידועים לנו.

לסיכום: אנו עולים מתוך ראש השנה אל מצוות "שבתון" שביום הכיפורים, ועד לשיא המתגלה בעיקר מצוות "תשבו כעין תדורו" - שינה בסוכה, ההתעלות עד למדרגה של קיום מצוות עשה כשהאדם משולל הכרה.

מהפרט אל הכלל
הדברים אמורים לגבי כל אחד ואחד מאיתנו באופן אישי, אך כל זה נובע מן הקשר אל המציאות הכללית. המשנה אומרת, ש בראש השנה "כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון" ונותנת לכך הגמרא שני פירושים: א. כבני אמרנא, כלומר שיוצאים בפתח אחד אחד. ב. כחיילות של בית דוד. יתכן שזהו מקור דברי הרמב"ם, שאף על פי שכל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון, כל יחיד בפני עצמו - אף על פי כן כולם נסקרים בסקירה אחת, וזהו דבר שלא ניתן להשיגו בשכל אנושי. מצד אחד, כבני אמרנא, ככבשים שנכנסים אחד אחד בפתח צר, ומצד שני, כחיילות בית דוד, הצבא של ישראל, שערכו נמדד כמערכת כוללת, בסקירה אחת, ולא כאוסף הפרטים שבו. לדוגמא, במצעד צבאי שנעשה לכבוד המלך, אין הוא סופר אותם אחד אחד, לראות כמה חיילים יש לו. עוצמת המצעד נובעת מהרושם הכללי שהוא יוצר. כך הוא לגבי ראש השנה, ביחס שבין יחיד לכלל.
ביום הכיפורים מסלקים לגמרי את המחיצות.
בסוכות מתקדמים עוד שלב - "ראויים כל ישראל להיות יושבים בסוכה אחת" (ירושלמי), כפי שביציאת מצרים, לדעת ר' אליעזר, הושיב הקב"ה את כל ישראל בסוכה אחת של ענני הכבוד. בחג הסוכות מתבטאת אחדותם הכללית של ישראל גם על ידי ארבעת המינים, איגוד כל המדרגות שבישראל לאגודה אחת, שאין לה קיום ללא אחת מהן. בכל סוכה וסוכה שלנו יש אור שמחה כזה, של כלל ישראל, בכל סוכה נמצא כלל ישראל, השכינה, כוח החיים האדיר הזה.

שמיני עצרת
מתוך המדרגה הזו של עבודת ה' בשינה, מתעלים אל המדרגה הרביעית, של שמיני עצרת, אשר אין בו כלל מצווה. אין צורך בכך ביום הזה, שהרי כל מציאותנו, כל הוויתנו, כולה אלוקית, "עצרת", "עשו לי סעודה קטנה", מבקש מאיתנו הקב"ה לגבי היום הזה. סיום התורה משתלב בכך, שהרי עצמות חיינו ככלל אינה אלא התורה, "חיי עולם נטע בתוכנו - זו תורה שבעל פה", זו עצמיות החיים שלנו, עצמותנו היותר פנימית ככלל, שמביאה את כל העבודה הגדולה של חודש תשרי לשיאו בגילוי הזה, של הופעתנו הכללית.

יהי רצון שנזכה כל אחד מאיתנו לחיות את חייו האישיים כביטוי גמור לשליחות הכללית של כל דורותיו של עם ישראל.
אשריכם ישראל, לפני מי אתם מיטהרים ומי מטהר אתכם!
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il