בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • ויחי
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' אברהם בן דוד

יסודות בפירוש הרמב"ן על התורה

א. מעשה אבות סימן לבנים – מעשי האבות מטביעים במציאות את דרכם של הבנים ב. בחרבי ובקשתי – אונקלוס תרגם 'בצלותי ובבעותי', והרמב"ן פירש שהכוונה היא לחרב וקשת כפשוטו, אולם שני הפירושים משלימים זה את זה ג. מדוע דוקא יהודה נבחר למלוכה? ד. יעקב אבינו לא מת – כפשוטו?

undefined

הרב בני אלון

יב טבת ה'תשנ"ה
7 דק' קריאה 64 דק' האזנה
מעשה אבות סימן לבנים
הכלל "מעשה אבות סימן לבנים" משקף תפיסה יסודית של הרמב"ן בספר בראשית וספורי האבות, וכך גם לומד הרמב"ן בתחילת פרשת ויחי 1 , שירידת יעקב למצרים היא רמז לגלות רומי:
ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה - כבר הזכרתי כי רדת יעקב למצרים הוא גלותינו היום ביד החיה הרביעית רומי הרשעה, כי בני יעקב הם עצמם סבבו רדתם שם במכירת יוסף אחיהם, ויעקב ירד שם מפני הרעב, וחשב להנצל עם בנו בבית אוהב לו, כי פרעה אוהב את יוסף וכבן לו, והיו סבורים לעלות משם ככלות הרעב מארץ כנען, כמו שאמרו לגור בארץ באנו כי אין מרעה לצאן אשר לעבדיך כי כבד הרעב בארץ כנען. והנה לא עלו, אבל ארך עליהם הגלות, ומת שם ועלו עצמותיו, וזקני פרעה ושריו העלוהו, ועשו עמו אבל כבד:
וכן אנחנו עם רומי ואדום. אחינו הסיבונו ביאתינו בידם, כי כרתו ברית עם הרומיים. ואגריפס המלך האחרון לבית שני ברח אליהם לעזרה, ומפני הרעב נלכדו אנשי ירושלים, והגלות ארך עלינו מאד, לא נודע קצו כשאר הגליות. ואנחנו בו כמתים אומרים יבשו עצמותינו נגזרנו לנו, ויעלו אותנו מכל העמים מנחה לה', ויהיה להם אבל כבד בראותם כבודנו. ואנחנו נראה בנקמת ה', יקימנו ונחיה לפניו:

בני יעקב לא ירדו למצרים מחמת ציווי אלוקי אלא מחמת עצמם, כדי להינצל מרעב, ובכך הם יצרו תלות במצרים. הקב"ה אומר ליעקב "אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה", ומסבירים המפרשים שמדובר כאן במצב של ירידה, שבו "שכינתא בגלותא". במצב זה שיצרו יעקב ובניו הם גרמו לכך, שישראל יהיו תלויים ברומי לעתיד לבוא, ויצרו מעין נחיתות שתהיה לישראל לגבי אותה אומה.
בני יעקב אומרים " לגור בארץ באנו", מלשון גרות, אולם בסופו של דבר הם השתקעו במצרים, כפי שמסיימת פרשת ויגש "ויאחזו בה ויפרו...". מיד לאחר מכן ממשיכה התורה לפרשת ויחי - "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה", ללא הפסקה של פרשה סתומה או פתוחה בין שתי הפרשיות, ומבאר המדרש 2 שרצף הפרשיות בא לרמז שנסתם מיעקב הקץ. הסבר הדבר הוא על פי דברי הרמב"ן, שעל ידי שנקבעו בני יעקב במצרים והתיישבו שם, סתמו לנו את הקץ ושוב הוא אינו ידוע. זוהי בעצם מציאות שבה אנחנו הסיבונו את נפילתנו. כך מסביר הרמב"ן גם את תקופתו, שהיתה תקופת גלות רומי ואדום, ש"אנחנו הסיבונו ביאתנו בידם" -על ידי שאגריפס המלך ברח אליהם לעזרה, והמצב הוא כזה שלא יודעים מתי הקץ, ואנו כמו מתים שיבשו עצמותינו.
ומוסיף הרמב"ן שבמקביל לכך, כשם שהמצרים העלו את עצמות יעקב לארץ ישראל ועשו אבל כבד, כך בגלות האחרונה יביאו אותנו הגוים לארץ בגאולה האחרונה מנחה לה'. כלומר, כבר מעתה נטבעה נקודה טובה וחיובית ברומי, והיא שהם יהיו זכאים בהעלאת ישראל לארץ, לקראת העתיד שבו ישראל מהווים "ממלכת כהנים וגוי קדוש".
חשוב לציין, שאין הכוונה בדברים אלו לבקר את מעשי האבות, חלילה, שכן ענינים אלו שייכים למהלך ההנהגה האלוקית כפי שנקבע מראש משמים.

"בחרבי ובקשתי"
יעקב אומר ליוסף "וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי" 3 - הוא נותן לו פי שנים מאחיו, ובפשטות הכוונה היא שיעקב נותן לבני יוסף את נחלת האמורי, אותה הוא לקח מהם בחרב ובקשת. אולם הרמב"ן מבאר את הפסוק כך:
וטעם בחרבי ובקשתי - כי הארץ לא תכבש להם רק בחרב ובקשת. ירמוז למה שאמר הכתוב לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון את הכל לקחו במלחמה כי מאת ה' היתה לחזק לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם:
וייחס החרב והקשת אליו, כי זכותו היא העושה עמם מלחמה והיא הנלחם להם, לא הם עצמם, וכענין שאמר הכתוב כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם, וזהו בזכות האבות, כי על דרך האמת ימינך לאברהם, וזרועך ליצחק, ואור פניך ליעקב:
וקרוב אלי עוד שעשה יעקב כדרך שיעשו הנביאים. נטה ידו בחרב כנגד ארץ האמורי וזרק שם חצים להיותה נכבשת לבניו, כענין שעשה אלישע וישם ידיו על ידי המלך ויאמר אלישע ירה ויור, ואף על פי שלא סיפר הכתוב כן, ירמזנו בפסוק הזה. ויתכן שזה טעם אמרו לקחתי, כי מאז לוקחה הארץ לבניו:

הרמב"ן מסביר שהכוונה בדברי יעקב היא לחרב ולקשת של אפרים ומנשה, שיצטרכו להלחם ולכבוש את נחלתם. מעתה צריך להבין, מהי הברכה בכך? צריך לומר שזוהי מעין הבטחה שהבטיח שהם ירשו נחלתם מהאמורי, כמו שיתבאר.
הרמב"ן מסביר שהארץ תכבש רק בחרב ובקשת, ולא כדברי אונקלוס שתרגם "בצלותי ובבעותי" (בתפילתי ובבקשתי). הרמב"ן מסתמך על הפסוקים בספר יהושע, שהיחידים שנמסרה אדמתם בלי מלחמה הם הגבעונים שבאו לעשות שלום, אך ומיד אחר כך נאספו כל מלכי האמורי למלחמה. והוסיף הרמב"ן "כי מאת ה' היתה לחזק לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם" - הקב"ה הקשיח את ליבם שלא יכנעו, כדי שעם ישראל יחרימו אותם.
נמצא שברכתו של יעקב "בחרבי ובקשתי" היא זו שגרמה אחר כך למלחמה בכיבוש האמורי. בהקשר לכך מצטט הרמב"ן את הפסוק "כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם", ונתבונן במשמעות הדבר: מזמור מ"ד, שבו מובא פסוק זה, מדבר על תקופה של הסתר פנים. לאחר שתיאר המשורר את עזרת ה' בנצחון במלחמות שהיו בעבר, הרי שעתה, כאשר לא כל כך מנצחים במלחמות, מודה המשורר שכל הנצחונות שהיו בעבר לא היו בזכות כוחם וגבורתם, אלא בזכות האבות: "כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא תושיעה למו כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם" – פסוק זה מרמז לאברהם, יצחק ויעקב "כי על דרך האמת ימינך לאברהם, וזרועך ליצחק, ואור פניך ליעקב".
נשים לב מהו תוכן דברי יעקב לבני יוסף, לאור דברי הרמב"ן: אתם תזכו לכבוש את הארץ בחרב ובקשת מיד האמורי, ובלבד שתזכרו שזה בא מ"אור פניך כי רציתם". ישראל צריכים ונדרשים לדעת, שברכתו של יעקב וזכות האבות, הם אלו שהביאו לניצחון במלחמה, ולא חרבם וקשתם שלהם.
זהו גם העומק של דברי אונקלוס "בצלותי ובבעותי", ונמצא שדברי הרמב"ן אינם סותרים את דברי אונקלוס, אלא מעמיקים אותם.

מי מקבל את הבכורה (שהיא המלוכה)
לחלק מהאחים יש סיבה לקבל את המלוכה, אך בסופו של דבר מתברר שהם אינם מתאימים לה, אלא רק שבט יהודה.
ראובן - הוא הבכור הטבעי, אך מאבד את הבכורה בגלל התכונה של "פחז כמים". יש לו את תכונת הבכור שדואג לאחיו, אך היא באה בפחזות ובבהילות, מתוך רצון לעשות מהר מעשה. זוהי תכונה שמאפיינת את שבט ראובן בהמשך, שקופץ ראשון על הנחלה בעבר הירדן המזרחי, ועל כן היה ראשון מן הגולים, בגלות השבטים.
שמעון ולוי - באים אחרי ראובן, וכמובן שיש להם כוחות גדולים וטובים, אך כשהם באים ביחד, ההופעה המשותפת איננה טובה. לכן צריך להפרידם ולפזרם, ואין להם נחלה מוגדרת. לשמעון יש חלקים בתוך יהודה, ולוי מפוזר בכל ישראל. בסופו של דבר, קללה זו הפכה לברכה, שהרי בגלות השבטים, חלק משמעון ולוי נצלו עם יהודה. הלויים הם גם הכהנים , שלהם יש מעמד מיוחד, ויכולים להתאים למלוכה.
יוסף הוא בכור לאמו, שמועמד אף הוא לבכורה ומלוכה. ואמנם, במשך הדורות זכו הכהנים ובני יוסף למלוכה, במלכות שאול שבא מאפרים, ומלכות חשמונאי שהיו כהנים. אך מלכותם היתה מלכות שעה בלבד, והמלכות הקבועה שייכת בסופו של דבר לשבט יהודה , "שלא יסור שבט מיהודה". הסיבה לכך שהמלכות שייכת דווקא ליהודה היא, שהתכונה המאפיינת את המלכות היא ש"לית ליה מגרמה כלום", כלומר, אין לה תכונה עצמאית בולטת משלה. לכהנים יש יתרון משלהם, עליהם נאמר "כהנים זריזים הם", וזהו אופי טוב של קדושה עליונה. הדבר מתבטא אצל החשמונאים - "מי לה' אלי", ובזכותם נצלו ישראל, ובלעדם, אומר הרמב"ן, היתה משתכחת חלילה התורה מישראל. ואכן, החשמונאים הם בבחינת "האיש הנכון בזמן הנכון", אך רק בהופעה זמנית. הבעיה נוצרה כשהם רצו להיות מלכות קבועה, ודבר זה אינו מתאים לזריזים ומיוחדים, אלא רק ליהודה, שאין לו כלום משלו, ודוקא על ידי תכונתו שהוא לא מתבלט ומתייחד, הריהו יכול לאחד אליו את כל הכוחות בישראל, להתבטל אליהם ולרכזם אליו בלי שאף אחד ירגיש מאויים על ידו. זה הדבר ראשון שדוד המלך עושה, להעביר את המלוכה מחברון שבשבט יהודה, לירושלים, שלא נתחלקה לשבטים. זוהי ההופעה המלכותית שאין לה כלום משלה, ויוצא שהתכונה הזו שנראית שלילית לכאורה, מהווה את הגדלות המלכותית.

יעקב אבינו לא מת
ישנה מחלוקת גדולה ורחבה בין הרמב"ן לרמב"ם בהבנת מדרשי חז"ל ובתפיסת ההגשמה. הרמב"ם "חושש" מכל התקרבות להגשמה, ותמיד נוטה להסברים מופשטים, המנותקים מפשט הדברים שבאים רק כמשל, לשיטתו. לעומתו - הרמב"ן, בתפיסה הקבלית, מקבל לפעמים דברים גם כפשוטם, על ידי הסברים של סמלים מתורת האמת. דוגמא לכך היא בפרשתנו.
בפרשתנו מסופר על פטירתו של יעקב אבינו, והנה אומרים חז"ל 4 שיעקב אבינו לא מת. שואלת הגמרא, וכי לחינם חנטו וספדו אותו? משיבה הגמרא "מקרא אני דורש", יש פסוק שממנו ניתן ללמוד שיעקב אבינו לא מת, והוא "ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים" - מקיש הוא לזרעו, מה זרעו בחיים - אף הוא בחיים. מה פשר הדברים? רש"י במקום מסביר שבאמת יעקב לא מת, וחנטו אותו כי רק סברו שמת, ואילו המהרש"א מסביר שנפשו של יעקב לא מתה. לעומתם, כותב הרמב"ן 5 :
ויגוע ויאסף - ומיתה לא נאמרה בו, ואמרו רבותינו יעקב אבינו לא מת, לשון רש"י. ולדעת רבותינו, הרי יעקב הזכיר מיתה בעצמו הנה אנכי מת והיה אלהים עמכם. ואולי לא ידע הוא בנפשו, או שלא רצה לתת כבוד לשמו. וכן ויראו אחי יוסף כי מת אביהם, כי להם מת הוא, או שלא ידעו הם בזה כלל. וענין המדרש הזה כי נפשות הצדיקים צרורות בצרור החיים, וזו תחופף עליו כל היום, לובשת לבושה השני שלא יפשטנה ערומה, כיעקב, או תתלבש לעתים מזומנות. ויובן הענין הזה במסכת שבת (קנב ב) ובמסכת כתובות (קג א):

הרמב"ן מסביר את דברי הגמרא על דרך הקבלה, שיעקב נשאר בגוף ובנפש, אך לא בצורת גוף רגילה, כמו שמסופר במסכת כתובות על רבי שהיה בא לביתו כל ליל שבת לאחר שנפטר, והיה עושה שם קידוש לאשתו ולבני ביתו, והיה מתראה בבגדים שנהג ללבוש בשבת.
עניין ההופעה של הרוח בלבוש לאחר המיתה מופיע במקומות רבים, כמו למשל בדברי הגמרא במסכת ברכות 6 שמספרת על אותו חסיד שלן בבית הקברות בראש השנה, ושמע את הרוחות מדברות. וההסבר לכך הוא שבעצם הנשמה חקוקה תחת כסא הכבוד, ואין לה קישור כל כך עם הגוף. אך הרוח היא המתקשרת בין הנשמה לגוף, וגורמת ליחסי גומלין והשפעות הדדיות, וכפי שגם אנו יודעים שתהליכים נפשיים יכולים להשפיע על בריאות הגוף, וכן להיפך. וממילא מובן שגם לאחר מיתה, במקרים מסויימים יש נשמות שעדיין יכולות להתקשר במדה מסויימת עם הגוף שלהן, וזוהי כוונת המדרש, והסיפור על רבי וכו'.
זו דוגמא לכך שהרמב"ן מסביר מדרש בפשט על דרך הקבלה, מדרש אותו נראה שהרמב"ם וודאי לא היה תופס כפשוטו.


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il