אוכל נפש

From ויקישיבה
Revision as of 10:06, 5 September 2012 by יוסף שמח בוט (talk | contribs) (טיפול בסוגריים מיותרים בתבנית:מקור)
(diff) ← Older revision | Latest revision (diff) | Newer revision → (diff)
Jump to navigation Jump to search

דברי מאכל ושאר הנאות הגוף, שמלאכתם מותרת ביום טוב.

המקור[edit]

בפרשת בא (שמות יב, טז) נאמר: "וביום הראשון מקרא קודש וביום השביעי מקרא קודש יהיה לכם, כל מלאכה לא יעשה בהם, אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם" - פסוק זה בא ללמדנו, שמלאכה הנעשית לצורך אוכל נפש מותרת היא בראשון ובשביעי של פסח. ולמדו מכאן חכמים, שאף בכל שאר החגים, שנאמר בהם "כל מלאכת עבודה לא תעשו", מותרת מלאכה שהיא לצורך אכילה.

ויש למדים זאת מלשון "מלאכת עבודה" שאין משמעה אלא עבודה שאינה לצורך אוכל נפש, שכן מלאכת אוכל נפש אינה עבודה אלא הנאה.

הגדרה[edit]

ברם, לא כל מלאכה הנעשית לצורך אכילה מותרת היא ביום טוב. והרי הגדרתו של הרמב"ם (הלכות יום טוב, א'/ה'-ח') בעניין זה: "כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב יום טוב, ולא יהיה בה הפסד ולא חסרון אם נעשית מבערב, אסרו חכמים לעשות אותה ביום טוב, אף על פי שהיא לצורך אכילה. ולמה אסרו דבר זה? גזירה שמא יניח אדם מלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב ליום טוב, ונמצא יום טוב כולו הולך בעשיית אותן מלאכות, ויימנע משמחת יום טוב, ולא יהיה לו פנאי לאכול. ומזה הטעם עצמו לא אסרו ההוצאה ביום טוב, ואף על פי שכל ההוצאה היא מלאכה שאפשר לעשותה מערב יום טוב. ולמה לא אסרוה? כדי להרבות בשמחת יום טוב, ויוליך ויביא כל מה שירצה, וישלים חפציו, ולא יהיה כמי שידיו אסורות. אבל שאר מלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב, הואיל ויש בהן עסק, אין עושין אותן ביום טוב. כיצד? אין קוצרין ולא דשין ולא זורין ולא בוררין ולא טוחנין את החטים ולא מרקדין ביום טוב, שכל אלו וכיוצא בהם אפשר לעשותן מערב יום טוב, ואין בכך הפסד ולא חסרון. אבל לשין ואופין ושוחטין ומבשלין ביום טוב, שאם עשה אלו מבערב, יש בכך הפסד או חסרון טעם, שאין לחם חם או תבשיל שבשל היום כלחם שנאפה מאמש וכתבשיל שנתבשל מאמש, ולא בשר שנשחט היום כבשר שנשחט מאמש, וכן כל כיוצא באלה".

לדעת בית הלל, שהלכה כמותם, לא רק מלאכה שנעשית לצורך אכילה מותרת, אלא אף מלאכה שנעשית לצורך שאר הנאות הגוף - כגון עשיית מדורה כדי להתחמם כנגדה, או חימום מים לצורך רחיצת הרגליים - מותרת ביום טוב, שכן בכלל מה שנאמר "יאכל לכל נפש" כלול גם הנאות הגוף.

ויש שביארו הטעם, שכשם שבאיסורים כל מקום שנאמר "לא יאכל" משמעו גם איסור אכילה וגם איסור הנאה, כך גם כאן שכתוב "אשר יאכל", אכילה והנאה במשמע.

ויש סוברים שמה שהותרו הנאות הגוף לדעת בית הלל, אין זה משום שהן בכלל אוכל נפש, אלא משום שאנו אומרים: מתוך שהותרה מלאכה לצורך אוכל נפש הותרה גם שלא לצורך.