Difference between revisions of "ביקורת המקרא"

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search
(עריכה וסידור לשוני)
Line 5: Line 5:
 
==רקע היסטורי==
 
==רקע היסטורי==
  
ביקרות המקרא הוקמה בתחילת דרכה בגרמניה, למטרות אנטישמיות, להוציא את ההילה של התנ"ך היהודי, ובכך להניח תשתית לגרמניה הנאצית. ראוי לציין שמבקרי המקרא שייסדו את השיטה, אפי' לא ידעו השפה העברית על בוריה, ועם זאת לא נמנעו מלפרש את הפסוקים לפי תפיסתם<ref>.א. קורמן, מבוא לתורה שבכתב ושבע"פ, פרק יט עמ' 196 - 198</ref>.  
+
ביקרות המקרא הוקמה בתחילת דרכה בגרמניה, למטרות דתיות פרוטסטנטיות, להוציא את ההילה של התנ"ך היהודי. ראוי לציין שמבקרי המקרא שייסדו את השיטה, אפי' לא ידעו השפה העברית על בוריה, ועם זאת לא נמנעו מלפרש את הפסוקים לפי תפיסתם<ref>.א. קורמן, מבוא לתורה שבכתב ושבע"פ, פרק יט עמ' 196 - 198</ref>.  
  
לאחר מכן, השיטה התקבלה אצלי יהודים, בראשם [[פילוסופיה|פילוסוף]] היהודי ברוך שפינוזה, אך הגישה התפתחה יותר בסוף המאה ה-19 לספירה הנוצרית, בין השאר עם מחקריו של יוליוס ולהאוזן.
+
השיטה התפתחה אצל יהודים, בראשם [[פילוסופיה|פילוסוף]] היהודי ברוך שפינוזה, אולם הגישה התפתחה יותר בסוף המאה ה-19 לספירה הנוצרית, בין השאר עם מחקריו של יוליוס ולהאוזן. ניצנים לגישה זו אפשר לראות בדבריו של אבן עזרא ור' יהודה החסיד.
  
 
==הנחות יסוד==  
 
==הנחות יסוד==  

Revision as of 14:51, 3 June 2015

יש לשכתב ערך זה
הסיבה לכך: סגנון לא אנציקלופדי. אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
Nuvola apps kcmpartitions.png יש להשלים ערך זה
ערך זה עשוי להיראות מלא ומפורט, אך הוא אינו שלם, ועדיין חסר בו תוכן מהותי. הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. ראו פירוט בדף השיחה.

ביקורת המקרא היא גישה ביקורתית למקרא, שיוצאת מנקודת הנחה כפרנית שהתנ"ך איננו ספר אלקי, ולאור זו דנה בתכנים הכתובים בתנ"ך, ומחפשת סתירות לכאורה (לפי הבנתם בפסוקים), ומעמתת אותם עם הידע המדעי והמחקרי הקיים (לפי תפיסתה בפירוש הפסוקים). כיום, ביקרות המקרא נלמדת באוניברסיטאות במסגרת לימודי המקרא. רוב מוחלט של הקושיות מופיע כבר בספרי חכמינו ז"ל, משנה וגמרא ובראשונים, וגם ההסבר עליהם, אך אותם "חוקרים" אינם מתעניינים בהסברים אלו, מכיון שמחקרם נועד לליצנות וכפירה.

רקע היסטורי

ביקרות המקרא הוקמה בתחילת דרכה בגרמניה, למטרות דתיות פרוטסטנטיות, להוציא את ההילה של התנ"ך היהודי. ראוי לציין שמבקרי המקרא שייסדו את השיטה, אפי' לא ידעו השפה העברית על בוריה, ועם זאת לא נמנעו מלפרש את הפסוקים לפי תפיסתם[1].

השיטה התפתחה אצל יהודים, בראשם פילוסוף היהודי ברוך שפינוזה, אולם הגישה התפתחה יותר בסוף המאה ה-19 לספירה הנוצרית, בין השאר עם מחקריו של יוליוס ולהאוזן. ניצנים לגישה זו אפשר לראות בדבריו של אבן עזרא ור' יהודה החסיד.

הנחות יסוד

מבקרי המקרא יוצאים מתוך נקודת הנחה כי המקרא נכתב בידי בני אדם, ולכן, אין כל בעיה לבקרו ולמצוא בו טעויות מקריות, שגיאות היסטוריות ומדעיות ואף הטעיות מכוונות.

ומסיבה זו, שיטת ביקורת המקרא, כפי ששמה מעיד עליה, איננה מחפשת דרכים להצדיק או ליישב את המקרא, גם אם ניתן למצוא ישובים.

הנחה נוספת של מבקרי המקרא, היא בכך שיש ביכולתם לפרש את הפסוקים מבלי להתייחס לכל הספרות של המפרשים המסורתיים. חכמי ישראל בכל הדורות עסקו בניתוח המקרא ובפירושו (פירושי המקרא שנדפסו ע"י חכמי ישראל, משוערים בלמעלה מעשרות אלפים ספרים), ואכן חכמי ישראל עמדו על הקושיות והעלו ישובים הגונים, ואולם ביקורת המקרא לא רואה צורך ליחס חשיבות לכל הספרות הזו, ומתחילה לדון מחדש עפ"י הבנתם במקראות. מתנגדי ביקורת המקרא מציינים את הבעייתיות שבגישה זו, מכמה סיבות, כגון:

  1. העם שהעביר את ספר התנ"ך במסורת, העביר יחד עמו גם מסורת על פירושו, התורה שבעל פה. ובמקרא עצמו בכמה מקומות מוכח שנמסר עמו פירוש בעל פה, וכמו שהבהיר בספר הכוזרי[2], ומובא בערך תורה שבעל פה.
  2. חכמי ישראל הקדישו כל ימיהם ללימוד ולליבון התנ"ך והתורה שבעל פה, ועל כן בקיאים יותר ברוח המקרא (מלבד שבקיאים בדרך לימודו המסור מדור דור), ועל כן פירושם הוא "בר-סמכא" יותר מאשר הפירוש של מבקרי המקרא, כשם שבחכמת המזרח הרחוק - הסמכות להעברה ולהבהרת חכמה זו מסורה לאותם אלו שהיא מסורה בידם.
  3. מפרשי ביקורת המקרא בעצמם שינו את עמדתם ופירושם עם השנים, ומבקרי המקרא החדשים דוחים את קודמיהם, ואילו מסורת הפירוש על פי חז"ל בתלמוד ובמדרשים כבר עמדה איתנה בכור המבחן של הדורות.

המענה האמוני לביקורת המקרא

ישנם שלושה דרכים עיקריים בהתמודדות מול ביקורת המקרא:

א. התמודדות כללית: הוכחות שהתנ"ך אינו חיבור אנושי

ערך מורחב - תורה מן השמים

היות והיסוד של ביקורת המקרא הוא המונח הכפרני שהתנ"ך אינו נמסר מנבואה אלקית, הרי שאם מוכיחים שהתנ"ך כן נמסר מאת האלקים, שוב אין כל מקום לביקורת המקרא, כי הרי גם אם מעלים שאלות על המקרא, מבינים שחיסרון ההבנה נובע ממוגבלות האדם ולא מחיסרון בספר. בנוסף לכן לא ניתן להבינה בדרכי ניתוח אנושיים אלא רק בדרכים אמוניות שנמסרו לעם ישראל בסיני (תורה שבעל פה) דוגמאות להוכחות שהתנ"ך התקבל בנבואה אלקית, הובאו בערך המורחב תורה מן השמים.

ב. התמודדות נקודתית: מענה ספציפי לכל שאלה

חז"ל והמפרשים המסורתיים כבר עמדו על כל השאלות של מבקרי המקרא (כאשר השאלות אכן הינם ראויות, ולא נובעות מחוסר הבנה פשוטה במקרא, או מעיוות העוברות), כך שישנם ישובים ברורים לכל אותם סתירות (לכאורה) ושאלות שמעלים מבקרי המקרא. להלן מספר דוגמאות של שאלות קלסיות של מבקרי המקרא, וישובם. נביא כאן שלשה דוגמאות, בדוגמא אחת הישוב נמצא במקרא עצמו, בדוגמא השניה הישוב נמצא בחז"ל, ובדוגמא השלישית הישוב נמצא באחרונים.

ביקורת המקרא הישוב התורני
ספר דברים נכתב בסגנון שונה משאר ארבעת הספרים של החומש, בלשון מליצית יותר. ועפ"ז באים לידי מסקנה כפרנית שהספר כביכול נכתב ע"י "מחבר" אחר. התשובה מונחת כבר בפתיחה לספר דברים עצמו (פרק א פסוק א): "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן" - ספר דברים כולו הוא נאומו של משה רבינו בפני עם ישראל, לפני כניסתם לארץ. ואע"פ שכל הנאום אמר משה ע"י נבואה, מ"מ הדברים נמסרו בתור נאום של משה לישראל, משא"כ ארבעת הספרים הקודמים, שבהם הנבואה נמסרה בתור מסר ישיר מהאלקים לעם ישראל. הרמב"ן בהקדמת פירושו על התורה כותב: "ואל יקשה עליך ענין משנה תורה, שמדבר בעד עצמו "ואתחנן אל ה'[3]" "ואתפלל אל ה' ואומר[4]", כי תחילת הספר ההוא "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל" - והנה הוא כמספר דברים בלשון אמרם. וכו'. אבל זה אמת וברור הוא, שכל התורה מתחילת ספר בראשית עד לעיני כל ישראל נאמרה מפיו של הקב"ה לאזנו של משה". ע"כ.
בספר מלכים-א' כתוב ששלמה המלך שלח את העם לאהליהם ביום השמיני של חג הסוכות (דהיינו בשמיני עצרת), והרי אסור לנסוע בחג, וגם סותר את המקרא בדברי הימים שכתוב שנסעו הביתה למחרת היום השמיני. וכאן רוצו להסיק שוב מסקנה כפרנית, שכביכול חג שמיני עצרת לא היה ידוע ל"מי" שחיבר ספר מלכים. חז"ל במסכת מועד קטן[5] כבר עמדו על זה, וכך נאמר (הסוגריים זו הוספה לצורך ההבנה): "תלמיד שנפטר מרבו ולן באותה העיר - צריך ליפטר ממנו פעם אחרת, (והלכה זו לומדים מהסתירה בין הפסוק במלכים לפסוק בדברי הימים, וכך הוא הלימוד) שנאמר ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך וכתיב (בדברי הימים) וביום עשרים ושלשה לחדש השביעי שלח את העם! אלא מכאן לתלמיד הנפטר מרבו ולן באותה העיר - צריך ליפטר ממנו פעם אחרת." ע"כ. כלומר, חז"ל מציינים שישנם שני חלקים בפסוק במלאכים: א- "בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי שִׁלַּח אֶת הָעָם, וַיְבָרֲכוּ אֶת הַמֶּלֶךְ", ב- "וַיֵּלְכוּ לְאָהֳלֵיהֶם." כלומר "שלח את העם" פירושו שנתן להם רשות ללכת עבור מחרת (מה שאנחנו קוראים היום "פרידה"), אבל לא שהלכו בפועל (כיון שאסור, אלא נשארו במקדש), וזה היה ביום השמיני. ולמחרת, ביום ה23 לחודש, "וילכו לאהליהם" - אז הלכו לביתם, אלא שגם אז ביקשו רשות לשלמה, כי הדרך ארץ הוא שתלמיד שמתפרד מרבו ולן בעיר צריך להתפרד פעם נוספת, והיינו שעם ישראל נטלו רשות לפני יום הנסיעה, ובפעם נוספת אמרו מילים של פרידה בעת שהלכו בפועל.
בכמה פסוקים בספר דברים הכהנים נקראים "הכהנים הלויים". ומכאן בעלי שיטת ביקורת המקרא רוצים ללמוד, שכביכול הותר ללויים לשמש ככהנים. הרב צבי דוד קופמן בספרו על דברים (ח"ב), עמד להשיב על זה, וז"ל: בנוגע לביטוי "הכהנים הלוים" אין כל ספק הרי זה כמו "הכהנים בני לוי" שנאמר בשאר מקומות (השוה יז ח עם לא ט) ואין פירושו כאילו בספר דברים הכהנים והלוים שוים הם ... או כאילו נמסרו כאן ללוים חלק מסמכויות הכהנים ... אכן לא מצינו את הביטוי הזה אלא בספר דברים ולא בשאר חומשי התורה אשר בהם נקראו "בני אהרן" או "הכהנים" בלי תואר נוסף אבל יש טעם לדבר בשאר חומשי התורה המדובר על פי רוב באהרן ובניו ממש, באותן פרשיות המדברות על מצוות הנוהגות לאחר כניסתן של ישראל לארץ כתוב "הכהנים" בלי ההוספה "בני אהרן" (למשל ויקרא ב יד והלאה , יד לג והלאה , כג ט והלאה) אבל בספר דברים כאשר עמדו ישראל כבר סמוך לכניסתם לארץ הקדושה כבר אין המדובר אל המשפחה, בניו של אהרן, אלא אל כל מעמד הכהנים המכונה על שם ראש שבטו לוי. אהרן בעצמו נקרא "הלוי" (שמות ד יד) ובשעה שרצה הקדוש ברוך הוא להוכיח לישראל שבחר באהרן צוה לכתוב את שמו "על מטה לוי" (במדבר יז יח). במעשה של פריחת מטה אהרן אומר הכתוב: "והנה פרח מטה אהרן לבית הלוי" (במדבר יז כ), זאת אומרת ששבט לוי הוכר כקדוש ואהרן נבחר להיות כהן רק בתור נשיא השבט הזה. מלאכי הנביא מציין את תפקיד הכהונה כבריתו של הקדוש ברוך הוא עם לוי (ב, ד) וכן משה רבינו פתח את ברכת השבט בשבח הכהנים (דברים לג ח). "הכהנים "לוים" פירושו הכהנים המשתייכים לשבט לוי שנבחרו על ידי הקדוש ברוך הוא. מצינו כי הכתוב מייחס את הכהנים לשבט לוי בספר דברים בייחוד באותם המקומות בהם נזכרו בתור שומרי התורה ומורי הדת (יז יט, יח א, כא ה, כד ח, כז ט, לא ט, כה, ראה בפירוש הראב"ע שם). בעצם הרי זה תפקידו של כל שבט לוי כולו "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל" (לג י) אלא שהכהנים הם נבחרי כל השבט ונציגיו." עכ"ל.

המלבי"ם טרח ליישב בארוכה את טענותיהם של מבקרי המקרא. בספר אוצרות גדולי ישראל [6] כרך ד[7] פורסמה רשימה מפורטת של 178 מקומות שהמלבי"ם כתב בהם ישובים ל"שאלות" שהעלו אנשי ביקורת המקרא.

ג. התמודדות ע"י התאמה: שיטת "תורת הבחינות"

ההסבר של ביקורת המקרא לסתירות היא שהתורה היא עריכה של מחברים שונים. תורת הבחינות, של הרב מרדכי ברויאר, מקבלת את הניתוח של ביקורת המקרא לטקסט אך לא מקבלת את הנחותיה היסודיות. תורת הבחינות גורסת ש"דיברה תורה כלשון בני אדם", התורה לא דיברה בלשונו של עורך אחד המספר סיפור הרמטי, כי אם בלשונם של כמה עורכים המספרים סיפורים המכילים סתירות, וזאת כי יש כמה בחינות (=דרכי התבוננות) על מצוות / אירועים היסטוריים בתורה. השיטה הוצגה לראשונה במאמר בשם "אמונה ומדע בביקורת המקרא" שפורסם כבר ב-1960 בכתב העת "דעות". היא הורחבה ושוכללה עם השנים ותוארה במפורט בספרים "פרקי מועדות" ו"פרקי בראשית", שבכל אחד מהם שני כרכים.

הארכיאולוגיה העדכנית כהוכחה נגד ביקורת המקרא

ביקורת המקרא מנסה להראות שכביכול התנ"ך נכתב בשלב מאוחר יותר מהמתואר במקרא. עם הגילויים הארכאולוגיים החדישים המצביעים על קדמות המקרא, חלק גדול מהטענות של ביקרות המקרא כבר נתגלו כבלתי נכונות[8]. כדוגמא נציין את התיאוריה של ביקורת המקרא שספר דברים כביכול נכתב רק בתקופת מלכי ישראל - הנה תיאוריה זו אינה עומדת לאור הגילוי של המזבח בהר עיבל ע"י פרופסור אדם זרטל, גילוי שמצביע על כך שספר דברים וספר יהושע נכתבו בזמן שאכן מתואר במקרא[9], הואילו והתיאור של המקרא תואם בדקדוק רב לממצאים אלו.

ועיין עוד בערך ארכיאולוגיה מקראית.

לשון המקרא

ומה שרצו אנשי בקורת המקרא לייחס את חמישה חומשי תורה לתקופת הנביאים (מלכי ישראל), מלבד האמור בפרק הקודם שדבריהם אינם עומדים מול הממצאים הארכיאולוגים החדשים, הרי שגם מבחינה לשונית אין דבריהם נכונים. להלן שתי דוגמאות של מחקרי לשון בנושא:

1. פרופ' אבי הורביץ (איש החוג ללשון באוניברסיטה העברית) חקר באופן מקיף את כל ההיבטים המורפולוגיים, המילוניים והתחביריים בטקסטים ה'כהניים' שבתורה והשוה אותם למצב הדברים בטקסטים העוסקים באותם נושאים בספרים המאוחרים שבמקרא, בעיקר יחזקאל, עזרא ודברי הימים. מסקנתו היתה: מבחינה לשונית אלו הם "עולמות שונים" לגמרי[10].

2. ד"ר יואל אליצור כותב:

"בחנתי את שימושי 'בור' ו'באר' במקרא. מעלתו של נושא טכני שכזה הוא בכך שהוא תמיד משקף נאמנה את אורח החיים המוכר לכותבו ולא צפויה בו כתיבה מכוונת או ארכאיזציה. נתברר שקיים הבדל מכריע בין לשון חמישה חומשי תורה לבין לשון ספרי נ"ך. בתורה מועטים הם הבורות במשמעות 'cistern' לאיסוף מי גשמים ובד"כ 'בור' הוא בית כלא או חפירה כלשהי. בנ"ך המשמעות השכיחה היא 'cistern'. קיצוני יותר המצב באשר ל'באר'. בתורה 28 פעמים במשמעות 'well' - באר חפורה אל מי התהום; בנ"ך - אף לא פעם אחת. בספרי נ"ך פעם אחת 'באר' במשמעות 'cistern', ופעמים אחדות כמטאפורה במקום שהמליצה המקראית מחזרת אחרי מלים שמביעות מקורות מים. משמעות הממצא: התורה נכתבה במציאות שבה חיו בני אדם בחרן ובארץ כנען (מחוץ לחלקים ההרריים שבה) על מי בארות (well), ואילו ספרי נביאים וכתובים נכתבו במציאות שבה הבארות לא שימשו ומקור המים העיקרי היה הבור המטוייח. במלים אחרות, התורה מתאימה לאלף השני לפני הספירה, הנביאים והכתובים - לאלף הראשון לפנה"ס"[11].

מגמות ביקורתיות לכאורה בקרב הפרשנים המסורתיים

עם זאת, בכמה וכמה מקומות מצאנו מגדולי ישראל שכתבו על פסוקים מסוימים וכד' שנכתבו והוספו מאוחר יותר מהזמן המקובל במסורת:

  1. כבר בגמ' ב"ב טו. מצאנו מחלוקת לגבי שמונת הפסוקים האחרונים שבתורה - האם יהושע כתבם.
  2. מלכי אדום שהוזכרו בספר בראשית - היצחקי כתב שנכתבו בתקופת יהושפט (הובא באבן עזרא בראשית לו-לא, אמנם האבן עזרא יצא נגדו בחריפות, אך במבוא לאבן עזרא מובא שיש אומרים שהוא רבי יצחק בן שלמה הישראלי הרופא, שהיה מאוד מקובל בזמנו).
  3. האבן עזרא כתב לגבי כמה פסוקים מהתורה שיש בהן ידיעות מאוחרות, שיש בהן סוד (דברים א-ב). ונלקו מפרשיו בכוונתו, ורבי יוסף בן אליעזר בן עלם הסביר שכוונתו שנכתבו מאוחר יותר (צפנת פענח).
  4. תיקון ספרים שהוזכר בנזרים לז:, לחלק מהמפרשים הכוונה שאנשי כנסת הגדולה שינו את הנכתב בתורה (המחלוקת בזה הובאה בתורה שלמה חי"ט עמוד שעד, אמרי בינה יט, כבוד חכמים בראשית יח-כב).
  5. לגבי חלקים מספר ישעיהו נחלקו המפרשים, ויש מהמפרשים היהודים המחזיקים במסורת ישראל (ויש לכך רמזים גם בראב"ע ישעיהו תחילת פרק מ) שכתבו שנביא אחר, שחי בסמוך לשיבת ציון, כתבם. ויש אומרים שכתבום חזקיה וסיעתו, שפעולתם נמשכה דורות אחדים עד לימי גלות בבל, והם כתבו את כל ספר ישעיהו ע"פ מגילות וע"פ מסורות שהיו בידם מישעיהו (כל הדעות הובאו בדעת מקרא ישעיהו מבוא ו).
  6. קרי וכתיב - יש שכתבו שהוא משום שהיו שתי גירסאות (רד"ק בסוף ההקדמה ליהושע), ויש שכתבו שהנביא לא היה בקי בדקדוק ולכן הבאים אחיו תיקנו את לשונו (אברבנאל הקדמה לירמיה ד"ה אבל).
  7. הירושלמי (הובא בתוס' תענית יח:) כתב שבזמן כתיבת התנ"ך טעו בחשבון, ואח"כ השאירו את הכתוב בטעות.


דרך הלימוד התורני, כניכר לכל אורך התלמוד, הוא דוקא ע"י חקירה וניתוח עיוני, קושיות ותירוצים, סתירות וישובים, בין על המקרא בין על התורה שבעל פה, ולמרות כל ה"ביקורת" הבלתי פוסקת הזו, לעולם לא נמצא "טעות" לא במקרא ולא בתורה שבע"פ. מסביר פרופ' יואל אליצור, שההבדל בין שימוש כזה בדרכי מחקר ביקורתיות לשימוש הפסול הנעשה על ידי מבקרי המקרא, הוא הבדל בגישה, כיוון שחכמי ישראל באו מתוך נקודת הנחה וודאית מוחלטת כי התנ"ך הוא אמת, שהוא ניתן על ידי אלוקים, שהנבואה היא אמת וה' הוא אמת, בעוד מבקרי המקרא יוצאים מתוך נקודת הנחה מגמתית וכפרנית כי התנ"ך נכתב בידי אדם, אינו אמת ואינו אלקי, ומטרת טענותיהם היא להוכיח זאת.

לקריאה נוספת

  • הרב יצחק אייזיק הלוי, דורות ראשונים.
  • פרופסור יואל אליצור, יהדות ומדע, פרק ב'.
  • הרב אלימלך בר שאול, מערכי לב, פרק יג.
  • הרב פרופסור דוד צבי הופמן, ראיות מכריעות נגד ולהויזן, ירושלים תרפ"ח.
  • הרב צבי ישראל טאו, צדיק באמונתו יחיה.
  • הרב אברהם קורמן, מבוא לתורה שבעל פה, עמ' 206-193, תל-אביב, תשכ"ו.
  • הרב הלל צייטילין, אל"ף בי"ת של יהודות, הוצאת מכון הרב קוק, ירושלים תשס"ז, עמוד 132-148.
  • ד"ר בנימין מנשה לוין, מאמר ביטול ביקורת המקרא מצד המשפט, ירחון סיני כרך יד, עמוד רג.
  • ד"ר אהרן ברט, דורנו מול שאלות הנצח, עמוד 173 - 202. ירושלים תשי"ד.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. .א. קורמן, מבוא לתורה שבכתב ושבע"פ, פרק יט עמ' 196 - 198
  2. מאמר ג, בארוכה
  3. דברים ג כג
  4. שם כט כו
  5. דף ט עמוד א
  6. הרב משה צוריאל, הוצאת יריד הספרים, ירושלים תשס"ו.
  7. עמוד קלו
  8. ההיסטוריון זאב יעבץ, בספר תולדות ישראל כרך א' מוצא דבר פרק כג.
  9. פרוספור אדם זרטל, מאמר "לכו להר עיבל", "מוסף הארץ" 11/11/99.
  10. מובא במאמרו של ד"ר יואל אליצור, על אפנות במחקר תולדות ישראל, באתר דעת.
  11. שם.
  12. דומני שהקישור אינו מוצלח, ועדיף הקישור הזה.