דרשני:הערות קצרות א. בין השמשות לענין קריאת שמע אכילת תרומה וספירת העומר (Zvi Ryzman)

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הערות קצרות

א. בין השמשות לענין קריאת שמע אכילת תרומה וספירת העומר

תנן בתחילת ברכות: "מאימתי קורין את שמע בערבין משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן". ובספר שערי ציון (חלק ג סימן א) הקשה, כיצד אמרה הגמרא שקורין שמע משעה שהכהנים נכנסים, הרי תרומה בזמן הזה היא רק מדרבנן, וממילא בין השמשות שהוא ספק יום ספק לילה מותר לאכול תרומה מדין ספק דרבנן לקולא [וכמו שמצינו בתוס' במנחות (סו, א; ד"ה זכר למקדש) שמותר לספור ספירת העומר בין השמשות, כי מצות הספירה בזמן הזה מדרבנן, וספק דרבנן להקל]. משא"כ קריאת שמע שהיא מצוה מדאורייתא וספק דאורייתא לחומרא, לכאורה לא צריך להיות שיצא ידי חובה בין השמשות. וצ"ע הדמיון המובא בדברי המשנה בין ק"ש לתרומה.

ונראה בביאור הדברים, דהנה בירושלמי (שבת פרק יט הלכה ה) מובא שתינוק שנולד בין השמשות של יום שישי ויש ספק אם נולד ביום שישי או בשבת, נימול ביום ראשון. ומקשה הגמרא שימולו אותו ביום ששי בין השמשות, והגמרא מתרצת שאי אפשר לצמצם. והקשה בספר עמק יהושע מדוע לא תירצה הגמרא שאין למול ביום ששי בין השמשות מכיון שבין השמשות זהו ספק יום ספק לילה, והרי לילה לאו זמן מילה.

ומו"ר הגאון רבי ברוך מרדכי אזרחי שליט"א הביא בספרו ברכת מרדכי על מסכת ברכות (סימן ב אות ו) בשם הרב מפוניבז' הגרי"ש כהנמן, שתירץ בהקדם דברי שו"ת הרדב"ז (אלף תמב) שהקשה סתירה בדברי הרמב"ם (הלכות קדוש החודש פרק ב הלכה ט) שכתב: "אם עדיין לא יצא כוכב בליל שלשים בית דין אומרים מקודש מקודש שעדיין יום הוא, ואם ראוהו בליל שלשים אחר שיצאו שני כוכבים, למחר מושיבין שני דיינין אצל אחד מהם ויעידו הם השנים בפני השלשה ויקדשוהו השלשה". ומאידך פסק בהלכות שבת (פרק ה הלכה ד) "משתשקע החמה עד שיראו שלשה כוכבים בינוניים הוא הזמן הנקרא בין השמשות בכ"מ והוא ספק מן היום ספק מן הלילה ודנין בו להחמיר בכל מקום ולפיכך אין מדליקין בו", דהיינו כבר בשקיעת החמה יש דין בין השמשות, ואילו בהלכות קדוש החודש משמע שהדבר תלוי ביציאת שני כוכבים.

ומתוך תירוצו של הרדב"ז על קושיה זו, נתבאר שיש שני דינים: דין "יממה" ודין "יום". דין "יממה" מתייחס למחזור הימים והתאריכים, שמאותו "זמן" מתחלפת היממה. ודין אחר הוא, החפצא של יום ולילה, שמאותו "זמן", חל עליו שם לילה [או מפסיק להיות "יום"] וכד' לענין יום. ולכן רק לענין חילופי התאריכים נחשב בין השמשות ספק לילה, אבל עד כמה שנודע הדבר לענין החפצא של היום או הלילה, עדיין יום גמור הוא.

ולפי זה מיושבים דברי הרמב"ם, שגם אם נראה כוכב אחד, הגם שבין השמשות ספק לילה הוא, אולם לענין דיני היממה, לחילופי התאריכים והימים, עדיין יום גמור הוא מתורת ודאי עד שיראו שני כוכבים. ואף כשנראו שני כוכבים, הגם ש"לילה" ודאי הוא לענין החפצא של יום ולילה, אבל עדיין ספק הוא לענין חילופי התאריכים, עד שיראו ג' כוכבים.

ולפי זה מיושבים דברי הירושלמי שאין מלין בבין השמשות של יום ששי כי אי אפשר לצמצם, ולא תירצו שאין למול ביום ששי בין השמשות מכיון שבין השמשות זהו ספק לילה ולילה לאו זמן מילה, שכן לפי המבואר, בין השמשות זה אינו ספק לילה ספק יום, אלא ודאי יום, והשאלה היא רק לענין חילופי התאריכים האם זהו סוף יום א' או תחילת יום ב', ובזה נחשב הדבר לספק, אבל ברור שזהו יום ולא לילה, ולכן היה מותר למול אילולא שאי אפשר לצמצם כיון שזהו ודאי יום.

והנה יש לחקור בדין ספירת העומר, האם הטעם שסופרים בלילה הוא משום שהספירה צריכה להיות בלילה או שהספירה צריכה להיות ביום ותחילת היום הוא בלילה [שהרי הלילה הולך אחרי היום]. ובפשטות, נחלקו בזה תירוצי התוס' במסכת מגילה (כ, ב ד"ה כל הלילה) וז"ל: "אומר ר"ת שאם שכח לברך בלילה לא יברך ביום כדמשמע בהאי סתמא דמתני' [שם במגילה: "כל הלילה כשר לקצירת העומר], דנהי דאיכא סתמא במנחות (ע"א, ע"א) דתני נקצר ביום כשר בדיעבד, מ"מ סתמא דהכא עדיפא דהא קתני לה גבי הלכתא פסיקתא דדינא. ועוד נראה, דאפי' למאן דמכשר קצירת העומר ביום דיעבד, מודה הוא גבי ספירה דאין לברך ביום משום דשנה עליה הכתוב לעכב דכתיב "תמימות" ואי אתה מוצא תמימות אלא כשאתה מונה בלילה".

ומבואר, לדעת ר"ת, שהספירה צריכה להיות דוקא בלילה כי זהו דין בלילה, וכשם שהקצירה נעשתה בלילה, כך גם לספירה יש דין בלילה. ולפי התירוץ השני שבספירת העומר צריך לילה מגזירת הכתוב "תמימות" ואין תמימות אלא כשאתה מונה בלילה, יוצא שדין הספירה בלילה הוא בגלל שצריך לספור את היום ותחילת יום הוא בלילה. ומדברי הרמב"ם בהלכות תמידין ומוספין (פרק ז הלכה כב) שכתב: "ומתחילת היום מונין לפיכך מונה בלילה", משמע שהדין הוא לספור ביום, וסופרים בלילה מכיון שהלילה הוא תחילת היום.

ומעתה נראה לתרץ את קושיית השערי ציון על דברי המשנה בברכות. בדין אכילת תרומה משעה שיעריב כתב הרמב"ם (הלכות תרומות פרק ז הלכה ב) "אין הטמאים אוכלין בתרומה עד שיעריב שמשן ויצאו שלשה כוכבים אחר שקיעת החמה, שנאמר ובא השמש וטהר עד שיטהר הרקיע מן האור ואחר יאכל מן הקדשים", ומשמע מדבריו שאין זה בגלל תחילת היום אלא מדין לילה, וכוונתו שהלילה מתיר את האכילה בתרומה.

ואם כן נמצא שאין הבדל בין דין אכילת תרומה בבין השמשות לדין קריאת שמע בין השמשות, וגם אכילת תרומה למרות שלכאורה היא דין דרבנן וספק דרבנן לקולא, אולם מאחר וכמו שנתבאר, האכילה מותרת רק בלילה כי יש דין אכילת תרומה בלילה – הרי נתבאר לעיל שבין השמשות הוא ודאי יום [לענין החפצא של היום והלילה] והספק הוא רק לגבי חילופי התאריכים [האם כעת יום א' או יום ב']. ולכן מכיון שאכילת תרומה מותרת רק בגלל הלילה, יהיה אסור באכילת תרומה בזמן בין השמשות כל עוד לא הגיע זמן צאת הכוכבים. ולפי המבואר אין כל דמיון בין דין אכילת תרומה לדין ספירת העומר כמו שהביא בספר שערי ציון הנ"ל, כי בספירת העומר אין דין לספור בלילה [לפי התירוץ השני בתוס' במגילה ולפי הרמב"ם], אלא דין לספור בתחילת היום, והלילה הוא תחילת היום הבא, ולכן סופרים בלילה.