ט"ו באב

From ויקישיבה
Revision as of 20:54, 3 August 2020 by Wikiboss (talk | contribs) (→‎מקור)
(diff) ← Older revision | Latest revision (diff) | Newer revision → (diff)
Jump to navigation Jump to search

ט"ו באב הוא יום שמחה המוזכר במגילת תענית ובגמרא. ישנן סיבות שונות לשמחה ביום זה, ובעקבות שמחת היום נהגו בזמן בית המקדש שהיו בנות ישראל היו יוצאות ומחוללות בכרמים ומזמנות עצמן לחיי חתונה.

מקור[edit]

הגמרא תענית כו ב מביאה את חשיבותו של ט"ו באב: "אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהם בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולים, כדי לא לבייש את מי שאין לה, ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים".

רבי צדוק הכהן מלובלין מביא כי ייתכן וחג זה כבר מוזכר בספר שופטים "וַיֹּאמְרוּ הִנֵּה חַג ה' בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה". לדבריו, בשום מקום לא מוזכר חג בתור "חג ה'" ואם היה מדובר באחד מחגי התורה (כגון סוכות או פסח) היה הכתוב מציין זאת- ולכן הסביר כי היה מדובר בחג ט"ו באב שנחוג כבר בשילה, עוד מזמן שהפסיקו מתי מדבר למות ביום זה.

טעמי השמחה[edit]

הגמרא בהמשך מביאה מספר סיבות לחשיבותו של יום זה, כאשר ניתן לראות כי כל סיבות הללו קשורות לאירועים של תיקון ואיחוד. רבי צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק, ט"ו באב ד"ה והנה) כותב כי המשותף לכל הסיבות אותן מביאה הגמרא היא היותם תיקון לחטאים עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות שהובילו לחורבן הבית.

יום בו הותרו השבטים לבוא זה בזה[edit]

בתקופת המדבר, לפני הכניסה לארץ, נאסר על נשים שירשו את נחלת אבותם להינשא למי שאינו מבן שבטן על מנת שלא יעבירו את הנחלה אותן הן ירשו לבני שבט אחר. ציווי זה נאמר לבנות צלפחד "וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל, לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה, למען יירשו בני ישראל איש נחלת אבותיו. ולא תסוב נחלה ממטה למטה אחר, כי איש בנחלתו ידבקו מטות בני ישראל", ועם ישראל חשב כי איסור זה ממשיך גם לאחר הכניסה לארץ. ביום בחמשה עשר באב דרשו חכמים: "זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד" - "דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה" (של באי הארץ) והתירו לשבטים להינשא זה לזה.

הותר שבט בנימין לבוא בקהל[edit]

בספר שופטים מובא כי לאחר מעשה פילגש בגבעה נשבעו עם ישראל כי "איש ממנו לא יתן בתו לבנימין לאשה". ביום חמישה עשר באב עמדו חכמים והתירו שבועה זה כשדרשו:"ממנו ולא מבנינו", כך שבני אלו שנשבעו מותרים להינשא לבני בנימין. ויש מן הראשונים שמפרשים שלא ביום זה מצאו את ההיתר, אלא שמשמעות האיסור היתה שעד שיכלה אותו הדור נאסרו כולם, ויום שכלה אותו הדור הותרו כולם ועשוהו יום טוב ריטב"א ב"ב קכא א.

כלו מתי מדבר[edit]

בעקבות חטא המרגלים נגזר על עם ישראל כי לא ייכנסו לארץ ישראל עד תום כל הדור ההוא- "כָל הָאֲנָשִׁים הָרֹאִים אֶת כְּבֹדִי וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְמִצְרַיִם וּבַמִּדְבָּר וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי. אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם וְכָל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ". הברייתא מתארת כי "כל ארבעים שנה שהיו במדבר, בכל ערב תשעה באב היה משה רבנו מעביר כרוז בכל המחנה: צאו לחפור! היו יוצאים וחופרים להם קברות ולנים בהם. למחר היה כרוז יוצא ומכריז: יבדלו חיים מן המתים! היו עומדים ומוצאים שנפטרו חמשה עשר אלף. ובשנת הארבעים האחרונה עשו כן ועמדו ומצאו שכולם חיים. אמרו: שמא טעינו בחשבון החודש, חזרו ושכבו בקבריהם עד ליל חמשה עשר באב, וכיון שראו שנתמלאה הלבנה ולא מת אחד מהם, ידעו שחשבון החודש מכוון וכבר בטלה הגזרה, ועמדו ועשאוהו יום טוב". התוספות יום טוב הסביר כי עם ישראל חשבו שמכיוון שהקב"ה אמר בגזירתו "במספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום, יום לשנה", הם חשבו שמספר אותם ארבעים שנה מתחיל משנת שילוח המרגלים. ואם כן, עדיין לא כלו ארבעים שנה. אבל הקדוש ברוך הוא מנה להם מיציאת מצרים, כל ימי היותם במדבר. כאשר ראו ביום ט"ו באב כי הירח התמלא הבינו כי לא טעו בחשבון וכי הקב"ה ריחם עליהם.

הרשב"ם הסביר כי עיקר השמחה איננה במות כל אנשי הדור ההוא אלא בכך שהדיבור חזר להתייחד עם משה, משום שכל זמן שהיו אבלים בשנות הנדודים במדבר לא חזר הדיבור להתייחד עם משה. אמנם, תוספות בבא בתרא קכא א הסביר כי הקב"ה ריחם על חלק מאותו הדור ועל זאת הייתה השמחה כי חלק מאנשי הדור ההוא נשארו לבסוף בחיים.

בוטלו השומרים שמנעו את העליה לרגל לירושלים[edit]

כאשר ירבעם בן נבט עלה לשלטון ארץ ישראל פוצלה לממלכת יהודה וישראל, וירבעם הציב שומרים (פרדיסאות) בין ממלכתו לממלכת יהודה על מנת שלא יעלו ישראל לבית המקדש שהיה בחלק ממלכת יהודה. שנים לאחר מכן, הושע בן אלה עלה כמלך ישראל וביטל את השומרים שמנעו את העלייה לרגל ביום ט"ו באב. הגמרא תענית לא א אומרת כי על אף שהושע היה רשע ועבד בעצמו עבודה זרה, הוא רצה לאפשר לעם ישראל לבחור לבד האם ברצונם לעבוד עבודה זרה או לעלות למקדש.

הותרו הרוגי ביתר לקבורה[edit]

לאחר שנפלה ביתר בימי חורבן הבית לא ניתנו הרוגי ביתר להיקבר והיה חשש כי בעקבות החום הרב השורר בחודש אב יסריחו גופותיהם ויהיה בכך זלזול בכבודם. ביום ט"ו באב ניתנו הרוגי ביתר לקבורה ועל אף שהיו הגופות שרועות זמן רב תחת החום הכבד עדיין נשמרו הגופות.

פסקו מלכרות עצים למערכה[edit]

בזמן שבית המקדש היה קיים היו כורתים עצים על מנת לשורפם במערכה, אך ביום חמישה עשר באב הפסיקו מלכרות את העצים ועשו אותו יום טוב וקראו לו "יום תבר (שבירת) מגל" מכיוון שכבר אין צורך בגרזנים לכרות את העצים. הגמרא מסבירה כי ביום חמישה עשר באב "תשש כוחה של חמה" והיא כבר לא מצליחה לייבש את העצים כל צרכם וממילא יש חשש שיישארו תולעים בעצים ועץ שיש בו תולעת פסול למערכה, ולכן מפסיקים ביום זה לכרות עצים למערכה.

הרשב"ם מפרש כי השמחה ביום זה היא משום "גמרה של מצווה" שלאחר שנגמרה מלאכת ה' יש לשמוח על סיום המצווה וכשם שכבר מצינו אצל שלמה שעשה שמחה כאשר גמר לבנות את בית המקדש. גמרא זו היא גם המקור לסעודת סיום מסכת הנהוגה כיום לאחר סיום אחת ממסכתות הש"ס או סדר משניות.

המחול בכרמים[edit]

המנהג הקדום לחולל בכרמים מוזכר כבר בספר שופטים שם מתואר כי לאחר מעשה פילגש בגבעה נשבעו ישראל שלא לתת את בנותם לבני בנימין והיה חשש כי השבט עתיד להיעלם. זקני העדה ייעצו לבני בנימין כי ישנו "חג קדום לה' בשילה בו יוצאות בנות שילה לחולל בכרמים, והם יכולים לארוב לנשים המחוללות בחג זה ולחטוף להם נשים. בדרך זו, לא יצטרכו בני ישראל לעבור על השבועה שנשבעו שכן הם לא הביאו להם את בנותן אלא להיפך- בני בנימין חטפו אותן: "וְהָיָה כִּי יָבֹאוּ אֲבוֹתָם אוֹ אֲחֵיהֶם לָרִיב אֵלֵינוּ וְאָמַרְנוּ אֲלֵיהֶם חָנּוּנוּ אוֹתָם כִּי לֹא לָקַחְנוּ אִישׁ אִשְׁתּוֹ בַּמִּלְחָמָה כִּי לֹא אַתֶּם נְתַתֶּם לָהֶם".

ערוך השולחן (אבן העזר כב, ג) מדייק ממעשה זה כי בני בנימין לא יצאו לחולל יחד עם בנות שילה אלא רק ארבו להן בצד- ומכך מוכיח כי גם בחג זה נשמרו כללי הצניעות ולא רקדו בני בנימין יחד עם בנות שילה.

בתקופת המקדש נהגו שביום ט"ו באב היו יוצאות בנות ישראל ומחוללות בכרמים ומזמנות את עצמן בשמחה ובאהבה להקמת משפחות בישראל. המשנה מתארת כי בנות ישראל נהגו לשאול כל אחת שמלה מחברתה על מנת שלא לבייש מי שאין לה ובכך להגביר את תחושת השיוויון בין הבנות.

בעל כתב המכתם (תענית לא, א) הקשה "איך היה טוב בעיני חכמים שיחטפו איש אשתו, וחס וחלילה כאילו היו בנות ישראל כהפקר?" ותירץ כי אכן לא כולם היו שולחים את בנותיהם לשם אלא "שכל מי שהיתה ידו משגת להשיא בתו לא היה שולח שם בתו", ורק אלו שלא הייתה להם אפשרות היו שולחים בנותם לשם. ובנות אלו "שלא היתה יד אביהן משגת, ואולי היו יושבות עד שתלבין ראשן, ובזה היו יוצאות לאור על ידי הבחורים שבוחרים, או ביחס או במשפחה או בנוי" ובכך המנהג למעשה נתן גם לנשים ממעמד כלכלי נמוך להתחתן. והוא גם מוסיף כי בזמן ההוא "שהיו דורות כשרים" היו גם ישראל "עושין מעשיהם לשום שמים" ולא היו חוטפים אלא לשם שמיים ולשם חיי נישואין טהורים.

הגמרא תענית לא א מביאה את דברי הבנות המחוללות "תנו רבנן: יפיפיות שבהן מה היו אומרות - תנו עיניכם ליופי, שאין האשה אלא ליופי. מיוחסות שבהן מה היו אומרות - תנו עיניכם למשפחה, לפי שאין האשה אלא לבנים. מכוערות שבהם מה היו אומרות - קחו מקחכם לשם שמים, ובלבד שתעטרונו בזהובים". ניתן לראות כיצד כל קבוצה משתבחת בדבר הטוב שבה- היפות ביופיין והמיוחסות בצדקת משפחתם. מנגד, המכוערות אומרות כי במידה ויינשאו להן לשם שמיים ויעטרו אותם בתכשיטים- יוכל להתגלות יופיין המיוחד וכדברי הגמרא נדרים סו א "בנות ישראל נאות הן, אלא שהעניות מנוולתן".

המהרש"א מבאר כי כל אחת מקבוצת הנשים פנתה אל סוג אחר של מבקשי זיווג. היפות פנו אל מי שמחפש את הערב והטוב, בעלות הייחוס פנו אל מי שמחפש את האידיאל בכך שהדגישו את ייחוסם הרוחני ואילו המכוערות פנו אל אלו שמחפשים את המועיל כך שטענו בפניהם שגם שידוך זה עשוי להעלות פרי. כמו כן, לדבריו אין הכוונה ב"שאו עיניכם" רק לראייה בלבד, אלא שהיו הבנות נפגשות עם הבנים ומכירים אותם לעומק ורק לאחר מכן היו נישאים, כדברי הגמרא- "אסור לאדם לקדש את אשתו עד שיראנה".

סגולה לזיווג[edit]

הבני יששכר (ד,ב) כותב כי ישנה מעלה ביום ט"ו באב לזיווג משום שהוא חל ארבעים יום לפני יום בריאת העולם, שהוא כ"ה אלול. מכיוון שכבר נאמר סוטה ב א: ארבעים יום לפני יצירת הוולד מכריזים ברקיע: "בת פלוני לפלוני", כך בארבעים יום שלפני בריאת העולם, כל שנה מחדש, הוא יום שורשי שמסוגל להתחלה של חיים חדשים, באיחוד החתן והכלה להקמת המשפחה.

בימינו[edit]

בזמן שבית המקדש היה קיים, היו נוהגים בט"ו באב שמחה יתירה. אף בזמן הזה, כתבו האחרונים, שאין להתענות בט"ו באב. באשר לאמירת תחנון, נחלקו המנהגים: יש נוהגים לומר בו תחנון, ויש נוהגים שלא לומר בו תחנון.

לקריאה נוספת[edit]

הערות שוליים