מיקרופדיה תלמודית:לא יהיה קדש; לא תהיה קדשה

מתוך ויקישיבה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - איסורים הנכללים באיסור קדש וקדשה הנזכרים בכתוב

נאמר: לֹא תִהְיֶה קְדֵשָׁה מִבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל, וְלֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל (דברים כג יח), ונחלקו הדעות בפירוש הכתוב:

  • יש מפרשים שלא תהיה קדשה הוא איסור שלא לבא על פנויה (ראה ערכו. כן משמע מספרי כי תצא רס ומיוחס ליונתן שם; רמב"ם בספר המצוות ל"ת שנה, ואישות בהקדמה ושם א ד, ונערה בתולה ב יז; רשב"ם דברים כג י; שו"ת הרשב"א א שיד; טור אה"ע כו)[2], כמו שנאמר: לֹא הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה (בראשית לח כא. ספרי שם), שקדשה היא הנבעלת לשם זנות בלא קדושין (סמ"ג לאוין פ); ויש מפרשים: בלא כתובה ובלא קדושין (רמב"ם בספר המצוות שם, ובאישות בהקדמה), ולוקים על לאו זה (רמב"ם בספר המצוות שם, ואישות א ד, ועוד); ויש סוברים שהפנויה היא שעוברת בלא תהיה קדשה, אבל הבועל אינו עובר אלא משום לפני-עור (ראה ערכו) לא תתן מכשול (רבנו ירוחם כג א). לשיטה זו יש סוברים ש"לא יהיה קדש" לא נאמר על ביאת פנויה, אלא הוא אזהרה למשכב-זכור (ראה ערכו. רבי ישמעאל בסנהדרין נד ב, וירושלמי שם ז ז; ספר המצוות לרמב"ם ל"ת שנ), וכן הוא אומר: וְגַם קָדֵשׁ הָיָה בָאָרֶץ עָשׂוּ כְּכֹל הַתּוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם (מלכים א יד כד. רבי ישמעאל בגמ' שם), ומשכב זכור תועבה הוא (רש"י שם ד"ה וגם קדש)[3]. ולדעה זו אין הכתובים נמנים במנין-המצות (ראה ערכו) אלא בלאו אחד שלא לא תהיה קדשה (ספר המצוות שם), שלא תהיה קדש הוא כפל הלאו של משכב זכור (ספר המצוות שם; חינוך תקע); ויש סוברים שאף הלאו של "לא יהיה קדש" הוא על ביאת פנויה, שלא יהא האיש פרוץ לבעול פנויות (רשב"ם שם; רלב"ג שם), שלא יזנה (כן משמע מהמיוחס ליונתן שם); ויש מפרשים שקדשה היא המקודשת ומזומנת לזנות, וקדש הוא המזומן למשכב זכור (רש"י שם; ראב"ד לספרי שם), ויש ממוני המצוות שמנו האיסורים בשני לאוים (הלכות גדולות, הקדמה; ספר המצוות לרס"ג ל"ת קי-קיא).
  • יש מפרשים ששני הלאוים לבית-דין (ראה ערכו) נאמרו, שלא יניחו לבת ישראל לשבת בקובה של זונות, ולא יניחו בבני ישראל קדש המזומן למשכב זכור (רבי עקיבא בגמ' שם, לפי הרמ"ה שם; ספרי שם, לפי הראב"ד שם, ורמב"ן דברים שם, ובהשגות לספר המצוות שורש ה ול"ת שנה)[4], ואין בית דין לוקים אם עברו על לאו זה, לפי שאינם עושים מעשה (ראה ערך לאו שאין בו מעשה. חינוך תקע).
  • ויש מפרשים שהלאוים נאמרו על ביאת עבד על בת ישראל, וביאת ישראל על שפחה (אונקלוס שם; רבי עקיבא בגמ' שם, לפי חידושי הר"ן שם; כן משמע מתוספות גיטין מא א ד"ה לישא, וקדושין כא ב ד"ה בביאה, ובבא בתרא יג א ד"ה כופין, ויראים לד וסמ"ג לאוין פ; חרדים מל"ת ז, בשם שאר פוסקים מלבד הרמב"ם)[5], ומוני המצוות העומדים בדעה זו מנו את שניהם בלאו אחד (יראים שם; סמ"ג שם; סמ"ק רצא), ששניהם ענין אחד (סמ"ג, ברמזי המצוות שם; מהרש"ל לסמ"ג שם). בגדרי הלאוים בעבד ובשפחה נחלקו אחרונים בדעת ראשונים: יש סוברים ששני הלאוים נוהגים בין בישראל הבא על השפחה, ובין בעבד הבא על בת ישראל, שכל שאין קדושין תופסים חשוב קדשות, אלא שהזכר עובר ב"לא יהיה קדש", והנקבה ב"לא תהיה קדשה" (רש"ש בבא בתרא שם, בדעת התוספות); ויש סוברים ש"לא יהיה קדש" לא נאמר אלא בישראל הבא על השפחה, ו"לא תהיה קדשה" לא נאמר אלא בעבד הבא על בת חורין (מהר"ם לובלין גיטין שם, בדעת התוספות; חידושי חתם סופר בבא בתרא שם), אלא ששני הלאוים נאמרו בין לזכר ובין לנקבה, ולכן ישראל הבא על השפחה אף השפחה עוברת ב"לא יהיה קדש", שהרי אף היא חייבת במצוות (מהר"ם לובלין שם, וחידושי חתם סופר שם, בדעת התוספות); ויש סוברים שהלאוים לא נאמרו אלא על הישראל והישראלית, אבל השפחה והעבד לא הוזהרו על כך מצד עצמם, אלא שמצווים שלא להכשיל את ישראל משום לפני-עור (ראה ערכו. תפארת יעקב גיטין שם).

הערות שוליים

  1. לג טורים תתקלז-תתקמא.
  2. על עיקר האיסור בביאת פנויה ועל גדרי האיסור, ראה ערך פנויה.
  3. וכן בכלל פסוק זה אזהרה לנשכב על ידי בהמה (ראה ערך רובע ונרבע. רבי ישמעאל בגמ' שם), שאף זה בכלל תועבות הגויים (רש"י שם ד"ה כתועבות הגוים).
  4. ויש סוברים לדעה זו שלא תהיה קדשה נאמר אף לבועל ולנבעלת עצמם, אלא שאינו נוהג בכל ביאת פנויה, אלא באשה שאין קידושין תופסים לבועל בה (חינוך תקע, בשם הרמב"ן), ולוקים שניהם על לאו זה, ומלבד זאת לאו זה הוא גם אזהרה לבית דין, שלא יניחו בישראל אשה מופקרת לזנות, לפי שסופה להיבעל אף לאנשים שאין קידושיהם תופסים בה (חינוך שם, בדעת הרמב"ן).
  5. ויש מהראשונים המפרש שאמנם הלאו נאמר בעבד ושפחה לישראל, ומכל מקום עיקר הלאו הוא אזהרה לבית דין, אלא שצירף לזה עבד ושפחה הבאים בישראל בדרך נישואין, מפני שהכל יודעים בעבד הזה שנשא בת ישראל שאין לו בה קידושין, ושהיא עמו כאשה עם בעלה, ואם כן היא קדשה לעיני השמש, ומחוייבים להפרישם (רמב"ן דברים שם, בדעת אונקלוס שם).