מצוות הקהל

From ויקישיבה
Revision as of 09:57, 5 September 2012 by יוסף שמח בוט (talk | contribs) (טיפול בסוגריים מיותרים בתבנית:מקור)
(diff) ← Older revision | Latest revision (diff) | Newer revision → (diff)
Jump to navigation Jump to search

מצוות הקהל נאמרה לבני ישראל בפרשת וילך, על ידי משה רבינו לפני פטירתו. וכך נאמר: "וַיְצַו מֹשֶׁה, אוֹתָם לֵאמֹר: מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים, בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת. בְּבוֹא כָל-יִשְׂרָאֵל, לֵרָאוֹת אֶת-פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ, בַּמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת, נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם. הַקְהֵל אֶת-הָעָם, הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף, וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ, וְיָרְאוּ אֶת-ה' אֱלֹהֵיכֶם, וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת.(ל"א, י'-י"ב).

המטרה לקיים את המצווה פעם בשבע שנים, גם היא מוסברת בהמשך הפרשה: "וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ, יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ--לְיִרְאָה, אֶת-ה' אֱלֹהֵיכֶם: כָּל-הַיָּמִים, אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה, לְרִשְׁתָּהּ". דהיינו, על מנת שגם הדורות הבאים יקהלו כמו במעמד הר סיני.

הרמב"ם כתב : "מצוות עשה להקהיל כל ישראל אנשים נשים וטף בכל מוצאי שמיטה בעלותם לרגל, ולקרות באוזניהם מן התורה פרשיות שהן מזרזות אותן במצוות ומחזקות ידיהם בדת האמת, שנאמר: מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסוכות בבוא כל ישראל לראות גו' הקהל את העם האנשים הנשים והטף וגרך אשר בשעריך וגו'".

תפקידו של המלך[edit]

הרב יהודה זולדן מהמדרשה לנשים באוניברסיטת בר-אילן במאמרו פרשת המלך ופרשת הקהל מציג את השאלה הבאה:"הפרטים המרכיבים את המעמד נזכרים בבירור בפסוקים : הזמן, המקום, הנוכחים והמטרה, חוץ מדבר אחד: "תקרא את התורה הזאת". מי הוא ה קורא ? מי עומד ב ראש המעמד? מסורת חז"ל היא שהמלך, המרכיב השלטוני שעוסק בענייני החולין (כלכלה, צבא וכד'), הוא העומד בראש המעמד וקורא בתורה."

פרשנים מציעים כמה הסברים למקורה של מסורת זו: משה רבנו הוא שציווה על כך את יהושע בן -נון, ויהושע – מעמדו כמלך (תוס' יום טוב למשנה סוטה ז',ח'):

הרמב"ם מתייחס לכך בסוף דבריו: "אימתי היו קורין, במוצאי יום-טוב הראשון של חג הסוכות, שהוא תחילת ימי חולו של מועד של שנה שמינית, והמלך הוא שיקרא באוזניהם, ובעזרת-נשים היו קורין כו'", "כיצד הוא קורא, תוקעין בחצוצרות בכל ירושלים כדי להקהיל את העם, ומביאין בימה גדולה, ושל עץ הייתה, ומעמידין אותה באמצע עזרת-נשים, המלך עולה ויושב עליה כדי שישמעו קריאתו וכו'".

המשנה במסכת סוטה מפרטת את תהליך הטקס ומעמדו של המלך היא עובדה:" פרשת המלך כיצד: מוצאי יום טוב הראשון של חג, בשמיני במוצאי שביעית, עושין לו בימה של עץ בעזרה, והוא יושב עליה--שנאמר "מקץ שבע שנים, במועד שנת השמיטה--בחג הסוכות. בבוא כל ישראל, ליראות . . ." (דברים לא,י-יא). וחזן הכנסת נוטל ספר תורה, ונותנו לראש הכנסת, וראש הכנסת נותנו לסגן, והסגן נותנו לכוהן גדול, וכוהן גדול נותנו למלך; והמלך עומד ומקבל, וקורא יושב.

אגריפס המלך עמד וקיבל, וקרא עומד; ושיבחוהו חכמים. וכשהגיע "לא תוכל לתת עליך איש נוכרי, אשר לא אחיך הוא" (דברים יז,טו), זלגו עיניו דמעות; אמרו לו, אל תתיירא אגריפס, אחינו אתה, אחינו אתה. וקורא מתחילת "אלה הדברים" (דברים א,א) ועד "שמע" (דברים ו,ד), ו"שמע", "והיה, אם שמוע תשמעו" (דברים יא,יג), "עשר תעשר" (דברים יד,כב), ו"כי תכלה לעשר" (דברים כו,יב), ברכות וקללות עד שהוא גומר את כולם. ברכות שכוהן גדול מברך--הן המלך מברך, אלא שהוא נותן של רגלים תחת מחילת העוון.(ז'ח')

הרב זולדן מציין:"פרשת המלך " היא הכותרת של המצווה כולה, אך זה גם שמה של אחת הפרשיות שהמלך היה קורא במהלך המעמד . הפסוקים שבהם מצווה התורה למנות מלך ו פירוט מצווֹת ה'עשה' וה'לא תעשה' שבהן הו א מצֻווה (דב' יז:יד-כ), מכונים אף הם במשנה זו "פרשת המלך ". אפשר ללמוד מכאן שהקריאה במעמד הקהֵל הנקראת כול ה "פרשת המלך " משמעה שעיקר הקריאה מכוון לפסוקים העוסקים במצווה למנות מלך ובפירוט סמכויותיו.

והרב מסכם את מאמרו:" מדובר בהתכנסות של כל העם כחברה וכציבור, שמטרתה לימוד תורה בהמון ואיחוד העם סביב התורה ומצוותיה. העובדה שהמלך עומד בראש היא משנית וטכנית. מאחר שמדובר בהתכנסות של כל העם והמלך, והוא העומד בראש העם, מוטל עליו לארגן את המעמד ולשמש שליח ה מביא את דבר הא-ל (רמב"ם, הל' חגיגה ג , ו)).

היבט אחר הוא שמדובר במעמד לאומי ולא רק חברתי. המלך עומד בראש, כיוון שתפקידו במעמד הוא מהותי ולא טכני. יש בה מצוות שחובת קיומן היא כעם בארץ ישראל , בייחוד עם כינון מדינה ובה מנהיגות של טונית.

המנהיגים והתושבים ינהיגו את חיי המדינה באורה של תורה, בצדק וביושר , " לְיִרְאָה אֶ ת-ה' אֱ-לֹהֵיכֶם כָּל -הַיָּמִים אֲ שֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ " (דב' לא: יג).

הנוכחות[edit]

הרמב"ם מבאיר גם נקודה זו: "גרים שאינן מכירין חייבין להכין לבם ולהקשיב אוזנם לשמוע באימה וביראה וגילה ברעדה כיום שניתנה בו בסיני". ויתרה מזו: "אפילו חכמים גדולים שיודעים כל התורה כולה חייבין לשמוע בכוונה גדולה יתרה".

החובה בימינו[edit]

מצוות הקהל אינה נוהגת בימינו. כל זמן שבית המקדש חרב, אין אפשרות לקיימה בעזרה. נהוג לעשות זכר למצווה ולקיים מעמד הקהל ביום ראשון של חול המועד סוכות, במוצאי שנת השמיטה". נהגו להקים במה ליד הכותל המערבי, לכנס את העם וגדולי תורה דרשו לפניהם. החתם סופר קבע :"זאת המצווה ענוד חזק וגדול בדת (לפי ספר החינוך בזכות הדרישה לציון תהיה רפואה למכותינו".

עלון "ארץ ישראל שלנו" בהוצאת המטה להצלת העם והארץ, מביא בגיליון פרשת השבוע את אקטוליות המצווה בימינו. מתוך שיחות הרבי מליובאוויטש בשנת תשמ"ח הוא מביא את הדברים הבאים:

"ידוע ש"התורה היא נצחית", בכל זמן ובכל מקום; ואף שכמה וכמה ממצוות התורה תלויות בזמן ובמקום, בכוהנים ובלוויים וכו' ובשאר תנאים, ובנידון דידן בזמן שבית המקדש היה קיים ובמקום המקדש )כמו קורבנות כו'(, הרי תוכן המצוות ברוחניות בנפש האדם קיים בכל זמן ובכל מקום.

על אחת כמה וכמה וביתר שאת וביתר עוז, בנוגע למצוות "הקהל", שבה תוכן המצווה "לחזק דת האמת", וכוונת הלב האימה וכו' שבמעמד הקהל הם מעצם המצווה; וכיוון שתוכן וכוונה זו חיזוק דת האמת והאימה וכו' נצחי הוא, הרי ודאי שאף שקיומה במובנה הפשוט ובשלמות כל התנאים קשור בזמן שבית המקדש קיים, הרי היא נוגעת בפועל, במובנה הרוחני, בכל מקום ובכל זמן.

על כל אחד ואחת מוטלות הזכות והחובה להתעסק במצוות "הקהל", במובנה הרוחני, בכל הזמנים, בכל המקומות ועל ידי כל אחד ואחת מישראל, על- די הפצת התורה והיהדות, בהקהלת קהילות בישראל לדרוש בענייני תורה ומצוות, ולהוסיף ב"ליראה את ה'".

ואם בכל הזמנים כן, הרי על אחת כמה וכמה בזמן המיוחד לזה, כמו בשנה זו שהיא "שנת הקהל" )ובימים הסמוכים לחג הסוכות במיוחד(, שאז מקבלים אפשרויותוכוחות בלתי רגילים לעבודה זו.

יש לנצל כל הזדמנות - ובימי סגולה שבתות וימים טובים במיוחד - כדי לכנס ולהקהיל יהודים: אנשים, נשים )כמובן, בנפרד( וטף, עד ל"קטני קטנים", לכנס אותם ב"מקום" קדוש, כלומר באווירה קדושה, ולנצל את הדבר לשם התחזקות והוספה ב"ליראה את ה'" ובאחדות ישראל, על ידי שכל הנאספים שומעים ולומדים ביחד עניין מסוים בתורה, נותנים צדקה ביחד, ומתפללים ביחד. כך בימים הסמוכים לחג הסוכות, ולהמשיך בכך לפחות פעם בחודש במשך שנה זו.