פרנס על הציבור

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search

פרנס על הציבור נחשב לאחד ממנהיגיה הקהילה היהודית בתפוצות ישראל. תפקידו היה להפעיל את מוסדות הקהילה מהבחינה הארגונית. לשם כך היו בידו סמכויות לגבית מיסים ולביצוע הוצאות ציבוריות. בדרך כלל, המינוי שלו היה מאושר על ידי השלטונות, אשר העניקו לו סמכויות על מנת שיוכל למלא את תפקידו.

אופן המינוי

הפרנס היה נבחר על-ידי הציבור. אך בדרך כלל הציבור היה מוגדר רק בתור תושבי המקום בעלי הכנסה או רכוש. לעיתים, רק קבוצה של ראשי ציבור הייתה בוחרת אותו. בתלמוד נקבע הכלל שאין מעמידין פרנס על הציבור, אלא אם כן נמלכים בציבור, אך לא נקבע כיצד מוגדר "הציבור". ובכל זאת, דרושה הסכמה כללית וחז"ל מתארים לנו כיצד ולמה נתמנה בצלאל בן אורי כפרנס (מנהיג):

"אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, הגון עליך בצלאל? אמר לו: רבונו של עולם, אם לפניך הגון - לפני לא כל שכן? אמר לו: אף על פי כן, לך אמור להם. הלך ואמר להם לישראל: הגון עליכם בצלאל? אמרו לו: אם לפני הקדוש ברוך הוא ולפניך הוא הגון - לפנינו לא כל שכן?" [1] .

הרב אברהם יצחק הכהן קוק הגדיר את התכונות שצריכות להיות למנהיג טוב. בראש ובראשונה עליו להיות טהור לב, אחר כך חכם היודע להנהיג מדינה ורק לבסוף אהוב על הבריות. כיצד? אמר הקב"ה למשה רבינו: הגון עליך בצלאל? משה רבנו היה חכם גדול ורק חכם מכיר אם האדם הניצב מולו הוא חכם, השיב משה רבינו לקב"ה: אם בצלאל הגון לפניך, דהיינו שאתה בוחן כליות ולב ויודע אם האדם הוא טהור לב, הפועל בלי שום אינטרסים ונגיעות פרטיות אלא אך ורק לטובת העם, אני, משה, קובע שבצלאל הוא חכם ויכול לשמש פרנס. אמר לו הקב"ה: אין זה מספיק. יש לקבל את הסכמתו של העם. ואכן משה שואל את העם: הגון עליכם בצלאל והם עונים שהוא מקובל עליהם. אבל אם ח"ו המנהיג אינו טהור לב, ופועל מתוך אינטרסים אישיים ופרטיים, אף על פי שהוא חכם ופופולארי הוא עלול להמיט אסון על עמו [2] [3].

רוח אלוקים

המנהיג, או הפרנס על הציבור, זקוק גם למה שמוכנה "רוח אלוקים". על בצלאל בן אורי נאמר:"וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹקים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל-מְלָאכָה"([[ספר שמות]], ל"ה,ל"א). משמעותו כַּרִיסְמָה, דהיינו, יכולת השפעה על הציבור, המכשירה את האדם למנהיגות. מדרש רבה מגדיר זאת כך:" ואמלא אותו רוח אלקים בחכמה, שהיה חכם בתורה ובתבונה, שהיה מבין בהלכה ובדעת, שהיה מלא דעת בתלמוד".

המונח מקובל בתנ"ך גם לגבי יהושע בן נון - "ויהושע בן נון מלא רוח חכמה" [4], שמשון הגיבור - ""ותהי עליו רוח ה'" [5], שאול המלך - "וצלחה עליך רוח ה', והתנבית עמם" [6] ומלך המשיח [7]

סמכויות הפרנס

היות והקהילה בקשה עד כמה שאפשר להימנע מהתערבות השלטונות, היו נוהגים לציית לו. בתלמוד נאמר: אפילו קל שבקלין ונתמנה פרנס על הציבור, הרי הוא כאביר שבאבירים - כל הסמכויות שישנם לאדם גדול וחשוב שנתמנה למנהיג, ישנם גם לאדם פחות ונקלה ביותר שנתמנה למנהיג - "יפתח בדורו כשמואל בדורו", כלומר: אף על פי ששמואל היה גדול מיפתח, הרי סמכות כל אחד בתקופת שלטונו היתה זהה לשל חברו, ואין סמכותו של שמואל גדולה מזו של יפתח, מפני ששניהם יונקים את תוקפם מכח היותם מנהיגי הציבור, ובעניין זה שניהם שווים.

הסכנה מפרנס

היה חשש לשרירות ליבו מצידו של הפרנס ועל כך כבר אמרו חז"ל "תנו רבנן: שלשה הקדוש ברוך הוא בוכה עליהן בכל יום... (וביניהם) על פרנס המתגאה על הצבור" [8] . כפירוש המהר"ל מפראג, מנהיג המתגאה על הציבור הוא מנהיג השולט בכוח וביד חזקה [9] "ואם הקב"ה בוכה על מנהיג כוחני המתגאה על הציבור, אנו על אחת כמה וכמה, יש לנו מקום לבכות כאשר אנו מתפללים "השיבה שופטינו בראשונה ויועצינו כבתחילה והסר ממנו יגון ואנחה" (תפילת עמידה) [3]."

מרחיבה על כך מסכת פסחים: "ארבעה - אין הדעת (רשב"ם: של בריות) סובלתן (אפילו הן עצמן מתחרטין לאחר זמן ונבזין הן בפני עצמן), אלו הן: דל גאה, ועשיר מכחש, וזקן מנאף, ופרנס . מתגאה על הציבור בחנם (רשב"ם: נוהג עליהם שררה ואינו עומד עליהן בשעת דוחקן) [10].

חריפה יותר האימרא בתלמוד:" שאין ממנים פרנס על הציבור אלא אם כן קופת שרצים תלויה מאחוריו". רבי חזקיה בן מנוח, המכונה חזקוני הסביר למה גרמה ההשגחה שמשה רבינו יוולד מיחסי אישות אשר לאחר-מכן הם מוכרים כפגומים, גם שלא היו פגומים בשעתם - "כדי שלא יתגאה על הציבור". הסכנה הצפויה לכל מנהיג ובעל שלטון - שיתגאה על הציבור; ואפילו אם המנהיג הוא איש האלהים, הרועה הנאמן של ישראל, יש לחשוש שמא יתגאה. לפיכך רצוי שמנהיג יהיה נאלץ תמיד להיזכר במה שעשוי להיראות כפגם בייחוסו.

ובהרחבה, הרעיון שביטאו חז"ל במימרה הידועה הוא: "אין ממנים פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו, שאם דעתו תזוח עליו אומרים לו: חזור לאחוריך", כלומר - זכור מי אתה. וזוהי אזהרה למנהיגות בכל הדורות ובכל הזמנים. בהקשר זה ניתן לציין שמאחורי המלך המשיח הצפוי שרשרת של איסורי עריות ופסולי חיתון: רות המואביה (שמלוט ובתו), יהודה ותמר כלתו, דוד ובת-שבע, שלמה ונעמה העמונית.

בתלמוד, בין השאר, נקבעה הסנקציה הבאה :" אמר רב יהודה אמר רב, פרנס המתגאה על הציבור שלא לשם שמים אינו רואה בן תלמיד חכם".


תקנות יהדות ליבורנו

ליהדות ליבורנו היו תקנות לבחירת ההנהגה. הן נשמרו בכתובים ופורסמו. בין השאר הן מתארות את שיטת הבחירה.

הבחירה לתפקיד פרנס הייתה כרוכה בעבודה קשה. בתקופת כהונתו הפרנס נאלץ להפסיק את עסקיו הפרטיים ולכן נקבע במרוצת השנים כי הכהונה של הפרנסים תצומצם לשלושה חודשים, כל פרנס יכהן רבע שנה ולאחר מכן שנתיים לא ניתן יהיה לבחור בו שוב. פתרון נוסף היה הקמת ועדות. חשובה הייתה הוועדה הממונה על האדמיניסטרציה הכספית, כולל הטלת מסים, שמנתה 45 חברים. לוועדה זו היה חשוב הגיבוי הציבורי שלה.

הוועדות לא יכלו להיות מכשיר יעיל לניהול הקהילה. מה עוד שמספר הנפשות בקהילה הלך וגדל במרוצת השנים עד שהגיע ל-6,000. הקהילה החליטה על הקמת מועצת ה-12. הפרנסים מינו המועצה הראשונה בשנת 1663. תפקידה היה לנהל את ענייני הקהילה. המינוי היה לכל החיים. הפרנסים מינו חבר חדש כאשר חבר במועצה נעדר מהעיר או נפטר.

פרנס בעת החדשה

סילבאנו ארייטי פירסם ספר על הפרנס של יהדות פיזה בימי מלחמת העולם השנייה ג'וזפה פארדו רוקס (Giuseppe Pardo Roques). המניע לכתיבת הספר היא אישיותו. אך ברקע ניתן להתרשם מתפקידו ומעמדו של הפרנס בקהילה ובעירו. עד כדי כך שפארדו לא פחד מהגרמנים. בהיותו אישיות מוכרת בעיר ובעל אמצעים הרשה לעצמו פארדו להתעלם מהצו של חיל הכיבוש הנאצי להגיע לתחנת המשטרה על מנת להישלח משם אל מחנה ריכוז, וגם כאשר אנשי ה"אס אס" חיפשו יהודים ברחובות פיזה הוא נשאר בביתו. באוגוסט 1944 , חודש לפני שחרור פיזה מהכיבוש הגרמני בידי בעלות הברית, הגיעו החיילים לביתו ורצחו אותו, שישה זקנים אשר היו עימו ומשרתת נוצרייה.

לקריאה נוספת

  • סילבאנו ארייטי, הפרנס, אדם מוציאים לאור, 1979.
  • דבורה הכהן, "הקהילה (היהודית) בליוורנו ומוסדותיה, במאה ה-י"ז", בקובץ ראובן בונפיל , מריה מאיר מודנה, יוסף ברוך סרמוניטה , דניאל קארפי , ג'ורג'ו רומאנו (עורכים), ספר זיכרון לשלמה אומברטו נכון : קובץ מחקרים לתולדות היהודים באיטליה, מוסד שלמה מאיר, מוסד רפאל קאנטוני ירושלים, תשל"ח -1978

פרנס ומלך

הרב דב ליאור עומד על המשותף בין מלך לבין פרנס במאמרו קנאים לדבר ה'.

כאשר הקהילות בתפוצות ישראל הטילו מסים על הציבור, ציבור קיבל זאת. שכן, יש תוקף להחלטות הרשות גם כאשר לא מבינים אותה. [11] דוגמא אחרת:" יש החלטות של ועד בית, למשל, מחליטים לגבות סכום לצורך ניקיון חדר המדרגות, ולא מתחשבים בשטח הדירה, כך שדירה של מאה מטר מרובע תשלם כמו דירה של חמישים מטר מרובע, אבל כיוון שכך הוחלט באסיפה אז כך יעשו."

מלך שיש בו יראת שמים לא יעשה עוול, לא יקדם את ענייניו הפרטיים, לא ימעל באמון שניתן בו. ומבחינת המוסר - המלך צריך להיות דוגמה לעם! וכך זה גם בהטלת מיסים על הציבור.

הוא מסכם:" יראת שמים זו הערובה הטובה ביותר לכך שהמלך לא יחטא. העיקר שיהיה אדם ישר וירא שמים. בארץ רצו לשנות את צורת השלטון על-מנת ליצור הנהגה ראויה, אך הם אינם מבינים שזה לא יפתור את הבעיה. לא משנה מהי צורת השלטון ואיזה סוג של דמוקרטיה תהיה, מה שיקבע הוא אם אדם הוא אדם. אם המנהיג יהיה ישר אז גם במונרכיה יהיה טוב, ולעומת זאת דמוקרטיה יכולה להפוך לחותמת גומי, ולכן העיקר הוא חינוך ליראת שמים. הרצון לתקן הוא טוב, אבל אם החינוך לא יהיה חינוך ולא תהיה יראת שמים אמיתית אז זה לא יפתור את הבעיה" - הדבר נכון לגבי כל מנהיג, כולל הפרנס על הציבור.

הערות שוליים

  1. מסכת ברכות נ"ה
  2. על פי עין איה ברכות נה
  3. 3.0 3.1 הרב דב ביגון
  4. ספר דברים ל"ד
  5. ספר שופטים ו',י'
  6. ספר שמואל א' י' ו'
  7. ראו אתר גשר]
  8. מסכת חגיגה ה', ב'
  9. נתיבות עולם נתיב התורה ד'
  10. קי"ג, ע"ב
  11. בשו"ע בסימן קס"ג בחושן משפט אומר הרמ"א בשם תרומת הדשן