פרשני:בבלי:יומא יט ב

From ויקישיבה
Revision as of 15:41, 6 September 2020 by Wikiboss (talk | contribs) (Try fix category tree)
(diff) ← Older revision | Latest revision (diff) | Newer revision → (diff)
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יומא יט ב

חברותא[edit]

והוכיח רב הונא בריה דרב יהושע כדבריו, דאי אמרת שהכהנים שלוחי דידן נינהו בעבודתם, וכי  מי איכא מידי (האם יתכן הדבר) דאנן לא מצינן למעבד שהרי עבודת זר פסולה, ושלוחי דידן מצו עבדי, והלא כלל הוא בהלכות שליחות שאין השליח יכול לעשות מה שאין בכח המשלח לעשות בעצמו.
ומשנינן: מה שאמרו לו "אתה שלוחנו ושליח בית דין", אין פירושו שהוא שלוחם בעבודתו, אלא הכי קאמרי ליה: שבועה זו משביעין אנו אותה עליך, על דעתינו ועל דעת בית דין, שלא יעלה בדעתו להערים עליהם, ולכוין בקבלת השבועה, דברים אחרים שלא כפי כונת המשביעים.
שנינו במשנה: הוא פורש ובוכה והן פורשין ובוכין וכו'
ומפרשינן: שהיה הוא (הכהן הגדול) פורש ובוכה לאחר שהשביעוהו, מפני שחשדוהו שהוא צדוקי, ואף הם שהשביעוהו היו פורשין ובוכין, משום דאמר רבי יהושע בן לוי: כל החושד בכשרים לוקה בגופו, שכן מצינו אצל משה רבינו שאמר להקדוש ברוך הוא על בני ישראל במצרים "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי, כי יאמרו לא נראה אליך ה'", ועל שחשד לחנם לקה מיד בגופו שאמר לו הקדוש ברוך הוא להביא ידו בחיקו, וכשהוציאה היתה ידו מצורעת.
ומבארינן עוד: וכל כך למה הוצרכו לחשוד בו ולהשביעו?
כדי שלא יתקן מבחוץ לבית קדשי הקדשים, את הקטורת על הגחלים, ואחר כך יכניס את המחתה והקטורת המוקטרת, כדרך שהיו הצדוקין עושין.
תנו רבנן: מעשה בצדוקי אחד - ששימש בכהונה גדולה ביום הכפורים - שהתקין הקטורת על האש מבחוץ, (פירוש, בהיכל) ואחר כך הכניס לפנים, ביציאתו משם היה שמח שמחה גדולה.
פגע בו אביו שהיה אף הוא צדוקי, ואמר לו: בני, אף על פי שצדוקים אנו, מתיראין אנו מן הפרושים.
אמר לו בנו: כל ימי הייתי מצטער על המקרא הזה "ואל יבא בכל עת אל הקודש כי בענן אראה על הכפרת", שפירשוהו הצדוקים שלא כהלכה, שכאילו לא הותר להכנס לקודש הקדשים, אלא לאחר שכבר עלה ענן הקטורת על האש, ואמרתי מתי יבא לידי מקרא זה ואקיימנו, עכשיו שנתמניתי כהן גדול, ובא לידי, וכי לא אקיימנו?
אמרו: לא היו ימים מועטים עד שמת אותו צדוקי והוטל באשפה והיו תולעין יוצאין מחוטמו, לפי שהחוטם הוא האבר הראשון שנכנס לפנים, וכיון שכנסיתו שלא כהלכה היתה נענש באבר זה.
ויש אומרים: תיכף ביציאתו מקודש הקדשים להיכל ניגף.
דתני רבי חייא: כמין קול נשמע בעזרה כשיצא, שבא מלאך וחבטו על פניו, ונכנסו אחיו הכהנים להיכל, ומצאו סימן ככף רגל של עגל בין כתפיו, שכן נאמר על המלאכים" "ורגליהם רגל ישרה וכף רגליהם ככף רגל עגל".  56 

 56.  ואף על פי שאין המלאכים רשאים להכנס למקדש בשעה שהכהן הגדול עובד שם, שנאמר "וכל אדם לא יהיה באהל מועד", אפילו אותם שנאמר בהם "ופניהם פני אדם", הכא שאני שלא הקטיר כמצותו. ריטב"א בשם הירושלמי.
שנינו במשנה: אמר רבי זכריה בן קבוטל: פעמים הרבה קראתי לפניו בספר דניאל.
מתני ליה רב חנן בר רבא לחייא בר רב קמיה דרב: אמר רבי זכריה בן "קפוטל", בפ"א ולא בבי"ת, ומחוי ליה רב בידיה (עשה לו רב סימן בידו) שיש לומר "קבוטל", בבי"ת.
והוינן בה: ונימא ליה מימר בפיו, ולמה הוצרך להורותו בידו.
ומפרשינן: רב, קריאת שמע הוה קרי באותו זמן, ולא היה רשאי להפסיק בדיבור.
ותמהינן: וכי האי גוונא מי שרי ךהפסיק בקריאת שמע, ואף שלא על ידי דיבור, והאמר רבי יצחק בר שמואל בר מרתא: הקורא את שמע לא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתותיו ולא יורה באצבעותיו.
וכן תניא: הקורא את שמע, ובשעת מעשה מרמז בעיניו, ומקרץ בשפתותיו ומראה באצבעו, עליו הכתוב אומר: (ישעיה מג כב), "ולא אותי קראת יעקב".
ומשנינן: לא קשיא.
הא דאסור להפסיק אף שלא על ידי דיבור בפרק ראשון של קריאת שמע, שהכוונה מעכבת בו.  57  והא שהראה רב בידו, כי בפרק שני היה קורא.

 57.  כן פירש"י, והריטב"א הביא דעת הגאונים שאף למאי דקיימא לן שהכונה מעכבת רק בפסוק ראשון אסור לרמוז ולקרוץ עד סוף פרק ראשון. וכן כתב הרי"ף ברכות טז א, והטעם משום שעושהו עראי, וראה להלן.
תנו רבנן: נאמר בפסוק "ושננתם לבניך ודברת בם", וממעטינן שדוקא כשמדבר "בם", וקורא קריאת שמע,  58 

 58.  ובמאירי פירש כן אף לדברי תורה על פי הגמרא עירובין נד א "כי חיים הם למוצאיהם".
יש לו להשמיע לאזנו מה שהוא מוציא מפיו, ולא בתפלה, שהרי כן נאמר בתפלת חנה "רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע".
וכן יש לדרוש "ודברת בם" שדוקא "בם" בדברי תורה יש לך רשות לדבר, ולא בדברים אחרים, כגון שיחת הילדים וקלות ראש.
רבי אחא אומר: "ודברת בם", עשה אותן קבע ואל תעשה עראי.  59 

 59.  המהרש"א פירש דברי הגמרא לענין דברי תורה, שיהיה עיקר דיבורו בהם, וכן הוא בפירוש תלמידי רבינו יונה בברכות טז א. והגרעק"א פירש לענין קריאת שמע, וכדלעיל לענין איסור רמיזה.
אמר רבא: השח שיחת חולין עובר בעשה, שנאמר "ודברת בם", ודורש "בם", ולא בדברים אחרים.  60 

 60.  ובאור שמח פ"א מהל' תלמוד תורה ה"ב כתב שדברי רבא הם למאן דאמר קריאת שמע דרבנן, אבל למאי דקיימא לן דקריאת שמע דאורייתא, אין פסוק זה עוסק בדברי תורה אלא בקריאת שמע. ועי' במאירי.
רב אחא בר יעקב אמר: שאף עובר בלאו, שנאמר "כל הדברים יגעים לא יוכל איש לדבר".  61 

 61.  ופירש רש"י "לא יוכל" אין לך רשות, ומהרש"א ציין לאיסור "לא תוכל לאכול בשעריך" שתרגומו "לית לך רשו".
מתניתין:
אם בקש הכהן הגדול להתנמנם בליל יום הכפורים, היו פרחי כהונה מכין לפניו באצבע צרדא, שמשמיעה קול, כדי לעוררו, וכן היו אומרים לו: אישי כהן גדול, עמוד על רגליך, והפג (שחוק וטייל והסר שנתך) פעם אחת, על הרצפה.
ומעסיקין אותו בשעשועים שכאלו כל הלילה עד שיגיע זמן השחיטה של תמיד של שחר.  62 

 62.  נחלקו הראשונים בדין תרומת הדשן האם אף היא בכלל עבודת יום הכפורים שאינה כשירה אלא בכהן גדול, ולכאורה ממשנתנו זו מוכח שהכהן הגדול לא היה עובד עד שחיטת תמיד של שחר, וכתב המאירי לדעת ראשונים אלו שהיה הוא תורם את הדשן בחצות, ושאר הכהנים היו מפנים את שאר הדשן, והוא חוזר לו אצל פרחי כהונה שהמשיכו להעסיקו כל הלילה.
גמרא:
מאי אצבע צרדא?
אמר רב יהודה: צרתה דדא, פירוש, אצבע שהיא כמו אשה צרה לאצבע הזו (שתבואר מיד).
ומפרשינן: מאי היא? למי אצבע זו צרה: - גודל.
שהיו מחברים את האצבע לאגודל, ושומטים אותה בכח על כף ידם, ועל ידי זה נשמע קול.  63 

 63.  ורבינו תם פירש שהכוונה לאצבע שלישית הקרויה "אמה", שקולה נשמע יותר בכח, והיא נחשבת צרה של האגודל, שיותר משתמש בה עם האגודל.
מחוי (הראה) רב הונא בידו, איך מכים באצבע צרדא, ואזל קלא בכוליה בי רב, ונשמע קולו בכל בית המדרש.
שנינו במשנה: ואומרים לו אישי כהן גדול עמוד והפג אחת על הרצפה וכו'.
אמר רב יצחק: היו אומרים לו: הראה לנו על חדת (דבר חידוש).
ומפרשינן: מאי היא?
אמרי ליה: אחוי (הראה) לנו איך עושים קידה, והיא מין השתחויה שבה הוא שוחה עד שמגיע לארץ, בלא שיהיה גופו נוגע בארץ.
שנינו במשנה: ומעסיקין אותו עד שיגיע זמן השחיטה.
תנא: לא היו מעסיקין אותו בכלי שיר, לא בנבל ולא בכנור, אלא היו משוררין לפניו בפה.
ומה היו אומרין: את הפסוק "אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו", כדי להורות לו שבלא שתהיה עבודתו רצויה לפני הקדוש ברוך הוא, אין טרחתו בעבודה שוה כלום, ולכן עליו להזהר שתהא עבודתו לשם שמים.
עוד שנינו בברייתא: נהגו מיקירי ירושלים שלא היו ישנין כל אותו הלילה, ועוסקין בתורה, כדי שישמע הכהן הגדול קול הברה, נועל ידי זה לא תהא השינה חוטפתו.
תניא: אבא שאול אומר: אף בגבולין - לאחר חורבן הבית - היו עושין כן, כלומר, שנעורין כל הלילה, אלא שעל ידי זה פעמים שהגיעו לידי כך שהיו חוטאין.
אמר אביי ואיתימא רב נחמן בר יצחק: מה ששנינו שהיו חוטאים, תרגומא (תפרשנה), על העיר נהרדעא, דאמר ליה אליהו הנביא לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא: אמריתו (כלומר, תמהים אתם) אמאי לא אתי משיח.
והא האידנא יומא דכיפורי הוא שהוא מקודש ביותר, ואף על פי כן אבעול בלילה זה כמה בתולתא בנהרדעא.
אמר ליה רב יהודה לאליהו הנביא: והקדוש ברוך הוא מאי אמר.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת יומא בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א