פרשני:בבלי:יומא נו ב

From ויקישיבה
Revision as of 18:51, 6 September 2020 by Wikiboss (talk | contribs) (Try fix category tree)
(diff) ← Older revision | Latest revision (diff) | Newer revision → (diff)
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

יומא נו ב

חברותא[edit]

רבי יהודה ורבי שמעון אוסרין, כי "אין ברירה", ולא יתברר כשיפריש אחר זמן, כי מה שהפריש הוא זה שנעשה תרומה מתחילה, ולפיכך אסור לשתות שמא על לוג אחר חלה התרומה, ונמצא זה שותה תרומה.  210 

 210.  כן היא שיטת רש"י בחולין יד א; וכן היא משמעות לשון רש"י כאן; וכן הם דברי מהר"י בתוספות ערובין לז ב ד"ה אלא. ויש אומרים: כי למאן דאמר "אין ברירה", אין התרומה חלה מעיקרא, והרי זה שותה טבל, תוספות שם קודם דברי מהר"י; וכן היא משמעות לשון רש"י שם, ד"ה רבי יוסי אומר. 210*. ואם תאמר: מאי סלקא דעתין דהגמרא לפרש טעמו של רבי יהודה משום "אין ברירה", והלוא בהדיא אמר רבי יהודה כי הטעם משום "שמא יבקע"?! ביארו התוספות: לא היה נראה לו כי זה הוא עיקר טעמם לחוש לבקיעת נוד ביום אחד קודם צאת השבת; ומה שהקשו לו מבקיעת הנוד ואע"ג שהן עצמן אין סוברין שיש לחוש חששא רחוקה כל כך; "יש לומר: שהיו ברצון (כלומר: רוצים מאד) מחזירין אותו (ומשום ש"אין ברירה"), והיו מקשים לו כל מה שהיו יכולים, רק שיחזור בו", והביאו דוגמא לדבר זה מן הש"ס; וראה תוספות הרא"ש.
אלמא סבר רבי יהודה "אין ברירה".
ודחינן לה: ממאי דטעמיה דרבי יהודה: משום דקסבר "אין ברירה" -
דילמא שאני התם כלומר: דילמא התם טעם אחר הוא: וכדקתני טעמא: אמרו לו - רבי יהודה ורבי שמעון - לרבי מאיר: אי אתה מודה שיש לחוש: שמא יבקע הנוד (הכלי שבו היין) ולא יפריש לבסוף, ונמצא שותה טבלים למפרע?!
ואמר להם רבי מאיר: לכשיבקע נחוש לו, כלומר: לא חיישינן לשמא יבקע, כי הרי אפשר שימסרנו לשומר (רש"י). (*210)
אלא מדתני איו משמו של רבי יהודה יש ללמוד דסבר רבי יהודה אין ברירה:
שנינו במשנה בעירובין: מתנה אדם על עירובו, כלומר: מניח אדם אם ירצה שני עירובי תחומין אחד לסוף אלפיים אמה למזרח ביתו, ואחד לסוף אלפיים אמה למערב ביתו ומתנה ואומר:
אם יבוא חכם בשבת - שהיה רוצה לראותו ולשמוע את דרשתו - חוץ לתחום העיר מצד מזרח, הרי עירובי שבמזרח העיר הוא שיחול, ויתירני לילך למזרח עד ארבעת אלפים אמה; ואם יבוא מן המערב עירובי למערב; ואם יבואו שני חכמים אחד למזרח ואחד למערב, למקום שארצה אלך; ואם לא יבואו לא לכאן ולא לכאן, הריני כבני עירי שיש להם אלפיים אמה תחום שבת לכל רוח ורוח.
דתני איו: רבי יהודה חולק על דברי חכמים שבמשנה בעירובין ואומר:
אין אדם מתנה על שני דברים כאחד, להניח שני עירובין ולומר: "אם יבואו שני חכמים אחד למזרח ואחד למערב, למקום שארצה אלך", כי "אין ברירה" לומר, כי הוברר הדבר בין השמשות של ערב שבת שהוא זמן קניית וחלות עירובי תחומין, איזה עירוב יהא רצונו למחרת שיחול -
אלא על חכם אחד בלבד הוא שיכול להתנות, ולומר: אם בא (יבוא) חכם למזרח עירובו למזרח, ואם יבוא החכם למערב עירובו למערב, אבל לומר: אם בא חכם לכאן ולכאן לאיזה שארצה אלך - לא.
והוינן בה: מאי שנא "לכאן ולכאן" דלא יכול להתנות כיון דאין ברירה -
אם כן על חכם אחד: אם יבוא מן המזרח עירובי למזרח, ואם מן המערב עירובי למערב - נמי לא יוכל להתנות, כיון דאין ברירה?!
שהרי אף כשאמר למזרח או למערב הרי דעתו שיחול לאחד מהם, ולמחר יתברר לאיזה רוח יבוא החכם, ואנו צריכים לדון כאילו נתברר היום וחל בו העירוב בין השמשות, והרי "אין ברירה" (ריטב"א עירובין).
ואמר רבי יוחנן לפרש: אמנם כן אינו יכול להתנות "אם יבוא חכם" -
אלא הברייתא מדברת כשכבר בא חכם למזרח או למערב, והמתנה הוא שאינו יודע לאיזה רוח בא החכם, ומתנה את חלות עירובו במציאות נכונה לשעת חלות עירובו; וכיון שכן אינו ענין לברירה, שהרי הדבר מבורר ועומד בשעת חלות העירוב.
ומאחר שרבי יהודה סובר אין ברירה, הרי שבנתערבו בשופר דמי חטאת שמתו בעליה אינו יכול לברור אותן ולהתיר את כל התערובת; והיינו דאמר: לא היו שופרות לקיני חובה מפני התערובות של דמי חטאת שמתו בעליה.
ותמהינן: והשתא דאמרינן: כי לרבי יהודה אין ברירה והיינו דאמר רבי יהודה: לא היו שופרות לקיני חובה "מפני התערובות", ושוב אין להוכיח מכאן שרבי יהודה לית ליה כתיבה -
הא כתיבה אית ליה לרבי יהודה, שהרי כן מוכח מן המשנה ד"שלש עשרה שופרות".
אם כן תיקשי: יום הכפורים נמי למה אין נותנין את דמי הפר והשעיר על שני כנים, ואם משום חשש החלפה: נעביד תרי כנים ונכתוב עלייהו איזה של פר ואיזה של שעיר ושוב לא יבוא להחליפם?!  211 

 211.  נראה מדברי הגמרא, כי היה אפשר לפרש טעמו של רבי יהודה משום דלית ליה כתיבה, אלא שהגמרא אומרת: הואיל ואין הכרח לומר כן בפירוש דברי רבי יהודה "מפני התערובות", שוב יתכן כי אית ליה כתיבה, ואם כן מאי טעמא הצריך רבי יהודה שני כנים (ועל דרך זה היא סוגיית הגמרא בהמשך הדברים) ?! וצריך ביאור: הרי סוגיית הגמרא לעיל נה ב, אינה כן, וכבר דחתה הגמרא לעיל אפשרות זו שרבי יהודה לית ליה כתיבה, מדברי רבי יהודה עצמו גבי יג השופרות שבמקדש; ואם כן אין הקושיא תלויה בביאור דברי רבי יהודה שאמר "מפני התערובות" אלא מכל מקום צריכים אנו לבאר מה טעמו של רבי יהודה?!
ומשנינן: כי משום חולשא דכהן גדול שצריך לעשות רוב עבודות היום (רא"ל) לאו אדעתיה אינו שת לבו לעיין בכתיבה, ועדיין יש לחוש שמא יחליף דמי פר בשעיר.
וכן הוא מוכרח כפי שביארנו את טעמו של רבי יהודה שהוא מפני חולשה ואין הטעם מפני שאין לסמוך על הכתיבה אפילו בשאר אדם -
דאי לא תימא הכי, אלא תאמר: רבי יהודה כתיבה לית ליה, ולכן אין נותנין את הדמים על שני כנים:
הרי בלא כתיבה נמי - אם לא מפני חולשתו של הכהן הגדול - אין לחוש שמא יחליף ויטול דם של זה במקום דמו של זה, כי הרי האי דם הפר נפיש (דמו מרובה) ואילו האי דם השעיר זוטר (דמו מועט) ובקל ניתן להבחין ביניהם; ועל כרחנו מפני חולשתו חוששים אנו שמא מכל מקום יחליף -
וכי תימא לדחות הראיה, כי לא מקביל ליה כוליה דם בתוך כלי אלא כפי הנצרך להזאות, ונמצאת כמות הדם שבשני הכלים שוה -
והרי אמר רב יהודה (הובאו דבריו בגמרא לעיל מח א):
השוחט את הפר (ושאר הקרבנות) צריך שיקבל בכלי את כל דמו של פר, שנאמר: ואת "כל דם הפר" ישפוך אל יסוד מזבח העולה, והרי אינו שופך את כל הדם אלא מזה מקצת דמו, אלא ללמדך: צריך שיקבל את כל דמו של הפר.
אם כן נמצא שיכול הכהן להבחין בין הכלים לפי כמות הדם שבהם - אלא ודאי משום חולשא דכהן גדול אין סומכין על הבחנה זו.
וכי תימא (ואם תאמר): לא מטעם זה הוא, אלא לפיכך אין אנו סומכים על ההבחנה על פי כמות הדם, כי דילמא משתפיך מיניה (ישפך מקצת מדם הפר) -
הרי סוף סוף יכול הוא להבחין ביניהם לפי צבע הדם, כי הרי האי דם השעיר חיור (לבן) ואילו האי דם הפר סומק (אדום) - אלא על כרחך משום חולשא דכהן גדול לאו אדעתיה להבחין בצבע הדם שבידו.  212 

 212.  כתב בשפת אמת: כי לדעת חכמים יש לומר שלא היו כותבים (וכדמשמע מן הרמב"ם שלא הזכיר כתיבה, הערת חתן המחבר) ; אלא שאין חוששין להחלפה, משום שסומכין על כך שהכהן הגדול יבחין איזה דם מרובה ואיזה מועט, או שיבחין ביניהם על פי צבע הדם, ואין חוששין לחולשתו של הכהן הגדול; וכן כתב בלקוטי הלכות.
ההוא שליח ציבור דנחית קמיה דרבא (ירד לפני התיבה בבית מדרשו של רבא), ואמר ביום הכפורים את סדר העבודה וכמו שאנו אומרים, ואמר: יצא ודם השעיר בידו והניחו על כן שני שבהיכל, נטל (תחילה) דם הפר והניח דם השעיר.  213 

 213.  א. כתב בשיח יצחק: כי אותו שליח ציבור הבין פירושה של משנתנו ששנינו: (יצא והניחו על הכן הזהב השני שבהיכל, רבי יהודה אומר: לא היה שם אלא כן אחד בלבד), "נטל דם הפר והניח דם השעיר", אינו המשך לדברי רבי יהודה, אלא סתם משנה היא ולדברי הכל, ובדרך פירוש למה שאמר: והניחו על כן הזהב השני שבהיכל, שאינו מניחו מיד אלא לאחר שנטל תחילה דם הפר; (וצריך ביאור: אם כן למה לי שתי כנים?!). וטעם דין זה לפי הבנתו של אותו ש"צ: אם משום חיבוב מצוה כדי שלא יהיו ידיו ריקניות מעסק מצוה; או משום דמיד יש לו ליטול דם פר הבא לפניו שיש לו להזות ממנו עתה, דמצוה הבאה לידו אין להחמיצה ולהעבירה; וראה עוד בהערה הבאה. ב. כתב הריטב"א בשם העיטור: שמעינן מהכא שבלשון המשנה אומר את סדר העבודה ביום הכפורים, כגון "אתה כוננתה" שחיבר יוסי בן יוסי, ולא בלשון סתום, דרבא אם שמע בלשון סתום לא היה מקפיד. ובהערות בריטב"א הנדמ"ח העירו, כי המלים דרבא וכו' אין נמצאות בעיטור.
אמר ליה רבא: הרי דבריך הם: חדא - שאמרת: יצא והניחו על כן שני - כרבנן הסוברים כן, וחדא - שאמרת: נטל תחילה דם הפר והניח דם השעיר - כרבי יהודה, כי אילו לרבנן מניח תחילה דם השעיר ונוטל לאחריו את דם הפר.
אלא כך אימא (תאמר): הניח דם השעיר ונטל דם הפר והרי דבריך כולם כרבנן שהלכה כמותם.  214 

 214.  ביאר ב"שיח יצחק" על פי דרכו (בהערה לעיל), כי רבא לא ניחא ליה לפרש דברי המשנה שהם בדרך פירוש למה ששנינו קודם "והניחו על וכו"', ואין זה נראה פשט המשנה, ועל כרחך מדברי רבי יהודה הם; אבל לרבנן משום חולשא דכהן גדול אין חוששין לחיבוב המצוה והעברתה לפי שעה, וראה עוד שם. והרמ"א בסימן קמז סעיף ח כתב: כי ביום שקוראין בשני ספרי תורה, אין מסלקין את הראשונה עד שכבר הניחו השניה על השולחן שלא יסיחו דעתן מן המצוות. והקשה במגן אברהם (כהסברו של ה"מחצית השקל"): הרי אנו רואים כי לדעת חכמים שהיו שם שני כנים, הרי זה מניח תחילה דם הפר ואחר כך נוטל דם השעיר, (ורק לרבי יהודה שלא היה שם כן אחד, היה מוכרח ליטול את הפר תחילה), הרי שאין אומרים שלא יהא פנוי מן המצוות. ותירץ: כי יש לומר, שהטעם כאן הוא מפני שאם יטול תחילה דם הפר הרי הוא נוטלו בשמאלו כי דם השעיר בימינו, ולפיכך מניח תחילה דם השעיר על הכן השני, ושוב נוטל את דם הפר בימינו.
שנינו במשנה: והזה ממנו מדם הפר על הפרוכת כנגד ארון מבחוץ:
תנו רבנן: כתיב: ושחט את שעיר החטאת אשר לעם וגו' והזה אותו על הכפורת ולפני הכפורת. וכפר על הקודש מטומאות בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם "וכן יעשה לאהל מועד" השוכן אתם בתוך טומאותם, מה תלמוד לומר: ללמד: כשם שמזה לפני ולפנים, כך מזה בהיכל.
ומפרש: מה לפני ולפנים אחת למעלה ושבע למטה מדם הפר, כך מזה בהיכל לפני הפרוכת מבחוץ. וכשם שלפני ולפנים אחת למעלה ושבע למטה מדם השעיר, כך מזה בהיכל.
"השוכן אתם בתוך טומאותם" מה תלמוד לומר: אפילו בשעה שהן טמאים, הרי השכינה עמהם.
אמר ליה ההוא מינא, (מין) לרבי חנינא:


דרשני המקוצר[edit]

מסכת יומא בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א