פרשני:בבלי:עבודה זרה יא א

From ויקישיבה
Revision as of 16:25, 14 September 2020 by Wikiboss (talk | contribs) (Try fix category tree)
(diff) ← Older revision | Latest revision (diff) | Newer revision → (diff)
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עבודה זרה יא א

חברותא[edit]

כי שכיב כשמת אדרכן, אמר רב:  "נתפרדה חבילה".
והגמרא מספרת על מה שאירע עם אונקלוס, שגם הוא היה אחד מחשובי רומי, והתגייר.
אונקלוס בר קלונימוס איגייר, התגייר.
שדר קיסר, שלח קיסר רומי גונדא דרומאי, גדוד חיילי רומי אבתריה, אחריו, לתופסו ולהביאו אליו.
משכינהו בקראי, משך אותם במקראות, שהוכיח להם בראיות מהכתובים על דת ישראל שהיא האמיתית והנצחית, איגיור. נמשכו אחריו חיילי רומי, והתגיירו גם הם.
הדר שדר, חזר הקיסר ושלח גונדא דרומאי (אחרינא), אחרת אבתריה, אחריו, וציווה עליהם הקיסר, ואמר להו: לא תימרי ליה, ולא מידי. אל תכנסו איתו בוויכוחים!
כי הוו שקלו ואזלו, כשלקחוהו והתחילו ללכת, אמר להו, אמר להם אונקלוס: לא אתווכח עמכם, אלא אימא לכו מילתא בעלמא, אומר לכם דבר סתם! ובחשבם, שעל כך לא נצטוו מהקיסר - שמעוהו.
אמר להם: ניופיורא, שר קטן נקט נורא, מחזיק אבוקה קמי פיפיורא, בפני שר הגדול ממנו, להאיר לפניו לכבודו. וכן עושה פיפיורא לדוכסא, שר גדול ממנו, וכך עושה דוכסא להגמוניא, והגמוניא עושה כך לקומא, המלך -
קומא - מי נקט נורא מקמי אינשי, האם המלך מחזיק אבוקה בפני אנשים? ! אמרי ליה החיילים לאונקלוס: לא!
אמר להו אונקלוס לחיילים: הקדוש ברוך הוא נקט נורא, מחזיק אבוקה להאיר קמי ישראל, דכתיב (שמות יג) "וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך. ולילה בעמוד אש להאיר להם".
ובכך הוכיח להם גודל חביבות וחשיבות עם ישראל בעיני הקב"ה.
איגיור (כולהו), גם הם נוכחו בצדקת דרכו, ונתגיירו.
הדר שדר, חזר ושלח גונדא אחרינא אבתריה, גדוד אחר אחריו. אמר להו, וציוה עליהם: לא תשתעו מידי בהדיה! אל תדברו אתו כלום!
כי נקטי ליה ואזלי, כשלקחוהו, והתחילו ללכת, חזא מזוזתא, ראה את המזוזה (דמנחא אפיתחא המונחת בפתח), אותיב ידיה עלה, אונקלוס שם ידו על המזוזה,  1  ואמר להו: מאי האי? מה זה? (גירסא אחרת: אחיך, צחק, ואמר להו: אמאי קא מחייך, מדוע הנני צוחק?).

 1.  והרמ"א שולחן ערוך יורה דעה סימן רפ"ה פסק כן על פי סוגייתנו: כשאדם יוצא מן הבית יניח ידו על המזוזה ויאמר: ה' ישמר צאתי ובואי מעתה ועד עולם, וכן כשיכנס אדם לבית יניח ידו על המזוזה.
וכך משך אותם לדבר אתו.
אמרו ליה, אמרו הם לאונקלוס: אימא לן את, אמור לנו אתה!
אמר להו אונקלוס: מנהגו של עולם מלך, שהוא בשר ודם, יושב מבפנים בהיכלו, ועבדיו משמרים אותו מבחוץ. ואילו הקדוש ברוך הוא, עבדיו מבפנים, והוא משמרן מבחוץ. שהמזוזה שומרת עליהם מן המזיקין,  2  כמו שנאמר (תהלים קכא)  3  "ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם".

 2.  עיין גמרא מנחות (לג ב).   3.  שם בגמרא מנחות דרשוהו מן תחילת המקרא (שם) "ה' שומרך ה' צלך על יד ימינך", והיא המזוזה, שמקומה לימין הכניסה.
איגיור. גם הם נתגיירו.
תו לא שדר בתריה, שוב לא שלח אליו גדודים לתופסו.
ועתה הגמרא חוזרת לאנטונינוס ורבי.
הנביא בישר לרבקה (בראשית כה) "ויאמר ה' לה: שני גוים בבטנך", ודרשינן: אמר רב יהודה אמר רב, אל תיקרי "גוים", אלא "גיים", מלשון גאים, כלומר, שני אנשים חשובים נשואי פנים, זה אנטונינוס, הבא מעשו, ורבי, הבא מיעקב. והיו שניהם עשירים מאוד, שלא פסקו מעל שולחנם,  4  לא חזרת (חסא) ולא קישות ולא צנון - לא בימות החמה, ולא בימות הגשמים  5 .

 4.  פירשו התוס': רבי בעצמו לא היה צריך לכל הדברים האלו, שהרי לא נהנה מן העולם הזה אפילו באצבע קטנה, אלא שאוכלי שולחנו היו מ רובים.   5.  כתב המהרש"א: אף שהיו עוד עשירים ומכובדים מבני עשו ויעקב, יש בכך חידוש ששניהם היו בזמן אחד במקום אחד, כמו עשו ויעקב שהיו יחד בגוף רבקה.
ומעלתם של ירקות אלו שהם מועילים לעיכול המזון.
דאמר מר: צנון, מחתך אוכל, טוחן את המאכלים במעיים. חזרת, מהפך את המאכל. קישות, מרחיב את המעיים  6 .

 6.  כתבו התוס': שהחשיבות בכך היא שהיו מאכלי שולחנם מרובים ברוב מעדני מלך, והיו צריכים לירקות אלו לעיכול המאכלים המרובים. והמהרש"א כתב, החידוש הוא שהיה להם ירקות אלו בימות הגשמים, שאין דרכם לגדול אלא בימות הקיץ, ואלו גידלו אותם באופנים מיוחדים כדרכי המלכים.
ומקשה הגמרא: איך אמרו שקישות מועילים לגוף? והא תנא דבי רבי ישמעאל: למה נקרא שמן "קישות"? מפני ש"קשין" לגופו של אדם כחרבות.
הרי שאינם מועילים לגוף!?
ומתרצת הגמרא: לא קשיא. הא, מה שאמרו בברייתא שהן קשין לגוף, מדובר ברברבי, קישות גדולים. והא, מה שלא פסק משולחנם של רבי ואנטונינוס, מדובר בזוטרי. קישות קטנים.
שנינו במשנתנו: יום הלידה ויום המיתה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: כל מיתה שיש בה שריפה, יש בה עבודת כוכבים, ושאין בה שריפה, אין בה עבודת כוכבים.
ודנה עתה הגמרא בביאור מחלוקת רבי מאיר וחכמים, שהרי זה ודאי שהם לא נחלקו במציאות, האם שרפו על כל המלכים או לא, ובודאי שרבי מאיר מודה שהיו מלכים שעליהם שרפו, והיו מלכים שלא שרפו עליהם, אלא מניחה הגמרא תחילה  7  שסברת מחלוקתם היא בכך, שרבי מאיר סובר שיום האיד לעבודה זרה נקבע על עצם המיתה של המלך, ולא השריפה עושה אותו ליום איד. כי סובר רבי מאיר שהשריפה על המלך אינה מחוקות הגוים לשם עבודה זרה, ולא שייכת לעבודת כוכבים. ואילו חכמים סוברים שהשריפה היא חוק מחוקות הגוים לשם עבודה זרה, ורק היא המביאה לעשותו ליום איד לעבודה זרה, ולא עצם מיתת המלך.

 7.  ביאור זה הוא לפי גירסת ופירוש רש"י, כפי שביארו בחידושי הריטב"א.
ומדייקת הגמרא: מכלל דברי חכמים אלו, אתה למד, דרבי מאיר סבר: לא שנא מיתה שיש בה שריפה, ולא שנא מיתה שאין בה שריפה - פלחו בה, עובדים בעקבות במיתה שכזו לעבודת כוכבים, ועושים אותו יום איד קבוע כל ימי בנו המולך תחתיו.
אלמא, מוכח מכאן, שסובר רבי מאיר, כי שריפה, לאו חוקה היא. עצם ה"שריפה" אינה מחוקות הגוים לשם עבודה זרה.
ומכלל זה אתה למד, דרבנן סברי: שריפה חוקה היא, מחוקות הגויים לשם עבודה זרה, והיא העושה אותו ליום איד -
וקשה, אם השריפה היא מחוקות הגוים לשם עבודה זרה, איך הותר לעשות כן למלכי ישראל?
והא תניא, שורפין על המלכים, מלכי ישראל, ולא צריכים לחשוש לאסור משום "דרכי האמורי", שאסרה התורה לעשות כמעשי האמורי, כמו שנאמר (שמות כג) "והביאך אל האמורי והחתי והפריזי והכנעני החוי והיבוסי, והכחדתיו. לא תשתחוה לאלהיהם ולא תעבדם. ולא תעשה כמעשיהם". דהיינו, מלבד מה שאסור לעבוד אלילים, אסור גם לעשות כמעשיהם. ואיסור זה נקרא "דרכי האמורי".
וקשה, ואי חוקה היא לאלילים, אנן, אנו בני ישראל, היכי שרפינן, איך אנו נוהגין לשרוף על מלכינו? והא כתיב (ויקרא יח) "ובחוקותיהם של הגוים לא תלכו"!?  8  ומתרצת הגמרא: שריפה על המלכים, אינה חוק לשם עבודת אלילים, אלא מטעם "חשיבות", ביטוי לגודל חשיבותו ועומק הצער על מותו.

 8.  התוס' מבארים על פי סוגיות אחרות, שיש שני עניני "חוקות הגוים": האחד, חוק לשם עבודה זרה, וחוקות אלו אסורים אף אם הם מופיעים בתורה שנהגו ישראל כן. דוגמא לדבר "מצבה" שנהגו כן אבותינו, אבות ישראל, והיתה אהובה לפני הקב"ה, ומעת שעשאוה האמוריים חוק לאלילים - שנאה הקב"ה, והזהיר עליה בתורה (דברים טז) "לא תקים לך מצבה". ועל חוקים אלו מקשה הגמרא, אף שמצאנו כן בצדקיהו המלך (כמו שמבואר בהמשך הגמרא), היו צריכים להיאסר מטעם "ובחוקותיהם לא תלכו". והריטב"א מדייק מלשון רש"י, שגם רש"י פירש כן את קושית הגמרא. והשני, חוק שעושים הגוים לשם הבל ושטות, ואינה לשם עבודה זרה, ואותם מותר לעשות, אם מצאנו כן בתורתנו שנהגו כן, כי אנו לא למדים מהם משטותם ומתרבותם. הקהלות יעקב (סימן ה) מחלק בין "דרכי האמורי" ללאו של "ובחוקותיהם לא תלכו". הלאו "דרכי האמורי" נלמד מהפסוק (שמות כג) "לא תעשו כמעשיהם", ואיסורו הוא אפילו בדבר שאינו חוק לעבודת אלילים, אלא לשם דעת שטות שלהם. והלאו של "חוקות הגוים" נלמד מהפסוק (ויקרא יח) "ובחוקותיהם לא תלכו", והוא האיסור ללכת בחוקי הגוים לשם עבודת אלילים, אף שנהגו היהודים במנהגים שכאלו בימי אבותינו. ומבואר היטב לשון הגמרא. כי לכאורה קשה, אחרי שהגמרא הביאה ברייתא "שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי", למה הוצרכו להביא ולהכריח את הקושיא "ואי חוקה היא - אנן היכי שרפינן, והכתיב ובחוקותיהם לא תלכו", הרי כבר שנינו ברייתא שמותר לעשות כן. ולדבריו מבואר, שהברייתא רק אמרה שלא שייך בכך "דרכי האמורי". אך עדיין קשה, כי יתכן שעל אף שלא שייך בשריפה "דרכי האמורי", מכל מקום, אם הגוים עושים כן לשם עבודת אלילים, אסור משום איסור "חוקות הגוים". ולכן הוסיפה הגמרא קושיא על קושיא. ועיין שם שמסופק אם התוס' מסכימים לחילוק זה, כי לכאורה משמע שהם למדים שניהם (גם חוקות לשם עבודת אלילים, וגם חוקות שטות והבל) מהפסוק "ובחוקותיהם לא תלכו". כתב הר"ן, וזה לשונו: "שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי וכו' לפי שלא אסרה תורה אלא חוקות של עבודה זרה או דברים של הבל ובטלה. וכולן יש בהם צורך (שייכות קצת) עבודה זרה. אבל דברים של טעם, שרי. ובשריפה על המלכים טעמא איכא לשרוף לכבודן כלי תשמישן, לומר: שאין אדם אחר עשוי להשתמש במה שנשתמש בו הוא". וכן פסק הרמ"א (יורה דעה סימן קע"ח). והקשה בביאור הגר"א שם, שהרי בגמרא מבואר שטעם ההיתר של שריפה על המלכים הוא, מטעם שכן הוא מנהג היהודים, ואנחנו לא עושים "כמעשיהם", אלא שכן הוא מנהגינו. ולמה כתב הר"ן טעם אחר? ועיין שם בקהלות יעקב המבאר את דברי הר"ן.
אלא, דכולי עלמא רבי מאיר וחכמים סוברים: שריפה לאו חוקה היא לשם עבודה זרה, אלא, חשיבותא היא -
ובמה נחלקו רבי מאיר וחכמים? -
הכא, בהא קמיפלגי, בטעם זה הם חולקים: רבי מאיר סבר: לא שנא בין מיתה שיש בה שריפה, ולא שנא ובין מיתה שאין בה שריפה - פלחי בה לעבודת כוכבים. עושין אותו ליום איד. ואף שהמלך ההוא לא היה חשוב דיו לשרוף עליו, מכל מקום, עושין עליו יום איד לעבודת אלילים.
ואילו רבנן סברי: מיתה שיש בה שריפה חשיבא להו, המלך חשוב הוא להם, ופלחי בה, עושין אותו יום איד. ושאין בה שריפה לא חשיבא ולא פלחי בה, ואינם עושים אותו ליום איד.
ועתה הגמרא מביאה את הברייתא ששנינו בה "שורפין על המלכים" בשלימותה, ומבארת אותה.
גופא, שורפין על המלכים מלכי ישראל, ואין בו במעשה זה משום האיסור לעשות דרכי האמורי.
כמו שנאמר, הברייתא מוכיחה כן ממה שאמר הנביא (ירמיה לד) בדבר ה' אל צדקיהו המלך, "בשלום תמות, ובמשרפות אבותיך המלכים הראשונים אשר היו לפניך, כן ישרפו לך".
וממשיכה הברייתא: וכשם ששורפים על המלכים - כך שורפין על הנשיאים, נשיאי ישראל שהיו בזמן בית שני ולאחריה.
ומה הם שורפין על המלכים? מיטתן וכלי תשמישן.
ומעשה שהיה, שמת רבן גמליאל הזקן, נשיא ישראל, ושרף עליו אונקלוס הגר שבעים מנה צורי (שם משקל של כסף).
ולכאורה משמע שאונקלוס שרף עליו כסף ממש. ולכן מקשינן, והא אמרת: מה הן שורפין עליו, מיטתן וכלי תשמישו, ולא דברים אחרים, ואיך הביאה הברייתא מעשה לסתור!? ומתרצת הגמרא: לא שרף עליו כסף, אלא אימא פירוש דברי הברייתא הוא, ששרף עליו מיטתו וכלי תשמישו בשווי של שבעים מנה צורי.
אמרה הברייתא ששורפין עליו מיטתו וכלי תשמישו -
ומקשה הגמרא: ומידי אחרינא לא?!האם אין משחיתים עליו דברים אחרים?!
והא תניא: עוקרין, עוקרים וחותכים לבהמה את גידיה שעל פרסותיה, על המלכים. ואין בו במעשה זה איסור משום דרכי האמורי.  9 

 9.  כתבו התוס': אין בכך משום איסור "בל תשחית", כיון שעושין כן לכבוד המלך. וגם אין בכך משום "צער בעלי חיים", כיון שהוא כבוד המלך והוא כבוד לכל ישראל, לכן נדחה מפניו איסור "צער בעלי חיים".
הרי שמלבד כלי תשמישיו השחיתו עוד דברים?
ומתרצת הגמרא: אמר רב פפא: אכן הכוונה בכלי תשמישיו, ומדובר בסוס שרכב עליו המלך.
ומקשה הגמרא על תירוץ זה, וכי בהמה טהורה, שאין רוכבים עליה, ואינה מכלי תשמישיו של המלך, האם לא עוקרים?!
והא תניא, עיקור שיש בה טריפה, שהבהמה נטרפת בו, אסור לעשות, מפני שאסור לגרום טריפות לבהמה טהורה, אף שאינה עומדת לו לאכילה ולהנאה.  10  ואילו עיקור שאין בה טריפה, שהבהמה לא נטרפת בכך, וכמו שיבואר, מותר.

 10.  כן פירש רש"י. והקשו התוס': וכי איזה איסור יש להטריף בהמת חולין? הריטב"א מבאר דעת רש"י, שהאיסור הוא משום "צער בעלי חיים", כיון שבמקום שעושה אותה טריפה מצטערת ביותר. ועוד מבאר, שהאיסור הוא משום "בל תשחית", ואף שבכלי תשמישיו נדחה איסור בל תשחית, הוא משום שהם כלי תשמישיו ממש, אבל עגלה המושכת בקרון, הוא "תשמיש דתשמיש", ודיו אם יעקרנו במקום שלא תיעשה טריפה. וכל זה לשיטת רש"י. אבל התוס' מבארים, שמותר ואסור שאמרה הברייתא היינו באכילה ובהנאה, ולא עצם פעולת העקירה. ובאה הברייתא לחדש שלא נאסרנה בהנאה הואיל ונעשה לכבוד המלך.
ואיזהו עיקור שאין בה טריפה?


דרשני המקוצר[edit]

מסכת עבודה זרה בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב |