פרשני:בבלי:עבודה זרה יג ב

From ויקישיבה
Revision as of 16:25, 14 September 2020 by Wikiboss (talk | contribs) (Try fix category tree)
(diff) ← Older revision | Latest revision (diff) | Newer revision → (diff)
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עבודה זרה יג ב

חברותא[edit]

ואם הקדיש פירות כסות וכלים -  ירקבו, יניחם להירקב.
ואם הקדיש מעות וכלי מתכות - יוליכם, יזרקם לים המלח.
ואיזהו עיקור? - נועל דלת בפניה, ואין לה מה לאכול, והיא מתה מאליה.
ומוכח שעיקור הוא נעילת דלת, ולא נישור פרסותיה?
אמר אביי: בהמה שקנוה ביריד עבודת כוכבים, אכן ינשרו פרסותיה. ושאני התם, במקדיש בהמה בזמן הזה, משום בזיון קדשים, שאם ינשרו פרסותיה במקום שאינה נטרפת, אינה מתה במהרה, ובזיונה ייראה לזמן מרובה.
ומקשה הגמרא: למה צריכין לנעול דלת בפניה? - ונשחטיה מישחט! יש לה תקנה אם ישחטנה  10  (ולא לצורך אכילה, אלא למהר מיתתה)?

 10.  הקשה רש"י: איך אמרה הגמרא לשוחטה, הלא אסור לשחוט קרבנות מחוץ לבית המקדש משום איסור "שחוטי חוץ"? (וכן סובר גם הרמב"ם בסוף הלכות מעשה הקרבנות, שבזמן הזה המעלה קדשים בחוץ, חייב). ומתרץ: בהמה זו לא הוקדשה לקרבן, ואין עליה "קדושת הגוף למזבח", אלא הוקדשה רק ל"דמיה", בקדושת "בדק הבית", ואין איסור "שחוטי חוץ" על קדשי בדק הבית (כמבואר במסכת יומא סג ב). והראשונים (עיין בתוס' רבינו אלחנן) מוכיחים שהברייתא מדברת בקדשי בדק הבית ממש, ממה שנאמר "מחרימין", והוא ודאי לבדק הבית. ועוד מוכיח כן הרמב"ן, ויותר מבואר בחידושי הרשב"א, כי אם סבר המקשן שמדובר בקדשי מזבח, מאי מקשה למה אין מנשרין פרסותיה, הלא הוא עצמו, המקשן לקמן בגמרא, סובר שאסור לעשות כן משום הטלת מום בקדשים? אך מאידך, יש ראיות להוכיח שהברייתא כן מדברת בקדשי מזבח: התוס' מוכיחים כן מתירוץ רבא "מפני שנראה מטיל מום בקדשים", ואילו בקדשי בדק הבית מותר להטיל מום. ועוד מוכח מלשון תירוץ רבא, "הני מילי בזמן שבית המקדש קיים, דחזי להקרבה", ומשמע שכל המניעה מההקרבה הוא משום המציאות, שאין בית המקדש קיים, ולא מחמת היותו קדשי בדק הבית. התוס' בתירוצם הראשון סוברים, שהסוגיה מדברת בקדשי מזבח, ומה שהקשה רש"י, הרי אסור לשוחטה בחוץ, מתרצים, שאין כאן איסור "שחוטי חוץ", מפני שכל האיסור הוא רק כשאפשר להביאו ולהקריבו, כמו שאמרה התורה (ויקרא כב) "ואל פתח אוהל מועד לא הביאו", כלומר, שהעבירה היא בכך שלא הביאו להקריבו בבית המקדש, ולכן בזמן הזה אין איסור שחוטי חוץ. ועיין בתוס' רבינו אלחנן המאריך להוכיח זאת. ומבאר המהרש"א, שהתוס' תירצו רק ראיה אחת מן הראיות, שלא תקשה קושית רש"י. אך עדיין לא תירצו הראיה מ"מעריכין". אלא, כותב המהרש"א, שהתוס' סוברים שאכן מה שאמרה הברייתא שחייבין לנעול הדלת בפניה, הוא רק בקדשי מזבח, ואילו בקדשי בדק הבית אפשר לעשות עיקור באופן אחר. (גם המהרש"א אינו מתרץ את ראית הרמב"ן, שאם מדובר בקדשי מזבח, מה רצה המקשן, לשיטת המקשן שהוא איסור דאורייתא - שינשרו פרסותיה, או שיעשוה גיסטרא). עוד מבארים התוס' (לפי הבנת המהר"ם) שבתחלה סברה הגמרא שמדובר בין בקדשי מזבח ובין בקדשי בדק הבית, וכשהמקשן רצה לומר שינשרו פרסותיה, חשב כן גם בקדשי מזבח וגם בקדשי בדק הבית, ותירץ לו אביי שהוי בזיון קדשים. ומה שאמרה הגמרא שישחטנה, הוא רק על קדשי בדק הבית (כי לפי תירוץ זה יש איסור שחוטי חוץ גם בזמן הזה). ואביי מתרץ משום שיבואו לידי תקלה. וגם מה שהציעה הגמרא שיעשנה גיסטרא, מדובר רק על קדשי בדק הבית. ואביי מתרץ שאסור משום "לא תעשו כן לה' אלהיכם". ורבא מתרץ שאסור לעשות כן אף בקדשי בדק הבית משום "גזירה" אטו קדשי מזבח. וממילא אסור גם לנשר פרסותיה. ועיין ברמב"ן שמתרץ בדרך אחרת קצת, ותירוץ זה הביאה רבינו אלחנן, ועיין שם מה שדן בזה באריכות.
ומתרצינן: אין זו תקנה הגונה, כי אתו בהו לידי תקלה, יבואו לאכלה, ויעברו ויתקלו באיסור "מעילה".
ושוב מקשה הגמרא: ולישויה גיסטרא! יחתכנה לשני חלקים, כדי למהר מיתתה, ולא יהיה בזיון קדשים, וגם לא יאכלוה, כי "נבילה" היא?
אמר אביי: אסור לעשות כן, כי אמר קרא (דברים יב) "אבד תאבדון את כל המקומות אשר עברו שם הגוים. ונתצתם את מזבחותם, ושברתם את מצבותם. לא תעשון כן לה' אלהיכם". ודרשינן: כל דבר שהוא לה', כולל קדשי בדק הבית, לא תעשו בו כעין הריסה.
רבא אמר: יש טעם אחר לאסור לחותכו לשנים, מפני שנראה כמטיל מום בקדשים, ואסור לעשות כן כמו שנאמר (ויקרא כב) "כל מום לא יהיה בו", ודרשינן שאסור להטיל מום בקדשים.
ותמהינן על דברי רבא: "נראה"?! אם יחתכנו לשנים האם הוא רק יראה כמטיל מום?! הרי מום מעליא הוא! מום מעולה הוא, ולא דבר הדומה למום.
ומתרצינן: כוונת רבא באמרו "נראה", היא לומר שאינו אסור מן התורה לעשות כן. כי הני מילי, אימתי אסרה התורה להטיל מום בקדשים - בזמן שבית המקדש קיים, דחזי להקרבה, שהקרבן ראוי להקרבה. אבל השתא, עתה, בזמן הזה, דלא חזי להקרבה, לית לן בה. אין בכך איסור תורה. ולכן דייק רבא ואמר "נראה" כמטיל מום בקדשים.
ומקשינן על מה שתירצנו שאם הבהמה אינה ראויה להקרבה, אין בכך איסור תורה. והרי טעם זה אינו מספיק שלא יהיה איסור דאורייתא בדבר, כי מצינו (לדעת כמה תנאים במסכת בכורות לג ב) שאסור להטיל מום בקרבן שנעשה בעל מום, על אף שאינו ראוי להקרבה משנפל בו מום:
וליהוי, שיהיה איסור הטלת מום בזמן הזה אסור מהתורה כמו מטיל מום בבעל מום, דאף על גב דלא חזי בעל מום להקרבה, אסור להטיל בו מום נוסף. ולמה אמר רבא שהוא רק "נראה" כמטיל מום בקדשים?
ומתרצינן: יש לחלק בין הדברים. כי קרבן שהוא בעל מום, נהי על אף דלא חזי לגופה, שאינו ראוי להקריב אותו עצמו, מכל מקום ל"דמי" חזי, אפשר למוכרו ולהביא בדמיו בבהמה אחרת לקרבן, ולכן גם בהיותו בעל מום יש עליו "שם" קרבן, לקרות עליו את הפסוק "תמים יהיה לרצון" -
אבל הכא במקדיש קרבן בזמן הזה, דלא לדמי חזי ולא לגופיה חזי, שאינו ראוי להקרב לא הוא עצמו, ואף לא דמיו, לכן לא שייך לקרוא עליו "תמים יהיה לרצון", ואין כאן איסור דאורייתא להטיל בו מום, אלא רק איסור דרבנן, ולכן אמר רבא "נראה".
ולסיכום: לחתוך לשנים (גיסטרא) - אסור, או משום הטעם של אביי שאסור להרוס חפצי קודש, או משום הטעם של רבא שיש איסור דרבנן של מטיל מום בקדשים אף בזמן הזה.
ולשחוט - אסור, כי יבואו לאכלה.
ולנשר פרסותיה - אסור משום בזיון קדשים, שבזיונה ייראה לזמן מרובה.
אלא, נועלין את הדלת בפניה והיא מתה מאליה.
ואילו בהמה שקנוה ביריד של עבודת כוכבים, קנסוהו לנשר פרסותיה מן הארכובה ולמטה.
ועתה הגמרא חוזרת לדין "ההולך ליריד של עבודת כוכבים".
אשכחיה פגשוהו . רבי יונה לרבי עילאי, דקאי שעומד אפיתחא, בשערי ד"צור" -
אמר ליה: קתני, שנינו בברייתא, "בהמה תיעקר".
ויש להסתפק: אם קנה עבד, מאי, מה יעשה לו, האם יעקרנו או לא?
ומבאר רבי יונה את שאלתו: אם היה עבד ישראל, שהיה ישראל עובד אצל הגוים - לא קא מיבעיא לי, אינני מסתפק, כי פשיטא שאסור לעקרו (ואדרבה, מצוה לפדותו מידי הגוים) -
כי קא מיבעיא לי, במה הנני מסופק, בעבד עובד כוכבים - מאי? מה יעשה לו?
אמר ליה: מאי קא מיבעיא לך? מהו ספיקך, והרי הא תניא, שנינו בברייתא:
העובדי כוכבים, והרועי בהמה דקה, אפילו ישראל, שהם גזלנים לפי שהם רועים בהמותיהם בשדות אחרים - לא מעלין אותם אם נפלו לבור, אלא יניחם למות מאיליהם. ולא מורידין אותם לבור, שאסור להמית אותם בידים.
הרי שעובדי כוכבים אסור להמיתן ולאבדם בידים, וכן אין מעקרין אותם!
אמר שאל ליה רבי ירמיה לרבי זירא: קתני, זה ששנינו בברייתא של החכמים החולקים על רבי נתן: לוקחין מהן בהמה עבדים ושפחות - באיזה עבדים מדובר?
האם רק בעבד ישראל (ישראל הנמצא תחת ידי הגוים), שמצוה להוציאו מידם, או דלמא אפילו עבד עובד כוכבים?
אמר ליה רבי זירא לרבי ירמיה: מסתברא שמדובר דוקא בעבד ישראל, שמשחררו בכך מאדונו הגוי.
דאי, כי אם תאמר שמדובר אפילו בעבד עובד כוכבים - למאי מיבעי ליה!? איזה מצוה יש בפדייתו, כדי שנתיר לו.
כי אתא רבין, כשהגיע מארץ ישראל לבבל, אמר בשם רבי שמעון בן לקיש: מותר לקנות אפילו עבד עובד כוכבים. ויש מצוה בפדייתו מהם, מפני שמכניסו תחת כנפי השכינה, שמגיירו, ויתחייב במצות.
אמר רב אשי: הרי ברייתא זו התירה לקנות מהם גם בהמה כמו עבד, ואם כן, אטו, וכי גם לגבי בהמה שייך לומר כן? ! מאי "מכניס תחת כנפי השכינה איכא", איך יתכן לומר בבהמה שהוא "מכניסה תחת כנפי השכינה"?! -
אלא בהכרח, הטעם שהתירו לו לקנות בהמה מן הגוים הוא משום מעוטייהו, שהוא ממעט נכסי הגוים ומדלדל אותם, ולוקח מהם בהמה שהם משתמשים בהם  11  -

 11.  כן פירש רש"י. אבל הרמב"ן מפרש, שכיון שהוא יום יריד והם מוכרין בזול- "ממעטין" להם את הריווח. והוא פירושו של רב האי גאון המובא לעיל (בהערה 8 במשנה).
והכא נמי, כמו כן עבד, דממעטי שממעטין אותם, לכן שרי, התירו חכמים לקנות מהם.  12  ולא משום שמכניסו תחת כנפי השכינה.

 12.  ורבי זירא מפרש שבעבד לא שייך ממעט, כיון שהישראל גם מתמעט בזה שמפרנס את העבד, ולכן פירש מטעם שמכניסו תחת כנפי השכינה. תוס'.
ומביאה הגמרא מעשה שהיה:
רבי יעקב זבן סנדלא, קנה סנדל ביריד של עבודת כוכבים.
רבי ירמיה זבן פיתא, קנה שם לחם.
אמר ליה חד לחבריה: יתמא! אתה נוהג כיתום, בלי דעת, לפי שלא חינכו אביו! האם עבד רבך הכי?!האם גם רבך קנה ביריד של גוים, וההנה אותם בתשלום המכס?!
אמר לו אידך: יתמא! עבד רבך הכי?!
והגמרא מספרת למה באמת עשו כן, ולמה חשד אחד בחבירו שעבר על איסור:
תרווייהו, שניהם, מבעל הבית זבון קנו מבעל הבית. והרי רבי יוחנן מתיר (בסוגיא לעיל) לקנות מבעל הבית. וכל חד וחד כל אחד מהם סבר: חבראי, חברי, מתגר זבן, קנה מסוחר המשלם מכס לכומרים.
דאמר רבי אבא בריה בנו דרבי חייא בר אבא: לא שנו שאסור לקנות מהם אלא בלוקח מן התגר, דשקלי מיכסא מיניה, שהכומרים נוטלים מכס מן הסוחרים, ולכן אסור. אבל בלוקח מבעל הבית, איש פרטי המביא סחורתו לשוק, דלא שקלי מיניה מיכסא, שהכומרים אינם לוקחים מהם מכס - מותר.
ומבואר ששניהם קנו בהיתר, וכן מבואר במה חשדו אחד בשני.
ולבסוף התברר להם שחשדם האחד בשני אכן לא היה חשד שוא, כי ביריד הנוכחי לקחו הכומרים מכס אף מבעלי בתים.
אמר רבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא: אילמלא אילו היה רבי יוחנן הא זימנא בפעם הזאת באתרא במקום זה, דקא שקלי מיכסא שהכומרים לקחו מכס אפילו מבעלי הבית - הוה אסר, היה אוסר לקנות אפילו מבעלי בתים.
ומקשינן: אלא, אם כן, אינהו שני האמוראים האלו, רבי יעקב ורבי ירמיה, תלמידי רבי יוחנן, היכי זבון איך קנו מהם?
ומתרצינן: מבעל הבית שאינו קבוע ביריד זבון קנו, ומאת בעלי הבתים הלא קבועים לא לקחו הכומרים מכס, כי לא עלה על דעתם לגבות מהם, מפני שאינם סוחרים, ואינם קבועים בשוק.
מתניתין:
המשנה הזאת עוסקת בדברים שאסור למכור לגוים כל השנה, אף לא ביום אידם, מפני שהגוים קונים אותם לצורך תקרובת עבודה זרה, ונמצא שהישראל עובר על הלאו של "לפני עור לא תתן מכשול".  13 

 13.  כתב הריטב"א: הטעם שהם אסורים לעולם, הוא, או משום שדברים אלו לא היו נמצאים להם, וקנוהו בכל הזדמנות ואפילו מתחילת השנה - לצורך יום אידם, וכל השנה לגבי דברים אלו הוא כ"לפני אידיהם" (וכן כתבו הרשב"א והמאירי). או, משום שהגוים היו מקריבים דברים אלו כל יום (כמו שנהגו הנוצרים בזמן הריטב"א בלבונה) ולכן כל יום הוא יום אידם. ומוסיף הריטב"א: לכאורה לפי טעם הראשון, המעות שקיבל הישראל מותרים בהנאה, כדין "לפני אידיהם", שמותר בדיעבד (לעיל ו ב). ולפי טעם השני, אסור כדין יום אידם ממש, שאסור אפילו בדיעבד. ומסיק, שאף לטעם הראשון אסור בדיעבד, כי דברים אלו כמפורשין שהן לצורך אלילים. עוד כתבו הריטב"א ועוד ראשונים, שאסור למכור דברים אלו לכומרים, אבל לשאר אדם - מותר. כי סתם גוי אין דרכו להקריב דברים אלו, ואם הגוי יתנם לכומר - מותר, כי הוי "לפני דלפני". והקשו הראשונים, אם כן, יהיה אסור למכור להם כל השנה אפילו בהמה? ומתרץ הרשב"א: דברים אלו אינם נמצאים כל כך, לכן קונה אותם הגוי בכל ימות השנה לצורך יום האיד (לפי הטעם הראשון הנ"ל), מה שאין כן בהמה. ומוסיף המאירי: דברים אלו זולים ופשוטים - אף שאינם נמצאים - לכן קונה אותם הגוי לצורך תקרובת עבודה זרה.
אלו דברים אסורים למכור לעובד כוכבים:
אצטרובלין ובנות שוח ופטוטרות, מפרש בגמרא, ולבונה מין בשמים, ותרנגול הלבן.
רבי יהודה אומר: מותר למכור לו תרנגול לבן בין תרנגולין, אם הישראל מוכר לו הרבה תרנגולין - מותר למכור ביניהם תרנגול לבן, כיון שאינו מקפיד לקנות דוקא לבן, מראה בכך שאינו צורך אותם לצרכי עבודת כוכבים.
ובזמן שהוא התרנגול הלבן בפני עצמו, ולא בין התרנגולים - קוטע את אצבעו, ומוכרו לו, לפי שאין הגוים מקריבים קרבן שהוא חסר אבר לעבודת כוכבים  14 .

 14.  עיין בדף יד ב (הערה 6) מחלוקת הראשונים, אם מה שהתירה המשנה למכור לו קטוע אבר, הם דברי רבי יהודה, או שגם התנא קמא מודה בזה.
ושאר כל הדברים - סתמן, אם קונה אותם "סתם", מותר למכור להם, ואם פירושן - אסור (יבואר בגמרא).
רבי מאיר אומר: אף דקל טב וחצב ונקלב (ונקלס), מפרש בגמרא - אסור למכור לעובדי כוכבים.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת עבודה זרה בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב |