פרשני:בבלי:עבודה זרה עו א

From ויקישיבה
Revision as of 16:40, 14 September 2020 by Wikiboss (talk | contribs) (Try fix category tree)
(diff) ← Older revision | Latest revision (diff) | Newer revision → (diff)
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עבודה זרה עו א

חברותא[edit]

אמר רב חייא בריה דרב הונא: לא אסרה תורה אלא קדירה  בת יומא. כלומר שנתבשל בה מאכל אסור ועוד באותו יום נמכרה לישראל, דלאו נותן טעם לפגם הוא שהרי הטעם הבלוע בה, עדיין טרי ומשובח. ובאופן זה, אסרה התורה את המאכל שנתבשל בכלי, כיון שבולע המאכל מטעם האיסור.
אך מאכל שנתבשל בכלי שחלף יותר מיום מאז שנעשה בו דבר איסור - וסתם כלי גוים אינם בני יומם - מותר המאכל.
ויש להבין: אם כן, אף את הקדירה עצמה, מכאן ואילך אם הקדירה אינה בת יומה - לישתרי, תהא מותרת אף לכתחילה, ולשם מה צריך להגעיל כל כלי שנלקח מן הגוי?
מבארת הגמרא: חיוב ההגעלה הינו משום שגזרו גזירה על קדירה שאינה בת יומא להצריכה הגעלה, משום קדירה בת יומא, על מנת שלא יטעו ויתירו אף קדירה בת יומא בלא הגעלה.
ואידך ולדעת הסובר שנותן טעם לפגם אסור, הרי שקדירה בת יומא נמי אף היא מפגם פגמה טעמה פגום. ורואים, שבכל זאת אסרה אותה התורה. ומשמע, שנתינת טעם לפגם, אינה סיבה להתיר. ולכן כל כלי גוי
- אף אם נותן טעם לפגם - המאכל שנעשה בתוכו אסור!  306 

 306.  התוס' לעיל לחב ד"ה אי, הוכיח מן הגמרא שם שהלכה כי נותן טעם לפגם מותר. ועוד הוכיח, כי סתם כלי גוים בחזקת שאינם בני יומם. (כלומר, לא חוששין שנעשה בהם איסור באותו יום ואיסור שנעשה ביום קודם, הריהו נותן טעם לפגם במאכל המתבשל היום בכלי זה.) ומשום כך, כלי זה נותן טעם לפגם הוא, ומותר. והטעם שאין חוששים לבני יומם, הוא משום ספק ספיקא. א, ספק אם נשתמשו בו היום או אתמול, ב. אף אם נשתמשו בו היום, ספק אם כלל נשתמשו בו באיסור הנותן טעם. וכן דעת הר"ן והמרדכי ורוב ראשונים שסתם כלי גוים בחזקת שאינם בני יומם. אולם בדעת הרמב"ם, הוכיח הבית יוסף (יו"ד קכ"ב) שסתם כלים, בני יומם הם. לפי שלדעת הרמב"ם אין לחשוש לפליטת הכלים משום שטעם הבשר הנפלט מן הכלי, פוגם את התבשיל ומסריחו. ומשמע, שאילו היה הכלי נותן טעם לשבח, היה הדבר נאסר. וזאת משום שבחזקת בן יומו הוא.
רמי הקשה ליה רב עמרם לרב ששת: תנן שנינו במשנתינו - השפודין, והאסכלא, מלבנן באור וטהורין.
וקשה: והתנן לגבי קדשים שיש להכשיר את כליהם, (לפי שאסור להותיר מבשרם עד למחר. והאוכל מן הנותר, חייב כרת. ולכן יש להגעילם על מנת להוציא מהם טעם הבשר, על מנת שלא יבלע טעם הנותר בבשר הקדשים שיעשה מחר.)
ויש להכשירן כך: השפוד והאסכלא שעושין בהם בשר קדשים - מגעילן בחמין ומותר להשתמש בהם לבשר קדשים שיעשה למחרת.
וקשה, מדוע במשנתינו צריך ללבנם באור, ואילו במקדש, הסתפקו בהגעלה במים חמין?
אמר ליה רב ששת: עמרם ברי (בני) - מה ענין קדשים אצל גיעולי עובדי כוכבים, הכא כאן לגבי בשר קדשים, הרי היתירא בלע הכלים בלעו בשר היתר. ולכן די בהגעלה.
ואילו התם, בגיעולי עובדי כוכבים, הרי איסורא בלע הכלי. ומשום כך צריך הכשר גדול בליבון!
אמר רבא: עדיין קשה. סוף סוף אף בכלי קדשים, כי קא פליט כאשר משתמש בכלי למחרת, איסורא קא פליט הרי הבשר הבלוע בו אסור באיסור נותר, ואם כן, פולט איסור, ומה איכפת לי אם בשעת הבליעה היה הבשר מותר?
אלא אמר רבא: מאי מהי ההגעלה האמורה בכלי בשר קדשים? נמי אף שם צריך שטיפה ומריקה. ואכן אף הם חייבים בליבון. אלא שבברייתא זו אנו למידים, שבכלי קדשים, מלבד הצורך ללבנם, נאמר בהם דין נוסף, שכלי קדשים צריכים מריקה ושטיפה. שנאמר (ויקרא ו כא) "ומורק ושוטף במים".
אמר ליה אביי: מי דמי האם יש לדמות מריקה ושטיפה להגעלה האמורה בברייתא? והלוא מריקה ושטיפה נעשים בצונן. ואילו הגעלה, בחמין היא. ואיך ניתן לומר שכונת הברייתא ש"הגעלה" היא מריקה ושטיפה?
אלא אמר אביי: הלכות אלו של הכשר כלי הבשר שמשתמשים בהם באש, נלמדים זה מזה באופן שנאמר באיוב (לו לג) "יגיד עליו רעו" כלומר, שמשנה אחת מלמדת על חבירתה.
וכך: תנא הכא שנה כאן במשנתנו שצריך ליבון לכלי ששימושו באש, ואכן הוא הדין שצריך בו להגעלה.
ואילו, תנא התם לגבי קדשים, שצריך הגעלה ואכן הוא הדין שצריך אף לליבון. כפי שאנו שונים ולמידים מכאן. ואכן, דיני הגעלה בכלי שבלע טעם איסור, וכן דיני הגעלה בכלי המקדש שנשאר בהם טעם "נותר" - שווים.
אמר ליה רבא: אי הכי אם אכן כך אתה מפרש שבכל משנה נאמר דין אחד, ואילו את הדין השני למידים מן המשנה האחרת,
הרי שהיה צריך התנא לתנינהו לכולהו בחדא לשנות את כל ההלכות במקום אחד, וליתני חדא באידך אחריתי ולכתוב הלכה אחת במקום אחר, ולימא "יגיד עליו רעו". ואילו על אותו מקום היה לו להורות וללמוד את שאר ההלכות מהמקום שבו נשנה הכל.
אך דבר זה, לומר הלכה אחת במקום אחד, והלכה אחרת במקום אחר, אין דרך התנא לעשות.
ואם כן, שוב יש להבין, מדוע לגבי כלי בשר הקדשים די בהגעלה, ואילו בכלי איסור, צריך ליבון?
אלא אמר רבא: בשר קדשים היינו טעמייהו טעם דינם הוא כדברי דרב נחמן אמר בשם רבה בר אבוה.
דאמר: בשר שלמים, נאכל לשני ימים. ורק לאחר שני ימים, נעשה נותר. ולכן, הטעם הנבלע בכלים בכל יום ויום, נעשה גיעול (פליטה) ונפלט לתוך הבשר שנעשה בחבירו ביום שלאחריו.
ולכן אף פעם אין נותר. כיון שהטעם שנבלע אתמול, נפלט היום. והטעם שנבלע היום, יפלט מחר. ונמצא שלעולם לא ישאר טעם הבלוע למשך יותר מיום אחד. ומשום כך אין צורך בליבון.  307 

 307.  הקשה הראב"ד: והלוא כאן מדובר בשפוד שחייב ליבון על מנת להכשירו. והלוא אם באותו זמן המיועד לליבון, צולין עליו בשר, היאך יתלבן, והרי להלן מבואר שעיקר הליבון הוא שתשיר האש קליפת הכלי וזה לא יתכן כל עוד יש בשר על השיפוד? ויישב, שאפשר ללבן על ידי כך שבכל פעם צולה על חלק אחר של השיפוד, והחלק שצלו בו אתמול, מתלבן היום. ולא באים לידי אכילת בליעת נותר.
מקשה הגמרא: תינח אכן לא קשה מכלי בשר שלמים. דכיון דלשני ימים מיתאכלי מותרים באכילה, ומקמי דניהוי נותר לפני שחל עליהם דין נותר, הרי שביום השני, קא הוי גיעול כבר נפלטו אל הבשר שנעשה ביום השני, ולכן אין בזה חשש נותר.
אלא חטאת, כיון דרק ליום ולילה מיתאכלא נאכלת, ואילו למחר כבר בשרה אסור בתורת "נותר", אם כן, כי כאשר מבשל בה בכלי האידנא חטאת היום, אזי עד מחר הוי נותר. וכי כאשר הדר חוזר ומבשל בה למחר, או שלמים או חטאת, קא פליט הרי נפלט טעם בשר הנותר ד (של) חטאת דהאידנא שנעשית היום, ונבלע בבשר החטאת ושלמים דלמחר, ונמצא שהאוכל בשר שלמים וחטאת למחר, הריהו טועם מטעם האיסור של הנותר מהיום?!
התשובה: אמרי, לא צריכא אכן היתר הכלים הללו, לא נצרך ונאמר אלא לאופן זה:
דכי מבשל בה חטאת האידנא כאשר מבשל בכלים חטאת היום, הדר חוזר ומבשל בה האידנא עוד היום שלמים.
ואם כן, כבר בבישולם של השלמים היום, נבלע טעם החטאת שנתבשל היום, בבשר השלמים שאף הוא מתבשל היום באותם הכלים. ועל ידי כך פג הטעם הנשאר מן החטאת, ואיננו.
נמצא, דבשר החטאת דנעשה למחר, ובשר השלמים דנעשה אתמול, בהדי הדדי ביחד באותו הזמן, קא שלים זמנייהו נגמר זמנם. וכשרים הם כל היום שלמחרת.
והדר חוזר ומבשל בשר שלמים דלמחר ובולע בשר השלמים את פליטת בשר החטאת, ונשאר טעם השלמים עד למחרתו, ושוב עושים בו חטאת, שלמים וכו' כסדר הזה. ונמצא, שאין בכלים אלו כל בליעת איסור נותר שעבר זמנו.
אי הכי, אם כן קשה ביותר, שאף הגעלה נמי לא ליבעי גם כן לא צריך. שהרי אין בכלים אלו, כל בליעת איסור?!  308 

 308.  ברמב"ן כתב שקושיא זו אינה נמצאת בעיקר הנוסחאות, וכנראה שכך היא גירסת רש"י. ואכן קושיא זו, לדעת הרמב"ן, אינה. לפי שאם לא יגעילו את הכלי בין עשיית בשר קודש אחד לעשיית בשר קודש חבירו, הרי שהקודש השני, בולע מטעמו של הראשון, והיה אף הוא נאסר לאחר זמנו של הראשון משום נותר.
- קשיא!
ישוב נוסף לקושית הגמרא בין דין משנתינו שכלים הנמצאים באש צריכים ליבון, ואילו בכלי המקדש, מספיק רק הגעלה:
רב פפא אמר: האי, כלי הגוים, אין מבשלין בהם כל הזמן. ולכן בליעת האיסור שבדפני הכלי, קריד מתקשה ואינה יוצאת משם בקלות אלא רק על ידי ליבון באש.
ואילו האי, כלי המקדש שמבשלים בהם כל הזמן, לא קריד אין בליעת טעם הבשר מתייבשת ומתקשה בהם ונוחה היא לצאת מן הכלי. ולכן די רק בהגעלה.
רב אשי אמר: לעולם החילוק בין כלי הגוים לכלי המקדש, הינו כדאמרן מעיקרא כפי שתירצנו בתחילה.
הכא כאן בכל המקדש, בשעת בליעת הטעם, התירא בלע. ואילו הכא בכלי גוים, איסורא בלע.
ודקא קשיא לך ואם יקשה לך מה שהקשינו לעיל, דהרי בעידנא בזמן דקא פליט שפולט הכלי את טעם הבשר הנותר, הרי איסורא קא פליט, ואם כן מה איכפת לנו שבשעת הבליעה היה הדבר מותר?
היישוב הוא: בעידנא דקא פליט בזמן שפולט טעם האיסור, לא איתיה לאיסורא בעיניה אין האיסור נמצא בעינו, אלא רק שיירי טעמו.
ולכן, כיון שאף בשעה שנעשה נותר כבר לא היה האיסור בעין (וכאשר היה הבשר בעין, עדיין לא נאסר), אלא כל מה שהיה זהו רק בליעת הטעם בכלי, וכן כעת לא נפלט גוף האיסור אלא רק טעמו - די בהגעלה.  309 

 309.  כך נראה הביאור על פי דברי רש"י. הראב"ד הוכיח מכאן, שכן הוא הדין בפסח. שכלי שנשתמשו בו לחמץ קודם זמן איסורו, אף אם נשתמשו בו באש, ולכאורה צריך ליבון, מכל מקום די בהגעלה. לפי שבשעת בליעתו עדיין לא נאסר החמץ, ואם כן, לא היתה זו בליעת איסור. אלא היתירא בלע. אולם הרמב"ן חולק על כך, ומפרש דברי הגמרא כפי משמעות דברי הרש"י, והיינו דאין הכונה שכל דבר שנהיה לאיסור כאשר הוא בלוע, הרי שאינו צריך ליבון ודי לו בהגעלה. אלא הכונה היא שאין איסור חל אלא על דבר שיש בו ממשות כל שהיא, לענין שיכול להיפלט על ידי הגעלה. ושיש בבליעה זו כדי לתת טעם במאכל. אבל מה שאינו יוצא אלא על ידי ליבון, כיון שהוא מועט מאוד, הרי שאין שם נותר חל עליו כלל. אולם חמץ, הואיל מתחילה שמו עליו כ"חמץ", כאשר היה בעין, שוב אין שם חמץ פוקע ממנו, אלא עד שיוציאנו בליבון.
שנינו במשנה: את שדרכו ללבן באור, ילבן באור.
מבררת הגמרא: ועד כמה מלבנן?
אמר רבי מני: עד שתשיר קליפתן. כלומר, שתרד מהם מעין קליפה שהיא השיכבה העליונה של ציפוי הכלי.  310 

 310.  בירושלמי נאמר שיעור בדבר זה, והוא עד שינתזו ממנו ניצוצות. וברמ"א (או"ח תנא ד) כתב, שדי אם נתלבן בחוץ עד שהקש המונח עליו בחוץ - נשרף. אבל העיקר כסברא ראשונה בשם הירושלמי.
וכיצד מגעילן? אמר רב הונא - מכניס יורה קטנה שאותה רוצה להגעיל, בתוך יורה גדולה, וממלא את הגדולה מים רותחין, כך שהמים יכסו את הקטנה מלמטה ועד למעלה מגדותיה.
יורה גדולה, מאי איך מגעילין אותה?


דרשני המקוצר[edit]

מסכת עבודה זרה בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב |