פרשני:בבלי:פסחים יח א

From ויקישיבה
Revision as of 13:23, 30 June 2015 by Micropedia bot (talk | contribs) (Automatic page editing)
(diff) ← Older revision | Latest revision (diff) | Newer revision → (diff)
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

פסחים יח א

חברותא

רבי יהודה אומר: <img alt='' src='p_amud.bmp title='מיקום עמוד מדויק'>  בטלו המים במעיה  1  מתורת מי חטאת, לפי שאין הם ראויים להזאה, וכבר אין שמם עליהם.  2  הלכך, אין הם מטמאים.

 1.  ודוקא במעיה בטלו. אבל בפיה לא בטלו. והא דתנן כל העופות פוסלים במי חטאת (מחמת שהיו המים בפיהם), אין זה אלא קודם קידוש. דכיון שהיו המים בפיהם תו לא הוו מים חיים. או משום דחשיב כנעשית בהם מלאכה. אבל הכא איירי לאחר קידוש המים באפר, דתו לא פסלי בהם מלאכה. תוספות. ואף למה שפירש רש"י בחולין (סב א) דמשום תערובת הרוק הם נפסלים, מכל מקום בגופיהו דמים ליכא פסול. אלא שאי אפשר להזותם, מחמת הרוק במעורב בהם. הלכך עדיין תורת מי חטאת עליהם לענין טומאה. רבינו פרץ. והר"ן ורבינו דוד כתבו, דלעולם אף בפיה בטלו מטומאת מי חטאת. ויש לומר דפליגי על תירוץ רבינו פרץ, ואית להו, דכיון דנפסלו מהזאה אית בהו היסח הדעת. ושוב הוי פסול בגופם. המגיה שם.   2.  רש"י. ותוספות כתבו דנפסלו משום היסח הדעת. עוד הביאו מתוספתא, דבמי פרה כתיב "למשמרת". יצאו אלו ששתתה מהם הפרה, שכבר אינם "למשמרת".
ואי סלקא דעתך דדוקא מטומאת משקין לטמא כלים הוא דהדר ביה רבי יהודה, אבל בטומאת משקין לטמא אוכלין לא הדר ביה, וכרבי יוסי ורבי שמעון סבירא ליה, דמדאורייתא היא, קשיא:
אמאי בטלו המים במעיה לגמרי מתורת טומאה? נהי דשוב אין להם טומאה חמורה כאב הטומאה, ולא מטמאו אדם וכלים, אבל טומאה קלה של ראשון לטומאה עדיין תהיה להם. ואוכלין מיהא ניטמאו.
שהרי אף אם עתה שוב אינם נחשבים "מי חטאת", עדיין שם מים עליהם. והרי קודם לכן היו מי חטאת. ונטמאו המים הרגילים מחמת נגיעתם בעצמם כשהיו "מי חטאת". שאין לך נגיעה גדולה מזו.  3  וכשנסתלק מהם שם מי חטאת, הרי הם כמשקין שנגעו במי חטאת.  4  ויש להם לטמאות את הבשר.  5 

 3.  רש"י. ותמה עליו רבינו פרץ, דמעולם לא מצאנו נגיעה בעצמן. ולכאורה תמוהים דבריו. דהא איתא בחולין עג להדיא, דכל דבר טמא חשיב כנוגע בעצמו. ואולי כונתו, משום דהוי מגע בית הסתרים, וכמבואר בחולין שם. ואף דאיכא מאן דפליג התם בהאי סברה, וסבר דחיבורי אוכלין לאו מגע בית הסתרים הוא, משום דכמאן דמיפרתי דמי, אפשר דמשקין שאני. חידושי רבי שמוא ל. עוד יש לומר, דפליג על רש"י, משום דאין מגע מי נדה מטמא, כשהוא לצורך הזאה, וכדכתבו התוספות בנדה (ט א). ואם כן, מה שהמים נוגעים בעצמם, לעולם הוא צורך הזאה. דברי יחזקאל, סימן א.   4.  ודנו האחרונים, אימת נטמאים המים מחמת הנגיעה בטומאה קלה. ה"יפה עינים" נקט כדבר פשוט, דרק לאחר הבליעה חלה טומאת המגע. ולא נתבאר טעמו. ויעוין בדברי יחזקאל שם שצידד כן. משום שכל זמן שעדיין לא נפסלו, אית בהו טומאה חמורה דמי חטאת, "ושבעה לה טומאה". לפיכך אין מקום לטומאה הקלה לחול. אלא דמסיק, דלא יתכן לומר כן אלא בשיטות הראשונים, דנפסלו המים כבר בפיה. אבל לשיטת תוספות, דעד שלא נבלעו במעיה אינם נפסלים, לא יתכן דאז הם נטמאים במגע. דהרי טומאה בלועה היא, ואינה מטמאה. כדאיתא בחולין עא. והעלה, דמצד אחר יש לומר דלא חלה הטומאה הקלה אלא בפיה. לפי שעד אז המים ראויים להזאה. ונמצא דמגעם בעצמם הוא צורך מי חטאת. וכבר כתבו התוספות בנדה (ט א), דאין מי חטאת מטמאים, אלא בנגיעה שאינה צורך הזאה. אבל משבאו בפיה, אף שעדיין לא נפסלו, מכל מקום כבר אינם עומדים להזאה, ושוב לא חשיב המגע כצורך הזאה. (ויש להוסיף, על פי המבואר בראשונים, דבפועל הם פסולים להזאה משום תערובת רוק. אלא שלא בטלה עדיין מהם תורת מי חטאת, לפי שאין פסולם מחמת עצמם).   5.  רש"י. ותוספות כתבו, דיש להם טומאה קלה משום הכלל, ד"כל שסופו לטמא טומאה חמורה לא בעי הכשר שרץ". כלומר, כל דבר שטמא טומאה חמורה ומטמא אדם לטמא בגדים, חלה בו נמי טומאה קלה כטומאת אוכלים שנטמאו בשרץ. ולכך אף שפרחה מהמים הטומאה החמורה ד"מי חטאת", לא פרחה מהן טומאת משקין הקלה. והר"ש בפרה מיאן בפירוש זה. משום דאין כאן סופו ליטמא. שהרי השתא כבר נפסלו ממי חטאת. מיהו התוספות כתבו, דאף בכהאי גוונא יש להם טומאה קלה. כיון שמתחלה היה סופן לטמא טומאה חמורה.
אלא, שמע מינה, אין משקין מטמאים אוכלים מן התורה. והדר ביה רבי יהודה לגמרי מטומאת משקין לטמא אחרים.
ואף שמדרבנן מיהא מטמאים, לא גזרו חכמים אלא במשקין דעלמא. אבל הכא לא גזרו. משום דמילתא דלא שכיחא הוא, שתשתה הפרה מי חטאת.
ודחינן: לעולם לא הדר רבי יהודה בטומאת משקין לטמא אוכלין. אלא סבר דמדאורייתא היא.
ומאי "בטלו במעיה" נמי? - בטלו מטומאה חמורה. ששוב אין בהם תורת אב הטומאה דמי חטאת, לטמא אדם וכלים. אבל טומאה קלה דראשון לטומאה יש להם, ומטמאו אוכלין.
ותמהינן: מדקאמר רבי יהודה כן, מכלל דתנא קמא פליג וסבר, טומאה חמורה נמי יש למים במעיה, ומטמאו אף אדם וכלים.
והא ליכא למימר הכי. דהא "בשרה טמא" קתני. ומשמע שאף לתנא קמא אין הם אלא ראשון לטומאה, ואינם מטמאים אלא בשר. אבל כלים ואדם אינם מטמאים. מכלל, דרבי יהודה סבר שאף טומאה קלה אין להם.
ומשנינן: כולה מתניתין רבי יהודה היא. וחסורי מיחסרא, והכי קתני:
פרה ששתתה מי חטאת, בשרה טמא.
במה דברים אמורים, בטומאה קלה, שהמים מטמאים דוקא את הבשר. לפי שאין טומאתם אלא כדין משקין שנגעו במי חטאת.
אבל בטומאה חמורה דאב הטומאה, לא מטמאים. משום שרבי יהודה אומר: בטלו המים שבמעיה מתורת מי חטאת, ואין דינם אלא כראשון לטומאה, שאינו מטמא אלא אוכלין ומשקין, ולא אדם וכלים.
רב אשי אמר: לעולם בטלו המים במעיה לגמרי מתורת טומאה. ואף את הבשר אינם מטמאים.  6 

 6.  ובשיטת חכמים דפליגי, כתב מהר"ם חלאווה, דאית להו דאכתי טומאת מי חטאת עליהם, ולא בטלו במעיה. ומה דקתני "בשרה טמא", נקיט כן משום רבותא דרבי יהודה, דמטהר אף בבשר. אבל לחכמים, הרי הם מטמאים אף אדם וכלים. רש"ש פרה פרק ט משנה ה.
ודקשיא לך, ראשון לטומאה מיהא ליהוי על ידי נגיעתם בעצמם. לא קשיא. משום דהוה ליה המים שבמעיה משקה סרוח, שאינו מקבל טומאה ואינו מטמא.  7  כדתניא בתורת כהנים: "וכל משקה אשר ישתה בכל כלי" - פרט למשקה סרוח.  8 

 7.  ואף דמי חטאת שנפסלו מטמאים מדרבנן טומאה חמורה (רש"י פרק ח דפרה משנה ב), צריך לומר דהכא גרע. משום שבטלו ממי חטאת לגמרי. מיהו מתוספות, לא נראה כן. שהרי כתבו דאין פסולם אלא משום היסח הדעת. אלא צריך לומר דבמילתא דלא שכיחא לא גזרו. רש"ש 8.  ומובאת דרשה זו בתורת כהנים, בשם רבי אליעזר. אבל חכמים פליגי עליה התם, ואמרו לו: אין משקה יוצא לא לידי עופות ולא לידי בהמה. ודעת הראב"ד שם, ובהשגות בפרק ב מטומאת אוכלין הלכה כא, דפליגי במשקה שנפסל לאדם ועדיין ראוי לשתית בהמה, האם הוא מקבל טומאה. מיהו כתב בפירושו לתורת כהנים, דרבי יהודה הכא אזיל אפילו כחכמים. משום דגרע טפי מסרוח בעלמא. לפי שכבר נתעכל במעיה, והוי כפרש. ולפי זה, צריך לומר בדעת חכמים דרבי יהודה, דכל שלא עבר מעת לעת לא חשיב עיכול. והרמב"ם שם הלכה יד, פסק מכח האי דרשה, דמשקה שנסרח אינו מקבל טומאה. והיינו כרבי אליעזר. אבל בהלכה כא שם כתב, דאם נטמא המשקה ואחר כך נסרח, הרי זה בטומאתו לעולם. "שאין המשקה יוצא על ידי הכלב לעולם". והיינו כרבנן. וכתב הכסף משנה שם לבאר שיטתו בכמה אופנים. ולבסוף אסיק, דלא באו חכמים לחלוק על רבי אליעזר, אלא לפרש דרבי אליעזר איירי בנסרח ואחר כך נטמא. אבל בנטמא ואחר כך נסרח לא פקעה טומאתו. ופסק הרמב"ם כתרוייהו. ולפי זה צריך עיון, הא כאן נטמאו המים בטומאה קלה על ידי נגיעתן בעצמן קודם שנסרחו, ולכולי עלמא לא פקעה לה טומאה (אם לא דנפרש דהכא לאו משום דרשה ד"אשר ישתה" הוא, אלא משום שכבר נתעכל, וכמו שפירש הראב"ד בתורת כהנים). מיהו, לשיטת תוספות דלאו משום נגיעה בעצמם הוא דמיטמאו, אלא משום דסופו לטמא טומאה חמורה, אתי שפיר. דיש לומר, דדוקא קבלת טומאה שבאה על ידי מגע בדבר טמא, לא נפקעת על ידי שנסרח המשקה. אבל בטומאה הבאה מחמת דין עצמי של המשקה, יודה הרמב"ם דפקעה כשנסרח המשקה. משום שכל רגע ורגע צריכה הטומאה סיבה מחודשת שתחול. דברי יחזקאל. עוד כתב שם ליישב על פי המבואר בהערה 4, דאין המים מיטמאים בנגיעה אלא לאחר הבליעה ושוב הוה כנסרח ואחר כך נטמא.
שנינו לעיל: רבי יוסי ורבי שמעון אומרים: ספק טומאת משקין, לטמא אוכלין - טמאין מספק. אבל לטמא כלים - טהורין מספק. לפי שהמשקין מטמאים אוכלין מן התורה. אבל אינם מטמאים כלים אלא מדרבנן.
אמר רבה בר בר חנה אמר ריש לקיש: רבי יוסי - בשיטת רבי עקיבא רבו אמרה. דדריש רבי עקיבא, מאי דכתיב באוכל שנפל לכלי שנטמא בשרץ ִטְמָא", פירושו ְטַמֵא" אחרים. והכי נמי דרש רבי יוסי במשקין.
דתנן: בו ביום שמינו את רבי אלעזר בן עזריה לנשיא, דרש רבי עקיבא: כתיב בשרצים "וכל כלי חרש אשר יפל מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא ואותו תשברו".
אינו אומר "טמא", אלא "יטמא". ודרשינן: יטמא אחרים.
ואף שהכלי אשר נטמא בשרץ הוא ראשון לטומאה, והאוכל שבתוכו אינו אלא שני, לימד על ככר שני שעושה משקה אחר במגעו לשלישי לטומאה, ואפילו בחולין.
ומפרשינן: ורבי יוסי שהלך בשיטתו, הכא במשקין היכי דריש?
מהא דכתיב "וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא", ולא כתיב "טמא", דרשינן: יטמא - לטמא אוכלין אחרים בטומאת אוכלין.
אתה אומר לפרש במשקין, "יטמא"
- לטמא אוכלין אחרים בטומאת אוכלין,
או אינו אלא לטמא משקין אחרים בטומאת משקין!? אמרת: לא כך היה! אין לפרש את הכתוב בדרך זו.
והוינן בה: מאי "לא כך היה"?
אמר רב פפא: לא יתכן לפרש את הכתוב הכי, משום שלא מצינו טומאה (דבר טמא) שעושה טומאה כיוצא בה, כדדרשינן לקמן מ"יטמא", דאין עושה כיוצא בו טמא.  9  שאין אוכל מטמא אוכל, ואין משקה מטמא משקה. אלא אוכל מטמא רק משקה, ומשקה מטמא רק אוכל.

 9.  רש"י. ותוספות כתבו דהכונה היא לדרשא דלעיל (יד א), "הוא טמא, ואין עושה כיוצא בו טמא". אלא שכתבו, דלפירוש זה לא גרסינן להא דאיתא לקמן בעמוד ב, "וכי מהכא נפקא, מהתם נפקא". אבל רבינו דוד כתב לקיים הגירסא אף לפי פירושם.
רבינא אמר: מגופיה דקרא נמי מוכח כן. דלא מצית אמרת, "יטמא" היינו לטמא אחרים בטומאת משקין.
דאי סלקא דעתך "יטמא" דכתיב בסיפא דקרא (אצל טומאת משקין), היינו לטמא טומאת משקין, הרי "יטמא" דכתיב ברישא דקרא (אצל טומאת אוכלין), נמי פירושו לטמא טומאת משקין.  10 

 10.  רש"י. דהא ליכא לאוקמא באוכלין, לפי שאין אוכל מטמא אוכל. ולתוספות (הובאו בהערה 9) אי אפשר לפרש כן. שהרי השתא קיימינן לולא דרשה ד"הוא טמא". אלא יש לפרש, דאם "יטמא" דסיפא אתא לטומאת משקין נמי, וטומאה עושה כיוצא בה. אף "יטמא" דרישא הוא בין לטמא אוכלין ובין למשקין. ואם כן ניערבנהו. רבינו פרץ. והוסיף להקשות, הא מאחר דהשתא קיימינן לולא דרשה ד"הוא טמא", אף דשמעינן דחלוקים הם, מכל מקום מנלן דאוכל מטמא משקה ומשקה מטמא אוכל? דלמא איפכא. דאוכל מטמא דוקא אוכל, ומשקה דוקא משקה. ותירץ, דמסברה יש לנו טפי לומר דאין טומאה עושה כיוצא בו מאשר לומר איפכא, דעושה דוקא כיוצא בה. שהרי כן מצינו בכלי, שמטמא אחרים ולא מטמא כלי אחר. (וצריך עיון, הלא גם על ידי משקה ראשון אינו נטמא. ובהכרח דלאו משום דאין עושה כיוצא בו. אלא דין הוא בכלים דאינם נטמאים אלא על ידי אב הטומאה). והר"ן כתב מכח קושיה זו, דאף רבינא מודה לדרשת "הוא טמא". אלא קאמר לרב פפא, דאין צריך ללמוד מאוכלין למשקין, דאין טומאה עושה כיוצא בה. אלא במשקין עצמם מוכרח כן מגופא דקרא.
ואם כן, למה חילקן הכתוב וכתב פעמיים "יטמא", לטומאת משקין לחוד, ולטומאת אוכלין לחוד?
ניערבינהו וניכתבינהו יחד. וליכתוב הכי: "מכל האוכל אשר יאכל אשר יבא עליו מים, וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא".
תרי "יטמא" - למה לי?
אלא שמע מינה, "יטמא" דכתיב ברישא באוכלין טמאים, היינו לטמא אחרים בטומאת משקין.
ו"יטמא" דכתיב בסיפא במשקין טמאים, היינו לטמא אחרים בטומאת אוכלין.
ותו הוינן בה: ואימא יטמא לטמא אף את הכלים. ואמאי קאמר רבי יוסי דטומאת משקין לטמא כלים אינה דאורייתא, וספיקה טהור?
ומשנינן: ליכא למימר הכי. שהרי וכי לאו קל וחומר הוא שאינם מטמאים כלים?!
ומה כלי, שמטמא את המשקה, אין מטמא כלי אחר (כדדריש לקמן),
משקין הבאין מחמת כלי (שהרי הכתוב מדבר במשקין שנטמאו על ידי כלי שנטמא בשרץ), אינו דין שלא יטמאו את הכלים?!
ולא יתכן שיהיה המשקה חמור יותר מהכלי שטימא אותו.  11 

 11.  ואם תאמר, אף משקין הבאים מחמת אוכל לא יטמאו אוכלין מהאי קל וחומר. מה אוכלין שמטמאים משקים אינם מטמאים אוכלים, משקים הבאים מחמתם אינו דין שלא יטמאו אוכל?! ויש לומר, דמה שאין אוכל מטמא אוכל, אין זה מחמת שהוא קל. אלא משום שאין טומאה עושה כיוצא בה. אבל מה שכלי אינו מטמא כלי, הרי זה מחמת שהוא קל, ואינו אב הטומאה. שאין כלי נטמא אלא מאב הטומאה. תוספות.
ותו הוינן בה: ואימא, כי לא מטמאו המשקין את הכלים, היינו משקין הבאין מחמת כלי. משום שאינם חמורים יותר מהכלי שנטמאו מחמתו.
אבל משקין הבאין מחמת שרץ (שנטמאו בשרץ גופו והרי הם ראשונים לטומאה), הכי נמי דחמירי טפי מכלים שנטמאו בשרץ, ומטמאו אף כלים.


דרשני המקוצר