פרשני:בבלי:פסחים כג א

From ויקישיבה
Revision as of 14:41, 6 September 2020 by Wikiboss (talk | contribs) (Try fix category tree)
(diff) ← Older revision | Latest revision (diff) | Newer revision → (diff)
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

פסחים כג א

חברותא[edit]

ומפרשינן: מאי טעמא דתנא קמא דדריש "לכם" לרבות? - משום דכתיב ברישא דקרא "ונטעתם כל עץ מאכל". והאי לישנא, ציווי ליחיד משמע. אבל לרבים לא משמע. משום דאין דרך רבים לנטוע. אלא לכל יחיד ויחיד בפני עצמו קאמר "ונטעתם". ומדכתב רחמנא "לכם", שמע מינה להביא את הנטוע לרבים, שאף הוא אסור משום ערלה.
ורבי יהודה סבר, "ונטעתם" דכתיב ברישא דקרא, משמע בין לרבים ובין ליחיד. ואף "לכם", בין יחיד ובין רבים משמע. והוי ריבוי אחר ריבוי. ואין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט. הלכך ממעטינן נטיעת רבים מאיסור ערלה.
ותו מקשינן: והרי תרומה, דרחמנא אמר בה "וכל זר לא יאכל קדש", וקיימא לן דהתרומה מותרת לישראל בהנאה.
שהרי מי שרוצה לקבוע לו תחום שבת מחוץ לעירו (שממקום התחום ואילך יוכל ללכת בשבת אלפים אמה), מניח דבר מאכל באותו מקום, ושם נחשב לו למקום שביתתו. ואינו מניח עירוב אלא בדבר הראוי לו לאכילה.
ותנן: מערבין עירובי תחומין לנזיר ביין. ואף שהיין אסור לנזיר בשתיה, מהני עירובו. דכיון שהוא יכול לישאל על נזירותו ולהיות שוב מותר ביין, שפיר חשיב היין כסעודה הראויה לו.
וכן מערבין לישראל בתרומה. ואף שהיא אסורה לו באכילה, מהני לו העירוב. הואיל ויכול לישאל עליה, ואיגלאי למפרע דתרומה בטעות היתה, ויחזור הכל להיות טבל. ושוב יתרום חלק ממנה, והשאר יהיה ראוי לאכילה. ונמצא דהיא סעודה הראויה לו.  1  ואף שלמעשה לא נשאל עליה, ועדיין תרומה היא, מותר לו לערב בה, על אף שהוא נהנה ממנה. שהרי היא מתירה לו ללכת בשבת אלפים אמה נוספות.  2  אלמא, התרומה מותרת בהנאה, על אף דכתיב בה "לא יאכל". וקשיא לרבי אבהו דאמר דכל היכא דכתיב כן, אף איסור הנאה במשמע.

 1.  רש"י. ושם מבואר, דלא בעינן להאי טעמא, אלא לסומכוס דאית ליה דאין מערבין לישראל בתרומה. אבל לרבנן, היינו טעמא, משום דאף על גב דלא חזי להאי (לנזיר) חזי להאי (לשאר אדם). מהרש"א. ונראה, דלרש"י, למסקנת הגמרא התם, אף לפי רבנן לא הוה סגי במה דחזי לאחריני, אם לא דאפשר בשאלה. אלא דבלא דחזו לאחריני, לא הוי מהני מה דאפשר בשאלה. שאם לפי המצב דהשתא אינו ראוי לשום אדם, הרי הוא איסור חפצא. ולא מהני הואיל אלא באיסור גברא. אחרונים 2.  ולא פריך אלא למאן דאמר "מערבין אף לדבר הרשות". אבל למאן דאמר "אין מערבין אלא לדבר מצוה", לא פריך מידי. שהרי מצוות לא ליהנות ניתנו. תוספות. ויעוין באחיעזר (חלק ג סימן פא) שהקשה, הא אף להך מאן דאמר קשיא. שהרי איסורי הנאה אינם שלו. ואין אדם מערב בדבר שאינו שלו. וכבר עמד הבית הלוי (חלק א סימן מח) בקושיה זו. וכתב, דכיון שיש לו היתר על ידי שאלה, שוב מיקרי שלו.
אמר רב פפא: שאני התם בתרומה, דאמר בה קרא, "ונחשב לכם תרומתכם". ומדקרי לה "תרומתכם", משמע דשלכם תהא ליהנות ממנה! והאי קרא כתיב בתרומת מעשר. אלא שאף תרומה גדולה הוקשה אליה בהאי קרא, כדכתיב "כדגן מן הגורן", דהיינו תרומה גדולה.
והוינן: ואידך (חזקיה) דלא משמע מ"לא יאכל" אף איסור הנאה, למאי איצטריך ליה "תרומתכם"? והרי בלאו הכי אין לנו סיבה לאסור את התרומה לזר בהנאה.
ומשנינן: "תרומתכם" דכל ישראל קאמר! ולא אתי לשום דרשה, אלא דרך הכתוב לדבר כן.
(ולאו דוקא כל ישראל. דהרי בתרומת מעשר מישתעי קרא, שהלויים מפרישים אותה).
ותו מקשינן: והרי נזיר, דרחמנא אמר בו "מחרצנים ועד זג לא יאכל", ואפילו הכי מותר לו היין בהנאה.
וכדתנן: מערבין לנזיר עירובי תחומין ביין. ואף שהוא נהנה מהיין בכך שמערב בו. אלמא, הוא מותר בהנאתו. וקשיא לרבי אבהו.
אמר מר זוטרא: שאני התם בנזיר, דאמר קרא "כל ימי נזרו". דמשמע, אף היין האסור לו משום נזירות, שלו יהא להנות בו.
רב אשי אמר: מהכא משמע דמותר לו היין בהנאה. דכתיב "קדוש יהיה, גדל פרע שער ראשו". ודרשינן, גידולו (שער ראשו) קדוש להיאסר בהנאה, והרי הוא טעון שריפה. כדכתיב ביה, "ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים". אבל אין דבר אחר האסור משום נזירות (כגון יין) קדוש ליאסר בהנאה.
ותמהינן: ומהיכי תיתי דרק השער אסור בהנאה? מידי "ואין דבר אחר קדוש" כתיב?!
ומסקינן: אלא מחוורתא כדאמר מר זוטרא, ד"נזרו", משמע שלו יהא ליהנות בו.
ותו מקשינן: והרי חדש קודם זמן הקרבת העומר, דרחמנא אמר ביה "לחם קלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה". ואפילו הכי הוא מותר בהנאה.
וכדתנן: אף שאסור לקצור את התבואה קודם קצירת העומר, שהרי כתיב בעומר "ראשית קצירכם, אבל קוצר האדם לשחת (תבואה שאינה גמורה). שעדיין היא עשב, ולאו קציר הוא.
ואף חטים גמורים הוא קוטף, ומאכיל אותם לבהמה. אלמא, מותר החדש בהנאה. וקשיא לרבי אבהו.
אמר רב שמעיה: שאני התם בחדש, דאמר ביה קרא, "ראשית קצירכם". משמע, דאף קודם העומר, קצירכם שלכם יהא ליהנות ממנו.  3 

 3.  ותימא, דבפשטות משמע דקאי "קצירכם" על הקציר שלאחר העומר, שכבר אינו מן החדש. וצריך לומר, דמשמע לגמרא דקאי אעומר גופיה. ושמעינן מהאי קרא, דהוא עצמו מותר בהנאה, על אף שהוא עצמו אסור באיסור חדש, ולא הותר אלא להקרבה. שפת אמת.
והוינן: ואידך (חזקיה), דלא דריש מ"לא יאכל" לאסור בהנאה, למה לי קרא להתיר את החדש בהנאה?
ומשנינן: "קצירכם" דכל ישראל משמע. ולא אתיא לשום דרשה, אלא אורחיה דקרא לאישתעויי הכי.
ותו מקשינן: והרי שרצים, דרחמנא אמר בהם "שקץ הוא לא יאכל", ואפילו הכי הם מותרים בהנאה.
וכדתנן: אסור לכתחלה לצוד בעלי חיים טמאים כדי לסחור בהם. אבל ציידי חיה עופות ודגים שפרסו מצודה לצורך מינים טהורים, ונזדמנו להם בדיעבד מינין טמאין, אינם צריכים להפקירם. אלא הם מותרין למוכרן לנכרים.
אלמא, מותרים הם בהנאה. וקשיא בין לחזקיה ובין לרבי אבהו. דהא "לא יאכל", לכולי עלמא משמע אף איסור הנאה.  4  ומשנינן: שאני התם, דאמר קרא "שקץ יהיו לכם". דמשמע, שלכם יהא להנות מהם.

 4.  ולכאורה קשיא, איך תיסק אדעתין שהטמאים אסורים בהנאה. והרי אסרה תורה לחרוש בשור וחמור יחדיו. שמע מינה דבחמור לבד מותר. שפת אמת. וסיים שם, דלהמבואר בפני יהושע דלא פריך אלא מדגים, אתי שפיר. (שכתב הפני יהושע, דכל דבר הטעון שחיטה אין בו איסור טמאים מחיים, אלא איסור אבר מן החי המותר בהנאה. אך דבריו צריכים עיון גדול. דהא קיימא לן איפכא, דבטמאים חיים אין נוהג אבר מן החי, אלא איסור טמאים בלבד).
ושוב מקשינן: אי הכי, אפילו לכתחלה נמי יהיה מותר לצוד מהם כדי למוכרם  5 .

 5.  וצריך ביאור, מאי "אי הכי"? הא אף אי לאו חזקיה ורבי אבהו, תיקשי הכי. ויש לומר, דבלאו "לכם" אתי שפיר. דמצינו לומר, דאסרו חכמים למוכרם, אף שאין לו מקור מן התורה. אבל למאי דשנינן שהתירתם התורה בפירוש בהנאה, היכי אסרוהו חכמים. רבינו פרץ. (ונראה בכונתו, כיסוד שיסד הט"ז (יורה דעה סימן קי"ז סק"א) שכל דבר שהתירתו התורה בפירוש, לא מצו חכמים לאוסרו).
ומשנינן: שאני הכא לענין לכתחלה, דאמר קרא "יהיו".  6  דמשמע, בהוייתן יהו.  7  שלכתחלה יש להשאירם ולא ליטלם ממקומם.

 6.  ואיתא בירושלמי, והרי חמור וגמל (דמותר למוכרם). ומשני, למלאכתן הן גדלים ! שדוקא במידי דאכילה נאמר האיסור. תוספות. ובטעמא דמילתא, הביא הבית יוסף (יורה דעה סימן קיז) בשם הרשב"א, דבמידי דאכילה חיישינן שמא יבוא לאוכלם. ותמה הט"ז שם (סק"א) בדבריו, הרי מבואר כאן דהאיסור הוא דאורייתא, ולא משום גזירה. ותירץ, דב"לכם" מצינו שהתירתם התורה. וב"יהיו" מצינו שהם אסורים. והרי הדבר מסור לחכמים. והכריעו בזה על פי הסברא הנ"ל, דדוקא מידי דאכילה אסורים. עוד הביא שם בשם תרומת הדשן, שכתב בשם גיליון התוספות, דאין איסור סחורה אלא מדרבנן. וקרא דהכא אינו אלא אסמכתא. ויעוין בנודע ביהודה (תניינא סימן סב) שהעלה, דלמסקנת הגמרא ד"אמר לך חזקיה, טעמא דידי נמי מהכא", באמת אית לן ד"יהיו" אינו אלא אסמכתא, וכדברי תרומת הדשן. ויעוין עוד בשו"ת רבי עקיבא איגר (תניינא סימן לב), שדן בזה באורך.   7.  ודוקא כשמוכרן לצורך אכילה. אבל למוכרן לשומנן או לעורן, או לצודם כדי ליהנות מהן בעצמו, מותר. תוספות. אבל הרשב"א (הובא בבית יוסף שם) פליג בזה. וסבר דדבר שעיקרו לאכילה, אסור בסחורה אף לצורך אחר.
והוינן בה: ולחזקיה, דאמר דכל "לא יאכל" משמע אף איסור הנאה, למה לי למיכתב "לא יאכל" דמשמע איסור הנאה, ומחמת כן איצטריך למייתי (לכתוב) "לכם", למישרייה בהנאה?
לא ליכתוב רחמנא "לא יאכל", אלא ליכתוב "לא תאכל". ושוב לא בעי למיכתב "לכם".  8 

 8.  וקשה, הא אי לא יכתוב "לכם", נימא דאף בנזדמנו דיעבד יאסרו מקרא ד"יהיו". ויש ליישב, דאף בלא "לכם" לא היינו טועים בכך. דאם כן, ליכתוב "לא יאכל", ושוב לא איצטריך ל"יהיה". מהרש"ל. ותמה עליו המהרש"א, הא מ"יהיו" לא ילפינן אלא איסור עשה. ולהכי לא כתיב "לא יאכל", משום דמשמע לאו. ושוב הדרא קושיין לדוכתה. ולכך תירץ, דבכל אופן לא היינו אוסרים דיעבד. משום ד"יהיו" לא משמע אלא איסור סחורה לכתחלה.
(אבל לרבי אבהו לא קשיא. שהרי איצטריך למיכתב "לא יאכל" או "לא תאכלו", כדי לאסור באכילה. ותרוייהו משמע איסור הנאה. ובין כך יצטרך להשמיענו היתר הנאה מ"לכם").
ומשנינן: אמר לך חזקיה, טעמא נמי מהכא! דמהכא ילפינן לעלמא, דכל היכא דכתיב "לא יאכל", אף איסור הנאה במשמע. ומשום כן כתב רחמנא בשרצים "לא יאכל", והדר כתב "לכם", להתירם בהנאה. ללמדנו, דבעלמא אף איסור הנאה במשמע.
ותו מקשינן: והרי חמץ, דרחמנא אמר ביה "לא יאכל חמץ", ומצינו לרבי יוסי שהתירו בהנאה.
וכדתניא: חמץ בין לפני זמנו ובין לאחר זמנו, עובר עליו בלאו. ומשעה שאסור באכילה אף אסור בהנאה - דברי רבי יהודה.
רבי יוסי הגלילי אומר: תמה על עצמך. היאך חמץ נאסר בהנאה כל שבעה?! והרי אפילו תוך זמנו מותר הוא בהנאה.
וקשיא בין לחזקיה ובין לרבי אבהו. שהרי כל היכא דכתיב "לא יאכל", לכולי עלמא אף איסור הנאה במשמע.
ומשנינן: שאני התם בחמץ, דאמר ביה קרא, "ולא יראה לך שאור". ומדכתיב "לך" משמע, שלך יהא ליהנות בו.  9 

 9.  והקשו תוספות, אכתי קשיא לחזקיה, דלא לכתוב "לא יאכל" ולא ניבעי "לך". ותמה המהרש"א הרי איירי הכא לרבי יוסי הגלילי. ואיהו בין כך לית ליה כחזקיה, כמבואר בהמשך הסוגיה. וכן הוא בר"ן.
ורבנן האוסרים חמץ בהנאה, לא דרשי כן מ"לך". אלא דרשי, חמץ שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה חמץ של אחרים ושל גבוה.
והוינן בה: ואידך (רבי יוסי הגלילי), דדריש "לך" להתיר בהנאה, מנא ליה למעט חמץ של אחרים ושל גבוה?
ומשנינן: תרי "לך" כתיבי. "לא יראה לך שאור, ולא יראה לך חמץ בכל גבולך". חד להתיר בהנאה, וחד למעט של אחרים.
ואידך (חכמים) סברי, תרוייהו "לך" איצטריך כדי למעט חמץ של אחרים. חד בנכרי שכיבשתו תחת ידך, וחד בנכרי שלא כיבשתו תחת ידך.
דאי לא כתיב אלא חד "לך", הוה אמינא, דוקא על חמץ של נכרי שאינו כבוש תחת ידך אינך עובר. אבל חמץ של נכרי שכיבשתו, שממונו כממונך, אימא דעובר עליו ב"בל יראה". קא משמע לן אידך "לך", שאף עליו אינך עובר.
וכיון דתרוייהו צריכי, שוב לא אייתר "לך" להתירו בהנאה.
ואידך (רב יוסי) סבר, תלתא "לך" כתיבי. שמלבד שני אלו, כתיב נמי בפרשת ראה, "לא יראה לך שאור בכל גבולך שבעת ימים". ושוב אייתר חד "לך", להתיר בהנאה.
ואידך (חכמים) סברי, כל הני תלתא "לך" נכתבו כדי למעט חמץ של נכרים.
חד נאמר בשאור, וחד נאמר בחמץ.
וצריכי לתרוייהו. דאי כתב בשאור ד"אתה רואה של אחרים", הוה אמינא, דוקא איסור שאור נתמעט בחמץ נכרי, משום דאינו ראוי לאכילה, וליכא למיחש ביה דלמא אתי לאוכלו. אבל חמץ הראוי לאכילה, אימא דאף בשל נכרי הזהירה תורה.
ואי כתיב בחמץ "אתה רואה של אחרים", הוה אמינא דדוקא בחמץ מותר. אבל שאור שחימוצו קשה והוא מחמץ עיסות אחרות, אימא דאף בשל נכרי הזהירה בו תורה. הלכך איצטריך לתרוייהו (רש"י, על פי המהרש"ל).
וה"לך" השלישי נכתב כדי למעט אף נכרי שכיבשתו. הלכך לא אייתר שום "לך" להתיר בהנאה.
והוינן: לימא הא דפליגי חזקיה ורבי אבהו, אי "לא תאכל" משמע אף איסור הנאה, כפלוגתא דתנאי היא.
דתניא: כתיב בחלב, "וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה, ואכל לא תאכלהו".
מה תלמוד לומר "לכל מלאכה"? -
שאם לא הוה כתיב ל"כל", אלא "יעשה למלאכה" בלבד, יכול הייתי לומר דדוקא למלאכת גבוה יהא החלב מותר. וכגון למשוח בו עורות של בדק הבית. שכשם שהותר החלב לאכילת המזבח, כן הותר לכל מלאכת הקדש.  10  אבל למלאכת הדיוט יהא אסור. שהרי נאמר בו "לא תאכלו", דמשמע אף איסור הנאה.

 10.  רש"י. וצריך עיון, דבלאו האי טעמא נמי, איך שייך איסור הנאה להקדש? דעל מי יחול האיסור? וכמו שכתבו התוספות לקמן (כט ב) דלא שייך איסור הנאת חמץ בהקדש. קובץ שיעורים. ויעוין בחידושי רבי שמואל, שהוכיח מדברי הריב"ש. דכן הוא הדין באיסורי הנאה, דאסור להשתמש בהם אף להנאת הקדש.
תלמוד לומר: "לכל מלאכה" - דברי רבי יוסי הגלילי.
רבי עקיבא אומר: לא הוצרך הכתוב להתיר את החלב בהנאה. אלא לטהר את חלב הנבילה מכלל טומאת נבילה, ולומר שאין טמא אלא בשרה.  11 

 11.  והקשה המהר"ם חלאווה, למה לא יטמא החלב משום מגע הנבילה שהיא אב הטומאה. וכתב, דלעולם בחלב נבילה כולי עלמא מודו דהוא טמא. והכא איירי בחלב טריפה. וסבר רבי יוסי הגלילי, דטריפה אין לה טומאה כל עיקר, ואין צריך לזה קרא. (ולא נתבארה שיטת רבי עקיבא בדבריו. דהא ליכא מאן דפליג דשחיטת טריפה מטהרתה מידי נבילה. 8 ומה שהיא מטמאה במוקדשין, אינו אלא מדרבנן). והפני יהושע גם כן הקשה כדבריו, וכתב ליישב, דהחלב אינו נטמא במגע הנבילה, משום שהוא צריך הכשר. אלא דבקדשים, הוה אמינא דאין צריך הכשר, משום חיבת הקודש.
ולכך כתיב "לכל מלאכה". משום שבלאו הכי, יכול הייתי לומר דדוקא למלאכת הדיוט יהא חלב הנבילה טהור, ומותר להשתמש בטהרות בעור המשוח בו. אבל למלאכת גבוה יהא החלב טמא בטומאת נבילה, ולפיכך לא ישתמשו בו לקדשים (וכמו שמצינו שחמורה טומאת קדשים מחולין. ראשונים).
תלמוד לומר "לכל מלאכה", שאינו בכלל טומאת הבשר, בין להדיוט ובין לגבוה.
ומפרשינן: רבי יוסי הגלילי סבר, לטומאה ולטהרה לא איצטריך קרא, ופשיטא ליה דחלב הנבילה אינו בכלל טומאת בשרה. וכי איצטריך קרא, לאיסור ולהיתר צריכא. דבלאו קרא הוה אמינא שהחלב אסור בהנאה.
ורבי עקיבא סבר, לאיסור והיתר לא צריך קרא. ופשיטא דהחלב מותר בהנאה. דמהיכי תיתי לאוסרו? וכי איצטריך קרא לטומאה ולטהרה! להשמיענו דאינו בכלל טומאת נבילה.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת פסחים בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב | דף קיג ע"א | דף קיג ע"ב | דף קיד ע"א | דף קיד ע"ב | דף קטו ע"א | דף קטו ע"א | דף קטו ע"ב |דף קטז ע"א | דף קטז ע"ב | דף קיז ע"א | דף קיז ע"ב | דף קיח ע"א | דף קיח ע"ב | דף קיט ע"א | דף קיט ע"ב | דף קכ ע"א | דף קכ ע"ב | דף קכא ע"א | דף קכא ע"ב |