פרשני:בבלי:פסחים מא א

From ויקישיבה
Revision as of 13:25, 30 June 2015 by Micropedia bot (talk | contribs) (Automatic page editing)
(diff) ← Older revision | Latest revision (diff) | Newer revision → (diff)
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

פסחים מא א

חברותא

אמר ליה רב נחמן בר יצחק לרב הונא בריה דרב יהודה: על מה אמרת "הלכה כחכמים"? האם אף <img alt='' src='p_amud.bmp title='מיקום עמוד מדויק'>  אחרוסת קאמר כן מר, ולדעתך חכמים מתירים אף בחרוסת. או דלמא, דוקא אחרדל קאמר כן מר! אבל בחרוסת, אף לחכמים תשרף.
אמר ליה רב הונא: למאי נפקא מינה? הלא אין שום הבדל ביניהם.
אמר ליה רב נחמן בר יצחק: מצינו לדרב כהנא שחילק ביניהם. דאמר רב כהנא: מחלוקת בנותן קמח לתוך החרדל. אבל הנותן לתוך החרוסת, לדברי הכל ישרף מיד  1 !

 1.  ופליג רב כהנא אעולא, דאסר לעיל (מ ב) ליתן בחומץ משום "לך לך אמרינן לנזירא". דלרב כהנא אסור מעיקר הדין. כדאמר "לתוך החרוסת, לדברי הכל ישרף מיד". וסבירא ליה דחומץ נמי חמועי מחמע. תוספות. אכן לדרך רבינו דוד והתוספות רי"ד שם (יעוין שם בהערה 4), אינו ענין להכא כלל.
אמר ליה: הא דרב כהנא לא שמיע לי. כלומר, לא סבירא לי כוותיה! אלא בחרוסת נמי התירו חכמים לאכול מיד. והלכה כמותן.
אמר רב אשי: כוותיה דרב כהנא מסתברא, דלא התירו חכמים לאכול מיד אלא בקמח שניתן בחרדל, ולא בחרוסת. דכן מוכח מדאמר שמואל: אין הלכה כרבי יוסי דאמר בשעורין שנתבקעו, "שורן בחומץ, והחומץ צומתן"! אלא אף כששורן בחומץ הן מחמיצות.
ואסיק רב אשי לראייתו: מאי לאו, מדחומץ לא צמית, ואינו מעכב את השעורים שנתנפחו מלהחמיץ, שמע מינה דחמועי נמי מחמעא! וממהר הוא להחמיץ את הקמח שניתן בו מלכתחלה. אלמא, סבר שמואל כרב כהנא, דקמח שניתן לחרוסת ישרף מיד, מחמת החומץ שבה  2 .

 2.  ותימא, הא לעיל סליק אדעתין לאוקמא לשיטת ה"יש אומרים" בשיטת רבי יוסי. משמע דתנא קמא ד"יש אומרים", סבר כתנא קמא דרבי יוסי. ואפילו הכי קאמר, דנותן את הקמח ואחר כך נותן את החומץ. אלמא, חומץ אינו מחמץ לכולי עלמא. ויש לומר, דסמיך התם אמסקנה דהכא, דלא צמית ולא מחמע. תוספות. והתוספות רי"ד תירץ על פי דרכו, דהתם איירי בקדירה שעל גבי האש, והכא איירי בצונן.
ודחינן: לא ראיה היא משמואל. דדילמא לא אמר, אלא דהחומץ לא מצמת צמית. ואינו מונע את החיטים מלהחמיץ מחמת המים שנבלעו בהם בשריה, עוד טרם שניתנו בו. אבל לא אמרינן דחמוע מחמע! אלא אינו מונע את החימוץ, אבל אף לא ממהרו. ואכתי מצינו לומר, דאם נתן קמח לחרוסת, לחכמים תיאכל מיד.
שנינו במתניתין: אין מבשלין את הפסח, לא במשקין ולא במי פירות!
תנו רבנן: כתיב "אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים". אין לי אלא שאסור לאוכלו מבושל במים. בשאר משקין מנין שאסור?
אמרת, קל וחומר הוא. ומה מים שאין הם מפיגין את טעמן של הפסחים, אסורין לבשל בהם את הפסח - שאר משקין, שהם מפיגין את טעמן של הפסחים, לא כל שכן שאסור לבשל בהם  3 .

 3.  ואם תאמר, הא אין עונשין מן הדין. ואיך לוקה משום האי קל וחומר? ויש לומר, דאין קל וחומר זה אלא גילוי מילתא, דבישול דקרא איירי אף בשאר משקים. תוספות.
רבי אומר: "ובשל מבושל במים" כתיב. אין לי אלא שאסור הבישול במים. בשאר משקין מנין?
תלמוד לומר: "ובשל מבושל", מכל מקום! שדי לו לכתוב "לא תאכלו ממנו נא ומבושל". ו"בשל" אייתר. ומרבינן מיניה לאסור אף שאר משקין  4 .

 4.  ואם תאמר, לא לכתוב "במים", ולא תיבעי "ובשל". שהרי "מבושל" סתם, משמע בין במים ובין בשאר משקין. ויש לומר, דכיון ד"מבושל" כולל גם כן צלי, הוכרח לכתוב "במים", כדי שלא יהיה במשמע אף צלי. רא"ם. ותירוצו דחוק, דהלא להדיא כתיב "ואכלו אותו צלי אש ומצות", ואיך תיסק אדעתין לאסור אף צלי. ועל כרחין צריך לומר, דכתיב "במים" משום דאורחא הוא. דסתם בישול הוא במים. מהרש" א. והגור אריה כתב, דאי לא כתיב "במים", הוי אמינא דאף צלי שאינו צלי אש הוא בכלל הלאו. ואפשר שלזה כיון אף הרא"ם, וסלקא קושית המהרש"א. שפת אמת.
והוינן בה: מאי בינייהו, בין חכמים לרבי? ומאי נפקא מינה אם מקל וחומר מרבינן שאר משקין, או מייתורא?
ומשנינן: איכא בינייהו צלי קדר! שמבשלים את הפסח בקדרה, בלא תוספות מים או משקה. והוא מתבשל במים הנפלטים ממנו עצמו. לחכמים האוסרים שאר משקין מקל וחומר, הכא ליכא לקל וחומר. שהרי המשקין הנפלטים מגופו אינם מפיגים את טעמו. הלכך מותר לאוכלו  5 .

 5.  רש"י. אבל תוספות כתבו, דלא פליגי אלא לענין מלקות. אבל על עשה ודאי עבר. דהרי צלי מחמת דבר אחר הוא (שהרי נצלה אף ברוטב שלו עצמו). ואין מתקיים בזה, "כי אם צלי אש". תוספות. ויעוין בראש יוסף ביישוב שיטת רש"י. ואמרו כן על פי דרכם לקמן (עמוד ב), דלכולי עלמא אין לוקים על "כי אם צלי אש", אם אין בו נמי משום "נא" או "מבושל". מהרש" א.
אבל לרבי, דמרבה שאר משקין לאיסור מייתורא ד"בשל ומבושל", אף המים של עצמו נכללים באיסור זה.
והוינן: ורבנן האוסרים בישול בשר משקין מקל וחומר, האי "בשל מבושל", מאי עבדי להו עם ייתור זה?
ומשנינן: מבעי להו האי ייתורא, לדרוש ממנו כחידוש המובא בברייתא. דתניא: אם בשלו לפסח, אף על פי שאחר כך צלאו, הרי הוא לוקה משום לאו ד"בשל ומבושל במים".
או אף שצלאו, ואחר כך בישלו, חייב על אכילתו משום הלאו האמור! ומרבינן לה, מדלא כתיב "מבושל" לחוד, אלא "בשל מבושל".
והוינן בה: בשלמא הא דקתני "בשלו ואחר כך צלאו חייב", שפיר מסתבר כן. דהא כיון דקודם בשליה, כבר נאסר באכילה  6 .

 6.  ואף דבסמוך מוכח דבישול מבטל את הצליה, ואם כן היה לנו אף לומר דהצלי מבטל את הבישול, מכל מקום לקי. דאחר דחייל ביה איסור מבושל, תו לא פקע. ולפי זה, אם בישלו בחמי טבריה (שאין בו איסור "מבושל", אלא איסור "כי אם צלי אש") ואחר כך חזר וצלאו, הרי הוא חוזר להכשרו. וכן מוכח מהירושלמי בפרק כיצד צולין, ובפרק כלל גדול. ובהכי מדוקדק היטב לשון הרמב"ם. דכתב בפרק ח מהלכות קרבן פסח הלכה י, "צלאו על גבי סיד או חרסית או חמי טבריה, הרי זה אסור". ושינה מלשון הגמרא, ולא כתב "בישלו" אלא "צלאו" (ומשכחת לה כגון שהניחו בתוך כלי סגור בחמי טבריה, ונצלה מחמת החום). שרצה הרמב"ם לכתוב אופן שאין לו תקנה באם יחזור ויצלה. דאילו בבישול בחמי טבריה, הלא מהני אם חזר וצלאו, כאמור. ודוקא אם צלאו שם, שוב אין לו תקנה בצלי אש. לפי שאין צליה אחר צליה. אגלי טל, מלאכת אופה סעיף טו.
אלא "צלאו ואחר כך בשלו", הא כבר צלי אש הוא. ותו לא שייך בו בישול. ואמאי חייבים על אכילתו?
אמר רב כהנא: הא ברייתא מני רבי יוסי היא, דסבר יש בישול אחר אפיה!
דתניא: יוצאין ידי חובת מצה ברקיק השרוי בתבשיל לאחר אפייתו  7 ! ואף על פי שהוא נמס בתבשיל, עדיין הוא קרוי "לחם", כל זמן שלא נימוח לגמרי.

 7.  ונחלקו הפוסקים, אם דוקא בשרוי במים יוצאים, או אף בשרוי בשאר משקין. הבית יוסף בסימן תסא הביא בשם הרוקח, דאף בשרוי בשאר משקין יוצאים. וכן פשיטא ליה למהר"ם חלאווה בסוגיין. אלא שמדברי הרי"ף משמע ליה, דדוקא בשרוי במים יוצאים. ויעוין במגן אברהם שם סק"ז, ובשער הציון אות כט ול.
וכן יוצאין ברקיק המבושל לאחר שנאפה, כל זמן שלא נימוח! ואף על פי שאין קרוי "לחם" אלא דבר אפוי, ובעינן במצה "לחם עוני", יוצאין בו. לפי שאפוי הוא. ואין הבישול שלאחר האפיה נחשב לבישול, ואינו מפקיעו מתורת "לחם" - דברי רבי מאיר.
רבי יוסי אומר: יוצאין ברקיק השרוי, לפי שאפוי הוא. אבל לא יוצאין ברקיק המבושל, ואף על פי שלא נימוח! משום שהבישול שלאחר האפיה מבטלו מתורת לחם  8 .

 8.  רש"י. וצריך לומר דאיירי בבלילה רכה. דאי בבלילה עבה, הרי הוא קרוי לחם אף בלא אפיה, משום הלישה לבדה. תוספות (על פי דרכם שהובאה לעיל לז ב). ור"י מפרש, דאפילו בבלילה עבה הבישול פוסלה. משום דהויא לה מצה עשירה. ומוכחינן מהא דאמר רבי יוסי דהבישול שלאחר האפיה מהני לעשותה מצה עשירה, דחשיב ליה כבישול. ומשום כן הוא מפקיע את המצה מתורת אפיה. ואם כן, הכי נמי בפסח, עוקר הבישול ממנו את שם הצליה.
אלמא, אית ליה לרבי יוסי, יש בישול אחר אפיה  9 . והוא הדין דיש בישול אחר צליה  10 . הלכך, פסח שצלאו ואחר כך בישלו, שפיר חשיב כמבושל  11 . לפיכך לוקים על אכילתו  12 .

 9.  ולא סבירא ליה כהאי מאן דאמר בברכות, (לח ב). דדוקא במצה אמר רבי יוסי כן. משום דבעינן טעם מצה וליכא. תוספות. וצריך עיון בדבריהם, הא אף בפסח יש לומר כן, דבעינן טעם פסח וליכא. לפי שהבישול בדבר אחר מבטלו. וצריך לומר, דדוקא במצה מתבטל הטעם על ידי הבישול, לפי שהיא נימוחה בבישול, ואינה בעין. מהרש"א. ודבריו תמוהים. הא לרבי יוסי אינו יוצא במצה מבושלת אפילו כשעדיין לא נימוחה קרני ראם. ולעצם דברי התוספות, מדברי רבינו יונה שם נראה, דליכא סתירה כלל בין סוגיין לסוגיא דברכות. דפירש במאי דדחינן התם, דבעינן טעם מצה וליכא, דהוא משום דחשיב לה כמצה עשירה. וכבר פירשו התוספות כאן בשם ר"י, דזו היא גם שיטת הגמרא הכא. דמשום דבישול מבטל אפיה, שוב אין זה לחם עוני. ושפיר מוכח אף לפסח, דהבישול מבטלו מתורת צלי. אגלי טל שם.   10.  ומכאן הוכיח היראים, אף לענין שבת. דאף דקיימא לן, אין בישול אחר בישול, אבל יש בישול אחר אפיה וצליה. ויעוין בבית יוסף סימן שיח בשם הראבי"ה, שדחה ראייתו. על פי המבואר בברכות לח ב, דטעמא דרבי יוסי הוא משום דבעינן טעם מצה וליכא. ולהמבואר ברבינו יונה, דאף למסקנת הגמרא שם, אכתי מדין בישול מבטל אפיה הוא, אתו שפיר דברי היראים. אגלי טל שם.   11.  ואף מקורו של רבי יוסי דבישול מבטל אפיה, הוא מהכא, דכתיב "ובשל מבושל", לרבות צלאו ואחר כך בישלו. תוספות. ולולי דבריהם יש לומר, דבאמת רבי יוסי אית ליה מסברה, דבישול מבטל צליה. והא דאיצטריך הכא קרא, היינו משום דבלא קרא, הוה אמינא, דאף דמבטל את הצלי, מכל מקום אינו חשוב כמבושל. משום שנצלה קודם לכן. וילקה רק משום "כי אם צלי אש". ומרבינן מ"ובשל מבשל", דאף משום מבושל הוא לוקה. שפת אמת 12.  והרמב"ם בפרק ח מהלכות קרבן פסח הלכה ח כתב, דצלאו ואחר כך בישלו חייב. וכן פסק באותה הלכה, דאכלו צלי קדירה חייב. ותמה שם הכסף משנה, איך מזכי שטרא לבי תרי. דהרי פסק כרבי, דמרבה מ"ובשל מבושל", צלי קדירה. ובסוגיין מבואר דרק לרבנן הפוטרים צלי קדירה, אייתר "ובשל מבושל" לחייב בצלאו ואחר כך בישלו. אבל לרבי דלא אייתר קרא להכי, מנלן דחייב. וכתב, דאף לרבנן מחייבינן צלי קדירה משום "ובשל מבושל". והא דקאמר, צלי קידר איכא בינייהו, היינו לומר דמקל וחומר לא הוה משתמע כן. והלחם משנה כתב, דדוקא לרבי מאיר איצטריך קרא לרבויי צלאו ואחר כך בישלו. אבל הרמב"ם דאית ליה כרבי יוסי, דאין יוצאים ברקיק המבושל, פשיטא ליה מסברה דבישול מבטל אפיה, והוא הדין לצליה. ודלא כתוספות שכתבו, דמקורו של רבי יוסי הוא נמי מהאי קרא ד"ובשל מבושל". (ויעוין עוד לקמן עמוד ב בהערה 10, בשם ה"יפה עינים", בישוב הקושיה). ומזה יוכרח דסבירא ליה לרמב"ם, כהיראים (יעוין בהערה 10), דרבי יוסי כללא כייל, דיש בישול אחר אפיה וצלי. אגלי טל שם. מיהו מסיק, דאין דעת הרמב"ם כהיראים. שהרי בפרק ו מחמץ ומצה, כתב בטעמא דאין יוצאים ברקיק המבושל, דהוא משום שכבר אין בו טעם פת. ולא משמע מלשונו, דכוונתו כרבינו יונה, דבטלה אפייתו ונעשה למצה עשירה.
עולא אמר: אפילו תימא, דברייתא דפסח כרבי מאיר היא, נמי אתיא שפיר. דאף דבעלמא אין בישול אחר צליה, שאני הכא בפסח, דאמר קרא "ובשל מבושל במים". דמרבינן מינה, בישול מכל מקום! ואף בישול שלאחר הצליה אוסר את הפסח באכילה וגזירת הכתוב היא.
תנו רבנן: יכול אף אם צלאו לפסח כל צרכו יהא חייב מלקות על אכילתו, משום דאינו קרוי "צלי אש", אלא קלי אש ושרוף הוא  13 ?

 13.  ותימא, אם כן, אמאי לא יהיה חייב אליבא דאמת משום "כי אם צלי אש"? וכדמסיק לקמן לגבי חי ובישלו בחמי טבריה, דלקי משום זה. ויש ליישב. מהרש"א.
תלמוד לומר: "אל תאכל ממנו נא ובשל מבושל במים". דוקא "נא" (צלוי מעט) ו"בשל מבושל" אמרתי לך שלא לאוכלו. אבל לא אסרתי לך פסח שצלאו כל צרכו.
והוינן בה: היכי דמי "צלאו כל צרכו", דסליק אדעתין שייאסר באכילה?
אמר רב אשי: היכא דשויא חרוכא (ששרפו)  14 !

 14.  מיהו, עדיין הוא ראוי ליאכל על ידי הדחק. ויוצאים בו ידי אכילת הפסח. מאירי.
תנו רבנן: יכול אם אכל כזית חי (שלא נצלה כלל) מן הפסח, יהא חייב מלקות? - תלמוד לומר: "אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים". "נא" ו"בשל" אמרתי לך שלוקים עליהם. אבל לא חייבתי מלקות על בשר חי.
יכול יהא מותר לגמרי לאוכלו חי? - תלמוד לומר: "לא תאכלו ממנו נא וכו' כי אם צלי אש, ראשו על כרעיו ועל קרבו"! והרי זה כאילו כתיב, לא תאכלו ממנו כשאינו צלוי. וכל שאוכלו בלא צליה, הרי הוא עובר בלאו זה. אלא דהוי לאו שבכללות. לפי שכמה עניינים נכללו באיסור "אינו צלוי". ואין לוקין על לאו שבכללות  15 .

 15.  רש"י. ופליגי בזה אביי ורבא לקמן. וכבר תמהו הראשונים, דהוה לן למימר, "תניא כוותיה דאביי". ותוספות פירשו ד"כי אם צלי אש", בחי אינו אלא עשה. ויעוין לקמן עמוד ב הערה 6.
והוינן בה: היכי דמי "נא"?
אמר רב: הרי זה כאותה צליה דאמרי עליה פרסאי, "אברנים"! שכן היא קרויה בלשונם. ובלשון הקודש קרויה "נא".
אמר רב חסדא: המבשל במעינות רותחים של חמי טבריא בשבת, הרי הוא פטור! שאין חייב משום "מבשל". אלא כשבישל על גבי האש או על תולדת האש.
אבל פסח שבישלו בחמי טבריא, הרי הוא חייב על אכילתו! וקא סליק אדעתין, דלקי משום לאו ד"בשל מבושל במים".
והוינן בה: מאי שנא בשבת דלא חייב, הלא הוא משום דתולדות האש בעינן כדי שיהיה קרוי "בישול". ובחמי טבריא הא ליכא. אם כן, בפסח נמי יפטר המבשל בהם, דהא לאו תולדות האש הוא, ולא חשיב בישול.
אמר רבא: מאי "חייב" דקאמר רב חסדא? - לא משום לאו ד"בשל מבושל". אלא דקא עבר משום לאו ד"לא תאכלו וכו' כי אם צלי אש"! ואף לוקה עליו, משום דקסבר, לוקין על לאו שבכללות.
רב חייא בריה דרב נתן מתני לה להא דרב חסדא בהדיא, כמו שפירשו רבא.
וכך שנה: אמר רב חסדא: המבשל בחמי טבריא בשבת, פטור. ופסח שבשלו בחמי טבריא, חייב מלקות. לפי שעבר משום לאו ד"צלי אש"!


דרשני המקוצר