פרשני:בבלי:פסחים מב א

From ויקישיבה
Revision as of 17:46, 6 September 2020 by Wikiboss (talk | contribs) (Try fix category tree)
(diff) ← Older revision | Latest revision (diff) | Newer revision → (diff)
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

פסחים מב א

חברותא[edit]

אמר רב חסדא: הא ברייתא דמחייבת מלקות על לאו זה, מני  רבי יהודה היא.
דתניא: כתיב "שור ושה שרוע וקלוט, נדבה תעשה אותו"! שלא תקדיש בעל מום למזבח, אלא הקדישו רק קדושת דמים לבדק הבית.
ודרשינן, "אותו" (את בעל המום) אתה מתפיס לבדק הבית. אבל אי אתה מתפיס תמימים (הראויים למזבח) לבדק הבית, אלא למזבח בלבד.
מכאן אמרו: כל המתפיס תמימים לבדק הבית, עובר בעשה! שהרי הוא לאו הבא מכלל עשה, ד"נדבה תעשה אותו".
אין לי אלא שעובר בעשה. אבל בלא תעשה, מנין שהוא עובר?
תלמוד לומר בתחלת הפרשה: "וידבר ה' אל משה לאמור". לימד ה"לאמר" על כל הכתוב בפרשה כולה שיהא אסור בלא תעשה. ואף איסור מתפיס תמימים לבדק הבית האמור בפרשה, הרי הוא באזהרת בלאו - דברי רבי יהודה.
אמר לו רבי לבר קפרא: מאי טעמא דמשמע מ"לאמר" שהוא בלאו?
אמר לו בר קפרא: הא דכתיב "לאמר", הוא נוטריקון של "לא נאמר בדברים"! כלומר, יש כאן עוד לאו שלא נאמר בפירוש בפרשה.
בי רב אמרי: נוטריקון "לאמר" הוא, "לאו אמור"! שאמר ה' למשה, אמור להם שיש איסור לאו בדברים הללו.
והכי נמי באיסור אכילת פסח ביום י"ד. שמאחר וכתיב בריש פרשת הפסח "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן לאמר", הזהיר באיסור לאו על כל הדינים האמורים בפרשה. לפיכך, האוכל את הפסח ביום, עבר על איסור לאו, ולוקה  1 .

 1.  ודוקא דברים שיש בהם לאו הבא מכלל עשה, מרבינן להו למלקות מ"לאמר". אבל שאר עשין לא. תוספות.
שנינו במתניתין: מי תשמישו של נחתום. ישפכו, מפני שהן מחמיצין! תני בחדא ברייתא: שופכין מים אלו במקום מדרון! ששם המים נבלעים בקרקע ונאבדים.
אבל אין שופכין אותם במקום האישבורן (בור בקרקע, והוא לשון שבירת הקרקע)! לפי שהמים נאספים ושוהים שם, ואינם נבלעים בקרקע, ובאים לידי חימוץ. והרי אסור להשהות את החמץ בפסח.
ותניא באידך ברייתא: שופכין מים אלו אף במקום האישבורן! וסתרי הני תרי ברייתות אהדדי.
ומשנינן: לא קשיא. הא דתניא "אין שופכין במקום האישבורן", איירי במיא דנפישי (מים מרובים). דכיון שהם מרובים, קוו (מתאספים הם) במקום אחד, ואינם נבלעים בקרקע.
והא דתניא "שופכין במקום האישבורן", איירי במיא דלא נפישי! דכיון שהם מועטים, לא קוו במקום אחד, אלא נבלעים הם בקרקע.
אמר רב יהודה: אשה לא תלוש את המצות לפסח אלא במים שלנו (שעבר עליהם לילה לאחר שנשאבו)! משום שאין לשים את המצות אלא במים צוננים. לפי שהחמים מביאים את העיסה לידי חימוץ, כמובא להלן. וימי ניסן עדיין ימות הגשמים הם, שבהם המעיינות חמים  2 . וכדאיתא לקמן, דבימות הגשמים החמה מהלכת בשיפולו של הרקיע. ולפיכך, כל העולם צונן, והמעינות חמים  3 .

 2.  רש"י. וכתב האבי עזרי (הובא ברא"ש), דלפי טעם זה, אם שואב בבוקר ומניחן עד הלילה, שפיר דמי. שהרי היום והלילה שוים בדין זה (והא דקתני "לינה", היינו שיעור לינה, בין ביום ובין בלילה. קרבן נתנאל). ורבינו פרץ כתב על דברי רש"י, דאינן נראים. דאדרבה, ניסן מימות החמה הוא. לכן נראה לריב"א, דסבר כהאי תנא (לקמן צד ב) דבין בימות החמה ובין בימות הגשמים, המעינות צוננים ביום ורותחים בלילה. ומשום הכי צריך לדלותם קודם הלילה, ולהלינן כל הלילה, כדי שיצטננו. וכי תימא, אם כן יש לדלותם בעוד היום גדול, אינו כן. אלא צריך שישהו במעיין כל היום, ויצטננו שם עד הערב. מיהו, אם שאבו את המים בעוד היום גדול, או מעט לאחר ירידת הלילה, אין להקפיד בכך. כיון שלנו כל הלילה עד עמוד השחר, שהוא עיקר הלילה. רבינו פרץ. ואף היראים כתב דאזלא כהאי תנא. אלא שכתב, דלפי זה אין להם תקנה אלא כשלא היו בלילה במחובר. ואסור לשואבן לאחר תחלת הלילה. מיהו, אם שאב קודם הלילה, הרי הם מותרים מיד. ופירש הבית יוסף בסימן תנה בדעתו, שאם שאב מבעוד יום, צריך להמתין להם עד היום שלמחרת. ואם שאבן בלילה, צריך שיעבור עליהם היום והלילה שלאחריו. ואם שאב בין השמשות, מותרים מיד. והיינו דקאמר, "אין לשין אלא במים שלנו". שאם נשאבו ביום או בלילה, צריך שיעבור עליהם לילה שלם. לפי שאם נשאבו בלילה, הרי נתחממו בתחלת הלילה על ידי חיבורם לקרקע. ואם נשאבו ביום, שאז האויר חם, הרי הם מתחממים מחמת שאיבתם, על ידי תנועתם. ולפיכך הם צריכים לילה שלם לקררם. והרמ"א כתב, שיש לשואבם סמוך לבין השמשות כדי שיעברו עליהם י"ב שעות היום בקרקע (שביום המעיינות צוננים). וי"ב שעות הלילה יעברו עליהם בכלי. ועל ידי כך יצטננו מאויר העולם (שהוא צונן בלילה). מיהו הסכמת הפוסקים, שאין זה לעיכובא. אלא אם בדיעבד שאבם מבעוד יום, שפיר לשים בהם לכתחלה למחר. וכן אם שאבם באמצע הלילה עד חצות, ילוש בהם לכתחילה למחר. מיהו ימתין י"ב שעות משאיבתם. ויעוין במשנה ברורה, ובביאור הלכה שם. והמזרחי פירש את דברי היראים באופן אחר. והרבה הבית יוסף שם לתמוה עליו. ויעוין בט"ז שם סק"א ביישוב שיטתו.   3.  ובתשובות רש"י איתא, שתקנו כן חכמים, משום שחששו לרוב העיירות שאין להם נהרות, אלא מי בורות ובארות שהם רותחין. ומשמע מדבריו דבנהרות ליכא למיחש למידי. כמבואר לקמן צד ב, דבניסן אין החמה מהלכת על המים כלל. מיהו אין לפרוץ גדר הראשונים כלל. ומנהג כשר של הראשונים, למלאות בדוקא מן הנהרות בתחלת ליל י"ד, ולא מן הבורות שהם רותחים. רא"ש.
הלכך, צריך להלין את המים לאחר שאיבתם מהמעין למשך הלילה, כדי לצננם.
דרשה רב מתנה להלכה זו בפפוניא. למחר, אייתו כולי עלמא חצבייהו (הביאו כולם את כדיהם), ואתו לגביה דרב מתנה. ואמרו ליה: הב לן מיא לצורך לישת מצותינו! שלפי שדרש לפניהם בלשון הקודש, סברו השומעין שכונתו ב"מים שלנו" היתה, שאין ללוש אלא במים של רב מתנה.
אמר להו: לא כן אמרתי. אלא אנא, "במיא דביתו" (שעבר עליהם הלילה) אמרי, שצריך ללוש בהם את המצות.
דרש רבא: אשה לא תלוש את המצות בחמה (במקום שהשמש מאירה)! לפי שחום החמה מחמם את העיסה, וממהר את חימוצה.
וכן לא תלוש בחמי חמה (מים שנתחממו על ידי החמה)! וכל שכן שלא תלוש בחמין שנתחממו על ידי האש. לפי שהם מחמיצים.
וכן לא תלוש במים הגרופין מן המולייר (שיירי המים שבשולי דוד גדול של נחושת), התלוי באופן קבוע על גבי האש! שאפילו כשאין אש תחתיו, המים שבשוליים חמים או פושרים. הלכך אין ללוש בהם.
ולא תגביה האשה את ידה מן התנור, עד שתגמור את כל הפת! כלומר, לא תניח את הבצק אלא תהא עסוקה בו כל הזמן, עד גמר אפייתו. משום שאם שוהה הבצק בלא שמתעסקים בו, הרי הוא ממהר להחמיץ  4 .

 4.  רש"י. ולא נהירא, דאם כן היה לנו לומר, "לא תגביה ידה מן העיסה". לכך נראה, שאסרו חכמים שלא תהא עוסקת בדברים אחרים תוך כדי האפיה. כדי שלא תמשך אחריהן, ולא תדקדק בשיעור שהיית העיסה. ר"ן.
וצריכה האשה שיהיו לה שני כלים של מים בשעה שלשה. אחד שהיא מקטפת בו את העיסה (שהיא טובלת בו את ידה, ומחליקה עמה את החררה).
ועוד כלי אחד היא צריכה, כדי שתהא מצננת בו את ידיה! שלאחר שקיטפה את העיסה, מתחממות ידיה. וצריכה לצננן, כדי שלא יחמיץ חומן את הבצק. ולא תצננן באותו כלי שקיטפה בו, לפי שהמים שבו התחממו מחום ידיה וחום העיסה. אלא צריכה כלי נפרד לצורך זה.
איבעיא להו: אם עברה ולשה את המצות בחמין  5 , מהו דין המצות בדיעבד?

 5.  וההלכות גדולות ורבינו חננאל כתבו, דקאי אכולהו. וגם על עברה ולשה במים שלא לנו.
מר זוטרא אמר: מותר לאוכלן!
ורב אשי אמר: אסור לאוכלן  6 !

 6.  וכתב העיטור, דליכא בזה משום איסור חמץ. אלא דאין יוצאים בה לחובת מצה שמורה. ולא נהירא דהא כל היכא דאיכא למיחש לחימוץ, אין לחלק בין כזית מצה לבין שאר ימות הפסח. רא"ש. והנראה בדעת העיטור, דאף דלענין חימוץ סמכינן אסימני סידוק, מכל מקום "שימור" לא מיקרי. שפת אמת.
אמר מר זוטרא: מנא אמינא לה דהמצות מותרות בדיעבד? - מהא דתניא: אין לותתין (שורין במים) את השעורין בפסח. ואם לתתן - אם נתבקעו השעורין, הרי הן אסורין. דודאי אתו לידי חימוץ. ואם לא נתבקעו, הרי הן מותרין בדיעבד!
אלמא, אף דלכתחלה חיישינן שמא יחמיצו מחמת הלתיתה, אם בדיעבד ניכר בהם שלא החמיצו אינם נאסרות.
והכי נמי גבי לישה בחמין. אף דעלול הבצק להחמיץ בכך, מיהו אם בדיעבד ניכר בו שלא החמיץ (כגון שאין בו סימני חימוץ שנתנו חכמים, כקרני חגבים או סידוק), אינו נאסר.
ורב אשי אמר: אינה ראיה היא מלתיתה. דאטוכולהו איסורי חכמים בפסח, בחדאמתא מחתינהו (באריגה אחת נארגו ומשל הוא)?! היכא דאיתמר דאין איסורם אלא לכתחלה, איתמר. והיכא דלא איתמר כן, לא איתמר! ודוקא בלתיתה לא קנסו בדיעבד. אבל באיסור לישה בחמין קנסו בו חכמים, ואסרו את הבצק אף בדיעבד, כיון שעבר על איסור חכמים. משום שקרוב לודאי הוא שיחמיץ בכך. והעובר על זה הוא קרוב למזיד.



הדרן עלך פרק כל שעה





פרק שלישי - אלו עוברין




שלשה מיני חמץ הם:


א. חמץ גמור, שחייבין על אכילתו בפסח כרת, וכן עוברים על שהייתו בבית ב"בל יראה ובל ימצא".
ב. חמץ נוקשה, שאינו ראוי למאכל אדם.
ג. תערובת חמץ. דהיינו, חמץ שאינו בעין, אלא מעורב בתוך דבר אחר.
כל מיני החמץ המבוארים להלן במשנתנו אינם חמץ גמור. אלא, יש מהן חמץ נוקשה, ויש מהם תערובת חמץ.
ומשמיענו התנא שני חידושים, האחד ברישא והשני בסיפא:
א. שאף עליהם עוברים בפסח, אם באכילה ואם בראייה, וכפי שיתבאר.
ב. שאזהרת אכילתם היא בלאו שאין בו כרת, להבדיל מאכילת חמץ גמור בעין, שחייבים כרת על אכילתו.
ונחלקו הראשונים אם הרישא במשנתנו עוסקת באיסור אכילת מיני החמץ הללו או באיסור השהייתם.
לרש"י באה המשנה ברישא לחדש שמלבד איסור אכילתם עוברים עליהם גם בבל יראה.
ואילו לרבינו תם מחדשת המשנה שיש לסלקם מהשולחן כדי שלא יבואו לאכלם, אך אין עוברים על בל יראה בהשהייתם.
ביאורנו מתבסס על שיטת רש"י.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת פסחים בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב | דף קיג ע"א | דף קיג ע"ב | דף קיד ע"א | דף קיד ע"ב | דף קטו ע"א | דף קטו ע"א | דף קטו ע"ב |דף קטז ע"א | דף קטז ע"ב | דף קיז ע"א | דף קיז ע"ב | דף קיח ע"א | דף קיח ע"ב | דף קיט ע"א | דף קיט ע"ב | דף קכ ע"א | דף קכ ע"ב | דף קכא ע"א | דף קכא ע"ב |