פרשני:בבלי:פסחים סט א

From ויקישיבה
Revision as of 13:26, 30 June 2015 by Micropedia bot (talk | contribs) (Automatic page editing)
(diff) ← Older revision | Latest revision (diff) | Newer revision → (diff)
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

פסחים סט א

חברותא


ואילו רבי אליעזר סובר שאין זה קל וחומר. היות שלדעתו שבות דמצוה עדיף ליה מאשר שבות של רשות. ולכן, דוקא ביום טוב לא התירו חכמים שבות לצורך שמחת יום טוב, שאינה אלא רשות לדעתו של רבי אליעזר. אבל שבות לצורך מצוה, כאשר המצוה עצמה דוחה את השבת, התירו.
תניא, אמר רבי אליעזר קל וחומר נוסף: ומה לי, אם דחו מכשירי מצוה שלאחר שחיטה את השבת, כגון מיחוי קרביו, אפילו לאחר דאיתעביד ליה מצוה של שחיטת הפסח - לא ידחו מכשירי מצוה שלפני שחיטה את השבת, כדי שיוכלו לקיים את גוף המצוה!
אמר לו רבי עקיבא: אין זה קל וחומר, ואין תמיהתך "מה לי אם דחו מכשירי מצוה שלאחר השחיטה את השבת, דאיתעביד מצוה, לא ידחו מכשירי מצוה שלפני שחיטה את השבת", דחיה נכונה.
אלא הדין הוא כרבי יהושע.
כי ד"מה לי אם דחו מכשירי מצוה שלאחר שחיטה את השבת" - טעמו של דבר הוא, שהרי כבר דחתה שחיטה את השבת, ולא החמירו חכמים למנוע את העיסוק שלאחר השחיטה במכשיריה.
אך וכי תאמר שידחו מכשירי מצוה שלפני שחיטה את השבת - על אף שלא דחתה עדיין שחיטה את השבת.
ועוד דבר אחר נוסף טען רבי עקיבא: אין לדחות את השבת לצורך מכשירי מצות קרבן פסח, כי שמא ימצא זבח פסול, ונמצא מחלל את השבת למפרע.
והוינן בה: אי הכי, שיש לחשוש שמא ימצא הזבח פסול - משחט נמי לא נשחט, כי שמא ימצא זבח פסול, ונמצא מחלל את השבת למפרע!?
ומשנינן: אלא, הא, שיש לחשוש שמא ימצא פסול, אמר ליה רבי עקיבא לרבי אליעזר ברישא. ופרכיה כמו ששאלנו, שאם כן לא ישחוט את הפסח שמא ימצא פסול ונמצא שחילל שבת.
והדר אמר ליה הך טענה ד"מה לי אם דחו".
שנינו במשנה: השיב רבי עקיבא ואמר: הזאה תוכיח שהיא משום מצוה, והיא (אסורה) משום שבות, ואינה דוחה את השבת.
ודחאו רבי אליעזר, ואמר כי על הזאה גופא הוא דן להתירה, כי אם שחיטה שהיא אב מלאכה דוחה שבת, הזאה שהיא שבות, לא כל שכן שתדחה שבת.
ואז טען רבי עקיבא: או חילוף! (והיינו, שלא תדחה שחיטה שהיא אב מלאכה את השבת מקל וחומר מהזאה, שאינה אלא איסור שבות, ואפילו הכי היא אינה דוחה את השבת).
תניא, אמר לו רבי אליעזר: עקיבא, בשחיטה השבתני, בטענה מגוחכת, ובאת מכוחה לעקור דבר מן התורה. שהרי שחיטה דוחה את השבת היות ונאמר בה "מועדו", ויודע היית שאינך צודק בטיעונך, ולכן עונשך יהיה - בשחיטה תהא מיתתו. אמר לו: רבי, אל תכפירני, אל תכפור במה שאתה עצמך לימדתני, בשעת הדין, בשעה זו שאנו דנים בה!
שהרי כך מקובלני ממך: הזאה - שבות היא. ואינה דוחה את השבת!
ולכן דנתי לפניך קל וחומר מהזאה האסורה, לשחיטה, שלא תדחה שבת.
ועשיתי זאת כדי לעורר אותך לכך שפשיטא לי שהזאה אינה דוחה שבת, ותזכר שמאיתך קיבלתי זאת, ותחזור בך ממה שאמרת "ועליה אני דן" להתיר הזאה בשבת.
והוינן בה: וכי מאחר דהוא רבי אליעזר אגמריה, לימד את רבי עקיבא שהזאה אינה דוחה שבת - מאי טעמא קא הדר ביה? מדוע חזר בו רבי אליעזר והתיר הזאה?
אמר עולא: רבי אליעזר כי אגמריה שלימד הזאה אינה דוחה שבת - הזאה דלצורך אכילת תרומה בשבת אגמריה. דהפרשת תרומה גופה לא דחיא שבת.
ורבי עקיבא נמי, כי אותביה לרבי אליעזר קל וחומר, להפוך ולומר ששחיטה לא תדחה שבת - מהזאה דתרומה אותביה.
שהיא מצוה, והיא אסורה רק משום שבות, ובכל זאת אינה דוחה ההזאה את השבת, קל וחומר לשחיטה שהיא מלאכה שלא תדחה שבת. ובכך רצה רבי עקיבא להזכיר לרבי אליעזר ששמע ממנו עצמו שהזאה לצורך אכילת תרומה, על אף שהיא הזאה לצורך מצוה, אינה דוחה שבת.
וטען רבי עקיבא שהוא הדין להזאה לצורך הקרבת קרבן פסח.
והוא, רבי אליעזר שנפגע מדבריו של רבי עקיבא, סבר: מהזאה דפסח שהיא מותרת ושעליה לא הורה לו לרבי עקיבא שהיא אסורה, קא מותיב ליה רבי עקיבא.
מתיב רבה מברייתא, שמוכח בה כי רבי עקיבא דן קל וחומר מהזאה לצורך פסח, ולא מהזאה לצורך אכילת תרומה:
השיב רבי עקיבא לרבי אליעזר, ואמר לו: הזאת טמא מת תוכיח, שחל שביעי שלו להיות בשבת, והיה זה בערב הפסח, שהיא מצוה והיא משום שבות - ואינה דוחה את השבת!
ומוכיח רבה: אלא, וודאי משמע, מכך שהיה פשוט לרבי עקיבא שהזאה לצורך הקרבת קרבן פסח אסורה, עד שטען ממנה עצמה לרבי אליעזר, שאיסור הזאה דפסח אגמריה רבי אליעזר לרבי עקיבא שאינו דוחה שבת.
ועתה מבארת הגמרא:
וכי מאחר דאגמריה רבי אליעזר לרבי עקיבא שהזאה אסורה אפילו לצורך קרבן פסח - מאי טעמא קא פריך ליה רבי אליעזר לרבי עקיבא?
רבי אליעזר גמריה איתעקר ליה. ואתא רבי עקיבא לאדכוריה גמריה.
והוינן בה: ונימא ליה רבי עקיבא לרבי אליעזר בהדיה במפורש, שהוא עצמו לימדו כך, ולמה הוצרך לרמוז לו?!
ומשנינן: סבר רבי עקיבא שלאו אורח ארעא אין זה דרך ארץ להזכירו במפורש שטעה ושכח.
ועתה מבארת הגמרא את ענין ההזאה בשבת: והזאה - מאי טעמא לא דחיא שבת?
מכדי, הרי טלטולי מים בעלמא הוא, ואם כן, תדחי שבת משום פסח.
אמר רבה: גזירה שמא יטלנה, למי ההזאה, ויעבירנה ארבע אמות ברשות הרבים.
והוינן בה: ולרבי אליעזר - ניעבריה!
דהא אמר רבי אליעזר: מכשירי מצוה דוחין את השבת.
אמרי לתרץ: הני מילי שאמר רבי אליעזר שמכשירי מצוה דוחין את השבת - היכא דגברא גופיה חזי, וכגון תינוק, שראוי למולו בשבת, ורמי ומוטל חיובא עליה, אלא שצריך להביא עבורו איזמל דרך רשות הרבים כדי למולו בו.
אבל הכא, דגברא גופיה לא חזי היות והוא טמא - לא רמי חיובא עליה, ואין הזאתו מכשירי מצוה.
אמר רבה: לדברי רבי אליעזר, הסובר שכל מקום שאין הגברא ראוי עתה אין תיקוניו נחשבים אפילו לא למכשירי מצוה.
קטן בריא שזמנו להימול בשבת ואין צורך לרוחצו במים חמים לפני המילה כדי שיהיה ראוי למולו - מחמין לו חמין כדי להברותו, לעשותו בריא וחזק קודם מילה, ולמולו בשבת. דהא חזי ליה למולו, וממילא מותר לדחות את השבת גם לצורך מכשיריו, לחזקו ולהברותו.
אבל קטן חולה, שרק אם ירחצוהו במים חמים יהיה ראוי למילה - אין מחמין לו חמין להברותו ולמולו. דהא עתה לא חזי ליה, אינו ראוי להימול.
אמר רבא: ואי בריא הוא - למה ליה חמין להברותו?
אלא, אמר רבא: הכל "חולין" הן אצל מילה.
ולכן, אחד קטן בריא ואחד קטן חולה - אין מחמין לו חמין להברותו ולמולו בשבת, דהא לא חזי. שאם לא ירחצו אותם קודם המילה במים חמים אי אפשר למולם. ולכן, אין חימום המים נחשב למכשיר מצוה כלל, ואפילו לרבי אליעזר צריך להכין את המים החמים מבעוד יום.
איתיביה אביי: שנינו בברייתא: ערל שלא מל עצמו ערב הפסח - ענוש כרת, על שלא תיקן עצמו להיות ראוי להקרבת הפסח, דברי רבי אליעזר.
והא הכא, דגברא גופיה לא חזי, וקתני ענוש כרת. אלמא, רמי חיובא עליה לתקן עצמו, והוא הדין שחייב לטהר עצמו. ואם כן, תדחה הזאתו את השבת, שהרי חייב הוא להטהר!
אמר רבה: קסבר רבי אליעזר כי אמנם ערל וטמא שניהם אינם ראויים להקריב קרבן פסח, אבל יש לחלק בין חיובם לעשות עצמם ראויים.
שערל חייב למול עצמו, ואילו טמא מת אינו חייב לטהר עצמו (בהזאה ביום השביעי, כשהוא חל בערב פסח שחל בשבת).
ורבי אליעזר מחלק כך, לפי מה שהוא סבור בכמה הלכות אחרות.
א. אין שוחטין קרבן פסח ואין זורקין את דמו על מי שהוא טמא שרץ.
והיינו, שנחלקו לקמן (פ ב) בגמרא האם שוחטין את קרבן פסח עבור טמא שרץ, שיכול לטבול במשך היום ולהיות טהור בערב, ולאכול את קרבן הפסח, או שמא אם בשעת שחיטת הפסח הוא לא טבל הרי הוא נדחה לפסח שני.
וגם טמא מת שחל שביעי שלו בערב פסח נכלל במחלוקת זו, לפי שגם הוא יכול לקבל הזאה, ולהיות ראוי בערב לאכול קרבן פסח.
וכיון שלקמן המחלוקת היא בטמא שרץ, נקטה הגמרא שרבי אליעזר סובר במחלוקת הזאת שאין שוחטין על טמא שרץ. והוא הדין שלדעת רבי אליעזר אין שוחטים על טמא מת, אלא שניהם נדחים לפסח שני.


דרשני המקוצר