פרשני:בבלי:פסחים פט ב

From ויקישיבה
Revision as of 13:28, 30 June 2015 by Micropedia bot (talk | contribs) (Automatic page editing)
(diff) ← Older revision | Latest revision (diff) | Newer revision → (diff)
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

פסחים פט ב

חברותא

מתניתין:
הממנה עמו אחר בחלקו. אחד מבני החבורה השותפין בקרבן הפסח, שהלך ומינה אדם אחר על סמך שיש לו חלק בקרבן.
רשאין בני חבורה להפרד ממנו וליתן לו את שלו.
והוא אוכל משלו יחד עם האחר שנמנה עמו בחלקו.
והן אוכלין משלהן, בחבורה נפרדת בפני עצמה.
וסובר התנא של משנתנו שאפשר לחלק קרבן פסח אחד לשתי חבורות (וכסתם משנה לעיל פו א, ודלא כרבי שמעון בברייתא שם)
גמרא:
איבעיא להו: בני חבורה שהיו ידיו של אחד מהן יפות, שהיה אחד מהם גרגרן שממהר לחטוף ולאכול הרבה, ובלשון נקיה נקט התנא.
מהו שיאמרו לו, האם יכולים שאר בני החבורה לומר לו: טול חלקך כשיעור שאוכל כל אחד מיתר אנשי החבורה, וצא!
וצדדי הספק הם:
מי אמרינן האם אנחנו אומרים: מצי אמר להו הא קבילתון - יכול לומר להם: קיבלתם אותי איך שאני, על דעת לאכול בכל כוחי, בדמים ששלמתי להשתתף עמכם.
או דלמא (שמא) מצו למימר ליה יכולין לומר לו: כי קבלינן לתיקוני זביחה. זה שקיבלנו אותך להשתתף איתנו, היה לתקנת הזבח, שצריכים לאכול את כולו בלילה, וכדי שלא להותיר מבשר הפסח שיתפנו אותך, ושיערנוך כאכילת רוב בני אדם.
אבל אדעתא דאכלת טפי מינן, אילו ידענו שתאכל יותר ממה שאנו אוכלים - לא קבלינך לא היינו מקבלים אותך.
תא שמע ממה ששנינו במשנתנו: הממנה אחרים עמו על חלקו, רשאין בני חבורה ליתן לו את שלו והוא אוכל את שלו והן אוכלין את שלהן.
מאי טעמא רשאין בני החבורה ליתן לו את שלו? לאו (האם לא), משום דהוי ליה כידים של אחד מהם יפות. שכשם שידים של אחד מהם יפות הרי הוא אוכל יותר משאר בני החבורה, כך גם הממנה אחרים עמו על חלקו, גורם ששניהם יאכלו ביחד בחלקו יותר מאשר כל אחד אחר שבחבורה.
ואי סלקא דעתך (ואם יעלה בדעתך לומר) שהיו ידיו של אחד מבני החבורה יפות" מצי אמר להו יכול לומר להן: קבילתון.
אם כן, גם במשנתנו, כשממנה אחר עמו בחלקו - ניהוי האי (יהיה זה הממנה את האחר על חלקו) כ"ידיו יפות"!
וכיון שאומרת המשנה שאם ממנה אחר בחלקו אומרים לו בני חבורה צא, אם כן גם בידיו יפות הדין כך.  1 

 1.  הקשו בתוספות: מה ראיה היא זו, הרי יש לתרץ שבענין ידיו של אחד מהן יפות יכול לומר להם קבילתון, דהיינו שקבלתם אותי כפי שאני, ואני גרגרן, אבל בממנה אחרים עמו, אף על פי שקיבלוהו כמו שהוא, הרי אכילתו היא אכילת אדם אחד, ולא קיבלו עליהם שיוסיף אחר עמו. ותירצו התוספות שהגמרא לא תירצה כן משום שהיה אפשר לדייק להיפך: מזה שהמשנה דברה בממנה עמו אחרים ולא במי שידיו יפות, משמע שדוקא בממנה אחר יכולים לומר לו צא, משום שאי אפשר לו לומר קבילתון. אבל ידיו יפות שיכול לומר קבילתון אין רשאין ליתן לו חלקו, ולכן הגמרא העדיפה לומר תירוץ שידחה גם סברא זו. ומדברי הברייתא אנו לומדים שבני החבורה יכולים לומר לשמש לא קבלנו אותך על דעת שנטרח עבורך. ואמאי? נימא להו: הא קבילתון! שיאמר השמש לבני החבורה, הרי קבלתם אותי איך שאני אצטרך ! אלא, בהכרח, שלא יכיל לומר קבילתון, וכמו כן יש לומר באחד שידיו יפות שאינו יכול לומר קבילתון. ודחינן: שאני התם, שונה המקרה של השמש, משום דאמרי ליה שאר בני החבורה: כי קבילנך זה שקיבלנו אותך היה אדעתא דנטרחך קמן, על דעת שנטריח אותך לעמוד לפנינו ולשרת אותנו. אבל למטרח לן לדידך להטריח אותנו בשביל, לא קבילנך. מה שאין כן במי שידיו יפות, הרי שאר בני החבורה אינם יכולים לדעת איך דרכו לאכול, והיה להם לבדוק שמא הוא גרגרן, וכיון שלא בדקו מוכח שכל מאכלו קיבלו עליהם. תא שמע: שנינו בתוספתא: בני חבורה שהיה ידיו של אחד מהן יפות, רשאין לומר טול חלקך וצא. ולא עוד, אלא אפילו אם היו חמשה אנשים ועשו סיבולת, סעודה משותפת בשאר ימות השנה, והיו ידיו של אחד מהם יפות, רשאין הארבעה האחרים לומר לו: טול חלקך וצא (ומפורש להלן). ובברייתא זו נאמר בפירוש בידיו של אחד יפות שרשאין לומר לו צא, ולכן מסקינן: שמע מינה שאכן כך הדין. ועתה הגמרא חוזרת להסביר את סוף דברי הברייתא: "ולא עוד אלא אפילו חמשה ועשו סיבולת רשאין לומר לו טול חלקך וצא". והוינן בה: מאי "ולא עוד"? מדוע יש חידוש גדול יותר בסיבולת, מאשר בחבורה של פסח? ומתרצינן: לא מבעיא (לא זו בלבד) קאמר: לא מבעיא פסח, אין צריך לומר בפסח שיכולים בני החבורה לומר לו טול חלקך. משום דמצי אמרי ליה שיכולים בני החבורה לומר לו לגרגרן: כי קבילנך - לתיקוני זביחה! כשקבלנו אותך היה רצוננו לתיקון הזבח שלא ישאר נותר, והיינו זקוקים לשיעור אכילת אדם אחד רגיל ולא יותר. אלא אפילו סיבולת נמי, דצוותא בעלמא הוא, שהשתתפו כולם בסעודה אחת משום אהבה ורעות, והיה אפשר לומר שמשום אהבה ורעות קבלוהו עליהם לאכול כפי כל יכולתו. אף על פי כן, רשאין לומר לו טול חלקך, וצא. שלא קיבלו עליהם אלא בכדי אכילת רוב בני אדם. איכא דאמרי: הא, בני חבורה שהיו ידיו של אחד מהם יפות - לא אבעיא לן. ובזה פשוט שיכולין לומר לו טול חלקך וצא. אלא הכי הוא דאיבעיא לן: האם בני חבורה רשאין לחלק את קרבן הפסח ולתת לכל אחד חלקו. או אינן רשאין לחלק אלא אוכלין כאחד. תא שמע: שנו בתוספתא: בני חבורה שהיו ידיו של אחד מהם יפות, רשאין לומר לו טול חלקך וצא.
אמרי רבנן לדחות את הראיה: לא. אין הטעם בממנה אחרים במשנתנו, משום שגורם שיאכלו שניהם יחד אכילה יתירה.
אלא משום שבני החבורה אינם רוצים שישתתפו הרבה אנשים בסעודה, לפי שריבוי האנשים גורם לריבוי דעות, ויכולים לעכב בזה את הסעודה. ודעות שאני (שונה הדבר מאכילה יתירה).
דאי נמי שגם אם הממנה ביחד עם זה שהמנהו, תרווייהו שניהם ביחד, רק כשיעור אכילת חד מבני חבורה הוא דאכלי, ואינם גורמים לאכילה יתירה, בכל זאת מצי אמרי ליה, יכולין שאר בני החבורה לומר לו לממנה דלא ניחא לן אינש נוכראה גבן, לא נוח לנו אדם זר אצלנו.
ומביאה הגמרא ראיה נוספת לפשוט את הבעיא:
תא שמע: שנינו בברייתא: השמש שאכל כזית בשר בצד התנור לפני שהגיש את הבשר לבני החבורה במקום ישיבתם - אסור לו להמשיך ולאכול במקום שבני החבורה יושבין, אלא חייב להשאר במקומו ולסיים בו את אכילת בשר הפסח, לפי שאין אוכלין פסח בשני מקומות.
ואם היה פקח - ממלא כריסו ממנו (מן הבשר) במקום שהוא עומד.
ואם רצו בני חבורה לעשות טובה עמו לפני שהתחילו לאכול במקום ישיבתן, באין, ויושבין בצדו, ואוכלין, דברי רבי יהודה, שסובר שאין אוכלין את הפסח בשני מקומות (ורבי שמעון מתיר לעיל פו א).
ומדייקינן מהברייתא: רצו בני חבורה לעשות טובה, אין. (כן). ומשמע שאם לא רצו, לא עושים.
ומדברי הברייתא אנו לומדים שבני החבורה יכולים לומר לשמש לא קבלנו אותך על דעת שנטרח עבורך.
ואמאי? נימא להו: הא קבילתון! שיאמר השמש לבני החבורה, הרי קבלתם אותי איך שאני אצטרך!
אלא, בהכרח, שלא יכיל לומר קבילתון, וכמו כן יש לומר באחד שידיו יפות שאינו יכול לומר קבילתון.
ודחינן: שאני התם, שונה המקרה של השמש, משום דאמרי ליה שאר בני החבורה: כי קבילנך זה שקיבלנו אותך היה אדעתא דנטרחך קמן, על דעת שנטריח אותך לעמוד לפנינו ולשרת אותנו. אבל למטרח לן לדידך להטריח אותנו בשביל, לא קבילנך.
מה שאין כן במי שידיו יפות, הרי שאר בני החבורה אינם יכולים לדעת איך דרכו לאכול, והיה להם לבדוק שמא הוא גרגרן, וכיון שלא בדקו מוכח שכל מאכלו קיבלו עליהם.
תא שמע: שנינו בתוספתא: בני חבורה שהיה ידיו של אחד מהן יפות, רשאין לומר טול חלקך וצא. ולא עוד, אלא אפילו אם היו חמשה אנשים ועשו סיבולת, סעודה משותפת בשאר ימות השנה, והיו ידיו של אחד מהם יפות, רשאין הארבעה האחרים לומר לו: טול חלקך וצא (ומפורש להלן).
ובברייתא זו נאמר בפירוש בידיו של אחד יפות שרשאין לומר לו צא, ולכן מסקינן: שמע מינה שאכן כך הדין.
ועתה הגמרא חוזרת להסביר את סוף דברי הברייתא: "ולא עוד אלא אפילו חמשה ועשו סיבולת רשאין לומר לו טול חלקך וצא".
והוינן בה: מאי "ולא עוד"? מדוע יש חידוש גדול יותר בסיבולת, מאשר בחבורה של פסח?
ומתרצינן: לא מבעיא (לא זו בלבד) קאמר:
לא מבעיא פסח, אין צריך לומר בפסח שיכולים בני החבורה לומר לו טול חלקך. משום דמצי אמרי ליה שיכולים בני החבורה לומר לו לגרגרן: כי קבילנך - לתיקוני זביחה! כשקבלנו אותך היה רצוננו לתיקון הזבח שלא ישאר נותר, והיינו זקוקים לשיעור אכילת אדם אחד רגיל ולא יותר.
אלא אפילו סיבולת נמי, דצוותא בעלמא הוא, שהשתתפו כולם בסעודה אחת משום אהבה ורעות, והיה אפשר לומר שמשום אהבה ורעות קבלוהו עליהם לאכול כפי כל יכולתו.
אף על פי כן, רשאין לומר לו טול חלקך, וצא. שלא קיבלו עליהם אלא בכדי אכילת רוב בני אדם.
איכא דאמרי: הא, בני חבורה שהיו ידיו של אחד מהם יפות - לא אבעיא לן. ובזה פשוט שיכולין לומר לו טול חלקך וצא.
אלא הכי הוא דאיבעיא לן: האם בני חבורה רשאין לחלק את קרבן הפסח ולתת לכל אחד חלקו. או אינן רשאין לחלק אלא אוכלין כאחד.
תא שמע: שנו בתוספתא: בני חבורה שהיו ידיו של אחד מהם יפות, רשאין לומר לו טול חלקך וצא. ומזה שהברייתא דברה בהיו ידיו של אחד מהם יפות ולא דברה בכל אדם, משמע היו ידיו יפות, אין. הרי הם רשאין לומר לו טול חלקך וצא. אבל אם אין ידיו יפות, לא.
ומסקינן: שמע מינה שבני חבורה אינם רשאין להחלק  2 .

 2.  פירש המאירי שאינם רשאין לחלוק בעל כרחו של אחד מהם, אבל אם הסכימו ביניהם לחלק, רשאין. אולם הרמב"ם (פרק ב' הלכה טו) כתב סתמא שאינם רשאין, ולמד המאירי בדעת הרמב"ם שאפילו מדעתם אינם רשאין.
רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עריבו ריפתא בהדי הדדי. השתתפו וערבו סעודתם יחד.
אדאכיל (עד שאכל) רב הונא בריה דרב יהושע חדא ככר אחת, אכיל רב פפא ארבע.
אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא: פלג לי תן לי חלקי.
אמר ליה רב פפא: קבילתון קבלת אותי כמו שאני אוכל.
איתיביה רב הונא בריה דרב יהושע כל הני תיובתא, כל השאלות ששאלנו לעיל על סברת "קבילתון":
א. ממשנתנו, בממנה אחרים על חלקו שרשאין בני חבורה ליתן לו את שלו. ואינו יכול לומר קבילתון.
ב. השמש שאכל כזית בשר בצד התנור, רק אם רוצים עושין עמו טובה, ואין השמש יכול לומר קבילתון.
ושני, תירץ לו רב פפא כדשנינן, כמו שתירצנו לעיל.
ושוב איתיביה רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא מהברייתא: בני חבורה שהיו ידיו של אחד מהן יפות רשאין לומר טול את שלך וצא.
אמר ליה רב פפא: התם הטעם בברייתא שם, הוא משום דאמרי ליה שאומרים בני החבורה לגרגרן: כי קבילנך לתיקוני זביחה. אבל אתה השתתפת איתי בסעודת הרשות משום צוותא ורעות, ורצית לאכול עמי בצוותא, ולכן קבלת עליך את כל אכילתי.
ושוב איתיביה רב הונא מסוף הברייתא: "ולא עוד אלא אפילו חמשה ועשו סיבולת (סעודה משותפת) רשאין לומר לו טול חלקך וצא".
חזר בו רב פפא, ופלג לה, נתן לרב הונא בריה דרב יהושע את חלקו.
אזל הלך רב הונא, עריב בהדי רבינא. השתתף בסעודה יחד עם רבינא.
אדאכיל רב הונא בריה דרב יהושע חדא ככר אחת, אכיל רבינא תמניא (שמונה).
אמר רב הונא בריה דרב יהושע: מאה פפי, עדיף להשתתף עם מאה אנשים הדומים לרב פפא, ולא להשתתף עם חדא רבינא.
תנו רבנן: הממנה אחרים עמו על פסחו - אדם שהפריש שה לקרבן פסח. ואחר כך מינה אנשים נוספים על קרבנו תמורת תשלום שהם שילמו לו ממעות שהם הפרישו לקנות בהם קרבן פסח.
וכן הממנה על חגיגתו - שהמנה אותם על שה שהקדיש לקרבן שלמי חגיגה (שהיו מקריבים בערב פסח עבור כל המנויים, כדי שיאכלו את הפסח על השובע) -
מעות שבידו, ששלמו לו אותם אנשים כדי להמנות עמו, הרי הם מתחללים על הקרבן שהמנה אותם עליו, והרי המעות חולין.
ואף על פי שהממנה כבר הקדיש את השה לפסחו, מכל מקום, עכשיו שהם נמנים על הפסח או על החגיגה, מתחללות עליו המעות, ויוצאות לחולין. ובגמרא לקמן מבואר טעם הדבר.
והמוכר עולתו ושלמיו, אם אחרי שכבר הקדיש בהמה להקריבה לעולה או לשלמים מכר אותה על מנת שיתכפר בה אחר - לא עשה ולא כלום. כי אין עולה של אדם קריבה עבור כפרת אדם אחר, אלא רק על מנת שיתכפרו בה הבעלים הראשונים.
ומעות ששילם הקונה בעד העולה והשלמים, כל שהן, כל מחיר ששילם, ואפילו אם שילם הקונה יותר מדמי הבהמה - יפלו לנדבה. לשופרות (קופות דומות לשופר שרחבות למטה וצרות למעלה) שהיו במקדש, שהיו מקריבים מהמעות שבהן "עולות נדבת הציבור", בזמן שהמזבח היה בטל, שאין מה להקריב בו.  3  ומקשינן: וכי מאחר דלא עשה ולא כלום - מעות שנתן הקונה, אמאי יפלו לנדבה?

 3.  ונקראו קרבנות אלו "קיץ המזבח". "קיץ" היינו פירות קיץ יבשים, שדרך להעלות אותם על השלחן לקינוח סעודה, וכשם שמעלים פירות בגמר הסעודה כך אחר שמביאים חובת היום מביאים עולות הללו. (פירוש המשניות להרמב"ם ושאר המפרשים בשקלים פרק ד' משנה ד' וערוך ערך "קץ").
אמר רבא תירוץ: קנסא קנסו חכמים את הקונה, כדי שלא יקנה פעם אחרת עולה ושלמים של אחר להתכפר בהם.  4 

 4.  ולמה קנסו רק את הקונה ולא את המוכר? פירש רש"י דלאו עכברא גנב אלא חורא גנב. (לא העכבר גנב, אלא החור שהעכבר מניח גניבתו שם, שאילו לא היה לו חור לא היה גונב). כלומר, לא המוכר פשע אלא הקונה. ובגמרא בגיטין מה א (וקידושין נו א וערכין ל א) הקשו הרי אם לא היה עכבר, החור לא היה יכול לגנוב. ותירצו מסתברא שבמקום שנמצא האיסור שם קנסו. ועל פי זה יש לבאר בסוגייתנו שהמעות של חולין שייכים ללוקח ואותו קנסו. אבל את המוכר לא קנסו להביא דמים אחרים.
והוינן: ומאי מעות "כל שהן", מה בא התנא להשמיענו בזה?
ומתרצינן: אף על גב דהעולה והשלמים לא הוו שוו (לא היו שוים) אלא ארבעה זוז בלבד, ויהבו ליה ונתנו לו בדמיהם חמשה - אפילו בההיא יתירא, אפילו בזוז החמישי המיותר, נמי קנסוהו.
שלא תאמר שאת הזוז החמישי נתן הקונה למוכר במתנה בעלמא ולא בעד המקח, שהרי העולה והשלמים שוים רק ארבעה, ואם כן בזה לא יקנסוהו. לכן השמיע לנו התנא שגם בזה קנסוהו.
אמר עולא, ואיתימא אמר זאת רבי אושעיא (שניהם היו בני ארץ ישראל): אפשר, ידעי חברין בבלאי, הלואי שיודעים חברינו הבבלים טעמא דהאי מילתא, טעם דבר זה ויודיעונו: שהרי שנו בברייתא "הממנה אחרים עמו על פסחו ועל חגיגתו מעות שבידו חולין". ולמה אמרו כן? הרי זה הממנה הפריש טלה לפסחו. וזה שנמנה עליו הפריש קודם לכן את המעות לפסחו.
ואם כן היאך, כיצד ההקדש שהיה במעות חל מתחלל על הטלה שגם הוא הקדש?
שחילול מעות הקדש יתכן רק אילו היה הקונה נותן מעות עבור בהמת חולין, שאז היתה הקדושה שבמעות מתחללת על בהמת חולין, והמעות יצאו לחולין.
אבל כאן, כיון שהבהמה כבר היתה קדושה קודם לכן לשם פסח, להיכן הלכה הקדושה שהיתה במעות?
וכיון שכך מה טעם הדבר דקתני מעות שבידו חולין?


דרשני המקוצר