Difference between revisions of "פרשני:בבלי:פסחים צב א"

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search
(Automatic page editing)
 
m (Try fix category tree)
 
Line 81: Line 81:
 
==דרשני המקוצר==
 
==דרשני המקוצר==
  
 
+
{{תבנית:ניווט מסכת פסחים (פרשני)}}
  
 
[[קטגוריה:בבלי פסחים (פרשני)]]
 
[[קטגוריה:בבלי פסחים (פרשני)]]

Latest revision as of 14:59, 6 September 2020


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

פסחים צב א

חברותא[edit]

ג. וכן המלקט לו עצמות. מי שלקטו לו עצמות אביו ואמו שחייב באבילות באותו היום.
טובל, ואוכל בקדשים בערב. ולא גזרו חכמים עליהם אנינות בלילה, כיון שאנינות היום עצמו אינה אלא מדבריהם, לכן לא הוסיפו לאסור בהם גם את הלילה.
ד. גר שנתגייר בערב פסח,
בית שמאי אומרים: טובל (שכל גר צריך טבילה, כמו שמצינו במתן תורה "וקדשתם היום ומחר", תוספות יום טוב). ואוכל את פסחו לערב. ובית הלל אומרים: הפורש מן הערלה שמל את ערלתו כפורש מן הקבר, שטמא שבעת ימים וצריך הזאה בשלישי ושביעי, וטבילה ביום השביעי. (ובגמרא מפורש טעם הדבר).
גמרא:
שנינו במשנה אונן טובל ואוכל פסחו לערב, אבל לא בקדשים.
והוינן בה: מאי טעמא?
ומשנינן: קא סבר שדין אנינות דלילה שלאחר יום המיתה הוא רק מדרבנן. ולכן גבי קרבן פסח - לא העמידו חכמים דבריהם לאסור עליו את אכילת פסחו (וממילא את הקרבתו בי"ד) במקום כרת.
אך גבי קדשים - העמידו דבריהם לאסור אונן באכילת קדשים במקום עשה גרידא, שאם ימנע מאכילתם, אינו אלא מבטל מצות עשה. שנאמר: (שמות כט) "ואכלו אותם אשר כפר בהם".
שנינו במשנה: השומע על מתו והמלקט לו עצמות טובל ואוכל בקדשים.
ותמהינן: מלקט עצמות, שמשמע שנגע בעצמות בשעה שליקט, כיצד הוא טובל ועושה פסחו? והא בעי והרי צריך הזאת שלישי ושביעי!
ומשנינן: אימא, אמור במשנתנו: "השומע על מתו, וכן מי שליקטו לו עצמות". ולא ליקטן בעצמו.
שנינו במשנה: גר שנתגייר, בית שמאי אומרים טובל ואוכל את פסחו לערב. ובית הלל אומרים הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר.
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מחלוקת בערל נכרי שמל כדי להתגייר, שאף על פי שודאי לנו שנגע במת לפני שהתגייר, אינו טמא מן התורה, שהרי נכרי אינו מקבל טומאה.
דבית הלל סברי כי מדרבנן הוא טמא שבעה ימים, ומזים עליו בשלישי ובשביעי, ורק אחר כך הוא אוכל בפסח, משום גזירה שמא יטמא לשנה הבאה, אחרי שהוא יהיה כישראל גמור, שמקבל טומאה מדאורייתא, ויאמר: אישתקד בשנה שעברה, מי (האם) לא טבלתי ואכלתי מיד לאחר שנגעתי במת? ואם כן, עכשיו נמי, אטבול ואוכל מיד.
ולא ידע דאשתקד נכרי הוה, ולא מקבל טומאה. ואילו עכשיו ישראל הוא ומקבל טומאה.
לכן תיקנו שאחרי שמל ימתין שבעה ימים, שהרי אין לך טומאה שעברה עליו שבעה ימים שלא טהר ממנה.
(ואף על פי שהזב אינו יכול לאכול בקדשים אפילו לאחר שבעה ימים עד שיביא קרבנו, לא גזרו גזירה זו בגר. כי אילו היינו גוזרים בזה בגר שנתגייר, הוא היה אסור בקרבן פסח לעולם. שהרי אינו יכול להביא קרבנות כפרה מפני שלא קיבל טומאת זיבה בזמן שהיה נכרי, ולא גזרו חכמים לאוסרו בפסח לעולם).
ובית שמאי סברי לא גזרינן.
אבל ערל ישראל, וכגון שמתו אחיו מחמת מילה ולכן לא מלוהו. אם בא עכשיו למול לאכול פסחו - טובל,  6  ואוכל את פסחו לערב.

 6.  תוספות התקשו למה טובל. הרי לא מצינו בשום מקום טבילה בישראל שמל אפילו מדרבנן. והרמב"ם לא הזכיר בו טבילה. ובתוספות יום טוב כתב ליישב שמדובר כאן בטבילה שטובלים לטהרת הרגל, והוה אמינא שכיון שמל וגם טבל יגזרו בו גזירת ערל נכרי, וקמשמע לן שלא גזרו (ועיין תוספות חדשים על המשניות).
ולא גזרינן לאסור ערל ישראל משום גזירה שמא נבוא להתיר בערל נכרי לטבול ולאכול מיד.
תניא נמי הכי: אמר רבי שמעון בן אלעזר: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על ערל ישראל, שטובל ואוכל את פסחו לערב.
על מה נחלקו? על ערל נכרי.
שבית שמאי אומרים: טובל ואוכל את פסחו לערב, ובית הלל אומרים: הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר.
אמר רבא: בשלוש תקנות: א. ערל ב. הזאה ג. ואיזמל (המבוארות לקמן) - העמידו חכמים דבריהם במקום כרת. שהורו לבטל את מצות עשיית הפסח, על אף שהמבטלו במזיד חייב כרת.
ובשלוש תקנות אחרות: א. אונן ב. ומצורע. ג. ובית הפרס - לא העמידו חכמים דבריהם במקום כרת, אלא התירו לעבור על גזרתם כדי לאכול את הפסח. לפי שהמבטלו חייב כרת.
ומה הן התקנות הללו?
א. ערל - הא דאמרן, מה שאמרנו שבית הלל גזרו בערל נכרי שאינו עושה את הפסח עד שימתין שבעה ימים, ומזה וטובל. נמצא שמבטל את עשיית הפסח שיש בו כרת.
ב. הזאה - טמא מת שמזין עליו שלישי ושביעי. וחל שביעי שלו בשבת, אסרו חכמים להזות עליו בשביעי משום שנראה כמתקן גברא. רש"י לעיל סה ב (והראב"ד פרק ו מקרבן פסח הלכה ו כתב שגזרו שמא יטלטל ארבע אמות ברשות הרבים).
ומנין שאסרו להזות על טמא מת בשבת אפילו בערב פסח?
דאמר מר (רבי עקיבא במשנה סה ב): הזאה - שבות היא, ואינה דוחה את השבת בערב פסח, אף על פי שמבטל את עשיית הפסח, שיש בו כרת.
ג. איזמל - דתניא לענין מילה בשבת, שאף על פי שהתורה התירה מילה בזמנה ביום השמיני אפילו בשבת, אסור מדרבנן לטלטל את האיזמל דרך רשות הרבים בשביל למול בו.
ואמרו על זה בברייתא: כשם שאין מביאין אותו את האיזמל דרך רשות הרבים - כך אין מביאין אותו דרך גגות, ודרך חצירות, ודרך קרפיפות, לפי שאסור להכניס מהם אל הבית מדרבנן.
ושנו בברייתא, מי שיש לו בן קטן או עבד שמוטל עליו למולם ולא מל אותם, אינו ראוי לקרבן פסח.
ואם יש לו בן שחל שמיני שלו בשבת של ערב פסח, והאיזמל מונח בגגות וקרפיפות, אסרו עליו להביא את האיזמל ולמול את בנו. ונמצא מבטל את עשיית הפסח שיש בו כרת.  7 

 7.  ואין לפרש שגזרו לבטל את המילה עצמה שהיא בכרת, שהרי אין מילה דוחה שבת אלא ביום השמיני והתינוק קטן באותה שעה. ואין עליו חיוב כרת. רש"י. והקשה הרש"ש לדברי רש"י שבענין מילה בעצמה אין ביטול כרת, מנין שהברייתא מדברת אפילו בערב פסח (ופירש הרש"ש, לולי דברי רש"י, שמדובר לענין מילת קטן בשאר ימות השנה. ונקרא "שיש בו כרת" מפני שכשיגדיל יש בו כרת).
בשלושת התקנות שהזכרנו העמידו חכמים דבריהם במקום כרת.
ואלו שלושת התקנות שלא העמידו חכמים דבריהם במקום כרת:
א. אונן - הא דאמרן, שאונן טובל ואוכל פסחו לערב. והתירו לו לאכול פסחו בזמן אנינות לילה שהיא מדרבנן.
ב. מצורע - מאי היא?
מצורע שטבל ביום השביעי והעריב שמשו, צריך להקריב קרבנות ביום השמיני, ונאמר בענין קרבנות מצורע: "והעמיד הכהן המטהר את האיש המיטהר ואותם לפני ה'". ו"לפני ה'" היינו בעזרה.
והרי מחוסר כיפורים אסור להכנס לעזרה. ואם כן, איך יעשה?
עומד בהר הבית בשער ניקנור, שלא התקדש התוך של השער בקדושת העזרה, ומכניס בהונות ידיו ורגליו לעזרה, והכהן נותן עליהם מדם האשם.
דתניא: מצורע שחל שמיני שלו בערב הפסח, וראה קרי בו ביום, ובעל קרי אינו יכול להכנס להר הבית, שהרי דין הר הבית כדין מחנה לויה, ובעל קרי אסור להכנס למחנה לויה.
אם כך, איך יקריב את קרבנות המצורע שלו על מנת לאכול בערב מקרבן הפסח?
טובל, ונכנס להר הבית ומקריב קרבנות מצורע, ואוכל בערב מקרבן הפסח.
אמרו חכמים: אף על פי שטבול יום שלא העריב עליו השמש אינו נכנס להר הבית (שנאמר בדברים כג יב בענין בעל קרי: "והיה לפנות ערב ירחץ במים וכבא השמש יבא אל תוך המחנה", והיינו מחנה לויה).
זה, שחל שמיני של מצורע שלו בערב פסח - נכנס להר הבית כדי להכניס בהונותיו לעזרה, על מנת שיטהר ויוכל לאכול פסחו בערב.
כי מוטב שיבא עשה של פסח שיש בו כרת, וידחה עשה של טבול יום שאינו נכנס להר הבית, שאין בו כרת.  8  ואמר על זה רבי יוחנן: דבר תורה בטבול יום שנכנס להר הבית, מחנה לויה, אפילו ביטול איסור עשה אין בו, אלא רק אסור מדרבנן.

 8.  באיסור כניסה להר הבית שהוא מחנה לויה לא נאמר כרת. אבל טבול יום שנכנס לעזרה חייב כרת. ואם כן איך יכול המצורע להכניס בהונות ידיו לעזרה. נחלקו בזה בזבחים לב ב יש אומרים שביאה במקצת (שאין מכניס ראשו ורובו) לא שמה ביאה ואין בזה איסור כניסה לעזרה. ויש אומרים, שאמנם ביאה במקצת שמה ביאה, אבל הואיל והותרה לו לצרעתו אף על פי שהוא מחוסר כיפורים, הותרה לו גם לקריו. רש"י (ועיין מהרש"א ורש"ש).
ומה שאמרה הברייתא - "יבא עשה שיש בו כרת וידחה עשה שאין בו כרת", לאו דוקא "עשה" שאין בו כרת. אלא הכוונה לעשה דרבנן.
(ואף על פי שנאמר בדברים כג "וכבא השמש יבא אל תוך המחנה", שם מדובר בפסוק במחנה שכינה, דהיינו העזרה).
שנאמר: (בדברי הימים ב כ) "ויעמד יהושפט בקהל יהודה וירושלים, בבית ה' לפני החצר החדשה". ו"החצר החדשה" הוא הר הבית.
מאי "חצר החדשה"? מדוע נקרא הר הבית חצר החדשה?
מפני שחידשו בו חכמים דבר. ואמרו: טבול יום - לא יכנס במחנה לויה.
אם כן, רואים מהפסוק שאיסור טבול יום במחנה לויה אינו אלא מדברי חכמים.
(אף על פי שלא מבואר בפסוק בפירוש איזה דבר חידשו בו חכמים, קיבל רבי יוחנן מרבותיו שזהו החידוש שחידשו בו. רש"י. ועיין תוספות).
ומדברי רבי יוחנן למדנו שאיסור טבול יום במחנה לויה הוא מדרבנן. הרי שלא העמידו דבריהם באיסור כרת, והתירו לטבול יום להכנס להר הבית על מנת לאכול מן הפסח.  9 

 9.  רבי עקיבא איגר במשניות הקשה: מה שייך לומר כאן ש"חכמים לא העמידו את דבריהם במקום כרת". והרי אפילו אם יעמידו את דבריהם הרי האיסור שלהם הוא לא יותר מאשר איסור עשה של תורה שאין בו כרת. ועשה שיש בו כרת דוחה עשה שאין בו כרת. שכך מוכח בזבחים לג ב. וצריך עיון גדול.
ג. בית הפרס - שדה שנחרש בה קבר גזרו חכמים עליה טומאת "בית הפרס"  10  בשיעור חרישת המענה, מאה אמה לכל צד (רמב"ם פרק י מטומאת מת). לפי שחכמים חששו שמא כיתתה המחרישה את העצמות ופזרתן לאורך המענה (החרישה), ויש כאן עצם כשעורה מן המת שמטמאה במגע ובמשא. וכשהאדם עובר שם יתכן שיסיט (יזיז) את העצם, והיסט דינו כמשא. והרי הוא טמא מת.

 10.  "פרס" מלשון פרישה והתפשטות, שהטומאה מתפרשת ומתפשטת לשם. ויש מפרשים, מלשון דבר פרוס ושבור. שעצמות המת נפרסו שם. ויש מפרשים שפרסות אדם נמנעות מלילך שם (רע"ב אהלות פרק יז משנה א).
והיכן מצינו שלא העמידו חכמים גזרה זו במקום כרת?
דתנן: נחלקו בית שמאי ובית הלל בנזיר שהלך בבית הפרס (בית שמאי אומרים בודקין את השדה. ואם אין בה עצם הרי הנזיר טהור. ובית הלל אומרים שאין בודקין שאפילו אם לא נמצא בה עצם טמא מספק).


דרשני המקוצר[edit]

מסכת פסחים בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב | דף פג ע"א | דף פג ע"ב | דף פד ע"א | דף פד ע"ב | דף פה ע"א | דף פה ע"ב | דף פו ע"א | דף פו ע"ב | דף פז ע"א | דף פז ע"ב | דף פח ע"א | דף פח ע"ב | דף פט ע"א | דף פט ע"ב | דף צ ע"א | דף צ ע"ב | דף צ ע"ב | דף צא ע"א | דף צא ע"ב | דף צב ע"א | דף צב ע"ב | דף צג ע"א | דף צג ע"ב | דף צד ע"א | דף צד ע"ב | דף צה ע"א | דף צה ע"ב | דף צו ע"א | דף צו ע"א | דף צו ע"ב | דף צז ע"א | דף צז ע"ב | דף צח ע"א | דף צח ע"ב | דף צט ע"א | דף צט ע"ב | דף ק ע"א | דף ק ע"ב | דף קא ע"א | דף קא ע"ב | דף קב ע"א | דף קב ע"ב | דף קג ע"א | דף קג ע"ב | דף קד ע"א | דף קד ע"ב | דף קה ע"א | דף קה ע"א | דף קה ע"ב | דף קו ע"א | דף קו ע"ב | דף קז ע"א | דף קז ע"ב | דף קח ע"א | דף קח ע"ב | דף קט ע"א | דף קט ע"ב | דף קי ע"א | דף קי ע"ב | דף קיא ע"א | דף קיא ע"ב | דף קיא ע"ב | דף קיב ע"א | דף קיב ע"ב | דף קיג ע"א | דף קיג ע"ב | דף קיד ע"א | דף קיד ע"ב | דף קטו ע"א | דף קטו ע"א | דף קטו ע"ב |דף קטז ע"א | דף קטז ע"ב | דף קיז ע"א | דף קיז ע"ב | דף קיח ע"א | דף קיח ע"ב | דף קיט ע"א | דף קיט ע"ב | דף קכ ע"א | דף קכ ע"ב | דף קכא ע"א | דף קכא ע"ב |