פרשני:בבלי:קידושין לט א

From ויקישיבה
Revision as of 16:05, 11 September 2020 by Wikiboss (talk | contribs) (Try fix category tree)
(diff) ← Older revision | Latest revision (diff) | Newer revision → (diff)
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

קידושין לט א

חברותא[edit]

ניתני התנא של המשנה את שניהם בשוה: או זה וזה - "יורד ולוקח", כי רק ספק מותר בחוץ לארץ, או זה וזה - "יורד ולוקט", שגם ודאי מותר, כאשר לא לקט הישראל את האיסור בעצמו.
ומשנינן: אכן צריך לגרוס במשנה בשניהם בשוה, והראיה:
האמר ליה שמואל לרב ענן: תני, שנה את המשנה בלשון זאת: או זה וזה "יורד ולוקח", או זה וזה "יורד ולוקט". כי ערלה וכלאים, בשניהם האיסור בחוץ לארץ הוא רק מדרבנן, ולכן דינם שוה.
מר, בריה דרבינא, מתני ליה היה גורס במשנה בשניהם לקולא. דהיינו, זה וזה, בין ערלה ובין כלאים, יורד הגוי ולוקט אפילו כשהאיסור ודאי, ובלבד שלא ילקוט הישראל עצמו ביד.  35 

 35.  כתב הר"ן שמהרמב"ם מוכח שאין צריך לומר שמר בריה דרבינא סבר כשמואל שערלה בחוץ לארץ מדרבנן אלא אפילו אם הוא מהלכה למשה מסיני, כך נאמרה ההלכה להקל אפילו יורד ולוקט כמו שנאמרה הלכה להקל בספק.
אמר ליה לוי לשמואל: אריוך! (כינוי לשמואל)  36  ספק לי, לקוט בשבילי פירות ערלה שלא בפני, ואנא איכול. כי לגבי הדבר מותר, שמאחר ואינני יודע שהוא פרי ערלה, כי לא ראיתי שהוא נלקח מעץ ערלה, הרי דינו כספק ערלה בחוץ לארץ, ומותר.

 36.  אריוך לשון מלך כמו "גור אריה יהודה", וקורא לו כך משום דהלכה כשמואל בדיני, והוא כמלך דדינא דמלכותא דינא. רש"י מנחות (לח ב). ויש שפירש על שם הכתוב "אריוך מלך אלסר". ששמואל הוא מלך שהלכה כמותו, "אלסר" כמו אל אסר, דהיינו חוץ מלענין איסור שהלכה כרב באיסורי. שבת (נג א) על הגליון.
רב אויא ורבה בר רב חנן מספקו ספוקי להדדי, היו לוקטים אחד לשני פירות ערלה בלי להודיע לשני שהוא ערלה, כדי שיוכל השני לאכול ממנו.  37  אמרי חריפי דפומבדיתא: אין ערלה נוהגת בחוצה לארץ כלל.

 37.  ראה הערה (41) בשם הר"ן שאף על פי שבשאר איסורים אסור ליתן למי שאינו יודע שהוא אסור והנותנו עובר על לפני עור, כאן נאמרה הלכה למשה מסיני שספק ערלה מותר בתורת ודאי ואינו נחשב כלל לאיסור לגבי זה שאינו יודע מהאיסור. וזה לשון השערי ישר (ש"א א ו): שכך נאמרה ההלכה שיהא דין ערלה תלוי בתנאי של ידיעת האוכל, דבשעת העלם "ידיעת ודאי", הוי אז כדבר המותר ממש, ומהאי טעמא מותר להאכיל לחבירו ערלה ודאית שלא ידע האוכל, ולא שייך בזה לפני עור, דאינו מכשילו כלום, דמאכילו דבר המותר ממש. אבל בשאר איסורים (אפילו לפי השיטות שספיקא דאורייתא לקולא מן התורה) עיקר האיסור אינו משתנה על ידי העלם הידיעה רק שהתורה לא הזהירה את האדם על הספק, וכשיודע לו שאכל איסור הוא צריך כפרה, ולכן האדם היודע שהדבר אסור ומאכילו לחבירו הרי הוא מכשילו, ועובר על לפני עור. וכתב החזון איש, שלכאורה כל האמור הוא רק לרבי יוחנן, הסובר שערלה בחוץ לארץ הלכה למשה מסיני. אבל לשמואל, הסובר שהוא איסור מדרבנן, הרי היתר הספק הוא ככל ספק דרבנן שהולכים לקולא, ומנא לן לחדש שכאן מותר לספק לכתחילה יותר משאר איסורים דרבנן. אבל אי אפשר לומר כן, שהרי לוי אמר לשמואל שיספק לו, ומשמע שאכן סיפק לו, הרי שגם לשמואל מותר לספק. ובשב שמעתתא (א ב) הקשה שאף אם אמנם לגבי המקבל אין כאן איסור מכל מקום איך מותר הנותן היודע שהוא אסור ליתן לחבירו, והרי כל איסורי הנאה אסור לתת לאחרים (שמותרים בו) ואפילו בחנם כי עצם הנתינה נחשבת הנאה. וכתב שמכאן ראיה לשיטת הרמב"ם שלא הביא כלל את הדין שמותר לספק להדדי. וכתב הבית יוסף שהרמב"ם סובר שהאמוראים שהיו מספקים להדדי סוברים כמאן דאמר שערלה בחוץ לארץ הלכות מדינה, אבל למאן דאמר שהוא הלכה למשה מסיני אסור לספק להדדי, ולכן הרמב"ם שפוסק שערלה בחוץ לארץ הלכה למשה מסיני לא הביא את הדין הזה. ולפי הנ"ל הרי שיטת הרמב"ם מוכרחת דודאי למאן דאמר הלכה למשה מסיני אסור לספק מצד הנותן, ורק אם האיסור אינו אלא מהלכות מדינה, הקילו בו. וראה קהילות יעקב (לז) שיישב את הר"ן, שהאיסור לתת מתנה לחבירו באיסורי הנאה זה רק כשנותן משלו מפני שהוא נהנה מכך שהמקבל מחזיק לו טובה, אבל כשנותן של אחרים או של הפקר לא נחשב הנאה. ואם כן יש לומר שהאמוראים לא נתנו משל עצמם אלא ליקטו מפרדס של המקבל שהיה בהם קצת עצי ערלה או מפרדס שהיה מיוחד לבני הישיבה להספקתם ובכגון זה לא הוי הנאה.
שלחה רב יהודה לקמיה דרבי יוחנן, לשאול כיצד לנהוג באלה המקילין לגמרי בערלה בחוץ לארץ.
שלח ליה רבי יוחנן: סתום ספיקא. התר להם ספק ערלה. אולם, מאחר והם כל כך מקילין בערלה, אל תדרוש זאת ברבים, אלא רק הורה להם בצינעא שספק ערלה מותר.
ואבד ודאה, גם זאת תחמיר להם, מאחר והם מקילין, שלא תתיר להם לספק אחד לשני ערלה, אלא תאבד אתה את פירות הערלה בידים.
והכרז על פירותיהן של המקילין שטעונים גניזה מחשש ערלה.  38 

 38.  ואף שהוא רק ספק ערלה, מכל מקום כיון שהם חשודים על ערלה נמצא שהקונה מהם מכשילם בהנאה מערלה. (וראה הערה 37).
וכל האומר: אין ערלה בחוץ לארץ, לא יהא לו "נין ונכד (מיכה ב ה) משליך חבל (חולק נחלה) בגורל בקהל ה'", כאשר ישובו לארץ ישראל.  39 

 39.  כתב המקנה מה שקיללם רבי יוחנן כי הוא סבר שמה שאמרו אין ערלה בחוץ לארץ הוא גנאי לארץ ישראל, על פי הנאמר בזוהר שבשלש שנים הראשונות עדיין יש בפירות כח החומריות שבארץ מבחינת חיצונית המשזקת לנפש, עד שנתברר ממנה בשנה הרביעית. והם אמרו שבחוץ לארץ אין בה כח החומריות כמו בארץ ישראל, ולכן אמרו "אין ערלה בחוץ לארץ" ולא אמרו "אין ערלה נוהג בחוץ לארץ" כלשון המשנה אלא שכח החומרי הנקרא ערלה אין בחוץ לארץ, והוא בחינת חטא המרגלים שהוציאו דיבת הארץ ופירותיה. ונענשים על זה שלא יהיה לבניהם חלק בגורל הארץ כמו המרגלים שאמרו חז"ל שיהושע וכלב נטלו חלקם. אבל באמת טעמם משום שסוברים כרבי אליעזר שאין דין ערלה בחוץ לארץ. (וראה שם למה נקטו הלשון "אין ערלה בחוץ לארץ").
והוינן בה: ואינהו, חריפי דפומבדיתא, כמאן סברוה? מי מהתנאים מקל כל כך שהם סוברים כמותו? ומשנינן: הם סברו כי הא דתניא: רבי אלעזר ברבי יוסי אומר משום רבי יוסי בן דורמסקה, שאמר משום רבי יוסי הגלילי, שאמר משום רבי יוחנן בן נורי, שאמר משום רבי אליעזר הגדול: אין ערלה בחוץ לארץ.  40 

 40.  הא דפסקו כברייתא זו נגד המשנה בערלה שערלה אסורה בחוץ לארץ, משום הכלל דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוץ לארץ. ורבי יוחנן סבר שזה רק נאמר בפרט מסוים ולא לעקור כל ענין ערלה בחוץ לארץ. הרד"ל.
ומקשינן: ולא!? וכי סבר רבי אליעזר שלא נוהגת ערלה בחוץ לארץ?
והאנן תנן במשנתנו: רבי אליעזר (שהוא רבי אליעזר הגדול) אומר: אף החדש. שהוא מוסיף על התנא קמא האוסר ערלה וכלאים בחוץ לארץ, וסובר שגם חדש אסור בחוץ לארץ. ומשמע שלגבי ערלה הוא מודה לתנא קמא!
ומשנינן: תני, גרוס במשנה כך: רבי אליעזר אומר: חדש.
כלומר, שהוא חולק על התנא קמא וסובר ש"חדש" בלבד אסור בחוץ לארץ, ואילו ערלה וכלאים דינן כשאר מצוות התלויות בארץ, שאינן נוהגות בחוץ לארץ.
אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: ערלה בחוץ לארץ אסורה מהלכה למשה מסיני.
אמר ליה רבי זירא לרב אסי: והתניא: ספק ערלה, בארץ ישראל אסור, בסוריא מותר, (בחוצה לארץ יורד ולוקט).
ולדבריך, שערלה בחוץ לארץ אסורה מן התורה, מדוע ספק ערלה שם מותר, והרי ספיקא דאורייתא לחומרא?
אישתומם כשעה חדא. שתק רבי אסי מעט והרהר מה לענות.
אמר ליה רבי אסי: אימא, כך נאמר במפורש בהלכה למשה מסיני: ספיקא מותר, ורק ודאה אסור.  41 

 41.  כתב הר"ן: יש שהוכיחו מכאן שהכלל שבספיקא דאורייתא הולכים לחומרא, זה מן התורה, שהתורה אסרה גם בספק איסור. ולא כשיטת הרמב"ם שהתורה אסרה רק בודאי, ואילו ספק איסור אסור רק מדרבנן. שהרי ההלכה למשה מסיני היתה צריכה להתיר כאן ספק, משמע שבעלמא, אסור מן התורה. ואין ראיה מכאן, שאף על פי שספיקא דאורייתא לקולא מן התורה בכל האיסורים, כאן באה ההלכה להתיר אפילו ספק כזה שבעלמא היה אסור, כגון שהוא קרוב לודאי, או שהמתיר הוא יחיד במקום רבים, שלכן אמרינן שכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוץ לארץ. וזה גם טעם ההיתר שהאמוראים היו מספקים להדדי, אף על פי שבשאר איסורים היה אסור משום לפני עור, כי כאן הספק מותר בתורת ודאי, ואין הדבר נחשב כלל לאיסור לגבי זה שאינו יודע שהוא אסור. והשב שמעתתא (א ב) כתב שההלכה למשה מסיני באה להתיר אפילו באיקבע איסורא שבכל הספיקות אסור מן התורה בכגון זה, וכאן מותר אפילו ללקוט מפרדס שיש שם ערלה והוקבע בו האיסור, כל שהוא ספק שמא אינו ערלה. וכן כתב הרשב"א בתורת הבית (בית רביעי שער א) דכי הוצרכה ההלכה במקום דאיתחזק איסורא דבעלמא אסור מן התורה והכא שרי. וכתב המקנה שלדעת הרמב"ם שספיקא דאורייתא לחומרא הוא רק מדרבנן צריך לומר ששאלת רבי זירא היתה שיאסר ספק ערלה מדרבנן. והשיבו רבי אסי שמאחר שנאמרה הלכה בפירוש שספק מותר, גם מדרבנן הוא מותר, ועל דרך שכתב הט"ז (יורה דעה קיז א) שכל דבר המפורש בתורה להיתר אין כח ביד חכמים לאוסרו. אי נמי כיון שהקלה התורה כל כך להתיר הספק ואפילו במקום שיש רוב לאסור, גם חכמים לא החמירו. ועוד כתב המקנה שמסוגייתנו ראיה להרמב"ם שספיקא דאורייתא לקולא מן התורה, שלכן התירו האמוראים לספוקי להדדי, שהוכיחו מכך שנאמרה הלכה מיוחדת בערלה להתיר ספק אף שכל ספק מותר מן התורה, ובהכרח שההלכה באה להתיר לגמרי הספק ואפילו לספק להדדי. ועוד כתב לבאר הנאמר לעיל "סתום ספיקא ואבד ודאה" שלא יגלה להם שנאמרה הלכה בפירוש להתיר ספק, וממילא אבד ודאה שלא יספקו זה לזה. והגר"ח כתב בספרו (מאכלות אסורות י טו) שיש לחקור בדין ערלת חוץ לארץ שיש לפרשה בשני אופנים. דהלא זה ודאי שערלת ארץ ישראל וערלת חוץ לארץ שונים בדיניהם כמו שמוכח מדין ספק, שבארץ ישראל אסור ובחוץ לארץ מותר, אלא שיש להסתפק באופן האסור בחוץ לארץ אם הוא נכלל בערלה הכתובה בתורה שעיקר ההלכה למשה מסיני בא לגלות שלמרות שערלה היא מצוה התלויה בארץ בכל זאת היא נוהגת גם בחוץ לארץ, וגם ערלת חוץ לארץ נכללת בפרשת ערלה שבתורה. או שערלת חוץ לארץ אינה נכללת בפרשת ערלה וכל איסורה הוא מהלכה למשה מסיני בלבד ולא מקרא דערלה. וכתב הגר"ח שנחלקו בזה הרמב"ם והגאונים, שהרמב"ם סובר שנטע רבעי אין נוהג בחוץ לארץ כי הוא סובר שערלת חוץ לארץ הוא איסור חדש מהלכה למשה מסיני אם כן ממילא אין איסור רבעי שייך כלל לזה שעל מה שנאמרה ההלכה, נאמרה, ועל מה שלא נאמרה לא נאמרה. והגאונים סוברים שגם נטע רבעי נוהג בחוץ לארץ כי ערלת חוץ לארץ היא בכלל פרשת ערלה ממילא גם נטע רבעי בכלל שהרי הוקש לערלה. וכתב עוד הגר"ח שהרמב"ם לשיטתו שאין לוקין על ערלה בחוץ לארץ משום שהלאו של ערלה נאמר רק בערלת ארץ ישראל, ואילו ערלת חוץ לארץ אינו בכלל הלאו שבתורה אלא הוא מהלכה למשה מסיני בלבד, ולכן אין לוקין עליו.
אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: לוקין על הכלאים דבר תורה. הזורע כלאים בחוץ לארץ חייב מלקות מן התורה.
אמר ליה רבי אלעזר ברבי יוסי לרבי אסי: והאנן תנן: הכלאים בחוץ לארץ, איסורם הוא מדברי סופרים! ואיך אתה אומר שחייבים על כך מלקות מן התורה?
והשיב לו רבי אסי: לא קשיא. כאן, במשנה, מדובר בכלאי הכרם, שזרע שני מיני זרעים ביחד עם גרעין ענבים, וזה אסור רק מדברי סופרים בחוץ לארץ.
כאן, מה שאמרתי שכלאיים אסורים בחוץ לארץ מן התורה, בהרכבת האילן, שאסור להרכיב על האילן ענף ממין אילן אחר, וזה אסור מן התורה אפילו בחוץ לארץ.
וכמו שדרש שמואל.
דאמר שמואל: נאמר (ויקרא יט יט) "את חקתי תשמרו בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים".
כיון שלא אמר הכתוב "ושמרתם את חקתי", אלא "את חוקותי תשמרו", משמע שהכתוב בא לומר:
חוקים שחקקתי לך כבר מאז ומעולם אותם תשמרו. דהיינו, שמובר הכתוב במצוות שכבר נצטוו נח ובניו,  42  ואלו הן:

 42.  כך פירש רש"י. והר"ן כתב שדרשא זו נאמרה אפילו לרבנן בסנהדרין (נו א) שסוברים שרק שבע מצוות נצטוו בני נח וכלאים אינה מן המנין, שחקים שחקקתי לך כבר היינו שבמעשה בראשית נאמר "למינהו" שיצא כל מין צמח בפני עצמו, ואמרה התורה חקים שחקקתי וסדרתי במעשה בראשית שלא יתרכב מין בחבירו, אני מצוה אתכם שתשמרו אותם. ולכן מוציאים המקרא מפשוטו שמשמע בזריעה ולא בהרכבה, שכיון ש"למינהו" של מעשה בראשית בא למעט הרכבה שלא יתרכב מין אחד בחבירו וכאן אמרה תורה חקים שחקקתי כבר, לכן אנו מקישים שדך לבהמתך לומר שמדובר בהרכבה.
"בהמתך לא תרביע כלאים, שדך לא תזרע כ לאים". ובאיזה כלאים מדובר שאסורים לבני נח?
הרי אנו דורשים בהיקש "שדך" ל"בהמתך":
מה "בהמתך" - מדבר הכתוב בהרבעה, שמרביע בעל חי ממין אחד על בעל חי ממין אחר, אף "שדך" מדבר בהרכבה, שמרכיב ענף אילן על אילן ממין אחר. וזה בלבד אסור לבני נח, ולא כלאים של זריעה, שבהם לא נאסרו בני נח.
ומעתה, אנו מוסיפים לדרוש בהיקש זה:
מה, כמו איסור הרבעה של "בהמתך" נוהג בין בארץ בין בחוץ לארץ, שהרי הוא חובת הגוף ואינו תלוי בארץ, אף "שדך", איסור הרכבת האילן, נוהג בין בארץ בין בחוץ לארץ.
ומקשינן: ואלא הכתיב "שדך"! ומשמע שאיסור הרכבת האילן נוהג רק בארץ ישראל שמיוחדת לך, ולא בחוץ לארץ, שאינה מיוחדת לך, שהרי אותה לא הקנו אותה לך מן השמים?  43 

 43.  כך פירש רש"י. והריטב"א כתב שבחוץ לארץ אין קנין לישראל דקנין ארעי הוא. וכתב עוד דאף על גב דכתיב "מזוזות ביתך" ואפילו הכי נוהגת בחוץ לארץ, היינו משום דמזוזה חובת הדר הוא וחובת הגוף חשיב, ומאי "ביתך" דרך ביאתך.
ומשנינן: ההוא קרא, למעוטי זרעים שבחוץ לארץ.
המיעוט של "שדך" עולה רק על הלשון של "לא תזרע", שמשמעו זריעת כלאים, דהיינו איסור כלאי הכרם שאינו נוהג בחוץ לארץ (מן התורה).  44  אבל הרכבת האילן, אסורה אף בחוץ לארץ.

 44.  שהייתי אומר שתנהג בחוץ לארץ מקל וחומר מ"חדש" (עיין בהערה 31). אבל כלאי זרעים אין צריך קרא למעט כי לא היינו יכולים ללומדם מקל וחומר שהרי בדיעבד כשזרע כלאי זרעים אינו אסור בהנאה. וממילא דינו ככל מצוה התלויה בארץ שנוהגת רק בארץ. תוס' ד"ה ההוא.
רב חנן ורב ענן הוו שקלי ואזלי באורחא, היו מהלכין בדרך (בחוץ לארץ). חזיוהו ראו לההוא גברא, דקא זרע זרעים ממינים שונים בהדי הדדי ביחד.
אמר ליה אחד מהם לחבירו: ניתי מר, נשמתיה. יבוא מר, וינדה אותו, משום שעבר על איסור דרבנן של כלאים בחוץ לארץ.
אמר ליה חבירו: לא חווריתו! הלכות כלאים אינן ברורות לך, כי רק כלאי הכרם אסורים בחוץ לארץ כאשר הוא זורע גרעין של ענבים ביחד עם שני מיני זרעים אחרים, אבל לזרוע שני מיני זרעים בלבד מותר לגמרי בחוץ לארץ, כפי שיבואר לקמן.
ותו חזיוהו לההוא גברא דקא זרע חטי ושערי, זרעוני חטה ושעורה, בי גופני, בין עצי הגפנים.
אמר ליה אחד מהם לחבירו: ניתי מר, נשמתיה, על שעבר על איסור כלאי הכרם.
אמר ליה: לא צהריתו! הלכות כלאי הכרם אינן מאירות לך, שהרי:
וכי לא קיימא לן כרבי יאשיה, דאמר: שאינו חייב על כלאי הכרם עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן מענבים במפולת יד, שתחילת הזריעה של שלשתם תהא יחד בכלאים, ולא שזרע שני מיני זרעונים בין גפנים הנטועים מכבר.  45 

 45.  הטעם שצריך דוקא במפולת יד משום שנאמר "לא תזרע כרמך כלאים" משמע שזריעת הכרם עצמה מתחילתה תהא כלאים. רש"י. וכתבו תוס' שמה שצריך שלשה מינים לרבי יאשיה זה רק כדי להתחייב משום כלאי הכרם אבל משום כלאי זרעים מתחייב על שני מינים בלבד כגון חטה ושעורה אפילו בלא תערובת ענבים, אלא שאם הוסיף גם חרצן ענבים לוקה שתים גם משום כלאי זרעים וגם משום כלאי הכרם. וכתבו עוד שהטעם שצריך שלשה מינים בכלאי הכרם משום ש"לא תזרע כרמך כלאים" משמע שיהא כלאים קודם שיבאו בכרם. אבל בכלאי זרעים דכתיב "שדך לא תזרע כלאים", "שדך" הוא גוף הקרקע, דהיינו שלא יזרע שני מיני זרעים בקרקע. תוס' ד"ה לא. ובמקום אחר כתבו תוס' ש"לא תזרע כרמך כלאים" משמע שיהיו שני מיני זרעים בכלאים, וחרצן אינו מין זרע, ובהכרח שצריך שני מיני זרעים מלבד חרצן הענבים. חולין (פב א) תוס' ד"ה ולאפוקי.
רב יוסף (היה בבבל) מערב ביזרני, כמה מיני זרעים, וזרע ביחד בשדה (ולא בכרם).
אמר ליה אביי: והאנן תנן: הכלאים אסורים בחוץ לארץ מדברי סופרים! וכיצד אתה זורע כלאים? אמר ליה רב יוסף: לא קשיא: כאן המשנה האוסרת זריעת כלאיים בחוץ לארץ, מדברת בכלאי הכרם.
כאן, מה שאני זורע, זה בכלאי זרעים, מיני זרעים בלבד, בלא תערובת גרעין של ענב, וזה מותר בחוץ לארץ.
והטעם שכלאי זרעים מותרים אפילו מדרבנן בחוץ לארץ, ואילו כלאי זרעים אסורים הוא:
כלאי הכרם, שאיסורם חמור, דבארץ ישראל אסורים הם אפילו בהנאה, בחוץ לארץ נמי גזרו בהו רבנן.
אבל כלאי זרעים, שאיסורם קל, דבארץ ישראל עצמה לא אסרי בהנאה,  46  בחוץ לארץ נמי לא גזרו בהו רבנן כלל.  47 

 46.  שרק בכלאי הכרם נאמר "לא תזרע כרמך כלאים פן תקדש המלאה" שמכאן דורשים "תקדש" - תוקד אש, כלומר שאסור בהנאה, ולא בכלאי זרעים. וכתב בתוס' ר"י הזקן שכלאי זרעים מותרים גם באכילה ולא נקט הנאה רק אגב הרישא דכלאי הכרם שאסורים אף בהנאה.   47.  נמצא דין כלאים עכשיו בחוץ לארץ נחלק לשלשה דינים. הרכבת האילן אסור מדאורייתא. כלאי הכרם אסור מדרבנן. כלאי זרעים מותר. רי"ף.
הדר אמר רב יוסף: לאו מילתא היא דאמרי! אלא אפילו כלאי זרעים אסורים בחוץ לארץ מדרבנן. וראיה לדברי מהא דרב זרע גינתא דבי רב, את הגינה שהיתה לצורך התלמידים שיאכלו מהירק שבה, זרע רב בצורת "משארי משארי", ערוגות ערוגות, כל מין בערוגה נפרדת בפני עצמה.
מאי טעמא מדוע הקפיד רב לזרוע כל מין בערוגה נפרדת, על אף שהיה בחוץ לארץ? לאו, האם לא משום עירוב עירובי כלאים שלא יהיו כלאים של זרעים.
הרי שגם כלאי זרעים אסור בחוץ לארץ (שהרי רב היה בבבל).
אמר ליה אביי: לא בגלל המנעות מאיסור כלאים עשה רב כן.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת קידושין בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב