Difference between revisions of "פרשני:בבלי:קידושין נז א"

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search
m (Automatic page editing)
m (Try fix category tree)
 
Line 104: Line 104:
 
==דרשני המקוצר==
 
==דרשני המקוצר==
  
 
+
{{תבנית:ניווט מסכת קידושין (פרשני)}}
  
 
[[קטגוריה:בבלי קידושין (פרשני)]]
 
[[קטגוריה:בבלי קידושין (פרשני)]]

Latest revision as of 13:09, 11 September 2020


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

קידושין נז א

חברותא[edit]

ואידך תנאים שאינם דורשים מ"בעל השור נקי" לכופר ולולדות, וסוברים שהוצרך הכתוב ללמד איסור הנאה בעורו, הוא משום  ד"את" לא דריש בשום מקום שהוא בא לרבות, וכי האי תנא שפירש מלדרוש "אתין" שבתורה:
דתניא: שמעון העמסוני, ואמרי לה נחמיה העמסוני, היה דורש כל "את"ין שבתורה שהם באים לרבות, אולם כיון שהגיע ל"את ה' אלהיך תירא",  1  פירש, כי ירא לרבות שום דבר להשותו למורא המקום.

 1.  העיר ה"פני יהושע": למה פירש רק כשהגיע ל"את ה' אלהיך תירא", והרי כמה פסוקים נאמרו קודם לזה, וכדכתיב (דברים ו ב): "למען תירא את ה' אלהיך", וכתיב (פרשת ואתחנן, דברים ו יג): "את ה' אלהיך תירא", וכתיב (דברים י יב): "ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך", ואילו הוא לא פירש אלא כשהגיע לפסוק (פרשת עקב, דברים י כ): "את ה' אלהיך תירא"; וראה מה שביאר שם. (ולא נתבאר מנין לו שפירש רק כשהגיע לפסוק "את ה' אלהיך תירא" האמור בפרשת עקב, ולא לפסוק "את ה' אלהיך תירא" האמור בפרשת ואתחנן).
אמרו לו תלמידיו: רבי! כל אתין שדרשת מה תהא עליהם!?
אמר להם: כשם שקבלתי שכר על הדרישה, כך קבלתי על הפרישה.  2 

 2.  א. ביאר המהרש"א, שדרישת כל אות שבתורה לומר שאינה מיותרת, הוא כבוד התורה, והפרישה כדי שלא לרבות ולהשוות שום דבר לכבוד שמים, זה הוא כבוד שמים, וזה הוא שאמר: כשם שקבלתי שכר על הדרישה, כך קבלתי על הפרישה; ואילו רבי עקיבא לא חש בזה מלרבות תלמידי חכמים, שגם זה בכלל כבוד שמים ותורתו שהם לומדים אותה. וראה ברשב"א שכתב בטעמו של שמעון העמסוני שלא ריבה מזה תלמידי חכמים שהוא משום דלא משמע ליה לרבות מ"את" הסמוך לה' אלא כעין מוראתו דוקא. ב. בספר "בירורי השיטות" העיר, דהנה משאלתם משמע, שהיו דואגים על כל הדרשות שדרש מ"את" שאינם אמת, מאחר שנתברר כי "את" אינו בא לדרשה, ואילו הוא אומר להם, שלא מיבעיא שיקבל שכר על הדרישה, אלא אף על הפרישה יקבל שכר כמו על הדרישה; וראה שם מה שביאר בזה.
עד שבא רבי עקיבא, ולימד: "את ה' אלהיך תירא" לרבות תלמידי חכמים, שיהא מורא רבך כמורא שמים.  3 

 3.  רש"י פסחים כב א; וראה בספר "מנחת נתן" סימן סב, שהאריך בענין זה מראשונים ומאחרונים, אם דין זה הוא רק ברבו, או בכל תלמידי חכמים.
שנינו במשנה: המקדש ... בעגלה ערופה ... אינה מקודשת:
ומפרשינן: מנלן שעגלה ערופה אסורה בהנאה?
אמרי דבי רבי ינאי: כפרה כתיב בה כקדשים (כקרבנות), שנאמר בפרשת עגלה ערופה (דברים כא): "כי ימצא חלל ... לא נודע מי הכהו ... והיה העיר הקרובה אל החלל, ולקחו זקני העיר ההיא עגלת בקר ... והורידו זקני העיר ההיא את העגלה אל נחל איתן אשר לא יעבד בו ולא יזרע, וערפו שם את העגלה בנחל ... וכל זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל, ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל. וענו ואמרו ... "כפר" לעמך ישראל אשר פדית ה'", ולפיכך אסורה היא בהנאה כמו הקדשים.  4 

 4.  א. כתב רש"י: "וקדשים אסורין בהנאה שהרי מועלין בהן; ולא פרכינן: אי מה קודש תופס את דמיו ויוצא לחולין, אף עגלה ערופה תופסת את דמיה ויוצאת לחולין, (וכדפרכינן לעיל נו ב גבי כלאי הכרם דדרשינן "יהיה קודש"), דאין משיבין על ההיקש"; וראה מה שכתבו בזה המהרש"ל והמהרש"א, ובמה שביאר כוונתם ב"בירורי השיטות", ובמה שהביא עוד בענין זה מראשונים ואחרונים. ב. שיטת המאירי כאן היא, שבעגלה ערופה יש מעילה; וראה בספר "שמועות קידושין" שהביא שיטות אחרות מדברי הראשונים והאחרונים. ג. ראה בחולין קיז א, שעגלה ערופה אף לאחר שנעשית מצותה היא אסורה, ולמדו כן בגמרא ממה שנאמר: "וערפו שם את העגלה בנחל", וילפינן: "שם תהא קבורתה", וראה מה שכתבו התוספות כאן לבאר למה נצרכו שני כתובים.
שנינו במשנה: המקדש ... בציפורי מצורע ... אינה מקודשת:
המצורע שנרפא מצרעתו, מביא שתי צפורים במקום מושבו מחוץ למחנה, בדם האחת מטביל הכהן עץ ארז ושני תולעת ואזוב עם הצפור החיה, ומזה בהם הכהן על המצורע, ולאחר מכן משלח הכהן את הצפור החיה על פני השדה, והמצורע מגלח תגלחת ראשונה וטובל ומותר להכנס למחנה, שהמצורע משולח חוץ לשלש מחנות; וסופר המצורע שבעת ימים ("ימי ספרו" או "ימי גמרו"), ומגלח תגלחת שניה ביום השביעי, ומביא ביום השמיני כבש אחד לאשם ולוג שמן, ומזה מדם האשם ומלוג השמן על תנוך ובוהני המצורע, ומביא עוד כבשה לחטאת וכבש לעולה, ומשהביא קרבנותיו מותר המצורע לאכול בקדשים.
ומפרשינן: מנלן שציפורי מצורע אסורים בהנאה?
דתנא דבי רבי ישמעאל:
הואיל ונאמר בתורה דין קרבן שהוא "מכשיר", ודין קרבן שהוא "מכפר" הנעשים שניהם בפנים, כיצד: אשם מצורע הוא "מכשיר" את המצורע לאכול בקדשים, ונעשה בפנים בעזרה, ושאר הקרבנות הם "מכפרים" הנעשים בפנים בעזרה.
ונאמר עוד בתורה דין "מכשיר" ודין "מכפר" מבחוץ, כיצד: צפורי מצורע הם מכשירים את המצורע לבוא אל המחנה, ומעשיהן בחוץ ; ונאמר דין עגלה ערופה שהיא מכפרת כקדשים, ונעשית בחוץ - והרי אנו לומדים את אלו מאלו:
מה מכשיר ומכפר האמור בפנים, עשה בו מכשיר כמכפר לאוסרם בהנאה, שהרי אשם המצורע - שהוא המכשיר - קרבן גמור הוא ואסור בהנאה, ודינו כשאר הקרבנות המכפרים ;  5  אף מכשיר ומכפר האמור בחוץ, עשה בו מכשיר כמכפר, ולמדנו להשוות ציפורי מצורע המכשירים, לעגלה ערופה המכפרת, לענין איסור הנאה.

 5.  לשון רש"י הוא: "עשה אשם מצורע כשאר אשמות", וצריך ביאור למה שינה ממה שפירש תחילה ד"מכפר" היינו כל הקרבנות, ולאו דוקא אשמות.
איתמר:
ציפורי מצורע מאימתי אסורים הם בהנאה:
רבי יוחנן אמר: משעת שחיטה של האחת נאסרת השחוטה, והמשולחת מותרת מתחילתה.  6 

 6.  כן היא שיטת רש"י, שכתב: "משעת שחיטה נאסרת השחוטה, והמשולחת מותרת, כדלקמן", וכן כתב המאירי; אבל התוספות כתבו: "ומשולחת נמי תיאסר משחיטת חברתה; ואין לפרש משעת שחיטה בשחוטה, ובמשולחת ליכא איסור כלל, דהא תנא (במשנתנו) "צפורי מצורע" (שאינה מתקדשת בהן) דמשמע תרוייהו", וראה ברשב"א שהאריך יותר; וראה ב"משנה למלך" (טומאת צרעת יא א ד"ה ומ"ש רבינו שלחה) שכתב לדחות את ראיית התוספות מהלשון "ציפורי מצורע", שהרי בסוף תמורה מנתה המשנה בין איסורי הנאה הנקברין "ציפורי מצורע", ובהכרח אינו עולה על המשולחת שאינה נקברת ומותרת בהנאה; וראה מה שיש להעיר בזה בהערה 12 אות ב.
וריש לקיש אמר: משעת לקיחה של הצפורים נאסרו שתיהן, והמשולחת ניתרת בשילוח, כדלקמן.
רבי יוחנן אמר משעת שחיטה: משום דשחיטה הוא דאסרה לה, (שחיטה היא האוסרת אותה).
ומפרשת הגמרא את טעמיהם:
ריש לקיש אמר משעת לקיחה:
משום דילפינן בגזירה שוה: "קיחה קיחה"  7  מעגלה ערופה, מה עגלה ערופה שנאמר בה: "ולקחו זקני העיר ההיא עגלת בקר", אסורה היא בהנאה מחיים, אף ציפורי מצורע שנאמר בהם: "ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות", אסורים הם בהנאה מחיים, והיינו משעת לקיחה, כדמפרש ואזיל.

 7.  על פי גירסת הב"ח, וכן הוא בחולין פב א; ומיהו צריך ביאור, שהרי לעיל למדנו איסור הנאה מעגלה ערופה באופן אחר, וראה בתוספות בחולין שם, וב"פני יהושע" כאן.
ומפרשינן: ועגלה ערופה גופה מאימתי היא נאסרת בהנאה בחייה:
אמר רבי ינאי: גבול שמעתי בה מאימתי היא נאסרת, ושכחתי; ונסבין חבריא, (וסבורים התלמידים מדעתם) לומר: ירידתה לנחל איתן היא אוסרתה, כי היא הגורמת לה שם עריפה.
ומקשינן: אם כן שבעגלה ערופה עצמה אינה נאסרת משעת לקיחה, תיקשי לריש לקיש: מה עגלה ערופה משעת לקיחה ממש לא מיתסרא אלא משעת ירידתה לנחל איתן, אף ציפורי מצורע נמי משעת לקיחה לא מיתסרי (אינם נאסרים)!?
ומשנינן: הכי השתא (וכי הראיה דומה לנידון)!?
התם - גבי עגלה ערופה - אית ליה גבול אחרינא מחיים (יש מקום לגבול אחר), ולא משעת לקיחה, דהיינו מירידתה לנחל איתן.
אבל הכא - גבי צפורי מצורע - מי אית ליה גבול אחרינא מחיים (וכי אטו שייך גבול אחר שתיאסר בו מחיים)!? ומאחר שאין גבול אחר, ובהכרח אתה למד מעגלה ערופה שכבר מחיים היא אסורה, הרי מוכח שכבר משעת לקיחה נאסרה, שאם לא עכשיו, אימתי.
איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש הסובר שציפורי מצורע נאסרים מחיים, מהא דתניא:
כתיב: "כל צפור טהורה תאכלו", ולכך אמר הכתוב: "כל" כדי לרבות את ציפור המצורע המשולחת, שהיא מותרת אף באכילה.
וכתיב עוד: "וזה אשר לא תאכלו מהם, הנשר והפרס והעזניה", ולכך אמר הכתוב "אשר" כדי לרבות את ציפור המצורע השחוטה שהיא אסורה.  8 

 8.  ואם תאמר: למדנו איסור אכילה, איסור הנאה מנין! ? והניחא לרבי אבהו (לעיל נו ב) שאמר: "כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל ולא תאכלו, אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע", ניחא; אבל חזקיה (בפסחים כא ב) הרי אינו סובר כרבי אבהו, ולשיטתו תיקשי! ? הקשו כן התוספות, וראה מה שתירצו. ובתוספות בכריתות כה א ד"ה תנאי הקשו אפילו לרבי אבהו, שהרי פסוק זה "וזה אשר לא תאכלו מהם" נאמר גבי עופות טמאים שהם עצמם אינם אסורים בהנאה, ואי אפשר לומר שציפור השחוטה שנתרבתה תהא אסורה בהנאה (וראה "פני יהושע" כאן) ; וראה שם תירוצם.
ואי סלקא דעתך ששתי הצפרים אסורות מחיים, אם כן ריבוי זה למה!? שאם ללמדנו שלאחר שחיטה היא אסורה, הרי מילתא דפשיטא היא, שאם מחיים היא כבר אסורה, לאחר שחיטה מיבעיא!?  9 

 9.  תמה הרשב"א: והרי משולחת שהיא אסורה מחיים ומותרת לאחר שילוח! ? והניחא לפירוש רש"י שלשיטת רבי יוחנן אין המשולחת אסורה כלל, ניחא, אבל לפי מה שכתב הרשב"א כדעת התוספות, שאף לרבי יוחנן אסורה המשולחת, תיקשי. ותירץ הרשב"א דהיינו טעמא, משום שלא אמרה תורה שלח לתקלה (כמבוארת סברא זו בעמוד ב), אבל בשחוטה קשיא.
ומשנינן: צריך ללמדנו שהשחוטה אסורה כשנשחטה אף שכבר נאסרה מחיים, כי מהו דתימא: מידי דהוה - ציפור מצורע - אקדשים, דמחיים הם אסירי באכילה, ואתיא (ובאה) שחיטה עם שאר עבודות הקרבן ומכשרה להו באכילה ; ואף זו תוכשר לאכילה אחר גמר מצותה.
לפיכך קא משמע לן הפסוק שאף לאחר גמר מצותה היא אסורה.  10 

 10.  נתבאר על פי רש"י; וראה ברשב"א שהקשה על קושיית הגמרא, דמאי מקשי: והרי צריך הפסוק להשמיענו שלא נאמר: "אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו"! ? ותירץ: "אם כן לא הוה קתני סתם "לרבות את השחוטה", דמשמע אפילו קודם שנעשית מצותו"; ולפי זה משמע שאינו מפרש בתירוץ הגמרא כרש"י, שהרי אם כן תיקשי גם לפי תירוץ הגמרא, למה קתני "לרבות את השחוטה"; (והרשב"א הוסיף: "ובשלהי כל הבשר (חולין קיז א) דמהדרינן לאשכוחי שלש כתובים הבאים כאחד (שאין אומרים בהם "אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו") לא מייתינן מהא דציפורי מצורע", ודבריו צריכים תלמוד, כי באמת למה לא מביאה הגמרא מצפורי מצורע, שהשחוטה אסורה אף לאחר שנגמר מצותה, דהיינו אחר הזאת דמה על המצורע).
תו איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש - הסובר: משעת לקיחה נאסרו שתי צפורי מצורע - מהא דתנן במסכת נגעים (יד ה):
שחטה לציפור האחת ונמצאת טריפה,  11  יקח זוג לשניה החיה, ואינו צריך להביא שתי צפרים אחרות, אלא אחת בלבד במקום זו שנמצאת טריפה, והראשונה שנמצאת טריפה מותרת בהנאה.

 11.  שאינה כשירה לטהרת המצורע, ומשום שנאמר בפרשת טהרת המצורע: "שתי צפרים חיות".
וקא סלקא דעתין לפרש שבדק בסימנים ונמצא שנטרפה רק בשחיטתה, וכגון שניקב הושט, דהכי משמע לשון "ונמצאת טריפה", שלא היתה טריפה מקודם על ידי נקב קרום של מוח או שנחתכו רגליה,  12  ולפיכך תמהינן:

 12.  א. על פי רש"י. ב. בסיפא של המשנה שם שנינו: "נשפך הדם תמות המשתלחת, מתה המשתלחת ישפך הדם"; וכתב רבי עקיבא איגר, דלפי רבי יוחנן, אם נטרפה בשעת שחיטה שלא חל עליה איסור ציפורי מצורע (כי משעת שחיטה נאסרה), כי אז היא מותרת בהנאה, "ושאני בההיא דסיפא ד"נשפך הדם" דבשעת שחיטה קבעה ונאסרה גם המשולחת בהנאה, דגם המשולחת אסורה בהנאה משעת שחיטה וקיימא באיסור עד שעת שילוח, ומזה ראיה גמורה לשיטת התוספות (שאף לרבי יוחנן נאסרה המשולחת משעת שחיטה עד שעת שילוח, דלא כרש"י) דסבירא להו הכי, ובריטב"א כתב להדיא ראיה זו, ומהתימא על רש"י דסבירא ליה שהמשתלחת מותרת לגמרי, דאם כן אמאי תני הכא דתמות במשתלחת". וכן יש לתמוה על ה"משנה למלך" (הובא בהערה לעיל) שדחה ראיית התוספות מלשון משנתנו "צפורי מצורע" דמשמע ששניהם אסורים בהנאה, משום שגם במשנה בתמורה שנינו ש"ציפורי מצורע" הם מהנקברים, הרי ששנינו "צפורי מצורע" בלשון רבים, אף שאין זה שייך על המשולחת שהיא מותרת בהנאה; וצריך ביאור, שהרי יש לפרש את המשנה בתמורה שהיא עוסקת באמת בשתי צפורי מצורע, ואף במשולחת, וכגון שלא הותרה בשילוח, וכאופן המבואר במשנה זו ש"תמות" המשתלחת.
ואי סלקא דעתך כבר מחיים היא אסורה, אם כן הראשונה אמאי מותרת בהנאה; כי הניחא אם השחיטה אוסרתה, הרי בשעת שחיטה היתה טריפה, אבל אם הלקיחה אוסרתה, שמא בשעת לקיחה עדיין לא היתה טריפה!?  13 

 13.  רש"י.
אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן: הכא במשנה זו במאי עסקינן: כגון שנמצאת טריפה בבני מעיה, ולכך שנינו "ונמצאת" שהוא דבר שאינו ניכר קודם שחיטה,  14  דלא חל עלה קדושה כלל, שהרי משעת לקיחה טריפה היתה.  15 

 14.  תוספות בדעת רש"י.   15.  רש"י; ותמהו התוספות: מנין שכבר היתה טריפה בשעת לקיחה, והרי אפשר שלא נטרפה אלא אחר לקיחה, ומספק יש לנו לאוסרה, כי אם נעשית טריפה לאחר לקיחה אם כן איסור שבה להיכן הלך! ? והתוספות פירשו, שנמצאת טריפה בבני מעיים היינו שניטל הכבד או טרפות אחרת שודאי היתה משנולד; וראה עוד שם, שחלקו על רש"י גם בביאור הקושיא.
איתיביה עוד לריש לקיש הסובר דמשעת לקיחה נאסרו הצפורים, מהא דתניא:
שחטה לצפור האחת שלא באזוב (שלא היה שם אזוב), ושלא בעץ ארז, ושלא בשני תולעת:  16 

 16.  יש לעיין למה שינה התנא את סדר הכתוב (ויקרא יד ד), שהוא: "עץ ארז ושני תולעת ואזוב"! ?
רבי יעקב אומר: הואיל וכבר הוקצה הצפור למצותה, הרי היא אסורה בהנאה.
רבי שמעון אומר: הואיל ונשחטה שלא כמצותה, מותרת, ומפרש לה ואזיל.
עד כאן לא פליגי, אלא:
דמר - רבי יעקב - סבר: שחיטה שאינה ראויה וכשירה למצותה, מכל מקום שמה שחיטה לאוסרה.
ומר - רבי שמעון - סבר: שחיטה שאינה ראויה למצותה לא שמה שחיטה לאוסרה.  17 

 17.  לכאורה, דברי רבי שמעון שאמר כאן: "שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה" אינו ענין למה שאמר רבי שמעון בעלמא (בבא קמא ע א ועא א, ושאר מקומות והובא ברש" לקמן נח א) "שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה", שבכל מקום הכוונה היא שחיטה שאינה מתירה באכילה אין שמה שחיטה, וכגון השוחט ונמצאת טריפה שאינה מותרת באכילה, אין שמה שחיטה לחייב את הגנב עליה בארבעה וחמשה, אבל כאן הכוונה היא כי היות ואין השחיטה כשירה למצותה, אין שמה שחיטה לאסור את הציפור שהשחיטה היא שאוסרתה. ויש מי שהעיר לפרש, שיתכן שהכל דין אחד הוא, שבמקום שמטרת השחיטה הוא להתירה באכילה, כי אז צריך שתהא ראויה לאכילה, ואילו בצפרים שמטרת השחיטה אינה לאכילה אלא למצותה, כי אז אין שמה שחיטה אם לא הועילה למצותה.
ומיהו שמע מינה דכולי עלמא - בין תנא קמא ובין רבי שמעון - מיהא מודים דמחיים לא מיתסרא, כי אם נאסרת היא מחיים, במה פקע איסורה ; ותיקשי לריש לקיש הסובר: משעת לקיחה נאסרו!?
ומשנינן: תנאי היא שנחלקו בדבר, כי יש מי שחולק על תנאים אלו וסובר שהן נאסרות מחיים, וכמותם סובר ריש לקיש ! דתנא דבי רבי ישמעאל: נאמר "מכשיר" (אשם מצורע) ו"מכפר" (כל הקרבנות) מבפנים בעזרה, ונאמר: "מכשיר" (צפורי מצורע) "ומכפר" (עגלה ערופה) בחוץ -
מה מכשיר ומכפר האמור בפנים, עשה בו מכשיר כמכפר לאסור את האשם בהנאה כמו שנאסרו המכפרים.
אף מכשיר ומכפר האמור בחוץ, עשה בו מכשיר כמכפר, לאסור את צפורי המצורע כמו העגלה הערופה.
וסובר ריש לקיש, שמדברי תנא דבי רבי ישמעאל משמע, שכשם שהעגלה הערופה נאסרת מחיים, כך צפורי מצורע נאסרות מחיים.
גופא: "כל צפור טהורה תאכלו", לרבות את הציפור המשולחת של מצורע שהיא מותרת באכילה ;  18  "וזה אשר לא תאכלו מהם", לרבות את הציפור השחוטה של מצורע שהיא אסורה:

 18.  כלומר: אחר ששלחה, שהרי לריש לקיש היא אסורה משעת לקיחה עד שעת שילוחה, ולשיטת התוספות אפילו לרבי יוחנן היא אסורה משעת שחיטה עד שילוחה.
ומקשינן: מנין לך ללמוד שהריבוי המתיר בא להתיר משולחת, והריבוי האוסר בא לאסור את השחוטה, והרי איפוך אנא את הריבויים, ואומר: ריבוי המתיר בא להתיר את השחוטה, והריבוי האוסר בא לאסור את המשולחת!?
ומפרשינן: אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: לא מצינו בעלי חיים שאסורים איסור עולם,  19  ובהכרח שאת המשולחת בא הכתוב להתיר, שאם אסורה היא, הרי אין לה מתיר.

 19.  כן הוסיף רש"י על דברי הגמרא; וראה ברשב"א שהקשה: "קשיא לי והא משולחת עצמה אסירא משעת שחיטה עד שעת שילוח לפי מה שפירשנו למעלה (כלומר: לפי שיטת התוספות והרשב"א דלא כרש"י שלפי רבי יוחנן - שהוא בעל המימרא כאן - אין המשולחת אסורה כלל)! ? ותירץ: "ויש לומר, דהתם משום דקאי למצוותו דהיינו שילוח, ולאחר שנעשית מצותו קאמר, והיינו דלא פריך ליה מקדשים וחטאות המתות, וכן נראה מפירושו של רש"י ז"ל שפירש לא מצינו בעלי חיים שאסורין לעולם". ומבואר מדבריו, שכוונת הגמרא "לא מצינו בעלי חיים שאסורין" וכוונת רש"י שפירש: "איסור עולם", היינו: שלא מצינו בעלי חיים שאסורים אחר שנעשית מצותם; ואין להקשות: אם כן למה תיאסר השחוטה אחר שנעשית מצותה, כי לא אמרנו אלא בבעלי חיים שנאסרו מחיים; ומיהו צריך ביאור, אם הסברא היא משום שנעשית מצותה, אם כן מה לי בעלי חיים מה לי ציפור שחוטה! ?
מתקיף לה רב שמואל בר רב יצחק ליסוד זה שאמר רבי יוחנן: וכי אטו לא מצינו בעלי חיים שאסורין איסור עולם!?


דרשני המקוצר[edit]

מסכת קידושין בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב