פרשני:בבלי:קידושין פ א

From ויקישיבה
Revision as of 13:15, 11 September 2020 by Wikiboss (talk | contribs) (Try fix category tree)
(diff) ← Older revision | Latest revision (diff) | Newer revision → (diff)
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

קידושין פ א

חברותא[edit]

לא שנו שסומכים על כך שהם כרוכים אחריה לתלות שהם בניה, אלא לענין להתירם באכילת קדשי הגבול, דהיינו תרומה, שאין אוכלים בה אלא כהנים כשרים. וכיון שמחזיקים אשה כשרה זו לאמם, הרי אף הם בחזקת כשרים.
אבל להחזיקם ביוחסין, לא מחזיקים אותם בודאות לבני אשה זו. ואם יש ביניהם בנות, הרי הן אסורות להינשא לכהן. שעדיין חיישינן, שמא הן בנות אשה אחרת הפסולה לכהונה, והרי הן חללות.
ורבי יוחנן אמר: סומכים על כך שהיא אמם, אפילו לענין להחזיקם ביוחסין.
ואזדא, והולך רבי יוחנן לטעמיה.
דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן:
א. מלקין על החזקות.
די בכך שדבר מוחזק אצלנו כאיסור, אף אם אין לנו עדות ברורה על כך שהמעשה היה אכן מעשה עבירה, כדי להעניש על כך בעונש מלקות.
ב. ולא רק לענין עונש מלקות בלבד אמרו, אלא אף סוקלין ושורפין על פי החזקות.
ג. ומיהו, אין שורפין תרומה על החזקות. שאם לא נטמאה התרומה בודאות, אלא שלפי מה שמוחזק לנו יש להניח שנטמאה (וכגון שנגע בה תינוק שלא ראינוהו שנטמא, אבל הוא מוחזק כטמא, משום שדרכו לחטט באשפה שיש בה תדיר שרצים ונבילות), אין שורפים אותה כדין תרומה טמאה, אלא תולין אותה (לא אוכלים ולא שורפים) כדין טומאת ספק.
ומפרשינן את דברי רבי יוחנן:
א. "מלקין על החזקות" - היינו כאופן שמצאנו בדברי רב יהודה.
דאמר רב יהודה: אשה שהוחזקה לנדה בשכינותיה, שראוה שהיא לבושה היום בבגדים הרגילה ללבוש בימי נדותה, אם בעלה בא עליה, הרי הוא לוקה עליה משום לאו של נדה. ואף שלא נתברר בעדים שהיא טמאה, די בכך שהיא מוחזקת בכך על פי לבושה.  1 

 1.  כתב החזון איש שאין החזקה נחשבת לחזקה אלא אם יתאמת הדבר בלבות בני אדם, ולא יסתפקו בדבר. כי אם באו לעיר זוג פוחזים, והאיש אומר "זו היא אשתי" והאשה אומרת "זה בעלי", ואנשי העיר מסופקים בדבריהם וחוששים שיש עצת זימה ביניהם, הרי בני הזוג הללו לא יוחזקו לעולם כבעל ואשה. וכן אשה שלבשה בגדי נדותה אך לפי הכרת אנשי מקומה לא יחשבו זאת לאות נאמן על נדותה, לא תוחזק בזה לנדה. אלא העיקר הוא לפי החלטת בני אדם. וההנהגה הרגילה בין בני אדם, המעידה ומתאמת בלב הרואים, היא כעדות גמורה. והביא החזון איש את דברי הגרע"א (בסימן קכא) שאשה ובתה שבאו והחזיקו עצמם כגרים, הרי אף על גב דמתחילה הם היו צריכים עדים מן הדין, כיון שהוחזקו שלשים יום ולא הסתפקו בהם, הוי חזקה.
ב. והא דאמר: "סוקלין ושורפין על החזקות"
- היינו כאופן דמצאנו בדברי רבה בר רב הונא.
דאמר רבה בר רב הונא: איש ואשה עם תינוק ותינוקת, שהגדילו בתוך אותו הבית, הרי הם מוחזקים לנו כבעל ואשה, והילדים הם בחזקת בניהם.
ואם בא הבן על האשה, הרי הם נסקלין זה על זה, משום שהיא בחזקת אמו, והבא על אמו שניהם בסקילה.
ואם בא האיש על הבת, הרי הם נשרפין זה על זה. משום שהיא בחזקת בתו, והבא על בתו שניהם בשריפה.
שמע מינה, אף שאין עדות בדבר היותם קרובים, די בזה שהוחזקו בכך לעונשם בעונש מיתה.
אמר רבי שמעון בן פזי, אמר רבי יהושע בן לוי, משום בר קפרא: מעשה באשה שבאת לירושלים, ותינוק מורכב לה על כתיפה, והגדילתו, וכשהגדיל בא עליה. והביאום לבית דין, וסקלום.
ולא סקלום מפני שבנה ודאי היה, שהרי לא היו עדים בדבר זה. אלא מפני שהיה כרוך אחריה, הוחזק כבנה. ומשום החזקה בלבד סקלום.
ג. והא דאמר רבי יוחנן "אין שורפין תרומה על החזקות" - כבר נחלק בענין זה עם ריש לקיש.
דאמר רבי שמעון בן לקיש: שורפין על החזקות. שתרומה שהיא טמאה על פי חזקה, הרי היא כודאי טמאה, ודינה בשריפה.
ורבי יוחנן אומר, אין שורפין את התרומה משום שהיא מוחזקת בטומאה, אלא תולין אותה.
ואזדו, והלכו רבי יוחנן וריש לקיש בזה לטעמייהו.
דתנן: תינוק שנמצא בצד העיסה, ואין ידוע אם טמא הוא או לא,  2  ובידוע שנגע בעיסה, שהרי מעט מן הבצק בידו - רבי מאיר מטהר את העיסה.

 2.  רש"י מבאר שהספק הוא אם התינוק טמא או לא, אבל ודאי לנו שהוא נגע בעיסה. והריטב"א חולק וסובר שכל מקום שהיה ודאי מגע, אי אפשר להעמיד את הדבר על חזקתו, ולכן העמיד שהספק הוא אך נגע התינוק, אך התינוק עצמו ודאי טמא.
וחכמים מטמאין: מפני שדרכו של תינוק לטפח (לנגוע) בשרצים ונבילות שבאשפה, ועל כן הוא בחזקת טמא, וטימא את העיסה במגעו.
והוינן בה: מאי טעמיה דרבי מאיר המטהר?! והרי ודאי יש לחוש לכך שדרכו של תינוק לטפח.
ומשנין: קסבר רבי מאיר, אף שרוב תינוקות מטפחין, מיהו, ישנו מיעוט של תינוקות שאין הם מטפחין. ומכיון שהעיסה עומדת בחזקת טהרה עומדת, שהרי עד שלא נולד הספק שלפנינו היתה טהורה, אמרינן: העמד דבר על חזקתו.
ואף שאנחנו הולכים בכל מקום אחר הרוב, שאני הכא שיש כנגדו חזקה. ואמרינן: סמוך מיעוטא של "אין מטפחין" לחזקה, איתרע ליה (הורע לו) רובא. והיינו, שחזקת הטהרה של העיסה גוברת עליו.
ורבי מאיר לשיטתו, שחושש למיעוט, וסובר שאינו בטל לגמרי, והיכן שמצטרף אליו בירור כלשהו, הרי הוא מקלקל את הרוב.
ורבנן סוברים: כיון שהולכים אחר הרוב, נעשה מיעוטא כמאן דליתא דמי (כמי שאינו קיים כלל). וכיון שהחזקה עומדת לבדה כנגד הרוב, הלא קיימא לן: רובא וחזקה רובא עדיף. וגוברת סברת "רוב תינוקות מטפחין" על חזקת הטהרה של העיסה.
אמר ריש לקיש משום רבי אושעיא: חזקת רוב זו של "רוב תינוקות מטפחין", היא חזקה ששורפין עליה את התרומה.
ואין זה ממש דין "חזקה", אלא דין "רוב". מיהו, דומה הוא לחזקה. משום שהוא רובא דליתא קמן (שאין נמצאים רוב תינוקות העולם לפנינו), אלא שידוע לנו כן על פי טבעו של רוב העולם.
רבי יוחנן אמר: אין זו חזקה ששורפין עליה תרומה. ולשיטתו הוא, שאין שורפים תרומה על פי החזקות, אלא תולין.
אלא איזו היא החזקה לרבי יוחנן, שאף הוא מודה בה ששורפין עליה את התרומה?! -
מודה הוא במקרה המובא להלן.
כדתנן: עיסה הנמצאת בתוך הבית, ושרצים טמאים וצפרדעים (שאינם מטמאים במגעם) מטפלים שם (ונופלות חתיכות מגופם באותו בית).
ונמצאו חתיכות בעיסה, ואין ידוע אם החתיכות מהשרצים הן, וטימאוה, או מהצפרדעים הן, והיא טהורה -
אם רוב בעלי החיים שבבית הם שרצים, הרי העיסה טמאה.
אם הרוב הם צפרדעים, הרי היא טהורה.
ורוב זה הוא "רובא דאיתא קמן" (שישנו לפנינו), ואינו דומה לרוב של "רוב תינוקות מטפחים" שאינו נמצא לפנינו, אלא ידוע לנו בידיעה כללית בלבד.
וברוב זה, אף רבי יוחנן מודה שדינו כודאי. ואם התרומה מוחזקת כטמאה על פי רוב זה, הרי היא נשרפת כדין טומאה ודאית.  3 

 3.  החילוק בין צפרדעים ושרצים ובין תינוק בצד העיסה, לפי רש"י הוא משום שבשרצים הרוב הוא "רובא דאיתא קמן", ואינו רוב שנובע מ"חזקה", ולכן יש ללכת אחר הרוב בודאי אפילו לשרוף את התרומה, ואילו ב"רובא דליתא קמן" אין זה רוב ממש אלא שכך מוחזק לנו, ולכן אין זה ודאות מוחלטת, ולא שורפים עליה את התרומה. ואילו הריטב"א מחלק, שבחתיכות שרצים מדובר שהיה ודאי מגע, ובמקום שיש ודאי מגע אין כלל חזקה של העיסה, ודינה כמו החתיכות. אבל בתינוק לא היה ודאי מגע, ולכן מצרפים את חזקת העיסה למיעוט התינוקות שאינם מטפחים והוי כפלגא ופלגא.
תניא כותיה דרבי יוחנן: שני דברים אין בהם דעת לישאל, ועשאום חכמים כמה שיש בהם דעת לישאל.
אשה סוטה, היא אשה שקינא לה בעלה שלא תסתתר עם איש פלוני, והלכה ונסתרה עמו, אסרה אותה תורה על בעלה, והחזיקה אותה התורה כאילו היא טמאה ודאית, עד שלא תשתה מי סוטה. זאת, אף שלא נודע בבירור שנבעלה לו.
ומכאן למדנו, שכל ספק טומאה ברשות היחיד, ספיקו טמא. ולענין זה, כל מקום שלא נמצאים בו יותר משני אנשים, נחשב לרשות היחיד. שהרי אף בסוטה רק שנים היו, שאם היה שם עוד איש מלבד האשה והבועל, כבר אין זו סתירה.
אבל מקום שנמצאים בו שלשה אנשים, הרי הוא כרשות הרבים. וספק טומאה ברשות הרבים ספקו טהור.
וכן למדנו משם, שדוקא כשנולד הספק על ידי אדם בר דעת, שיש בו דעת להשאל על הספק, אמרינן שספיקו ברשות היחיד טמא. כמו בספק של טומאת סוטה, שנולד הספק באשה, שיש בה דעת.
אבל אם נולד הספק בדבר שאין בו דעת לישאל, כגון שהטומאה באה שלא על ידי אדם, הרי אף ברשות היחיד ספיקו טהור, כי מעמידים על חזקת טהרה.
ואמרו חכמים בברייתא, שיש שני דברים, שעל אף שהם ספק ב"דבר שאין בו דעת לישאל", והיה מן הדין לטהרם, בכל זאת החמירו בהם חכמים כאילו היו דבר שיש בו דעת לישאל, וטימאום.
ואלו הם: תינוק, ועוד "אחרת".
ומפרשינן: תינוק - הא דאמרן לעיל, שאם נגע התינוק בעיסה הרי היא טמאה, אף שאינו טמא בודאי. וכיון שתינוק אין בו דעת לישאל על הספק, היה לנו לטהר ספק זה ולהעמיד את העיסה או את התינוק בחזקת טהרה. ואף על פי כן החמירו בו חכמים, וטימאו.
"ועוד אחרת", מאי היא? -
כמו ששנינו: עיסה הנמצאת בתוך הבית, ואף תרנגולים ומשקים טמאים נמצאים שם,


דרשני המקוצר[edit]

מסכת קידושין בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב | דף עו ע"ב | דף עז ע"א | דף עז ע"ב | דף עח ע"א | דף עח ע"ב | דף עט ע"א | דף עט ע"ב | דף פ ע"א | דף פ ע"ב | דף פא ע"א | דף פא ע"ב | דף פב ע"א | דף פב ע"א | דף פב ע"ב