פרשני:בבלי:תענית ג ב

From ויקישיבה
Revision as of 11:46, 9 September 2020 by Wikiboss (talk | contribs) (Try fix category tree)
(diff) ← Older revision | Latest revision (diff) | Newer revision → (diff)
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

תענית ג ב

חברותא[edit]

אלא, הטעם הוא משום  דלא מיעצר (שאין הטל נעצר לעולם מלרדת)  98 , ולכן לא היה צריך הקדוש ברוך הוא להשיבו.

 98.  כתבו התוספות, שלפי זה, מה שאמר וביקש גדעון (בספר שופטים פרק ו, עיין שם כל המעשה): "טל יהיה על הגיזה לבדה ועל הארץ יהיה חורב", ונאמר אחר כך "ויהי כן", צריך לומר דהיינו דווקא גבי מה שאמר גדעון שעל הגיזה יהיה הטל. אבל מה שאמר שעל הארץ יהיה חורב - לא נתקיים, שהרי טל אינו נעצר לעולם. ועיין שם עוד מה שהאריכו בזה.
תמהה הגמרא: וכי מאחר דלא מיעצר (אם כך, שהטל אינו נעצר לעולם), אליהו אשתבועי למה ליה (למה נשבע אליהו שלא ירד טל)?  99 

 99.  הגמרא לא מקשה על כך שנשבע אליהו שבועת שוא, כי אין זו שבועת שוא, כיון שנשבע שלא יהיו טל ומטר יחד. אבל טל לחוד - יכול להיות. רע"א. ועיין עוד במהרש"א ובחידושים שבעין יעקב שהאריכו בענין זה.
ומבארת הגמרא: אמנם הטל לכשעצמו אינו נעצר לעולם. אבל אפשר שירד הטל, ולא יועיל להצמיח דבר. והכי קאמר ליה (וכך אמר לו) אליהו לאחאב: לא רק שהגשם לא ירד, אלא אפילו טל דברכה  100  , שאף הוא מצמיח מעט - נמי לא אתי (גם הוא לא יבוא)  101 .

 100.  הקשה הריטב"א, למה אין חיוב להזכיר את הטל משום טל ברכה, וכן להזכיר את הרוחות משום רוח שאינה מצויה (כפי שמובא בגמרא להלן (בעמוד ב), ועוד, שהרוח מביאה את הגשם, ומועילה לגדל דשאים וצמחים ! וכתב, שלא רצו לתקן הזכרה אלא לדבר הכרחי, שאי אפשר זולתו. עיין שם שהאריך.   101.  הקשה העיון יעקב, למה היה צריך אליהו להשבע על כך, הרי עיקר סיבת השבועה היה, משום שאחאב טען שדבריו של משה רבינו: "השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים ולא יהיה מטר", אינם מתקיימים. אם כן, די בכך שייעצרו הגשמים, ואז יווכח אחאב שהדברים מתקיימים ! ותירץ, שאם היה הטל לברכה אף בזמן עצירת הגשמים, היתה הארץ נותנת יבולה, ולא היה ניכר עניין עצירת הגשמים. ולפי זה, מה שאומרת הגמרא שלא הזכיר את הטל משום דלא מנכרא מילתא, היינו כיון שנתן טל לברכה, אף אם לא יתן טל לברכה, לא יהיה הדבר ניכר. וכתב, שלפי זה לא קשה קושיית המהרש"א, שהקשה על פירוש רש"י, היאך נשבע מתחילה אליהו על הטל, למה לא היה חושש שאחאב יקנטרו ויאמר לו שלא נעצר? ולפי הדברים דלעיל, אדרבה. מתחילה נשבע אליהו על הטל, כדי שהאדמה לא תתן יבולה כלל. ומה שלא הזכיר החזרת הטל, כי לא מנכרא, כפי שנתבאר.
ומקשה הגמרא: אם כן, שאכן עצר אליהו את טל הברכה, וליהדריה לטל דברכה (שיחזיר עתה את טל הברכה! ומדוע לא אמר לו הקדוש ברוך הוא: "ואתנה טל ומטר"?!
ומבארת הגמרא: הטעם שלא הזכיר הקדוש ברוך הוא את הטל, משום דלא מינכרא מילתא (שאין הדבר ניכר) שחזר טל ברכה, שהרי כל העת ירד טל, ואי אפשר להכיר איזהו טל של ברכה ואיזה אינו. ואם כן, אם היה אליהו אומר בשמו של הקדוש ברוך הוא "ואתנה טל ומטר", היה אחאב מקנתרו ואומר לו שלא נעצר הטל כלל, ואין צורך להשיבו  102 .

 102.  כך פירש רש"י. ותמה השפת אמת, הרי הקדוש ברוך הוא אמר לאליהו "לך הראה אל אחאב ואתנה מטר", ולא דיבר אל אחאב כלל, ואף לא אמר לאליהו לומר לאחאב כך. ואם כן, למה באמת לא החזיר אליהו את טל הברכה? וכתב, שלולי דברי רש"י היה נראה לפרש שקושית הגמרא "וליהדריה לטל דברכה" היינו שנזכיר בתפילה את הטל של ברכה. ותירצה הגמרא שהיות ואין עיקר הטל נעצר אלא רק טל של ברכה, אין ניכרת בירידתו גבורת הקב"ה. ועיין במהרש"א שהאריך בביאור הענין.
אם כן, נתבאר לנו שטל אינו נעצר לעולם.
ועתה באה הגמרא לבאר, מנין לנו שהרוחות אינן נעצרות לעולם.
רוחות - מנא לן דלא מיעצרי (מנין לנו שאינן נעצרות)?
אמר רבי יהושע בן לוי: דאמר קרא שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל: "כי כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם נאם ה'"  103 .

 103.  כך הוא לשון הפסוק בזכריה (ב י): "הוֹי הוֹי וְנֻסוּ מֵאֶרֶץ צָפוֹן נְאֻם יְהוָה כִּי כְּאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם פֵּרַשְׂתִּי אֶתְכֶם נְאֻם ה' ". וכך ביאר המצודת דוד בפשט המקרא: "הוי הוי", הכוונה היא על הגאולה לעתיד לבוא, וכאילו יקרא עליהם: אתם בני עשרת השבטים שגלו לארץ אשור העומדת בצפון, צאו משם במרוצה לשוב אל ארצכם. "כי כארבע רוחות השמים", כמו שד' רוחות השמים רחוקים זו מזו, כך פרשתי אתכם לארץ מרחק, ולכן מהרו ולכו לפי רוב המרחק.
וצריך להבין, מאי קאמר להו. מה נתכוין הקדוש ברוך הוא לומר ישראל.
אילימא הכי קאמר להו הקדוש ברוך הוא לישראל (אם נאמר שכך אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל): דבדרתינכו בארבע רוחי דעלמא (שפיזרתי אתכם בארבע רוחות העולם),
אי הכי (אם כן), מהו לשון "כארבע רוחות", שמשמע שדימה הקדוש ברוך הוא את ישראל לארבע רוחות? הרי "בארבע רוחות השמים פרשתי וגו'" מיבעי ליה (היה צריך) לומר! דהיינו, שפיזר הקדוש ברוך הוא את ישראל בארבע רוחות השמים!
אלא הכי קאמר הקדוש ברוך הוא: כשם שאי אפשר לעולם להתקיים בלא רוחות  104  , כי הוא לא יתקיים מרוב הבל וחמימות  105  , ורק על ידי הרוחות שמצננות את העולם - מתקיים,

 104.  אף שאי אפשר לעולם גם בלא טל, מכל מקום דימה הכתוב את ישראל לרוחות, כי כך נקראו המלאכים, כפי שנאמר: "עושה מלאכיו רוחות". ועוד, שהטל יורד רק בלילה, ואילו רוחות - בין ביום ובין בלילה. ועוד, הטל נדחה מפני זריחת השמש, ורוחות - לא. ועוד, את הרוחות מרגישים בני אדם, ואילו את הטל - לא. בן יהוידע 105.  בדומה למעשה שמצינו במסכת בבא מציעא (פו א): רבי שמעון בן חלפתא - בעל בשר הוה (היה אדם בריא בשר). יומא חד הוה חמימא ליה (יום אחד היה חם לו), הוה סליק ויתיב אשינא דטורא (עלה וישב על ראש ההר). אמר לה לברתיה (אמר לה לבתו): בתי ! הניפי עלי במניפא, ואני אתן ליך ככרין דנרד (אגודות של נרד, מין עשבי בושם). אדהכי נשבא זיקא (בינתיים, עד שהספיקה בתו לעשות מעשה, נשבה רוח). אמר (רבי שמעון): כמה ככרין דנרד למרי דיכי (כמה ככרין של נרד מגיעות לבעל הרוח. כלומר, לקדוש ברוך הוא.
כך אי אפשר לעולם להתקיים בלא ישראל. כי אין העולם מתקיים אלא בשביל עם ישראל. כפי שנאמר: "אם לא בריתי יומם ולילה - חקות שמים וארץ לא שמתי"  106 .

 106.  "בריתי" - היינו התורה. ולומדיה הם עם ישראל. ואמר הכתוב, שלולא התורה ולומדיה, לא היה הקדוש ברוך הוא מקיים את העולם. עיין פסחים סח ב. אמנם במסכת נדרים (לא ב) מצינו, ש"בריתי" היינו מילה. שאלמלא היא - לא ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו.
אמר רבי חנינא: הלכך (לכן): בימות החמה, דהיינו, מחודש ניסן עד חג הסוכות, אם אמר אדם בתפילתו "משיב הרוח" אין מחזירין אותו  107  , שהרי בכל מקרה אין הרוחות נעצרות, ודבריו אינם מעלים ואינם מורידים.

 107.  כתבו התוספות"ה בימות החמה) בשם הר"מ, שמשמע מכאן, שלכתחילה לא יזכיר "משיב הרוח" בימות החמה. ועיין שם שהאריכו טובא. ועיין בב"ח (סימן קי"ד) שכתב, שמנהג הספרדים לומר "משיב הרוח ומוריד הטל". וכן כתב המגן אברהם (שם בסק). ובכף החיים תמה עליהם, וכתב שמנהגם לומר רק "מוריד הטל". ועיין בריטב"א שכתב, שעניין זה של אמירת "משיב הרוח" בימות החמה תלוי במנהגים. ולכן, אף אם מנהג המקום לא לומר משיב הרוח בימות החמה, וטעה ואמר, אין מחזירין אותו, כיון שאין זה דין.
אבל אם אמר בימות החמה "מוריד הגשם" מחזירין אותו. שהרי אכן יש זמנים שהגשם נעצר, ויש טעם לבקש על ירידת הגשמים. וכיון שביקש שלא כהוגן  108 , שהרי גשמים בימות החמה סימן קללה הם, לכן מחזירין אותו  109 .

 108.  כך כתב רש"י. וביאר הקרבן נתנאל בכוונתו, שלכאורה מה יועיל שיחזור לתחילה, הרי כבר אמר לשון קללה ! לכן כתב רש"י שהתפלל שלא כהוגן, ואין זה נחשב לכלום, וחוזר לראש. אבל המרדכי כתב בשם רבו, שאין הכוונה שמחזירים אותו ממש לראש הברכה, אלא שגוערים ומוחים בו שלא יאמר יותר. כי דבר תימה הוא לומר שמחזירים אותו, שהרי כבר קלקל בדבריו ! אמנם המעדני יום טוב (על הרא"ש במסכת ברכות פרק ד' אות נ') כתב, שאין זה תימה כלל, שהרי בעלמא חזרה בתוך כדי דיבור - נחשבת חזרה. ואם כן, אפשר לומר שבאופן שאי אפשר לתקן בענין אחר, אלא בחזרה, תועיל חזרה אף שלא בתוך כדי דיבור. שהרי על כל פנים מוכח מחזרתו שאינו רוצה במה שאמר תחילה, וכלפי שמיא גליא שחוזר בו.   109.  מה שאין כן כשהזכיר את הרוחות, אף שהם סימן לגשם, והגשם בקיץ - סימן קללה הוא, מכל מקום היות ולא מיעצרי, אין מחזירין אותו. שיטה לבעל הצרורות.
ואילו בימות הגשמים, אם לא אמר "משיב הרוח" אין מחזירין אותו, שהרי אין זה מעלה ולא מוריד, כי בכל מקרה אין הרוחות נעצרות.
אבל אם לא אמר בימות הגשמים "מוריד הגשם" מחזירין אותו, שהרי שינה ממטבע שטבעו חכמים בתפילה, להזכיר את הגשמים בימות הגשמים.
ולא עוד, אלא אפילו אמר בתפילתו "מעביר הרוח (שלא ינשב) ומפריח הטל (שלא ירד) ", אין מחזירין אותו, שהרי לעולם אינם נעצרים, ואין בדבריו כלום  110 .

 110.  . כך כתב רש"י. וכתבו המפרשים, דהיינו שאמר סתם דברים בתפילתו, ולכן אין זה מעלה ולא מוריד. ויש שהוכיחו מכאן, שאם דיבר באמצע תפילתו, אף שעשה שלא כהוגן, אין מחזירין אותו. והרא"ה ורבינו יעקב מלוניל פירשו, שהכוונה שאמר "מעביר הרוח" בימות הגשמים, ו"מפריח הטל" בימות החמה. ובעל המכתם מפרש, שהכל מדובר בימות הגשמים.
תנא (שנינו בברייתא): בעבים (עננים)  111  וברוחות, לא חייבו חכמים להזכיר. כלומר, לא חייבו חכמים להזכיר בתפילה את העננים והרוחות.

 111.  דהיינו, לומר בתפילה "מקשר עבים". רש"י.
אמנם, ואם בא מרצונו להזכיר את העבים והרוחות, מזכיר.
מאי טעמא? למה לא חייבו חכמים להזכיר את העבים והרוחות?
משום דלא מיעצרי (שאינם נעצרים) לעולם.
ותמהה הגמרא: ולא מיעצרי (וכי באמת אין העבים והרוחות נעצרים)?
והתני (והרי שנה) רב יוסף בברייתא: "וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים", היינו מן העבים ומן הרוחות.
ומבאר רב יוסף את דבריו, ובא לשלול אפשרויות אחרות בביאור המקרא:
אתה אומר (כלומר, אנו אומרים) שהכוונה שיעצור ה' את השמים מן העבים ומן הרוחות.
או שמא אינו (אין הכוונה) אלא - שיעצור ה' את השמים מן המטר? אי אפשר לומר כך. כי כשהוא (המקרא) אומר בהמשך "ולא יהיה מטר", הרי שיעצור ה' את המטר אמור כבר.
הא מה אני מקיים (אם כן, במה מתקיים ומתפרש המקרא) "ועצר את השמים" -
על כרחך שהכוונה מן העבים ומן הרוחות.
אם כן, קשיא מה ששנינו שאין חייב להזכיר את הרוחות, משום שאין נעצרות, אהאי (על זה) ששנה רב יוסף: "ועצר את השמים וכו' ומן הרוחות", שמשמע שרוחות אכן נעצרות!
וכן קשיא מה ששנינו שאין חייב להזכיר את העבים, משום שאין נעצרין, אהאי ששנה רב יוסף: "ועצר את השמים מן העבים"!
מתרצת הגמרא: עבים אעבים (מה שהקשינו בענין עבים, שבמקום אחד משמע שנעצרים, ובמקום אחד משמע שאין נעצרים), לא קשיא.
כי הא, מה ששנינו שאין העבים נעצרים, מדובר בחרפי  112 . דהיינו, העבים הבכירות והמקדימות, הבאים לפני המטר, שהם אינם נעצרים.

 112.  כלשון הכתוב (איוב כט ד) "בימי חרפי". והיינו, בימי קדמותי (רש"י שם).
ואילו הא, מה שאמר רב יוסף שנעצרים, היינו באפלי  113  , בעבים מאוחרים  114 , הבאים אחרי המטר  115 , שהם כן נעצרים  116 .

 113.  כלשון הכתוב (שמות לט ב) "כי אפילות הנה". וכפירוש רש"י שם, דהיינו שהם מאוחרות. עיין שם.   114.  העבים טובים לקרקע אף בלא הגשמים, כי אף שאין גשמים, מכל מקום הם מעמידים את הארץ בלחות, ואינה מתייבשת. בעל הצרורות 115.  הקשה השפת אמת, דא"כ לא מתבאר היטב המקרא "ועצר את השמים ולא יהיה מטר", שהרי כיון שלא יהיה מטר - ממילא לא שייך העונש של מניעת ענני דבתר מיטרא ! וכתב שיתכן שלכן מיאנו התוספות בפירוש רש"י. וכתב שלפי רש"י צריך לומר שבאמת הם שני עונשים זה אחרי זה. דהיינו, קודם כל יהיה העונש רק ממניעת העננים שאחר המטר. וכשמוסיפין לחטוא - ימנע כל המטר גם כן.   116.  כך פירש רש"י. ותוספות פירשו, ש"חרפי" היינו בפירות המתבכרות. דהיינו, העבים הבאים בזמן הפירות המתבכרות - נעצרים. אבל "אפלי", העבים הבאים בזמן הפירות המאוחרות - אינם נעצרים. עיין שם. ובעל הצרורות כתב להיפך, שעננים שקודם המטר נעצרים לפעמים, ואילו שלאחר המטר - אינם נעצרים.
והיות ולא כל העבים נעצרים, לא חייבו חכמים להזכיר את העבים כלל  117 .

 117.  כך פירש רש"י. והקשה הגבורת ארי, הרי הגמרא להלן אומרת "רוחות ארוחות לא קשיא, הא ברוח מצויה, הא ברוח שאינה מצויה". ומקשה הגמרא: רוח שאינה מצויה חזיא לבי דרי ! ולפי ביאור רש"י בגמרא כאן, מה מקשה הגמרא, נאמר גם שם כיון דאין כולם נעצרים, לא חייבו להזכיר. אמנם התוספות פירשו "הא בחרפי" היינו שאותם שנעצרים - בחרפי, כלומר בפירות המתבכרות. אבל באפלי, דהיינו בפירות המאוחרות - אין נעצרים. ולפירושם מובן, כי לשיטתם "חרפי" ו"אפלי" מדובר על הפירות, והיינו, שאף שהעבים אינם מועילים לפירות הבכירות, כיון שאין נעצרים לגבי המאוחרות - לא חייבו להזכיר, שהרי העולם יכול להתקיים בפירות המוקדמים לבד. אבל לגבי רוחות סברה הגמרא, שאין אפשרות לזרות את התבואה בלי רוח שאינו מצויה, ואם כן אין העולם יכול להתקיים בלי רוח זו, ולמה לא חייבו להזכיר? ומתרצת הגמרא: אפשר בנפוותא. אבל לפי רש"י, שכתב, שהטעם שלא חייבו להזכיר הוא משום שאין כולם נעצרים, הרי גם גבי רוחות היה אפשר לומר כך ! עיין שם. והשפת אמת כתב, שבאמת עבים - ענין אחד הם. אלא שיש מהם קודם מטר, ויש לאחר המטר. ומכל מקום, ענין הגבורה של העבים - אינו נעצר. מה שאין כן גבי רוחות, שברוח שאינה מצויה ודאי יש יותר גבורה מאשר ברוח מצויה, לכן שייך להזכיר משום אותן רוחות לבד.
וכמו כן, רוחות ארוחות (מה שהקשינו בענין הרוחות, שבמקום אחד משמע שנעצרים ובמקום אחד משמע שאין נעצרים), לא קשיא.
כי הא, מה ששנינו שאין הרוחות נעצרות, היינו ברוח מצויה. הרוח הרגילה שמצויה תמיד. שרוח כזו אכן אינה נעצרת לעולם.
ואילו הא, מה שאמר רב יוסף שהרוחות נעצרות, היינו ברוח חזקה, שאינה מצויה תדיר  118 .

 118.  כך פירש רש"י. ועיין ברבינו גרשום שכתב, שרוח בביאור תירוץ הגמרא, שרוח שאינה מצויה - אין בה משום ברכה.
ומכל מקום, אף שרוח שאינה מצויה נעצרת, לא חייבו חכמים להזכיר את הרוחות, שהרי העולם יכול להתקיים ברוח מצויה בלבד.
ומקשה הגמרא: הרי רוח שאינה מצויה חזיא לבי דרי (ראויה לגורן)! כלומר, הרי צריכים אותה כדי לזרות את התבואה שבגורן, להפריד בין גרעיני החיטה לקש ולמוץ שבה! והיות וכך, שצריכים אותה, למה לא חייבו חכמים להזכירה?  119 

 119.  כך פירש רש"י. והקשה הרש"ש, הרי טל של ברכה, ודאי נצרך הוא, ובכל זאת לא חייבו חכמים להזכירו, אף שהוא נעצר. אלא על כרחך צריך לומר, שחיוב ההזכרה הוא רק בדבר שנעצר לגמרי. ואם כן, למה יהא צריך להזכיר רוחות? וכתב שאכן היה אפשר לתרץ כך, אלא שהגמרא מתרצת תירוץ עדיף. עיין שם.
ומבארת הגמרא: אמנם רוח שאינה מצויה נצרכת כדי לזרות את הגורן, אבל אין היא הכרחית אף לענין זה, כי אפשר להפריד את הגרעינים מהפסולת בנפוותא (על ידי נפה).
והיות ואין היא מוכרחת לצורך קיום האדם, לא חייבו להזכירה.
תנא (שנינו בברייתא): העבים והרוחות, שניות למטר הן. כלומר, הם מועילים כל כך, כמעט כמו המטר עצמו. ולשון "שניות" הוא לשון חשיבות ומעלה, כמו "משנה למלך", שהוא השני בחשיבות ובדרגה אחרי המלך.
שואלת הגמרא: היכי דמי? באיזה עבים ורוחות מדובר, שהם מועילים כל כך? אמר עולא ואיתימא רב יהודה (ויש אומרים שרב יהודה אמר את הדברים): מדובר בעבים ורוחות דבתר מיטרא (הבאים אחר המטר).
ותמהה הגמרא: למימרא, דמעליותא היא! יוצא מדברי עולא, שרוחות הבאות אחר המטר, מעלה וחשיבות יש בהן!
והכתיב (והרי כתוב בפסוק): "יתן ה' את מטר ארצך אבק ועפר", ואמר עולא ואיתימא (ויש אומרים) שרב יהודה אמר את המימרא, שהכוונה היא לזיקא דבתר מטרא (רוח הבאה לאחר המטר), שהיא מזיקה, לפי שהגשם היורד ומכה בחוזק בקרקע - מעלה אבק מהעפר, והרוח מנשבת ומדביקה את האבק בתבואה הלחה, ומזיקה לה!  120 

 120.  כך כתב כאן רש"י. ובפירוש החומש (דברים כח כד) כתב: "מטר יורד ולא כל צרכו, ואין בו כדי להרביץ את העפר, והרוח בא ומעלה את האבק, ומכסה את עשב הזרעים שהם לחים מן המים, ונדבק בהם ונעשה טיט, ומתייבש ומרקיב".
ומתרצת הגמרא: לא קשיא. כי הא, מה שאמרנו שהרוח שאחר הגשם מועילה, היינו דאתא ניחא (כשיורד המטר בנחת).
ואילו הא, מה שאמרנו שאותה רוח מזיקה, היינו באופן דאתא רזיא (שהגשם יורד בכח)  121 .

 121.  כך פירשו רש"י ותוספות. וכתב הרש"ש, שלמרות שהמשמעות הפשוטה היא שמדובר על הרוח, פירשו הראשונים כך, משום שמצינו להלן (יט ב) לשון ניחא ורזיא על מטר.
וממשיכה הגמרא ומבארת:
הא, כשיורד הגשם בכח, דמעלה אבק, ולכן הרוח הבאה לאחר מכן - מזיקה לתבואה.
ואילו הא, כשהגשם יורד בנחת, דלא מעלה אבק. ואז לא זו בלבד שאין הרוח מזיקה, אלא שהיא גם מביאה תועלת  122 .

 122.  כך גרס רש"י. ולא גרס "ואיבעית אימא הא דמעלה אבק וכו'", אלא "הא דמעלה אבק, הא דלא מעלה אבק". והיינו הך, דהיכא דאתיא בכח - מעלה אבק, ואילו היכא דאתיא בנחת - אין מעלה אבק. עיין שם.
ואמר רב יהודה: זיקא דבתר מיטרא, כמיטרא (רוח שאחר המטר מועילה כמטר עצמו).
עיבא דבתר מיטרא, כמיטרא (ענן שאחר המטר מועיל כמטר עצמו).
שימשא דבתר מיטרא, כתרי מטרי (שמש שאחר המטר, כשני ממטרים).
שואלת הגמרא: אם כן, יוצא שכל דבר שבא אחר המטר מועיל הוא כמטר עצמו. ולשם מה מנה רב יהודה את כל הדברים הללו, רוח עננים ושמש, בפירוט? למעוטי מאי  123  (מה הוא בא למעט, שאינו מועיל כמטר)? מבארת הגמרא: רב יהודה בא למעוטי למעט שני דברים:

 123.  בגבורת ארי תמה, מנין לנו שבאים למעט דבר מה ? ובשפת אמת ביאר, שקושית הגמרא, כיון שתמיד יש אחר הגשם או שמש, או עבים, או רוחות, לא שייך לומר שעבים ורוח שאחר הגשם - כגשם, שהרי תמיד כך הוא הדבר. אלא היה צריך לומר רק ששמש שאחר הגשם - כשני גשמים ! ותירצה הגמרא, שבא רב יהודה למעט גילהי דליליא, שאין זה נחשב עבים שאחר הגשם, ואף אין זה שמש שאחר הגשם, ובאופן זה יש רק את מעלת גשם אחד לבד. עיין שם.
א. גילהי דליליא (ברק  124  שבא אחר הגשם. ונקטה הגמרא "גילהי דליליא", ברק הלילה, לפי שהברק בא ונראה בדרך כלל בלילה),

 124.  כך פירש רש"י. ותוספות פירשו, דהיינו זריחת הלילה.
ב. וביום - שמשא דביני קרחי (שמש  125  שנראית בין העבים. שנראה במקום אחד אור, ובמקום אחד מעונן. כמו אדם קירח, שבמקום אחד יש לו שערות, ובמקום אחר נראית קרחה  126 ). שדברים אלו אינם מועילים אם הם באים לאחר המטר.

 125.  כך הוא הפירוש הפשוט. אבל הרש"ש כתב, שנראה לפרש שהוא מלשון שמשה. והיינו, שעננים מכאן ומכאן, וחלון באמצע.   126.  כך פירש רש"י. והתוספות פירשו, דהיינו שמכאן ומכאן יורדין גשמים, והשמש זורחת באמצע.
אמר רבא: מעלי תלגא לטורי, כחמשה מטרי לארעא (השלג מועיל להרים, כמו התועלת שמביאים חמשה ממטרים לארץ).
והטעם, כי מצד אחד, אין הגשמים מועילים להרים כמו לבקעה, כי הגשמים יורדים למטה, ואין קרקע ההר שותה מהם. ומצד שני, השלג מועיל יותר להרים מאשר לבקעה, כי השלג שבבקעה נמס והולך, מפני החום ששולט שם. מה שאין כן השלג שבהרים, שאינו נמס במהרה, ולכן הוא מועיל יותר  127 .

 127.  כך פירש רש"י, עיין שם. אבל רבינו גרשום כתב, שאין הכוונה שהשלג מועיל דווקא להרים. ומה שהגמרא נקטה שהשלג מועיל להרים, היינו משום שתדיר יותר השלג לרדת בהרים. אבל באמת הכוונה לכל מקום שיורד בו שלג.
אמנם, צריך עדיין להבין. אכן מסתבר שהשלג מועיל מאוד להרים. אבל מנין לנו שהוא מועיל כל כך כמו שמועילים חמשה גשמים לארץ?
ומביא רבא ראיה לכך מהפסוק.
שנאמר: "כי לשלג יאמר הוא  128  ארץ וגשם מטר וגשם מטרות עזו"  129 . וכך אנו דורשים את המקרא: כאשר ייאמר לשלג שיהיה בארץ, אזי: "גשם", "מטר", "וגשם", "מטרות", הרי כאן חמשה ממטרים  130 .

 128.  "הוא" כמו "היה". כלומר, תהיה בארץ. עיין מפרשים.   129.  המצודת דוד (איוב לז ו) פירש: כי לשלג - כפי שהקדוש ברוך הוא מצוה לשלג שיהיה על הארץ, ואנו רואים שאכן כך הוא. כך יצוה על גשם מטר, וכן יצוה על גשם מטרות עוזו, כלומר, גשם חזק ושוטף. וכולם נראים המה לעין כל בעת רדתם.   130.  המהרש"א מבאר, כי לשלג, גם בהר, יאמר לו: הוה מועיל כאילו לארץ גשם מטר וכו'. והשלג מכונה "עוזו" - מפני שכחו כחמשה גשמים.
ואמר רבא: תלגא - לטורי (השלג מועיל להרים), כפי שנתבאר לעיל.
מטרא רזיא - לאילני (מטר שיורד בחוזק מועיל לאילנות). כי האילן צריך השקייה במים מרובים, ומטר חזק מימיו מרובים. אבל לתבואה אינו מועיל, אלא מזיק.
מטרא ניחא - לפירי (מטר שיורד בנחת מועיל לפירות). לתבואת הארץ.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת תענית בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א |