Difference between revisions of "רבי אליהו מוילנא"

From ויקישיבה
Jump to navigation Jump to search
(One intermediate revision by the same user not shown)
Line 1: Line 1:
[[תמונה:gra.jpg|ימין|ממוזער|250px|ציור המיוחס לגר"א]]
+
[[תמונה:gra.jpg|ימין|ממוזער|250px|דיוקן המיוחס לגר"א]]
'''רבי אליהו מ[[וילנה|ווילנה]]''' המכונה '''הגאון מווילנה''' או '''הגר"א''', מה[[אחרונים]], מגדולי חכמי ישראל בכל הדורות.
+
'''רבי אליהו ב"ר שלמה זלמן קרמר מווילנא''' המכונה '''הגאון מווילנה''' או '''הגר"א''' (הגאון רבי אליהו), היה [[פוסק]], פרשן ומקובל בליטא בתקופת ה[[אחרונים]], מגדולי חכמי ישראל בכל הדורות. יצירתו התורנית הינה בעלת השפעה מכרעת על עולם התורה. נחשב לסמל ההתמדה והשקדנות, וראש ה"מתנגדים" ל[[תנועת החסידות]].  
 
 
רבי אליהו בן רבי שלמה זלמן קרמר (ט"ו בניסן ה"פ – י"ט בתשרי ה'תקנ"ח). אגדות רבות נכרכו בו. הוא היה ידוע ב[[צניעות|צניעותו]] ובפשטות הליכותיו. סירב לשמש ב[[רבנות]] של [[וילנה]], בשל [[ענוה|ענוותנותו]] הרבה ובשל הרצון לא [[ביטול תורה|להתבטל]] מלימוד [[תורה]]. הוביל את המאבק נגד [[תנועת החסידות]] במזרח אירופה.  
 
 
 
  
 
==תולדותיו==
 
==תולדותיו==
הגר"א נולד בט"ו בניסן ה'תפ"ה. לפי המסורת הוא נולד בעיר סלץ (סעלץ) שליד בריסק שבליטא שהייתה חלק מהאימפריה הרוסית, אולם יש סברה שנולד בווילנה. בגיל 6 אובחן כעילוי, דרש ב[[בית כנסת|בית הכנסת]] הגדול בווילנה [[דרוש]] ו[[פלפול]] עמוק שלמד מאביו. למד מספר חודשים בעיירה קיידאן אצל [[הרב משה מרגלית]] הידוע בכינויו ה"[[פני משה]]". בגיל עשר כבר למד בעצמו ולא נזקק למורים.
+
הגר"א נולד בט"ו בניסן ת"פ. לפי המסורת הוא נולד בעיר סלץ (סעלץ) שליד בריסק שבליטא שהייתה חלק מהאימפריה הרוסית, אולם יש סברה שנולד בווילנה. בגיל 6 אובחן כעילוי, דרש ב[[בית כנסת|בית הכנסת]] הגדול בווילנה [[דרוש]] ו[[פלפול]] עמוק שלמד מאביו. למד מספר חודשים בעיירה קיידאן אצל [[הרב משה מרגלית]] הידוע בכינויו ה"[[פני משה]]". בגיל עשר כבר למד בעצמו ולא נזקק למורים.
  
 
   
 
   
Line 19: Line 16:
 
# טאובה.  
 
# טאובה.  
  
בגיל צעיר יצא הגר"א ל"[[גלות]]" לפולין ולגרמניה, עבר בליסא וברלין ואולי אף באמסטרדם. על פי שמועה ששמע [[הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג]] זצ"ל {{מקור|היכל יצחק אבן העזר א יא$שו"ת היכל יצחק אה"ע ח"א סי' יא|כן}} נמצאה חתימתו של הגאון בספרייה הבודליאנית באוקספורד שבבריטניה, אך הדבר לא התברר עדיין<ref>ר' להלן בפרק '[[רבי אליהו מווילנה#הגהות ושינויי נוסח|הגהות ושינויי נוסח]]', מה שהובא מספר 'הגאון'.</ref>.
+
בגיל צעיר יצא הגר"א ל"[[גלות]]" לפולין ולגרמניה, עבר בליסא וברלין ואולי אף באמסטרדם.  
  
 
במשך השנים התגורר הגר"א בוילנה, אך סירב בעקביות לכהן במשרה רבנית רשמית שתפריע לו בלימודיו. למרות זאת, קהילת וילנה שראתה כבוד לעצמה במגוריו בעיר, נתנה לו הקצבה חודשית קטנה לפרנסתו.
 
במשך השנים התגורר הגר"א בוילנה, אך סירב בעקביות לכהן במשרה רבנית רשמית שתפריע לו בלימודיו. למרות זאת, קהילת וילנה שראתה כבוד לעצמה במגוריו בעיר, נתנה לו הקצבה חודשית קטנה לפרנסתו.

Revision as of 13:27, 20 February 2012

דיוקן המיוחס לגר"א

רבי אליהו ב"ר שלמה זלמן קרמר מווילנא המכונה הגאון מווילנה או הגר"א (הגאון רבי אליהו), היה פוסק, פרשן ומקובל בליטא בתקופת האחרונים, מגדולי חכמי ישראל בכל הדורות. יצירתו התורנית הינה בעלת השפעה מכרעת על עולם התורה. נחשב לסמל ההתמדה והשקדנות, וראש ה"מתנגדים" לתנועת החסידות.

תולדותיו

הגר"א נולד בט"ו בניסן ת"פ. לפי המסורת הוא נולד בעיר סלץ (סעלץ) שליד בריסק שבליטא שהייתה חלק מהאימפריה הרוסית, אולם יש סברה שנולד בווילנה. בגיל 6 אובחן כעילוי, דרש בבית הכנסת הגדול בווילנה דרוש ופלפול עמוק שלמד מאביו. למד מספר חודשים בעיירה קיידאן אצל הרב משה מרגלית הידוע בכינויו ה"פני משה". בגיל עשר כבר למד בעצמו ולא נזקק למורים.


הגר"א נשא לאשה את חנה. חנה דאגה לפטור את בעלה מן הטיפול במשפחה כדי שיוכל להקדיש את זמנו ללימודיו. לאחר מותה נשא את האלמנה גיטל, בתו של ר' מאיר לונץ מקלם. כל שמונת ילדיו של הגאון מווילנה נולדו מאשתו הראשונה והם:

  1. בת (שמה לא ידוע), נפטרה בנעוריה.
  2. חינה.
  3. פסיה בתיה.
  4. בת (שמה לא ידוע).
  5. ר' שלמה זלמן וילנר (1758–1780).
  6. ר' יהודה לייב וילנר (1764–1816).
  7. רבי אברהם וילנר (1765–1808).
  8. טאובה.

בגיל צעיר יצא הגר"א ל"גלות" לפולין ולגרמניה, עבר בליסא וברלין ואולי אף באמסטרדם.

במשך השנים התגורר הגר"א בוילנה, אך סירב בעקביות לכהן במשרה רבנית רשמית שתפריע לו בלימודיו. למרות זאת, קהילת וילנה שראתה כבוד לעצמה במגוריו בעיר, נתנה לו הקצבה חודשית קטנה לפרנסתו.

הגר"א התפרסם מאוד בהתמדתו העצומה. המסורת מספרת כי נהג במשך כל חייו לישון שעתיים בלבד ביממה(דרוש מקור), כשכל עִתותיו מסורים אך ורק ללימוד תורה. תלמידו רבי חיים מוולוז'ין תיאר, כי כאשר עינתה אותו קושיה בלימודו לא היה מכניס אוכל לפיו במשך ימים רצופים, ומראהו היה כחוש ומעונה עד שמצא את התשובה לשאלתו(דרוש מקור).

הגר"א נפטר בי"ט בתשרי ה'תקנ"ח בווילנה שבליטא.


דרך לימודו

הגר"א דגל בלימוד על דרך הפשט[1], והיה בעצמו בעל בקיאות וידענות רחבת היקף[2]. התנגד ללימוד בסגנון פִלפולי חריף, והעדיף לימוד מסודר של מרכז הסוגיה בכללה ושיטות הראשונים[3]. הגר"א הדגיש את החיבור בין לימוד הגמרא ללימוד הכרעת ההלכה, והתנגד מאד להפרדה ביניהם[4]. גם בביאוריו לשו"ע הקפיד הגר"א לציין תמיד למקורות הראשוניים של ההלכה[5]. הגר"א אף הדגיש את ההבנה מתוך ההיקף הרחב של המקורות[6], ומאידך, הדגיש מאד – באורחותיו ובהדרכותיו – את חשיבות ההבנה והתבוננות, ושלל בקיאות שִטחית אשר כוחה בציטוט בלבד[7].

בבית מדרשו הקטן למדו גמרא עם הפרשנים: רש"י, רי"ף, ורא"ש ללא כל פלפול(דרוש מקור).

הגאון היה חדשן מאוד בפסיקת ההלכה(דרוש מקור), ופעמים רבות פסק על פי הבנתו גם נגד המנהג המקובל(דרוש מקור).


הגהות ותיקוני נוסח

בהגהותיו, הן לגמרא, הן לתוספתא, הן למדרשים והן לזוהר ושאר ספרי חכמת הנסתר, מצויים שינויי גרסאות רבים[8]. תלמידו, רבי חיים מוולוז'ין זצ"ל, מעיד (בהקדמתו לספרא דצניעותא[9]) שלכל תיקון גִרסה בספרי הנסתר היו בידי הגר"א ראיות רבות מאד, ולעיתים הגיע מספרם למאה וחמישים(!!!).

יש הטוענים, שאת מרבית שינויי הגרסאות, ככל הנראה, ביצע הגר"א שלא על פי כתבי יד, אלא עפ"י הבנתו בסוגיה[10] ובהִתבסס על בקיאותו המופלגת בספרות התלמודית והרבנית[11]. ובדיעבד, רבות מהגהותיו נמצאות כקולעות לגרסאות הקיימות(דרוש מקור). מאידך, יש הטוענים שישנן עדויות והוכחות[12] שבידי הגר"א היו גם כתבי יד, והם סייעו בידו לבירור הנוסחה המדוייקת[13].


דרכו בפסיקת ההלכה

מן הדברים שכתב בנו של הגר"א, אנו למדים שבכוונתו של אביו היה לחבר מעין "שולחן ערוך חדש": ""שתיים זו שמעתי מפיו הקדוש והטהור שלא הסכימה עִמו דעת קונו, ולא עשה. לעת זקנתו שאלתיו פעמים רבות מדוע לא נסע לארץ הקדושה ולא ענני, וכן הבטיח לי שיעשה פסקי הלכות מארבעה טורים בדעה מכרעת לכתוב רק דעה אחת הישרה בעיני חכמתו, בראיות חזקות ועצומות שאין להשיב עליהן."" – הקדמת בני הגר"א לשולחן ערוך - אורח חיים, שקלוב, תקס"ג

בשאיפתו של הגר"א לחבר ספר הלכה מקיף, משתקף דפוס הפעילות שאפיין גם את מפעלו ההלכתי הגדול של רבי יוסף קארו בכתיבת השולחן ערוך יותר ממאתיים שנה לפני כן(דרוש מקור).

 - מה הכוונה?


חוכמת המוסר ותיקון המידות במִשנתו

פירושו למשלי, ספר 'אבן שלמה' ועוד...

תורת הנסתר במשנתו

פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקישיבה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.

על פי עדותו של רבי חיים מוולוז'ין בהקדמתו לפירוש הגר"א ל"ספרא דצניעותא", עוד לפני הגיעו לגיל שלוש עשרה החל הגאון לברוא גולם אבל פסק באמצע מפני שמנעוהו מן השמים.

לפי המסופר בספר קול התור (???), בראש השנה שנת הת"ק החל הגאון בעיסוק גלוי בתורת הנסתר. הוא חשף את שיטתו בעניין הגאולה על פיה בשנה זו מתחיל בוקרו של ה"יום הששי" של העולם, בו יש להתחיל את ההכנות לקראת השבת בה תהיה הגאולה השלמה. חשבון זה מסתמך על דברי הגמרא במסכת סנהדרין (דף לח ע"ב) על פיה סך כל ימי העולם עד לגאולה השלמה ששת אלפים שנה. הגאון החשיב כל אלף שנים כיום אחד, על פי הפסוק "כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור" (תהלים צ,ד), ומכאן ששנת חמשת אלפים וחמש מאות לבריאת העולם היא בוקרו של היום השישי. כשם שההלכה קובעת שיש להשכים ביום ששי ולהכין את צורכי השבת כך על פי דברי הגאון יש להתכונן ל"שבת" של העולם באופן מעשי החל מ"בוקרו של היום הששי". לפי חשבון זה התברר כי שנת הקמת המדינה שנת תש"ח לאלף השישי אכן מעוגנת באותו מדרש "חמישית עמד על רגליו" שהרי 5/12 מחמש מאות שווה ל-208 כך שאם נוסיף 208 לבוקרו של היום השישי (שנת 500 לאלף השישי) נקבל 708 שהיא שנת ה'תש"ח. יתר על כן תלמידיו מציינים כי יום כ' בעומר הוא יום מיוחד כי בו נמצא הצרוף הקבלי יסוד שבתפארת. היום ה-20 בספירת העומר יוצא תמיד בה' באייר יום הקמת המדינה.

הגאון זיהה את שורש נשמתו כניצוץ מנשמת משיח בן יוסף שתפקידו להכין את התשתית החומרית בבניין הארץ בדרך הטבע לפני ביאת משיח בן דוד(דרוש מקור).


יחסו לחכמות החול

על פי עדות תלמידיו והספרים שנכתבו מפיו, הגר"א היה בעל ידע מקיף בחכמות החול, ועודד את לימודם, ועם זאת התנגד ללימודי פילוסופיה. להלן סקירה קצרה על התחום.


דעת הגר"א על לימוד חכמות החול

רבי ישראל משקלוב, תלמיד הגר"א, מביא (בהקדמתו ל'פאת השולחן', ד"ה ומצידה ביאור ארוך; - מובא להלן בהרחבה) בשם רבו: "כל החכמות נצרכים לתורתנו הקדושה[14] וכלולים בה[15]". דברים דומים, אך חדים וחריפים יותר, נוכל למצוא בהקדמה לספר "אוקלידוס" המתורגם לעברית על ידי רבי ברוך (בן יעקב) שיק משקלוב, (האג תק"ם), בה מספר המתרגם[16]:

"והנה בהיותי בק"ק (- קהילת קודש) וילנה המעטירה, אצל הרב אצל הרב המאור הגאון הגדול מ"ו (- מורנו ורבנו) מאור עיני הגולה החסיד המפורסם כמוה"ר אלי' נר"ו (- הגר"א), בחודש טבת תקל"ח, שמעתי מפיו כי כפי מה שיחסר לאדם ידיעות משארי החכמות - לעומת זה יחסר לו מאה ידות בחכמת התורה, כי התורה והחכמה נצמדים יחד...
וצִווה לי (- הגר"א) להעתיק מה שאפשר ללשוננו הקדוש מחכמות[17] [החול], כדי להוציא בולעם מפיהם[18] וישוטטו רבים ותרבה הדעת[19] בין עמנו ישראל."

אך יש מי שפִקפק אם דברים אלו יצאו מפי הגר"א, והטיל חשש שהדברים לא הובנו ע"י השומע כדבעי, ובפרט שהכותב היה קרוב – במידת מה – לתנועת ההשכלה[20]. ויש שראו בעצם העלאת הפִקפוק – הבלתי-מבוסס לדעתם – צנזורה פסולה של דברי הגר"א כשאינם מתיישבים עִם ההשקפות המקובלות במגזרים מסויימים בדורנו[21], ובפרט שרבי ברוך משקלוב הוחזק לטהור וכשר בעיני שלמי אמוני ישראל ושנים מנכדיו היו מגדולי ישראל: המשכנות יעקב והקרן אורה, שהעריצו את סבם[22]. ויש מי שציין שאף שאין הגר"א חתום על דברים אלו, מ"מ יש לזכור שהם נִדפסו כשמונה עשרה שנים קודם פטירת הגר"א, ועצם העובדה שהגר"א, בניו, תלמידיו וצאצאיו, לא ראו בשום מקום למחות על דברים אלו[23], ומקצתם[24] אף העתיקום לספריהם, מעידה שאין בהם אפילו שמץ פסול[25].

כמו כן, רבי אברהם שמחה מאמצ'יסלאב זצ"ל (בהסכמתו לספר 'מלחמות היהודים' בתרגומו של קלמן שולמן, [... ח"ב וילנה תרכ"ג]), מעיד:

"כבר מודעת מאנשי אמנה יראי ה', שרבנו הגדול קדוש ה' הגאון החסיד, כחד מקמאי דקמאי, מרנא ורבנא אליהו ז"ל [- הגר"א] מווילנה הִשתוקק שספרי החכמות הנצרכים להבנת דברי קודשם של רבותינו הקדושים חכמי התלמוד ז"ל וחִדותם, במקומות רבים, יועתקו לשפת קודשנו, והפציר את הרב החכם, היקר והמפורסם, מוהר"ר ברוך שקלאווער ז"ל שיעתיקם ככל אשר תשיג ידו.
וכן שמעתי מפורש מפה קדוש, דודי, הגאון החסיד מוהר"ר חיים ז"ל מוולוז'ין, שרבנו ז"ל הנ"ל אמר לבנו, הרב הגדול מוהר"ר אברהם ז"ל, שהוא משתוקק להעתק החכמות מלשונות אחרות ללשון הקודש, ולהעתקת היוסיפון, של ידו נוכל לבוא אל מטרת כוונתם של רבותינו ז"ל בתלמוד ובמדרשים, בדברם במקומות רבים בענייני ארץ קודשנו ובית מקדשנו ותהלוכות שרי קודשנו בימי קדם ההם".

גם ביחס לדברים אלו יש מי שהעלה חשש מסויים, שכן המו"ל, – על אף היותו ירא שמים ושומר מצוות, – היה מחבורת המשכילים, אך ציין שדברים אלו הולמים את המקובל וידוע בשם הגר"א בקרב תלמידיו[26].

גם בספר 'קול התור' (פרק ה, חלק ב - שער באר שבע, אות יב) הובא בשם הגר"א:

"נודע למשגב, שרבנו… עסק הרבה גם בחקירת סגולות הטבע מחקרי ארץ, לשם השגת חכמת התורה ולשם קידוש השם בעיני העמים ולשם קירוב הגאולה[27]. עוד מצעירותו הראה נפלאות בכל שבע החכמות והִרבה לבקש.
גם ציווה לתלמידיו ללמוד כמה שאפשר בשבע החכמות של מחקרי ארץ גם כדי להרים את חכמת ישראל על-פי חכמת התורה בעיני העמים, על-פי הכתוב 'כי היא חכמתם ובינתכם לעיני העמים'. ובזה יהיה עליונות ישראל הרוחנית, ועל-פי הכתוב: 'לתתך עליון על כל הגויים, אשר עשה לתהילה ולשם ולתפארת'…
ומפה לאוזן אמר לנו הרבה פעמים: מה עושים תופשׂי התורה שלנו בעד קידוש השם כמו שעשו הקדמונים מגדולי ישראל, שרבים מהם קידשו שם שמים על ידי ידיעתם המרובה בחקירת מצפוני הטבע מנפלאות הבורא יתברך שמו, אשר גם רבים מחסידי האומות העלו על נס את חכמת ישראל חכמי התורה, אנשי הסנהדרין, תנאים ואמוראים, וכו' ובדורות המאוחרים רבנו הרמב"ם, ובעל התוספות יום טוב ועוד, אשר הִרבו לקדש שם שמים בעיני הגויים על ידי חכמתם במחקרי ארץ."

הגר"א תמך בלימוד חלק מהמדעים, בעיקר המדעים הריאליים(דרוש מקור). ישנם הטוענים(דרוש מקור) כי הוא ביקש מתלמידיו, שכל אחד יהיה בקיא לפחות בתחום חול אחד.

[סדר החכמות - מי ראוי ללמוד, מתי וממי]


בקיאותו של הגר"א בחכמות הטבע[28]

בני הגר"א ותלמידיו מעידים במקומות רבים על ידיעתו המפליאה של הגר"א במתמטיקה, הנדסה, ביולוגיה, אסטרונומיה, גאוגרפיה, בלשנות ומוזיקה, כמו כן חיבר ספר מתמטיקה (חוט המשולש), בשעה ששהה בבית הכסא(דרוש מקור). סיפורים רבים ואגדות מופלאות נִקשרו לשמו, על גדלותו ובקיאותו בתחומי אלו, שעלתה על שאר חכמי אותו דור, חוקריו ומדעניו.

הגר"א עסק רבות בחקירת מדעי הטבע, כפי שמספר עליו תלמידו רבי ישראל משקלוב (פאת השולחן, הקדמה, ד"ה ומצידה ביאור ארוך):

"כה אמר, כל החכמות נצרכים לתורתנו… וכלולים בה, וידעם כולם לתכליתם והזכירם: חכמת אלגעברע (- אלגִברה) ומשולשים והנדסה וחכמת מוזיקה… וביאר איכות כל החכמות, ואמר שהשיגם לתכליתם, רק [ב]חכמת הרפואה - ידע חכמת הניתוח והשייך אליה, אך מעשה הסמים ומלאכתן למעשה רצה ללמדם מרופאי הזמן וגזר עליו אביו הצדיק שלא ילמדנה, כדי שלא יבטל מתורתו כשיצטרך ללכת להציל נפשות[29] כשידע לגמרה[30]. וכן חכמת הכישוף… וידעה, רק היה חסר לו מעשה העשבין וכל גמר מעשיה, מפני שהם ביד הגויים הכפרים[31] לא היה יכול ללמוד גמר מעשיה מרוב מפנקותו."

יש הטוענים, שלמרות עיסוקו במדעי הטבע ודעותיו החיוביות ביחס ללימודם, לא היה מודע לתגליות המדעיות הגדולות של העת החדשה(דרוש מקור), וכתב בביאורו לספרא דצניעותא שהעולם מרובע[32], ואת דברי הירושלמי והזוהר שמשמעותם שונה הוציא מפשוטם שלא כדרכו.


דִקדוק

פילוסופיה

הגר"א ראה בחכמת הקבלה את מרכז הכובד של אמיתת חכמת התורה[33], ובשל תפיסתו זו התנגד מאד לחכמת הפילוסופיה[34]. וכה אמר (אבן שלמה, פרק יא סעיף ד, מהדורת וילנא תר"ן, עמ' 100):

"בזכות שמתרחקים מאותן העוסקים בלימוד פילוסופיה א-להית, לימודית וטבעית[35], יזכו לעתיד לבוא לאור ד'."

כמו כן, מביא רבי ישראל משקלוב זצ"ל בהקדמתו לספר פאת השולחן (סוף דף ה.):

"ועל חכמת [ה]פילוסופיה אמר שלמדהּ לתכליתה, ולא הוציא ממנה רק ב' דברים טובים, והם השבעים כוחות שבאדם[36]... ועוד דבר אחד, והשאר צריך להשליכה החוצה."


יחסו לחכמי ישראל שהלכו בדרך הפילוסופיה

על אף התנגדותו של הגר"א לפילוסופיה, לא זִלזל הגר"א בחכמי ישראל שנמשכו אחריה, ובכמה מקומות אף מביא הגר"א מדבריהם[37]. יש שציינו בהקשר זה, שהגר"א טרח במציאת מקורות לכל פרט מדברי המורה נבוכים (ח"ג פנ"ב) המפורסמים שהביא הרמ"א (בתחילת השו"ע): "שויתי ה' לנגדי תמיד (תהלים טז, ח) הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים"[38].

יש המעידים שכשבאו למחות בפני הגר"א שיעור בספר מורה נבוכים (ההולך בדרך הפילוסופיה) אמר בחֳרי-אף[39]: "מי יעיז לדבר נגד כבוד הרמב"ם וספרו (- מורה נבוכים), אשר מי יתנני ואהיה עמו במחיצתו בגן עדן[40]" (ספר עליות אליהו[41], מהדורת וילנה תרט"ז, דף יח. בהערה, בשם עד ראיה - הרב ישראל גורדון זצ"ל).


מאידך בביאור הגר"א לשולחן ערוך (יו"ד סי' קעט ס"ק יג), נמצאו לשונות חריפים מאד על הרמב"ם:

"הרמב"ם... נמשך אחר הפילוסופיה ולכן כתב שכשפים ושמות ולחשים ושדים וקמיעות הכל הוא שקר. אבל כבר הכו אותו על קדקודו שהרי מצינו הרבה מעשיות בגמ' על פי שמות וכשפים ... והפילוסופיה היטתו ברוב לקחה לפרש הגמרא הכל בדרך הלציי ולעקור אותם מפשטן, וח"ו איני מאמין בהם ולא מהם ולא מהמונם אלא כל הדברים הם כפשטן אלא שיש בהם פנימיות לא פנימיות של בעלי הפילוסופיה שהם חיצוניות אלא של בעלי האמת".

גם על דברי הרמ"א (יו"ד רמו, ד) שלימוד החכמות נקרא אצל חז"ל "טיול בפרדס" כתב בביאור הגר"א (שם אות יח[42]):

"אבל לא ראו את הפרדס לא הוא ולא הרמב"ם. ולשון הרב [- הרמ"א] אינו מתוקן שאם זהו פרדס היאך אמר אבל לא כו' אין לך קיבול שכר יותר מזה כמ"ש (סוכה כח א וב"ב קלד א) דבר קטן הוויות דאביי ורבא דבר גדול וכו'."

יש שפקפקו על יחוס דברים אלו (בשני המקומות) לרבנו הגר"א זצ"ל, והעידו בשם רבי מנשה מאיליה זצ"ל שזייפן (מעובדי בית הדפוס) – שרבי מנשה הכירו – הכניס דברים אלו לביאור הגר"א ולא יצאו מקולמוסו של הגר"א[43]. מאידך רבי יצחק מאלצאן זצ"ל (בהערתו לספר אבן שלמה, פרק יא, סי' ד, הערה ג[44] מעיד ששמע מ'איש אמונים' שכן נמצא בכתב יד קודשו של רבנו הגר"א, וכ"כ בעוד ספרים[45].


מוזיקה

הגר"א (מובא בשמו בהקדמה לפאת השולחן) כאשר שיבח את חכמת המוסיקה אמר: "כי רוב טעמי תורה, וסודות שירי הלויים וסודות תיקוני הזהר, אי אפשר לידע בלעדיה. ועל ידה יכולים בני אדם למות בכלות נפשם מנעימותיה, ויכולים להחיות מתים בסודותיה הגנוזים בתורה... כמה ניגונים וכמה מידות הביא משה רבנו עליו השלום מהר סיני, והשאר מורכבים בתורה שבעל פה המצויה בידינו".


יחסו לתנועת ההשכלה

היו שראו ביחסו האוהד כלפי לימודי חול את הסיבה להתפשטות תנועת ההשכלה בליטא יותר מבפולין החסידית(דרוש מקור). טענה זו הופרכה לחלוטין במחקרים מקיפים שנערכו בשנים האחרונות(דרוש מקור).


גדלותו

שקידתו

במוצאי יום הכיפורים היה הגר"א ממשיך לצום עוד כמה שעות תוך כדי לימוד תורה(דרוש מקור). זאת על פי מאמר חז"ל (שבת פח. ; תנחומא בראשית סי' א; ילקוט שמעוני תהלים רמז תתיא; ועוד. רמוז ג"כ ברש"י בראשית א, לא): "מאי דכתיב, ויהי ערב ויהי בוקר יום השישי? מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה - אתם מתקיימים, ואם לאו - אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו". כלומר קיומו של העולם תלוי בלימוד תורה בלתי פוסק(דרוש מקור).

רעיון זה עמד גם בבסיסה של הישיבה ישיבת וולוז'ין שהקים תלמידו, ר' חיים(דרוש מקור).


הגר"א בראי הדורות

ר' בעלון שבת הראי"ה גליון 55

מדברי גדולי ישראל על הגר"א

מורשתו

... ועל אף היותו אבי הזרם הליטאי, שיטת הלימוד המקובלת בישיבות הליטאיות כיום שונה מדרכו[46].


ארץ ישראל והגאולה במשנתו ובמעשיו

ארץ ישראל במשנתו

עלייתו לארץ ישראל

פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקישיבה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.

ידוע כי הגאון ניסה בעצמו לעלות לארץ ישראל, ואף כתב לבני משפחתו אגרת מהדרך, שהתפרסמה אחר כך בשם "עלים לתרופה", ובה כתב בין היתר שהוא הולך ל"ארץ חמדת ישראל וחמדת ה', שכל עליונים ותחתונים תשוקתם אליה". אולם, ניסיונו זה לא צלח והוא נאלץ לשוב על עקבותיו לאחר שהגיע להולנד.

קיימת אי-הסכמה לגבי השנה בה ניסה הגר"א לעלות לארץ. ד"ר אריה מורגנשטרן(דרוש מקור) טוען כי הנסיון היה בסביבות שנת תקל"ח, על פי מסמכים של הקהילה היהודית בהולנד, אולם יש המפקפקים אם אכן הכוונה במסמכים לגאון[47]. לטענתם, ניתן להוכיח מדקדוקים בלשון האיגרת כי ניסיון זה היה לכל המוקדם באמצע חורף שנת תק"כ ותוך שנים בודדות מאז, כאשר הגאון היה בערך במחצית שנותיו[48] (כלומר, בגיל ארבעים וקצת). בספר 'קול התור'(דרוש מקור) מופיעה מסורת כי הוא ניסה לעלות לארץ בשנת תקמ"ב.

לפי המסופר ב'קול התור'(דרוש מקור), הגר"א ביקש לחדש את היישוב היהודי בארץ, להפריח את שממותיה של ארץ ישראל, וליצור בה זן של אנשים חכמים ומוסריים שקרא לו "אנשי אמנה", ולסלול בזאת את בואו של המשיח, כי האמין שהמשיח אמור להופיע בשנת הת"ר (- ???), בהכריזו: "קול התור נשמע בארצנו" (שיר השירים ב, יב)

לשם כך שידל את תלמידיו לעלות לארץ שהייתה בחורבנה, ומינה לעמוד בראשם את רבי הלל משקלוב, ואכן 14 מתלמידיו עלו בראש שיירה לצפת ולירושלים בתחילת המאה ה-19, 11 שנה לאחר מותו, ומצאו בה כשלושים יהודים. בעקבותיהם עלו קבוצות נוספות בעשרות השנים שלאחר מכן.

הגאולה במשנת הגר"א

ר' עלון שבת הראי"ה (גליון 57) - קץ הגאולה, ותהליכי 'אתחלתא דגאולה' במשנתו

חבלי משיח וייסורים בתהליך הגאולה במשנת הגר"א - ר' עלון שבת הראי"ה (גליון 58)

משנת הגאולה בקרב תלמידי הגר"א - שבת הראי"ה (גליון 60)

תלמידי הגר"א שעסקו במימוש משנת הגאולה של רבם - שבת הראי"ה גליון 62; המשך - מעשי 'אתחלתא דגאולה' מתוך הקודש - שבת הראי"ה (גליון 63)


ספר קול התור

ערך מורחב - קול התור


התנגדותו לתנועת החסידות

ערך מורחב - ההתנגדות לחסידות

הגר"א התנגד לתנועת החסידות בשל עיוותים שונים שראה בה, שגרמו לו לסווגה כמינות וכתנועה שיונקת מהטומאה(דרוש מקור)[49]. כבר בשנת תקל"ב מופיעה חתימתו של הגר"א על חרם קהילת וילנה נגד החסידות. בשנת תקמ"א הטיל עליה שוב חרם. במסגרת החרם(דרוש מקור) הורה לשרוף בפומבי את הספר "צוואת הריב"ש"(דרוש מקור) וסירב לפגוש את האדמו"ר המייסד של חסידות חב"ד, רבי שניאור זלמן מלאדי זצ"ל.

יש דעות שונות לגבי סיבות התנגדותו של הגר"א לחסידות. שמעון דובנוב(דרוש מקור) טען שהיא איימה על התשתית הקהילתית של דת הספר הרבנית בהעמידה את הרגש לפני השכל, בנוסף לחשש שמדובר בתנועה משיחית פרנקיסטית חדשה שקמה על היהדות (ראה להלן). אחרים טענו(דרוש מקור) שהיא נתפסה כתנועה ליצנית שזלזלה בתלמידי חכמים שהתנגדו לה, בצירוף מעשים שנתפסים כקלות ראש, כגון זילזול בזמני התפילה, עמידה על הראש ועוד. הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק מבוסטון מוסיף(דרוש מקור) כי הגר"א ראה כי החסידות מתפשטת במהירות רבה, וזה גרם לו לחשוש שמדובר ב"מעשה שטן" (???), כי קדושה כובשת ומתפשטת לאט(דרוש מקור).

יש הטוענים(דרוש מקור) שההתנגדות נבעה בשל מרכזיותו של המנהיג הרוחני, כ"צדיק יסוד עולם" שבשבילו נברא העולם וכצינור בלעדי שרק דרכו אפשר להתקשר אל האלוקות, והחשש שהדבר יביא לפולחן אישיות של אדם, כפי שקרה בנצרות, דבר שמבחינתו נחשב לקו אדום.

באגרת מפורשת של הגר"א עצמו(דרוש מקור), הוא מכנה את החסידות כעובדת עץ ואבן, התבטאות המלמדת על הפן התאולוגי של התנגדותו לחסידות, המזהה אותה כסוטה מעיקרי האמונה היהודית. ייתכן(דרוש מקור) והתכוון לוולגריזציה פשטנית של רעיונות קבליים מורכבים, כמו נוכחותו של האל בעולם הפיזי, והימצאותם של "ניצוצות קדושה" בעולם, גם בדברים פשוטים כמו עצים ואבנים, לצורך "בירור הניצוצות", שזהו אחד המרכיבים היסודיים בהגות החסידית. ייתכן(דרוש מקור) ויש כאן רמז לחשדות כי החסידות ממשיכה או דומה למגמות אפיקורסיות ואנטינומיות מסוכנות כפי שנתגלעו בתנועות השבתאות והפרנקיזם.

גם באיגרת של רבי שניאור זלמן מלאדי לחסידיו בוילנה(דרוש מקור) הוא מציין כי התנגדותו של הגר"א כלפיו נובעת ממחלוקת על הגדרת נוכחות ה' בעולם הפיזי.


מופתים וגילויים

התנגדותו לגילויים מן השמים - ר' הקדמת רבי חיים מוולוז'ין לספרא דצניעותא ועין אי"ה ברכות ח"א עמ' 18 (פ"א אות לה).

תפיסתו שתורת האר"י ז"ל איננה מ'גילויים' - ר' מכתב בעל התניא לחסידיו בווילנה,

מספרים שהיה בא שְׂלָו לגר"א כמו לאמוראים – אגרות הראי"ה, מוסד הרב קוק, ירושלים תשמ"ה, ח"ב עמ' קסח

מתלמידיו

חיבוריו

ערך מורחב - ספרי הגר"א




לקריאה נוספת

ספרי תולדות הגר"א

  • ר' שמואל יוסף פיין מווילנה, קריה נאמנה, חלק שני[57] פרקים ח-י[58]
  • רבי יהושע העשיל (בן אליהו זאב) לוין מוילנא, עליות אליהו, נדפס בוילנא בכמה מהדורות: תרט"ז, תרל"א ותרל"ד
  • רבי שלמה (בן אברהם) מאלצאן, אבן שלמה, אדער, תולדות הגאון רבינו אליהו מווילנא, וילנה תרפ"ד[59]
  • הרב ד"ר יצחק אונא, רבנו אליהו הגאון מווילנא ותקופתו, ירושלים תש"ז
  • הרב מרדכי פוגלמן, הגהות הגר"א, מתוך שו"ת 'בית מרדכי' (ח"ב סי' מא), הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תשל"א
  • רבי בצלאל לנדוי, הגאון החסיד מוִילנא[60], הוצאת מפעל 'תורה מציון', ירושלים תשל"ח
  • הרב משה צוריאל,
  • הרב דב (בן הרב דוד צבי) אליאך, הגאון, ג' כרכים, הוצאת מכון מורשת הישיבות, ירושלים תשס"ב


קישורים חיצוניים

ספרים ומאמרים מתורת הגר"א


מחקרים במשנת הגר"א ותולדותיו



הערות שוליים

  1. ר' ספר 'הגאון', להרב דֹב אליאך, הוצאת מכון 'מורשת הישיבות', ירושלים תשס"ב, ח"א פרק יד - תורת אמת הייתה בפיהו, עמ' 414-429,448-449. ור' ג"כ בספר 'הגאון' (הנ"ל), ח"ב עמ' 359,364.
  2. ר' ספר 'הגאון', ח"א פרק ד - עמלו בתורה, עמ' 119,121-122, פרק ה - כל רז לא אניס ליה, עמ' 142-157,161, פרק יב - תל תלפיות, עמ' 357-362,366-368; ועוד.
  3. ור' ג"כ בספר 'אישים ושיטות', להגרש"י זוין זצ"ל, בפרק על הגאון הנצי"ב ז"ל, (מהדורה תשיעית, הוצאת בית הלל, ירושלים ??? (- לאחר פטירת המחבר בשנת תשל"ז), עמ' 18), שכתב על תלמידו המובהק של הגר"א וממשיך דרכו, רבי חיים מוולוזין זצ"ל: "ר' חיים הוציא את לימוד התורה מן הצִמצום אל המרחב, ומן צדי-הדרכים אל הפשטות והישרות. המרחב כיצד? נוהגים היו הרבה מלומדי התורה להתכווץ בדִקדוקים של 'כלומר' ברש"י, עִם 'ודו"קים' שבמהרש"א. (להוציא, כמובן, מהכללה, ביחידי סגולה וגדולי הדור אין הכתוב מדבר). ודאי עם כל התבוננות בדבר נראה שבכל 'כלומר' בא רש"י ומזהיר שלא נכשל בפירוש לכאוריי. ודאי המהרש"א הוא ספר נפלא ולשונו מדוקדקת מאד... אבל הצִמצום בלשונות בודדים ובמשפטים יחידים והדיוקים בפרטים שונים מערפלים על היקף הסוגיה בכללה. ר' חיים הורה ללמוד את הסוגיה עם שיטות הראשונים. התמצית של כל סוגיה מקנה לַלומד את בהירות העניינים הנידונים, ולא עוד אלא שהפרטים מתבהרים אף הם מבלי שיהיה צורך להתעכב עליהם בייחוד. והפשטות כיצד? המפולפלים החריפים היו נוהגים להשתעשע בחידודים של קושיות ותירוצים, היו מקשרים חבל בחבל ונימא [- שְׂעַרָה] בנימא, ויוצרים מיני המצַאוֹת מסובכות, אבל אינם מיישרים דרך בסוגיה עצמה. בא ר' חיים והקים ישיבה לפי דרכו של רבו הגדול, הגר"א. לא קושיא ותירוץ הם הקובעים, ולא פִלפולים מחודדים הם הדרך. ההבנה הישרה של הסוגיה היא המטרה, והחיפוש אחרי האמת, – לא אחרי החריפות, –היא השאיפה". (וע"ע שם, בהמשך הדברים, שהביא דוגמאות שונות לביסוס דבריו.
  4. ר' הקדמות תלמידו רבי חיים מוולוז'ין זצ"ל לשנות אליהו, לביאור הגר"א על השולחן ערוך ולפירוש הגר"א על ספרא דצניעותא (לציטוטים חלקיים מהקדמות אלו, בעניין חיבור לימוד הגמרא עם לימוד ההלכה, ר' קונטרס 'עץ החיים', נדפס בסוף ספר 'נפש החיים' במהדורת הרב יששכר דוב רובין זצ"ל, ב"ב תשמ"ט, אות לג-לה, עמ' תכד-תכו); וכן בדברי הגר"ח במקומות נוספים (בקונטרס 'עץ חיים' הנ"ל, אות מג, עמ' תכז; שם אות נד, עמ' תכט; ועוד). ר' בספר 'הגאון החסיד מוִילנא', לר' בצלאל לנדוי ז"ל, הוצאת מפעל 'תורה מציון', ירושלים תשל"ח, פרק שִשי - מקור ההלכה, עמ' ע, עט-פ, ובהערות שבעמ' פ-פה. (וכן במוזכר בשמו בהערה הבאה). וכן ר' בספר 'הגאון', ח"א עמ' 421, ח"ב, פרק כב - אליבא דהלכתא, עמ' 677-681, וכן עמ' 795.
  5. ר' סידרת דוגמאות בספר 'הגאון החסיד מוִילנא', עמ' עד-עח; וע"ע במקורות שהוזכרו בהערה הקודמת.
  6. וכך כתב הגרי"מ חרל"פ זצ"ל (במכתבו לרגל הוצאת מסכת ביצה עם 'הלכה ברורה' ו'בירור הלכה'): "...ואולם עדיין הייתה הסכנה קרובה וצפויה, שלא תבלע החכמה את הידיעה, לעזוב את השינון ואת הבהירות ולהשתקע בענפים בלי השורשים. על כן יד ה' הייתה על אליהו, הוא רבנו הגר"א ז"ל, ש...סלל דרך ונתיב, בייחוד בחיבורו על השו"ע, איך להבין כל דין ממקומו ובהיקפו הרחב, הוא אשר לימד דעת, בינה והשכל, כי כל מיצר וכיווץ מוח באים רק לרגלי חוסר ההקפה הרחבה ואי העמידה על רחבי האופקים, והיא המביאה לחסרון החכמה והתבונה. והורנו שא"א להקשיב יפה לדיבור אחד מן התורה בלתי אם שיהיה נקשב מכל התורה כולה... ועוררנו על השינון והחזרה..." ע"ש בכל דבריו. ור' ג"כ בספר 'הגאון', ח"א עמ' 429-433,440-442.
  7. ר' בספר 'הגאון', ח"א עמ' 147-151,159-163,433-437. וכן מסופר אודות הנהגותיו - שם עמ' 121-122,127-129, ועוד.
  8. ור' בספר 'קריה נאמנה' (לר' ש.י. פיין), עמ' ...
  9. ודבריו הובאו בספר 'הגאון החסיד מוִילנא', עמ' קיח הערה 20; ועוד.
  10. וכך כותב רבה של קריית מוצקין, הרב מרדכי פוגלמן זצ"ל (שו"ת בית מרדכי, ח"ב סי' מא ענף א, ד"ה הגר"א לא השתמש): "הגר"א לא השתמש, כנראה, בהגהותיו לתלמוד בבלי, בתיקוני לשונות וגִרסאות בכתבי יד ובדפוסים ישנים. הרבה מהגהותיו הגיה מעומק הבנתו בלשון ובסוגיה". ור' בספר 'הגאון החסיד מוִילנא', פ"ח הערה 30 שהביא דברים דומים מגדולים נוספים, וע"ש [וכן במקורות המצויינים בהערה להלן] שהשיג עליהם מכמה הוכחות שהיו לגר"א כתבי יד (וכדלהלן). מאידך, עמדת הרב דֹב אליאך בספר 'הגאון', ח"ג עמ' 1186-1188, שעל אף שישנן הוכחות על כתבי יד שהיו לפני הגר"א, מ"מ עיקר הגהותיו לא נעשו מהם, אלא מראיות מסוגיות אחרות.
  11. ר' בספר 'הגאון', ח"ג עמ' 1185-1186, שהביא מכמה מקורות שהגהות הגר"א נעשו עפ"י ראיות ממקומות אחרים. ור' מה שהובא בפנים, לעיל, מדברי רבי חיים מוולוזין, שעל כל הגהה בספרי נסתר היו להגר"א ראיות רבות ממקומות אחרים.
  12. למשל, ממקומות שהגר"א הוסיף פרק שלם על הנוסח שלפנינו (בתוספתא פרה ונגעים), דבר שאין אפשרות לדעת אלא מכת"י (צוקרמאנדל, מובא בספר 'הגאון החסיד מוִילנא, עמ' קיד).
  13. הרב בצלאל לנדוי ז"ל בספרו 'הגאון החסיד מוִילנא', פרק ח - משנתו שלֵמה, עמ' קח, קיד-קטו, ובהערות 28-31, עמ' קכ-קכב. (אגב, מה שהובא שם, הערה 30, בשם הגרי"א הרצוג זצ"ל, הוא בשו"ת היכל יצחק אה"ע ח"א סי' יא, שכתב: "מכאן ראיה שהגר"א ז"ל ראתה עינו משו"ת וחידושיו של הרמב"ם ז"ל יותר מהידוע לנו. ומכאן מקור לחוקרים לחפש בכת"י הרמב"ם ז"ל בשו"ת וחידושים על הש"ס ואפשר שימצאו. ואני שמעתי מאבא מארי ז"ל כשהייתי עדיין ילד קטן בלאמזא עיר מולדתי שבעברו דרך בריטניא שמע שמצאו חתימת יד הגר"א ז"ל בפנקס הספריה הבודלינית באוקספורד, וכדאי לדרוש הדבר". אכן, בספר 'הגאון', ח"ב, סוף הערה 28 בעמ' 775, כתוב: "ואכן מאז נדרש הדבר ע"י כמה, אבל לא מצאו מאומה. כגון, הג"ר אברהם גורביץ, ראש ישיבת גייטסהד, שסיפר לי, כי לפי בקשתו, ערכו אוצרי הספרייה באוקספורד חיפוש מדוקדק אחר החתימה, והעלו חרס בידם".) ר' בספר 'הגאון', ח"ב עמ' 771-776, שג"כ הביא מקורות שלפני הגר"א היו כתבי יד.
  14. ר' באנציקלופדיה תלמודית (כרך טו, ערך 'חכמות חיצוניות', טור נז) ובספר 'הגאון' (עמ' 605 הערה 31) שהביאו כמה מקורות מקבילים לדברי הגר"א, על ההכרח ללמוד חכמות להבנת התורה. [יש להעיר, שמה שכתב בספר 'הגאון', שם, בהמשך דבריו, בשם החזו"א זצ"ל, איננו עניין כלל לדברי הגר"א, שכן החזו"א מדבר על חישובים הנִדרשים ספציפית ללמוד עניין מסויים בתורה, ואילו דברי הגר"א נאמרו על "'''כל''' החוכמות", שהרחבתן מחכימה את האדם ומאפשרת לו להשכיל ב[[רזי תורה]] ובתעלומות חכמת התורה, וכעי"ז דברי הגר"א המובאים להלן, ש"כפי מה שיחסר לאדם משארי חכמות - לעומת זה יחסר לו מאה ידות מחכמת התורה", והיא השקפה עמוקה ומופלאה על גדלות חכמת התורה, ואכמ"ל. וע"ע אגרות הראי"ה, הוצאת מוסד הרב קוק, ירשלים תשמ"ה, ח"א עמ' מב; וכן בספר 'משנת רבי אהרן' [קוטלר זצ"ל], ח"א עמ' יד (מובא בספר 'הגאון', ח"ב עמ' 958 סוף הערה 14). ור' להלן בדברי רבי אברהם שמחה מאמצ'יסאב זצ"ל, שמשמעותם הפשוטה, כהבנת ספר הגאון, וי"ל.
  15. לגבי חציו השני של המשפט (שכל החוכמות כלולות בתורה), כבר ציינו (ר' בספר 'הגאון החסיד מוִילנא', עמ' ריח הערה 2, וכן בספר 'הגאון', ח"ב עמ' 603-605) שהדבר מופיע כבר בהקדמת הרמב"ן עה"ת ובמקורות נוספים, - בהרחבה.
  16. מובא בספר 'עקבי הצאן' ראי"ה קוק זצ"ל, מהדורת מוסד הרב קוק, ירושלים תשכ"ז, עמ' קכט הערה 19); במאסף 'כנסת ישראל'; וכן בספר 'הגאון החסיד מוִילנא' (עמ' ריז, ור' להלן שהטיל ספק בשמועה זו); בספר 'הגאון' (ח"ב עמ' 596); במאמר 'הכרת האנטומיה הגניטלית – מפתח להבנת חז"ל' (הרב ד"ר מרדכי הלפרין, הערה 1); באנציקלופדיה תורנית 'דעת'; במאמר 'פרקים בפתולוגיה בתלמוד ובנושאי כליו' (מהרב פרופ' אברהם שטינברג); ועוד רבים.
  17. אגב, כאן מקור מפורש שמותר ללמוד את חכמת החול בלשון הקודש, ואין איסור בדבר (ולא כשמועות מפורסמות שבדבר זה מטמא את לשון הקודש).
  18. עפ"י ירמיהו נא, מד.
  19. עפ"י דניאל יב, ד. יתכן שבדברים אלו מצוי רמז שהדבר קשור לתהליך הגאולה, וכפי שמשמע בספר קול התור, כמובא להלן.
  20. ר' בצלאל לנדוי, 'הגאון החסיד מוִילנא', פרק י"ז - לרקחות וטבחות, עמ' ריז, ובהערות 15-16 עמ' רכה-רכו.
  21. ר' כרם חב"ד, גליון 4, עמ' 155 הערה 8 ובתגובה בגליון 'כפר חב"ד'. ור' דיון בנושא זה ב'פורום הישיבות'.
  22. ר' בעלוני חב"ד הנ"ל. וכ"כ בספר 'הגאון', ח"ב עמ' 600-601 הערה 20 ע"ש.
  23. ובפרט, בכותבם על בקיאותו בכל החכמות, היה ראוי להם למחות בדברים ששמו בפיו.
  24. הכוונה לספר 'עליות אליהו' (מאת הגרי"ה לוין ז"ל, הוגהּ ע"י הרד"ל ו[[רבי אברהם שמחה מאמצ'יסלאב], [... הערה כד]) ,וכן לדברי רבי יוסף שאול נתנזון זצ"ל, אב"ד לעלוב ומחבר שו"ת שואל ומשיב, בספרו 'דברי שאול', ולרבי יעקב הלוי ליפשיץ (מגדולי הלוחמים בתנועת ההשכלה ונאמן ביתו של רבי יצחק אלחנן ספקטור זצ"ל); ועוד. ור' המצוטט להלן מדברי רבי אבהם שמחה מאמצ'יסלאב זצ"ל.
  25. ר' בספר 'הגאון', ח"ב עמ' 598 והערה 14, וכן הערה 15 בעמ' 599 {{מקור|(שהעדויות שהביא שם נוגעות לאוקלידס, .
  26. ר' בספר 'הגאון', עמ' 598-599 הערה 16.
  27. טעם זה (שידיעת החכמות מקרבת הגאולה), דומה שלא נזכר במקומות נוספים, וראוי להרחבה ולבירור יסודי בעֳמקו.
  28. ור' בעלון שבת הראי"ה, גיליון 53.
  29. ר' מגילה טז: "אמר רב יוסף: גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות".
  30. ר' שו"ת אגרות משה יו"ד ח"ג סוף סי' קנה שכתב ש"ליכא חיוב מצד פקוח נפשות ללמוד חכמת הרפואה, דהחיוב דפקוח נפש איכא לכל אדם שיציל חברו במה שיכול, שאם הוא רופא - מחויב להציל חולה מחוליו, אבל ליכא חיוב שילמד חכמת הרפואה כדי להציל חולה מחוליו". ודברי אבי-הגר"א ראייה לדבריו.
  31. הכפרים - הכוֹפְרִים או הכָפְרִיִים?...
  32. נושא זה נמצא עדיין בפולמוס, ר' ספר הגאון, ח"ב עמ' 578 הערה 38.
  33. ר' בכותרת 'תורת הנסתר במשנתו'.
  34. כתב בספר 'קריה נאמנה' (מהדורת תר"ך עמ' 151-152, ומהדורת תרע"ה עמ' 160): "כי להיות רבינו בכל עניינו נמסר לחכמת הקבלה והקדיש לה רוב הגיונו ועיונו, לא היו מחקרי לב של גדולי חכמי עמנו שהולכים ע״ד הפילוסופיה יכולים להיות נחשבים בעיניו". כלומר: מחמת מרכזיות חכמת הקבלה במשנתו, שלל הוא את השגותיה של הפילוסופיה, שכל השגתה בחכמה הא-להית הוא רק ממקור השכל האנושי. ור' דברי תלמידו הגדול, הגר"ח מוולוז'ין ז"ל: "...שבמקום שמסתיים פילוסופיה - שם מתחיל חכמת הקבלה..." (קונטרס 'עץ חיים', נדפס בסוף 'נפש החיים', מהדורת הרב יששכר דוב רובין זצ"ל, ב"ב תשמ"ט, סוף עמ' תמו, אות קכז. וכן הביא בספר הגאון, ח"ב עמ' 588 הערה 74, בשם ספר 'כתר ראש' ו'כל הכתוב לחיים', פרק 'ענייני תורה' אות ה) ור' אבן שלמה (פרק יא סעיף ג): "...ועיקר הגאולה תליא בלימוד חכמת הקבלה".
  35. ור' ביאור הגר"א על הפסוק "כִּי נָטַשְׁתָּה עַמְּךָ בֵּית יַעֲקֹב כִּי מָלְאוּ מִקֶּדֶם וְעֹנְנִים כַּפְּלִשְׁתִּים וּבְיַלְדֵי נָכְרִים יַשְׂפִּיקוּ" (ישעיהו ב, ו), שפירש: "...אמר: 'מקדם... ועוננים... ובילדי נכרים' - המה פילוסופיה א-להית ולימודית וטִבעית..." ע"ש שהסביר בזה לשון הפסוק.
  36. ר' ביאור הגר"א על הפסוק: "וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה" (ישעיה יא, א).
  37. כפי שציין ר' בצלאל לנדוי ז"ל בספרו 'הגאון החסיד מוִילנא' (פי"ז הערה 11, עמ' רכד) שבביאור הגר"א לספר משלי (ח, יא) מזכיר את הספר 'בן המלך והנזיר' ובביאורו לזוהר רכג מביא הגר"א מספר 'בחינות עולם' ללרבי ידעיה הפניני הבדרשי. כמו כן, הגר"א בפירושו למשלי (ט, ח; יג, כד; - צויינו ע"י המו"ל הרב משה פיליפ שליט"א במפתח בסוף הספר) מביא מדברי בעל העקידה. עוד כתב ר' בצלאל לנדוי ז"ל (שם) שר' יעקב (ב"ר אליעזר) כהן העיד ש'כללים קצרים בחכמת האמת' המיוחסים להגר"א, שנמצאו בין כתבי היד של הצדיק רבי יוסף זונדל מסלנט (ונדפסו בספר תולדות הצדיק רבי יוסף זונדל מסלאנט ורבותיו, ירושלים תשמ"ז (ד"צ ממהדורת תרפ"ז), עמ' קז-קי; ומהדורת ירושלים תשנ"ג, עמ' קסג-קסז), הם קיצור של חלק ראשון של המורה נבוכים. יש להוסיף שבספר תולדות הצדיק רי"ז מסלאנט (מהדורת תשמ"ז (הנ"ל), עמ' קג-קז; ומהדורת תשנ"ג (הנ"ל), עמ' קע-קעז), מופיע ג"כ 'קיצור מילות היגיון לרמב"ם' מכת"י הגר"א.
  38. ר' 'הגאון', ח"ב עמ' 950, בשם הרב מאיר הופמן הי"ו.
  39. כפי הנראה הכוונה לכעס הפנים בלבד.
  40. עדות דומה מובאת בספר 'קריה נאמנה', במכתב רבי הירש קצנלבויגן זצ"ל, המובא להלן, ביחס לדברי הגר"א בביאורו לשו"ע, על הרמב"ם, ע"ש. והדברים מובאים בספר 'רוח אליהו' עמ' נה-נו ובספר 'הגאון החסיד מוִילנא' עמ' רכד הערה 11, וברלב"ג על התורה, מהדורת מוסד הרב קוק, בראשית, בתחילת המבוא, עמ' 15 בהערה בשם כמה ספרים.
  41. הובא בספר 'הגאון החסיד מוִילנא' (עמ' רטז) ובספר 'הגאון' (ח"ב עמ' 590).
  42. מובא באגרות הראי"ה, סי' תרב, ח"ב עמ' רלא.
  43. מכתב רבי צבי הירש קצנלבויגן המובא בספר 'קריה נאמנה' (מהדורת תר"ך עמ' 152, ומהדורת תרע"ה עמ' 160). הובא בספר 'מתוך התורה הגואלת', ח"ב, פרשת שופטים, תחילת עמ' רנב. (לעצם צידודו של הרצי"ה בדעה זו, כמובא כאן ובהערה הבאה, יש לתמוה מדברי אביו באגרת תרב, הנ"ל בהערה לעיל).
  44. וזה לשונו: "עי' יו"ד סי' קע"ט ס"ק י"ג, שכתב ג"כ לגנות את הפילוסופיה הכוזבת. ועי' בס' עליות אליהו י"ז ב'. ודלא כיש אומרים שמ"ש ביו"ד בסי' הנ"ל אינו מהגר"א. כי שמעתי מאיש אמונים שכן נמצא בכי"ק ממש וכמו שמוכח כאן. ועי' יו"ד סי' רמ"ו ס"ק י"ח." עכ"ל. ור' בשיחות הרצי"ה, בראשית עמ' 296 הערה 67, שהשיג על דבריו ש'איש אמונים' זה - לא נודע מאן הוא, וא"א עפ"ד להגיד שהג"ר מנשה מאיליה או ר' צבי הירש הנ"ל שיקרו חלילה. (א"ה: ר' במקורות שבהערה להלן, שהפִקפוק הוא על ר' ש.י. פיין, מחבר 'קריה נאמנה', שהיה ממשכילי ווילנה, מאידך, יש שהחזיקוהו למהימן, ר' שו"ת מלמד להועיל ח"א או"ח סי' ס ושו"ת יביע אומר ח"ב יו"ד סי' כד את ו וח"ג יו"ד סי' ט אות ד ועוד). ור' בשו"ת יביע אומר ח"א יו"ד סי' ט אות ג בהערה, שהביא לשתי הדעות הנ"ל ממקורות שונים, ע"ש.
  45. ר' בספר 'הגאון החסיד מוִילנא' עמ' רכג הערה 10 ובספר 'הגאון' ח"ב עמ' 588-589. ור' בהערה הקודמת וש"נ.
  46. ר' בספר 'אישים ושיטות', להגרש"י זוין זצ"ל, בפרק על הגאון הנצי"ב (במהדורה תשיעית הנ"ל, עמ' 18 ואילך), ובפרק על רבי חיים סולובייצ'יק זצ"ל מבריסק. ור' בספר 'הגאון', ח"א עמ' 442, המנסה להצטדק על שינויים אלו. [נושא זה זקוק לליבון רחב, אך נראה שאין מקומו בערך זה].
  47. ר' בספר 'הגאון', ח"ג עמ' 1285.
  48. ר' בספר 'הגאון', ח"ב עמ' 466 וח"ג עמ' 1283-1285.
  49. הכוונה שדרוש מקור לביטויים אלה, על ההגדרה הדייקנית (מבחינה הלכתית וקבלית) והחריפה שבהם.
  50. על דרכו כתלמיד הגר"א - ר' בעלון 'שבת הראי"ה' (גליון 43).
  51. הספר מהוה, בין היתר, פולמוס ומענה לטעונים וסברות שונות של שיטת החסידות לסוגיה.
  52. ר' אודות בספר 'תולדות אדם'.
  53. יש המפקפקים על היותו 'תלמיד' הגר"א ('הגאון', ח"א עמ' 376 הערה 50, ד"ה "עוד אחד"). יצויין שדברים אלו נוגעים לוויכוח אודות הספר 'קול התור' ולמעמדו של רבי הלל משקלוב ב[ראש- ???] עליית תלמידי הגר"א לצפת, שאלה שמחבר ספר 'הגאון' (ח"ב עמ' 766 ד"ה "יש לציין") התחמק מעסוק בה, אך דעתו ניכרת מעצם השמטתו של הספר הרי שהשמטה זו מהוה התערבות גסה בדיון, שכן שבמידה והספר אוטנטי - אין לך סילוף גדול למשנת הגר"א,, ובפרט לחלקה הגאולי, בהעלימך משנה שלימה שהותיר הגאון (ר' שם, ח"ג עמ' 883), מחמת שאיננו מקובל בקרב מגזרים מוסיימים בדורנו.
  54. יש המפקפקים על היותו 'תלמיד' הגר"א ('הגאון', ח"א עמ' 375-376 והערה 50).
  55. רבי מנשה מאיליא היה גאון מופלא, בעל השגות נפלאות, ומקורי מאד בדרכו ובחידושיו. עסק רבות בתחומים מגוונים כבלשנות ומדעים. ר' אודותיו ב[עלון 'שבת הראי"ה' גליון 54.
  56. ר' אודותיו בישורון ח"ד עמ' שסה ואילך.
  57. באותו כרך.
  58. במהדורת תר"כ עמ' 126 ואילך; ובמהדורת תרע"ה, עמ' 136 ואילך.
  59. נגיש גם בקישור נוסף.
  60. ר' ביקורת חיובית על ספרו במאסף בית יעקב.