פרשני:בבלי:עבודה זרה לו ב

From ויקישיבה
Revision as of 16:30, 14 September 2020 by Wikiboss (talk | contribs) (Try fix category tree)
(diff) ← Older revision | Latest revision (diff) | Newer revision → (diff)
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עבודה זרה לו ב

חברותא[edit]

נאמר: (מלאכי ג ט) "במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כולו" (פירוש, מקבלים אתם עליכם גזירה ב"ארור" לפרוש מאיזה דבר, ואחר כך, מחמת שאין אתם יכולים לעמוד בה, "אותי אתם קובעים", גוזלים אותי, בכך שאינכם עומדים בגזירה זו אלא נהנים שוב מן הארורים.  502 )

 502.  כך פירש רש"י. והביאו הראשונים בשם רבינו יונה, שלמד מכאן שכשמחרימין חרמות בבית הכנסת, הרי שאם רוב הציבור נמצא שם, חייבים האחרים לקבל עליהם מה שגזרו והחרימו. ואם לאו, אין חייבים לקבל עליהם (אלא אם כן יש שם גדול בין כולם, לקבל נידוי וחרם). ותקנה וגזרה וחרם - דין אחד יש להם. דכתיב "במארה אתם נארים" וכפי שפירש רש"י. וראה עוד בריטב"א בענין זה.
ולכן, אי איכא אם ישנה גזירה שעומד בה ה'גוי כולו', אין! אכן גזירה זו קיימת. אך אי אם לא עומד כל העם בגזירה זו, לא מתקיימת הגזירה!  503 

 503.  אף שאינה חלה כשאר גזירות, ויכולה להתבטל אפילו בבית דין קטן, מכל מקום ודאי היא חלה לענין שצריכה היתר כל שהוא, שהרי גזירת שמן אף שאפשר היה להתירה, נהגו בה איסור עד שבא רבי יהודה והתירה (תוס')
ודנה הגמרא בדברים שהובאו לעיל בענין גזירת שמונה עשרה דבר:
גופא, אמר באלי, אמר בשם אבימי נותאה, משמיה דרב:
פיתן, ושמנן, יינן, ובנותיהן של גוים - כולן אסורים מגזירת שמונה עשר דבר הן.
שואלת הגמרא: גזירת "בנותיהן", מאי היא? אמר רב נחמן בר יצחק: גזרו על בנותיהן שיהיה להם דין טומאת נידות מעריסותן, כבר מהיותן קטנות השוכבות בעריסה.  504 

 504.  וכן גזרו על בנות כותים. ושתי גזירות שונות הן. תוס'
וגניבא משמיה דרב אמר: כולן כל הגזירות ואף גזירת בנותיהן, משום עבודת כוכבים גזרו בהן.
דכי אתא כאשר בא רב אחא בר אדא, אמר רבי יצחק: גזרו על פיתן משום שלא יבואו על ידי אכילת הפת לשתית שמנן.
ותמהה הגמרא: מאי אולמיה, במה גדול כוחו דשמן מפת, שעל הפת יש לגזור משום השמן?
ומבארת הגמרא: אלא, כך היתה הגזירה. גזרו על פיתן, וכן על שמנן, משום שלא יבואו לידי שתית יינן.  505 

 505.  לכאורה, הרי זו גזירה לגזירה. וגזירה לגזירה לא גוזרים?! ותירץ הרמב"ן: הכונה היא, שגזרו על פתם ושמנן, לא רק על מנת שלא יבואו לידי שתיית יינם. אלא שמאותו הטעם שאסרו יינם, כלומר משום חתנות, אסרו אף את פיתם ושמנן. ועוד, ההלכה שאין גוזרים גזירה לגזירה, נאמרה דוקא בהלכות הקשורות לישראל עם עצמן. אולם כאשר מדובר לריחוק שבין ישראל לגויים, גוזרים אף גזירה לגזירה!
ועל יינן גזרו משום שעל ידי שתיתו עלולים להגיע לחטוא עם בנותיהן,  506  לפי שהיין בוער באדם, ומביאו לידי חטא בבנותיהם.  507 

 506.  גזירה זו, הינה על סתם יינם משום בנותיהם. אבל יין שנתנסך ממש לעבודה זרה, איסורו מן התורה. וכפי ששנינו לעיל כט ב. רשב"ם והובא ברמב"ן כאן וכעין זה הובא בתוס' לעיל כט ב ד"ה יין. אך אם כן, יש לחוש בסתם יינם, שמא נתנסך ויאסר מן התורה? ותירץ הרמב"ן על פי דברי הגמרא לעיל כב ב, שאם עובד כוכבים הקצה בהמה לעבודה זרה, חזקה שאינו מוכרה. וכן כאן, אם ניסך את היין - לא ימכרנו. ולכן אין לאסור משום חשש ניסוך, אלא רק משום בנותיהם. וראה ברמב"ן שם עוד תירוצים על כך מדברי הראשונים.   507.  לקמן נז ב מובא בתוס' (ד"ה לאפוקי) שבימינו כאשר אין הגוים בקיאין בטיב עבודה זרה, הרי שסתם יין שנגע בו עכו"ם, אסור בשתיה אך מותר בהנאה. לפי שאין לחשוש לניסוך. והקשם שם (בסוף הדיבור), היאך נתיר היין בהנאה, הרי עיקר איסור סתם יינם הוא משום בנותיהם (כמבואר כאן). ואף עתה שייך איסור זה? ותירץ, אכן מצד חשש בנותיהם, יש לאסור את היין רק באכילה, וכמו פיתם ושמנן. אולם האיסור הנאה ביין, הוא משום שמצוי היה שמנסכין אותו לעבודה זרה. אולם עתה, כאשר בטל טעם זה, לפי שאין יודעים בטיב עבודה זרה, דינו של היין כפיתם ושמנן ובישוליהם, שאינו אסור אלא בשתיה.
ועל בנותיהן גזרו טומאה, משום, שלא יבואו על ידן לידי דבר אחר, עבודה זרה.  508  ועל דבר אחר נוסף, שלא הוזכר כאן, גזרו משום דבר אחר. כלומר משום טעם אחר. ויבואר להלן בגמרא.

 508.  לכאורה משמע, שגזירה אחת היא לכולם. ואסורים כל אלו משום עבודה זרה. והנה, לדברי התוס' לקמן נז ב ד"ה לאפוקי (הובא בהערה הקודמת) שהיום בטל חשש ניסוך כיון שאין הגוים כיום יודעים בטיב עבודה זרה, ואם כן לפי זה יש לבטל הגזירות שנגזרו משום כך. כיון שאין הם בקיאין בזה?! ולכן ביאר המהריט"ץ (בתשובה סימן י"א ד"ה ולכאורה, והובא בשער המלך מאכלות אסורות פרק י"א הלכה ג') שדברי הגמרא "על יינם משום בנותיהם" ו"על בנותיהם משום דבר אחר", שתי הלכות שונות הן! איסור יינם משום בנותיהם, הלכה לעצמה היא. וענינה להרחיק מן הזנות. וכן מוכח מדברי רש"י (ד"ה משם יינם והבאנו את דבריו בביאור דברי הגמרא) שכתב "שהיין בוער בו ומביאו לידי בנותיהם". ואילו גזירת "על בנותיהם משום דבר אחר", ענינה לאסור ייחוד עימם. ומטרתה להרחיק מהעבודה זרה. ונמצא, כי אף שבטל טעם האיסור משום עבודה זרה, אין זה נוגע לאיסור יינם (ועיין שער המלך שם שדחה דברי מהריט"ץ וביאר שדוקא בניסוך אינם בקיאין. וכמו שכתבו תוס'. מה שאין כן בשאר עבודה זרה).
שואלת הגמרא: והרי איסור בנותיהן של הגויים, מדאורייתא היא. דכתיב (דברים ז ג) "לא תתחתן בם. בתך לא תתן לבנו, ובתו לא תיקח לבנך"? ומיישבת: האיסור מדאורייתא, נאמר רק על שבע אומות. אבל על שאר בנותיהן ובניהן של עובדי כוכבים, לא נאמר איסור זה.
ואתו ובאו אינהו אלו תלמידי שמאי והלל, וגזור אפילו על חיתון על בנים ובנות דשאר עובדי כוכבים.
שואלת הגמרא: ולרבי שמעון בן יוחי דאמר שהפסוק (דברים ז ד) "כי יסיר את בנך מאחרי" בא לרבות בכלל איסור החיתון את כל המסירות, דהיינו את כל אלו שמסירים את ישראל מה' על ידי החיתון עם עובדי כוכבים, אם כן לדעתו, כל חיתון עם כל אומות הגוים אסור מן התורה, מאי איכא למימר, למה לפיו הוצרכו חכמים "לגזור" על בנותיהם?
מיישבת הגמרא: אלא, איסור החיתון מדאורייתא עם גוי נאמר רק על אישות הנעשית דרך חתנות.  509  ואתו, ובאו אינהו אלו החכמים, גזור וגזרו איסור אפילו על מעשה אישות עמו הנעשית שלא בדרך חיתון, אלא בביאה דרך זנות.

 509.  משמע, שרק אישות דרך חתנות מהווה עבירה על "לא תתחתן בם". אולם בדרך זנות - אינו עובר בעבירה זו. וכן כתב הרמב"ם פרק י"ב מהלכות איסורי ביאה הלכה א': ישראל שבעל גויה משאר אומות דרך אישות או ישראלית שנבעלה לגוי דרך אישות - הרי אלו לוקים מן התורה. שנאמר "לא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו" וכו'. אולם בדעת הרמב"ן, הוכיח הקובץ הערות (יבמות אות תט"ו) שמפסוק זה למידים אף לאסור ביאה גרידא. ולא דוקא בדרך אישות. והוכיח זאת הרמב"ן בסוף פרק עשרה יוחסין מדברי המשנה "הבא על הנתינה לוקה". ולא נכתב 'הנושא את הנתינה'. ומשמע שבביאה גרידא, עובר (ועיין שם בקובץ הערות שהקשה על דברי הרמב"ן מהמבואר בסוגייתנו שרק בדרך אישות עובר. וכן מה שיישב שם, וצ"ע).
אך תמהה הגמרא: ביאה דרך זנות, נמי, גם עליה בבית דינו של שם גזרו, לאסור ביאה של גוי אפילו בלי חיתון!  510 

 510.  הר"ן בפסחים ז א בדפי הרי"ף הביא דעת ראשונים, שאיסור זה של בית דינו של שם, אינו בכלל גילוי עריות, ואין אומרים על כך יהרג ואל יעבור. אולם דעת הר"ן שם, שדעתו שאין זה שונה משאר 'אביזרייהו דעריות', ואף בזה אומרים יהרג ובל יעבור!
דכתיב (בראשית לח כד) "ויאמר יהודה, הוציאוה ותשרף". ומשמע מכך, שכבר אז היתה אסורה זנות עם גוי שלא דרך אישות, ולפיכך חייבה יהודה מיתה!?
ולכן חוזרת בה הגמרא, ואומרת:
אלא, איסור זנות לבת ישראל עם גוי מדאורייתא,  511  נאמר רק לגבי עובד כוכבים הבא על בת ישראל, דיש חשש שמא משכה בתריה, תימשך אחריו לעבודה זרה (ומשום כך חייב יהודה את תמר מיתה).

 511.  אף שאין איסור זה דאורייתא ממש, לפי שלא התורה אסרה זאת אלא בית דינו של שם, מכל מקום כיון שדבר זה כתוב בתורה, נקרא "דאורייתא" (תוס' רי"ד) וכן כתב הרש"ש שאף שמוזכר דבר זה בתורה, מכל מקום אינו אלא גזירה מבית דינו של שם (ועיין עוד בחזון איש אבן העזר סימן ד' אות א').
אבל, על ישראל הבא על העובדת כוכבים, לא אסרה תורה.
ואתו אינהו, ובאו אלו, תלמידי שמאי והלל, וגזור כי אפילו ישראל הבא על העובדת כוכבים, אסור!
שואלת הגמרא: הרי איסורו של ישראל הבא על העובדת כוכבים, הלכה למשה מסיני היא?!
דאמר מר: הבועל ארמית (גויה),  512  קנאין, בני אדם המקנאים קנאתו של מקום פוגעין בו ונוקמים נקמת הקב"ה,  513  וממיתין אותו  514  בשעת בעילה (לפי שאינו חייב מיתת בית דין).  515 

 512.  מבואר כאן דינו של הבועל ארמית. ובענין ישראלית הנבעלת לגוי, הובאה בקובץ הערות לו ה, מחלוקת ראשונים: דעת המרדכי (יבמות פרק החולץ) שאף הנבעלת, קנאים פוגעים בה (ומשום כך יש להתיר יבמה שנפלה לפני מומר, אף בלא חליצה. לפי שנופלת ליבום, במקום ערוה, שהרי אסורה היא למומר. וקנאים פוגעין בה. ודבר זה, בכלל עריות הוא. ודעת הרמב"ן (תורת האדם שער הסכנה) שאין זה בכלל עריות. אלא כשאר עבירות שבתורה. וכדכתיב "לא תתחתן בם". אך אין זה בכלל עריות, ואין קנאים פוגעין בה.   513.  בסנהדרין פב א מבואר, שדבר זה, צריך שיעשה מרצונם וקנאתם של הממיתין. שאילו באו לשאול רשות מבית דין אם להורגו - אף בשעת מעשה - אין מורין לו לעשות כן. לפי שלא נאמר דין זה, אלא למקנא בעצמו ולא שימלך באחרים. וביד רמה סנהדרין שם ביאר, שלא ניתנה רשות למקנא אלא לעשות מעשה בעצמו ולא על ידי שליח. וזה שבא לבית דין על כך, הרי שאם יורו לו בית דין להרוג את הבועל, הרי הוא נעשה שליחם בכך. ואין מצוה זו נעשית על ידי שליח.   514.  והנה, אם אנסוהו לבעול ארמית, כתב הרמב"ן (מלחמות לסנהדרין פרק שמיני) דכיון שהבועל ארמית קנאים פוגעין בו, הרי הוא בכלל איסורי עריות. ולפיכך, יהרג ואל יעבור!   515.  וכמו שהיה אצל זמרי בן סלוא שבא על כזבי בת צור והרגו פנחס בקנאו את קנאת ה' (במדבר כה ו- ח) - רש"י.
אלא, מבארת הגמרא: האיסור לבוא על גויה מדאורייתא, הוא רק כאשר נעשה הדבר בפרהסיא,  516  וכמעשה שהיה בזמרי בן סלוא וכזבי בת צור.

 516.  כלומר, בפני עשרה מישראל. והפגיעה, כלומר ההריגה, תיעשה רק בשעת מעשה. וכמו שנאמר אצל זמרי "ואת האשה אל קבתה". אבל אם פירש, אין הורגין אותו. וההורגו לאחר שפירש - דינו כרוצח ונהרג עליו. (רמב"ם איסורי ביאה פרק י"ב הלכה ד'.)
ואתו אינהו, ובאו אלו, תלמידי שמאי והלל, וגזור שאפילו בצינעא אסורה ביאה על הגויה.
ועדיין קשה: הרי אף ביאה על הגויה בצינעא, נמי גם דבר זה בית דינו של חשמונאי גזרו, ולא תלמידי שמאי והלל דלעיל.
דכי אתא רב דימי כאשר בא רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר: בית דין של חשמונאי גזרו כי ישראל הבא על העובדת כוכבים חייב  517  משום נשג"א (נדה, שפחה, גויה, ואשת איש).

 517.  חייב מכת מרדות מדרבנן (מאירי ותוס' רי"ד)
וטעם הגזירה, כך הוא:
נדה - אף שאין דם הגויה מטמא, מכל מקום גזרו עליה דין נדה. לפי שישראל הרגיל בנדה גויה, עשוי לבוא מחמת הרגל זה על נדה ישראלית, שאיסורה בכרת.  518 

 518.  כך פירש רש"י כאן, שאיסור זה גזירה הוא משום החשש שמא יבוא על נדה מישראל. אולם בסנהדרין פב א כתב: אף על פי שדם כותית כדם בהמה, מכל מקום מיאוס וחילול קדושת ה' הוא (ואין סברא לחלק בין כותית לגויה בענין זה). ומשמע, שאין איסור זה שגזרו חכמים נובע מחמת החשש שמא יבוא על נדה ישראלית אלא מטעם חילול ה'.
שפחה - לפי שעל ידי ביאתו לגויה, עשוי הוא לינשא לשפחה  519  האסורה משום "ולא יהיה קדש", ולכן גזרו עליה דין שפחה.  520  גויה - גזרו עליו שחייב כאילו נשאה ובא עליה דרך אישות. לפי שעל ידי ביאתה, עשוי הוא לינשא לגויה. ועובר על "לא תתחתן".

 519.  השפחה נחשבת כבהמה (כמבואר בקידושין סב ב).   520.  ביאור זה, הוא על פי דברי רש"י כאן. וראה ביד רמה סנהדרין פב א שביאר שענין איסורה משום שפחה, הוא משום שכל האומות - שפחות הם לישראל. (וכנראה הולך הוא בדרכו של רש"י שם שהובא בהערה הקודמת שיסוד גזירה זו אינו רק מן הטעם שמא יבוא על איסור דומה. אלא ענין בפני עצמו הוא).
אשת איש - גזרו שהבא על גויה נשואה,  521  יהיה חייב משום אשת איש, לפי שמחמת ביאתו על גויה בעולת בעל, עשוי הוא לבוא על ישראלית אשת איש. ולכן גזרו עליה דין זה.

 521.  פירש רש"י, שדין אשת איש קיים אף אצל הגוים. וכפי שנאמר לגבי בני נח "והיא בעולת בעל". אלא שאין זה נחשב כאשת איש לגבי ישראל. וכאן, מחמת הגזירה, דנו להחשיבה כאשת איש כמו בישראל.
ואילו כי אתא כאשר בא רבין, אמר: גדר החיוב שחייבו חכמים את הבא על הגויה, הוא משום נשג"ז. ראשי תיבות - נדה, שפחה, גויה, זונה  522  (שאם הוא כהן, נידון כאילו בא על זונה האסורה לו  523 ).

 522.  בסנהדרין פב א, נתבאר טעם מחלוקתם. לדעת רבין אין לגזור משום אישות, כיון ש"אישות - לית להו". כלומר, סתם גויה אינה מיוחדת לבעלה. ואינה דומה לאשת איש ישראלית ולכן אין לחשוש שמחמת ביאתה, יבוא לידי איסור אשת איש בישראל. וטעמו של רב דימי שהזכיר אף אשת איש בגזירה זו, לפי ש"נשייהו ודאי לא מיפקרי". כלומר, את נשותיהם אינם מפקירים. ובכך דומה אשת איש גויה לאשת איש ישראלית. ומשום כך גזרו שהבא על גויה, יש בביאתו משום ביאת אשת איש (וראה בהערה הקודמת דברי רש"י בענין זה).   523.  א. כך פירשו רש"י ותוס'. והמלקות, הינם מדרבנן מחמת גזירה זו. ב. בתמורה כט ב נחלקו אביי ורבא בדינו של כהן הבא על הגויה. לדעת אביי אינו לוקה ולדעת רבא לוקה משום זונה. ומלקות אלו - מדאורייתא! והקשו התוס' על המבואר כאן, שלכאורה מלקות אלו, הינם דרבנן ודלא כדברי הגמרא שם? ותירץ: דברי רבא שלוקה מדאורייתא משום איסור זונה, הינם דוקא כאשר בא על בעולה ודאי. אולם כאשר ספק אם בעולה היא, אינו לוקה. ועל מקרה כגון זה נאמרה גזירת בית חשמונאי שלוקה מדרבנן. אכן דעת הרמב"ם בפרק י"ד מהלכות איסורי ביאה הלכה ג', שדין סוגייתנו נאמר רק להיכן שהיה הבועל ישראל (על פי דבריו שם הלכה ב' שחייב רק על ידי שייחדה לזנות. וכפי גירסת הרמב"ם בגמרא כאן, ראה הערה הבאה). אך אילו היה כהן, הריהו לוקה מן התורה משום איסור זונה!
ואם כן, רואים אנו כי גויה כבר אסורה מכל הטעמים הללו, ולא חכמים אסרוה?
אלא, מבארת הגמרא: אכן לא גזרו חכמים איסור על ביאת הגויה.
כי גזרו בית דינו של חשמונאי, אסרו רק ביאה, אבל ייחוד עם הגויה, לא אסרו.
ואתו אינהו, ובאו אלו תלמידי שמאי והלל, וגזור לאסור אפילו על ייחוד עם הגויה.  524 

 524.  כך היא הגירסא שלפנינו, וגירסת רש"י ותוס' בסוגיא. אולם גירסת הרמב"ם בתירוץ הגמרא כאן היתה כך: "התם (בגזירת בית חשמונאי) דמייחד לה (וכיון שמייחדה לזנות - לוקה). הכא - אקראי בעלמא" (ותלמידי שמאי והלל גזרו אף על דרך מקרה). ולפיכך כתב הרמב"ם בפרק י"ד מהלכות איסורי ביאה הלכה ב': ואם ייחדה לו בזנות (ומדובר בישראל. דאילו כהן, לוקה מן התורה כמבואר שם בהלכה ג'). חייב עליה משום נדה ומשום שפחה ומשום גויה ומשום זונה. ואם לא יחדה לו אלא נקראת לו דרך מקרה, אינו חייב אלא משום גויה (עוד בשיטת הרמב"ם, ראה בערוך לנר סנהדרין פב א).
ודוחה הגמרא אף ביאור זה: הרי איסור ייחוד עם הגויה, נמי אף זאת לא גזרו חכמים, אלא בית דינו של דוד גזרו. דאמר רב יהודה: באותה שעה, לאחר מעשה אמנון ותמר, גזרו על הייחוד?! ואם כן, לא תלמידי שמאי והלל גזרו זאת?
מיישבת הגמרא: אמרי לתרץ, התם, הגזירה שנגזרה שם, הינה לאסור ייחוד דבת ישראל. אבל ייחוד (עם) דעובדת כוכבים, לא גזרו.
ואתו אינהו, ובאו אלו תלמידי שמאי והלל, וגזרו איסור אפילו אייחוד דעובדת כוכבים.
אך תמהה הגמרא: הרי איסור ייחוד דבת ישראל - דאורייתא היא?!
דאמר רבי יוחנן משום בשם רבי שמעון בן יהוצדק, רמז  525  לאיסור ייחוד מן התורה, מנין?

 525.  אף שמקור זה נקרא "רמז". מכל מקום דינו כדרשא גמורה. וכיוצא בזה יש עוד בש"ס (שדה חמד מערכת רי"ש כלל ט"ז כרך ה' עמוד 298).
שנאמר (דברים יג ב) "כי יסיתך אחיך בן אמך", ומדוע מדבר הכתוב דוקא על "אחיך בן אמך"?
וכי רק אח שהוא בן של אם, מסית, ואילו אח שהוא בן של אב, אינו מסית?
אלא, משמיעה התורה כאן (בעקיפין) דין נוסף, כי רק בן מותר לו להיות מתייחד עם אמו (ולכן משוייך הוא בפסוק לאמו), ואין אדם אחר מתייחד עם כל עריות שבתורה.
ואם כן, רואים אנו כי ייחוד אסרה התורה, ולא בית דינו של דוד?
מיישבת הגמרא: איסור ייחוד מדאורייתא נאמר רק על ייחוד דאשת איש. ואתא ובא דוד וגזר אפילו אייחוד דפנויה, שאינה נשואה.
ואתו תלמידי בית שמאי ובית הלל, וגזור אפילו אייחוד דעובדת כוכבים!  526 

 526.  יש להבין מדוע גזרו דוד ובית דינו רק על פנויה ולא על גויה. ומהו החילוק ביניהם? הפרישה (אבן העזר כב א) ביאר, שעל ידי יחוד עם פנויה בת ישראל, עלול לבוא לידי יחוד עם ערוה. מה שאין כן על ידי יחוד עם גויה, אינו מגיע לידי עריות. הט"ז (אבן העזר כב א) ביאר, שבפנויה ישראלית ישנו איסור נדה דאורייתא. מה שאין כן גויה שאין דמיה מטמאין מדאורייתא. אלא רק משום גזירת נשג"ז. ולכן גזירת דוד, נגזרה דוקא על פנויה ישראלית החמורה יותר.
ומיושבים בכך דברי הגמרא לעיל, שאסרו על בנותיהם משום דבר אחר. והיינו שאסרו ייחוד עם בנותיהם, כדי שלא יבואו לידי עבודה זרה.
ובסופה של אותה מימרא, מוסיפה הגמרא 'וגזרו על דבר אחר משום דבר אחר'.
ודנה הגמרא: מאי, מה פירוש הדבר כי גזרו על דבר אחר משום דבר אחר, ומהו דבר זה?
אמר רב נחמן בר יצחק: גזרו על תינוק עובד כוכבים שיטמא בזיבה, שעל אף שלא ראה טומאה, הוא יהיה טמא בטומאת זב,  527  כדי שלא יהא תינוק ישראל נמצא ורגיל אצלו במשכב זכור.  528 

 527.  מעיקר הדין אין כל טומאת זב בגוי שאירעה זו זיבת זרע. וגזרו חכמים בתחילה שגוי הזב, דינו כישראל הזב. ובאו תלמידי שמאי והלל, והוסיפו וגזרו שאף תינוק נכרי שלא ראה טומאה כלל, דינו כזב (מהרש"א שבת כא ב על דברי התוס' ד"ה שהיה מונח)   528.  לפי שנחשדו הגוים במשכב זכור, ולכן יש לחשוש שמחמת התעסקותם עם התינוקות, יבואו לידי דבר זה.
דאמר רבי זירא: צער טורח גדול היה לי בשאלה דלהלן, ושאלתי זאת אצל רבי אסי, ורבי אסי שאל זאת אצל רבי יוחנן, ורבי יוחנן שאל אצל רבי ינאי, ורבי ינאי אצל רבי נתן בן עמרם, ורבי נתן בן עמרם אצל רבי, וכך היתה השאלה:
תינוק עובד כוכבים, מאימתי מטמא בזיבה?
ואמר לי רבי, כי התינוק מטמא כבר בעודו בן יומו. וכשבאתי אצל רבי חייא, אמר לי: רק על בן ט' שנים ויום אחד גזרו שיטמא בזיבה.
וכשבאתי והרציתי דברי אלו לפני רבי, אמר לי - הנח דברי, ואחוז דברי רבי חייא.


דרשני המקוצר[edit]

מסכת עבודה זרה בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב |