פרשני:בבלי:עבודה זרה מב א

From ויקישיבה
Revision as of 16:32, 14 September 2020 by Wikiboss (talk | contribs) (Try fix category tree)
(diff) ← Older revision | Latest revision (diff) | Newer revision → (diff)
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עבודה זרה מב א

חברותא[edit]

אמר רבי יהודה: מעשה בשפחתו  של מציק אחד גבר אלים ישראלי וגר במקום ששמו רימון שהפילה והטילה את הנפל לבור, ובא כהן, חכם ומורה הוראה,  19  והציץ בו בבור, לידע אם זכר אם נקבה לקבוע לה כמה ימי טומאה וטוהר לנהוג (כי גם שפחה יושבת ימי טומאה וטוהר), ולא ראה את הנפל. ולכאורה, כהן זה האהיל על המת,  20  ולא נזהר על טומאתו, ובא מעשה לפני חכמים וטיהרוהו מטומאת מאהיל על המת, מפני שחולדה וברדלס מצויין שם וגררהו למקום שאינו מטמא טומאת אהל -

 19.  והתוס' כתבו כי אותו כהן, שוטה היה, לפי שאסור לו להיטמאות ל"נפלים" אפילו אם היה הנפל משבעת קרוביו. ומבאר המהר"ם שהתוס' כתבו כן, משום שיש מבארים (שם) שהנפל היה של הגבירה ולא של השפחה, אלא שהשפחה הטילתו לבור, והכהן היה קרוב, לכן כתבו התוס', שעם כל זה, היה שוטה.   20.  עיין בתוס' ובתוס' הרא"ש המבארים את מקום הבור, אם היה ברשות הרבים או ברשות היחיד, ולאיזה מקום גררוהו החולדה ובמהרש"א ובמהר"ם.
ומעתה, הא הכא הרי במעשה זה דודאי הטילה נפל בבור, וספק שהחולדה גררוהו, ספק לא גררוהו -
וקאתי ובא הספק ומוציא מידי ודאי, ולכן טיהרוהו חכמים.
הרי שספק מוציא מידי ודאי, וקשה על רבי יוחנן?
ומתרצינן: לא תימא אל תאמר: הטילה "נפל" ודאי לבור, אלא אימא אמור: הטילה "כמין נפל" לבור כמין שפיר, והוא כיס הנמצא ברחם מלא רוח, ועדיין לא התרקם בו ולד, ואינו מטמא -
והוי "ספק" אם בכלל יש טומאה בבור, ובא "ספק" גרירת החולדה ומוציא מידי ספק. ואין מכאן ראיה שספק מוציא מידי "ודאי".
ומקשינן: איך אפשר לתרץ כן, והא "לידע אם זכר אם נקבה הוא" - קתני שנינו, ובשפיר מלא רוח אין היכר בין זכר לנקבה?
ומתרצינן: כל זה בא הכהן לבדוק, והכי קאמר כן התכוון רבי יהודה: הכהן הציץ, לידע אם רוח הפילה ואינה צריכה לישב עליו כלל לא ימי טומאה ולא ימי טהרה אם נפל הטילה וצריכה לישב ימי טומאה וטהרה, ועוד בדק אם תמצי לומר נפל הטילה, אז יבדוק אם זכר אם נקבה.
ויש כאן ספק מוציא מידי ספק.
ואיבעית אימא, אף אם ודאי נפל הטילה, טיהרוהו חכמים, כיון שחולדה וברדלס מצויין שם, "ודאי" גררוהו, היות והן מוחזקין בכך.
ובא ודאי ומוציא מידי ודאי.
רבי יוחנן ממשיך להוכיח שיטתו שעבודת כוכבים שנשתברה מאליה אסורה.
איתיביה ממה שנינו, מצא תבנית יד או תבנית רגל - הרי אלו אסורין, מפני שכיוצא בהן נעבד -
וקשה אמאי למה אסורין - הא שברים נינהו, הרי נשברו? מוכח ששברים הם חשובים, והגוים עובדין אותן.
ומתרצינן: הא תרגמה פירשה שמואל שהמשנה מדברת בתבנית יד ורגל העומדין על בסיסן ומשום שתבניות אלו חשובות והן בעצמן אלילים - קבעו אותן על בסיסן. ואין להביא מכאן ראיה לשברי אלילים.
איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש ממה ששנינו בפרק הבא: עובד כוכבים מבטל עבודת כוכבים פסלו שלו וגם של חברו, אף שאינו אלילו. ושנינו שם: כיצד מבטלה? קטע ראש אזנה ראש חטמה ראש אצבעה.
ואילו ישראל, אינו מבטל עבודת כוכבים של עובד כוכבים גוי.
ומקשינן מהסיפא: אמאי, למה אינה בטילה, אף שלא הגוי שיברה אלא הישראל שיברה? - תיהוי תהיה דינה כעבודת כוכבים שנשתברה מאליה, מאותה הסברא של ריש לקיש, שאם אינה יכולה להציל עצמה מידי ישראל, אינה יכולה להציל אחרים  21 . וקשה על ריש לקיש, למה אינה מבוטלת מעצם היותה שבורה?

 21.  הרמב"ן לדעתו (המובא לעיל עמוד הקודם הערה 7) מבאר הקושיא: בשלמא לרבי יוחנן, לא התייאש הגוי, כיון שלא ראה ולא ידע, אבל לריש לקיש, קשה, מה בכך שלא ראה, מכל מקום בטילה היא. וכן מבאר הריטב"א.
ומתרצינן: אמר אביי: לדעת ריש לקיש, אכן אם הישראל שיברה תהיה מבוטלת ומותרת, והמשנה מדברת כשהישראל לא שיברה, אלא שפחסה, מיעכה בפטיש עד שהתקלקלה צורתה, ולא חיסרה כלום, ואין כאן עבודת כוכבים שבורה.
ומקשינן: כי פחסה, מאי הוי, מדוע אינה בטילה, הלא פחיסה היא אחת מאופני ביטול אלילים, והא תנן, שנינו שם במשנה: פחסה הגוי אף על פי שלא חסרה - בטלה. וחוזרת הקושיא, הרי עתה היא פחוסה ומקולקלת, וכשם שאם הישראל שיברה, לדעת אביי, הרי היא בטלה, למה לא תיבטל אם הישראל פיחסה? ומתרצינן: אכן יש חילוק בין שיברה לפיחסה, בשיברה ישראל הרי היא בטלה, אבל בפיחסה, הני מילי הדברים אמורים שהיא בטלה דפחסה עובד כוכבים ומגלה דעתו שכועס עליה ומבזה אותה, ועצם מעשה הפחיסה הוא המבטלתה (בצירוף שהיא מקולקלת, ושאר מעשי בזיון וכעס אינם נקראים ביטול כמו שמבואר שם). אבל כשפחסה ישראל, לא בטלה, והגוי אומר: האליל אינו מקפיד על פחיסה.
אבל אם הישראל שיברה "ממש", בטלה מאליה, לדעת אביי לדעת ריש לקיש, מסברא הנ"ל, שהגוי אומר: אם לא הצילה על עצמה מידי ישראל, אינה יכולה להציל אחרים.
ורבא אמר: לעולם האמת היא כי פחסה ישראל נמי בטלה. כלומר, אין חילוק בין שבירה לפחיסה, ומעשה הפחיסה של הישראל, כמעשה שבירה, הוא ביטול מעולה, אלא אם כן, למה אינה בטילה לדעת ריש לקיש, הרי סוף סוף שבורה היא, והגוי מתיאש ממנה?
הטעם הוא, חכמים אסרוה בכל אופן שביטלה ישראל, משום גזרה דלמא יתכן שמקודם מגבה לה יגביהנה מן ההפקר  22 , ובהגבהה זו קונה אותה והרי היא שלו, והדר מבטיל לה -

 22.  האם מדובר שהיתה דוקא של הפקר, וכיון שזוכה בה לכן אינו יכול לבטלה, או אפילו אם יש לה בעלים גם כן אינו יכול לבטלה, כמו שיבואר. המגן אברהם בהלכות ראש השנה (אורח חיים סימן תקפ"ו סק"ה) סובר, שאף אם יש לעבודת כוכבים בעלים גוי, מכל מקום אין הישראל יכול לבטלה - והטעם, למרות שאינה שלו, מכל מקום כיון שמצאה הישראל, ו"חייב באחריותו" להחזירה להגוי - נקרא "שלו" להלכה זו שאינו יכול לבטלה. וחולק על הבית חדש (שם) הסובר דאם יש לה בעלים גוי לא קנאה הישראל, והוי עבודת כוכבים של גוים. ולכאורה מדברי רש"י כאן משמע כשיטת הב"ח, שהרי רש"י כתב: "דכל דבר הפקר כגון מציאה נקנית בהגבהה". ומבאר המחצית השקל, שהמגן אברהם סובר שרש"י לא התכוון לומר שעסקינן דוקא בהפקר, אלא, רצה לבאר למה אם הגביהה הרי הוא שלו "להתחייב באונסין", כלומר: במה קנה, איזה מעשה קנין עשה? לכן מבאר, שכיון שאם היתה של הפקר היה מעשה ההגבהה מעשה קנין, לכן אף אם יש לה בעלים - פעל מעשה ההגבהה, על כל פנים, שתהיה שלו לענין להתחייב באונסין. ועל פי דברי המגן אברהם אלו, מתרץ האבני מילואים קושיא אחרת. והיא: לדעת הרשב"א (שו"ת ח"א סימן תר"ב) שדבר האסור בהנאה אין לו בעלים, קשה, למה אמר רבא שקנה בהגבהה, הרי לא שייך קנין ולא נעשה שלו, כי הרי אין לה בעלים? ולדברי המגן אברהם מבואר, שאף שאין לה בעלים מדיני "קניני בעלות", אבל היות וחייב להחזירה וחייב באחריותה, הוי "בעלות לענין איסור" שלא יוכל לבטלה. והאמת, שקושית האבני מילואים הקשו הרשב"א הריטב"א והר"ן. הריטב"א מתרץ: "דאף על גב דכי מגבה לה איסורי הנאה היתה? ישראל זוכה באיסורי הנאה לחשבם שלו להוסיף בהם איסור. מכאן (- אפשר ללמוד) לישראל הזוכה בחמץ בפסח - שהוא אסור לאחר הפסח, כדין חמץ גמור שהיה לו קודם הפסח שעבר עליו הפסח". ודברים דומים כתבו הרא"ה (מג א) והרשב"א (שו"ת ח"א סימן קע"ח) והר"ן (מג א). וכן פסק הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה (פרק א הלכה ג') ונפסק בשולחן ערוך (אורח חיים סימן תמ"ח). ועיין בקצות החושן (סימן ת"ו סק"ב).
והוי עבודת כוכבים ביד ישראל -
וכל עבודת כוכבים הבאה ביד ישראל והיא קנינו - אינה בטלה לעולם וטעונה ביעור, כמו ששנינו בפרק הבא.
איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש: שנינו ברייתא: עובד כוכבים שהביא אבנים מן האליל ושמו מרקוליס והוא גל של אבנים וכל הבא לעובדו זורק לו אבן, והגוי חיפה בהן בהאבנים דרכים וטרטיאות (גירסת הרש"ש: וסרטיאות והם דרכים מעיר לעיר) - מותרות האבנים בהנאה, מפני שהגוי ביטלה, בכך שסתר את הגל.
ואילו ישראל שהביא אבנים מן המרקוליס וחיפה בהן דרכים וטרטיאות - אסורות בהנאה.
וקשה, אמאי אסורות, תיהוי כעבודת כוכבים שנשתברה מאליה שהרי סוף סוף סתורה היא, כנ"ל, וקשה על ריש לקיש?
ומתרצינן: הכא נמי כמו דאמר רבא: גזירה שמא יגביה הישראל את כל הגל קודם שיסתרנו, ואזי לא תועיל לו ביטול, מפני שהיא עבודת כוכבים ביד ישראל  23 .

 23.  הקשו התוס': המקשן שהקשה כל הקושיות האלו, למה הקשה אותן, האם לא ידע שאפשר לתרץ: הכא נמי כדרבא?
איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש ממה ששנינו בברייתא: עובד כוכבים ששיפה עבודת כוכבים, גירד חתיכות מעבודת כוכבים של עץ, אם עשה כן לצורכו של הגוי להשתמש בשפאין להסקה, הרי היא, העבודת כוכבים ושיפוייה, מותרין, שבמעשה השפיה ביטלה. ואם עשה כן לצרכה, ליפותה, הרי היא אסורה, כי לא ביטלה, ושיפוייה מותרין, כי זורק אותן ואינו עובד להן.
ואילו ישראל ששיפה עבודת כוכבים של גוי, בין לצורכו בין לצרכה - היא ושיפוייה אסורין.
וקשה: אמאי אסורות כששיפה ישראל לצורכו? תיהווי כעבודת כוכבים שנשתברה מאליה. שאמנם אם שיפה לצורכה, אסורה, כי גם אם שיפה הגוי הרי היא אסורה. אבל אם שיפה הישראל לצורכו, הרי בטלה היא?
ומתרצינן: הכא נמי כמו דאמר רבא: גזירה שמא יגביהנה קודם שמבטלה, וזכה בה, ואין ביטול מועיל לה, שאין ביטול לעבודת כוכבים של ישראל.
איתחביה רבי יוחנן לריש לקיש ממה ששנינו: ישראל המוצא עבודת כוכבים של מתכת, מה יעשה בה כדי לאבדה מן העולם שלא יהנה ישראל ממנה? רבי יוסי אומר: שוחק אותה וזורה את שחקיה לרוח או מטיל לים. אמרו לו חכמים לרבי יוסי: אין זו דרך הגונה לאבדה, כי אף הוא השחקים נעשה זבל לזבל את האדמה כשנזרים לרוח, ונמצא הישראל נהנה מהם כששדהו משתבחת, וכתיב (דברים יג): "לא ידבק בידך מאומה מן החרם", אלא יוליכנה לים המלח ושאר מקומות דומים שנאבדין לגמרי.
וקשה: אמאי השחקים אסורים בהנאה, תיהווי כעבודת כוכבים שנשתברה מאליה?
ומתרצינן: הכא נמי כמו דאמר רבא, שהיא אסורה אך ורק מטעם גזרה שמא יגביהנה ואחר כך יבטלה.
איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש: שנינו ברייתא: רבי יוסי בן יסיאן אומר: מצא הישראל צורת דרקון (כמו נחש) והוא מהצורות שהגוים עובדין להן, וראשו חתוך - ספק לו אם עובד כוכבים חתכו ובטלה, ספק ישראל חתכו ואסורה, מותר הצורה בהנאה, מטעם "ספק ספיקא" שמא לא נעבד מעולם, ואף אם נעבד שמא ביטלו הגוי  24 .

 24.  כן פירש רש"י. והתוס' מבארים פירושו של רש"י, שצורה זו היא מ"הצלמים" שלדעת חכמים בתחילת הפרק הם ספק אם כבר נעבדו, לכן אפשר להתירו מספק, כמו שמבאר רבי יוחנן "אתי ספק ומוציא מידי ספק". ואין לומר שצורה זו היא "ודאי אליל", כי אם כן קשה ברייתא זו אף לרבי יוחנן, מה טעם ההיתר, הלא אין ספק מוציא מידי ודאי, כמו שאמר רבי יוחנן בתחילת הסוגיא? והקשו תוס' (מבואר על פי תוס' הרא"ש, וזכה הרש"ש לכוון דבריו, ועיין במהר"ם המתקשה בדברי התוס'): אם אכן מדובר בצלמים, למה בסיפא כשחתכם הישראל אסור, הלא יש ספק ספיקא, ספק לא עבדו עדיין, ואף אם תמצי לומר עבדו, ודאי יבטלנו הגוי כשיראנו חתוך, ולא יעבדנו עוד. - כשם שהתירו חכמים המוצא "שברי צלמים", ואחת הסיבות שהתרנום היא: כי הגוי לא יעבדנו עוד מפני שהוא שבור? ומתרצים: יש לחלק בין סתם שברי צלמים לבין הדין של דרקון. בסתם צלמים יש כמה צדדים להתירם, האחד, כי מסתבר שהגוי שברם, כי אילו הישראל שיברם היה עושה כדינו לבערם לגמרי מן העולם, ועוד, אף אם נשתברו מאליהם, יתייאש מהם הגוי באומרו: אם לא הציל את עצמו לא יציל אחרים. אבל בצורת דרקון אם ראינו שהישראל חתכו, נשאר רק צד אחד להתיר, שמא יתיאש ממנו הגוי, ובאופן זה סברה הברייתא -לדעת רבי יוחנן - שאינו מספיק להתיר.
ואילו אם הוא ודאי שהישראל חתכו - אסור.
וקשה: אמאי אסור, תיהווי כעבודת כוכבים שנשתברה מאליה שהרי עתה שבור הוא?
ומתרצינן: הכא נמי כמו דאמר רבא שיש לחשוש שמא יגביהנו ואחר כך יבטלנו.
איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש: אילן של אשירה, אין זורעין תחתיה ירקות בימות החמה, כי נהנה מן צל האילן, ואשרה אסורה בהנאה, אבל זורעים תחתיה ירקות בימות הגשמים, הואיל והצל מפסיד את הירקות בימות הגשמים, אינו נהנה מן האשרה, אלו הם דברי חכמים.
רבי יוסי אומר: אף לא זורעים תחתיה ירקות בימות הגשמים, מפני שהנבייה עלין הנושרין ממנה בימות הגשמים נושרת עליהן ובעל הירקות נהנה ממנה כזבל לקרקע.
וקשה: אמאי, הרי העלין נופלות מאליהן מן הרוח - תיהוי כעבודת כוכבים שנשתברה מאליה ובטלות ומותרות בהנאה לדעת ריש לקיש - ולמה אסור להנות מן הנבייה?
(ועל קושיא זו אין לתרץ תירוץ הנ"ל כדרבא, כמובן, כי לא הישראל מבטלן אלא מאליהן נושרות מן האילן).
ומתרצינן: שאני התם שם באשרה שונה דינו, כיון דעיקר עבודת כוכבים האשרה קיימת, הלכך אף הנבייה הנושרת ממנה אסורה (כמו שיבואר).


דרשני המקוצר[edit]

מסכת עבודה זרה בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב |