פרשני:בבלי:עבודה זרה סט ב

From ויקישיבה
Revision as of 16:38, 14 September 2020 by Wikiboss (talk | contribs) (Try fix category tree)
(diff) ← Older revision | Latest revision (diff) | Newer revision → (diff)
Jump to navigation Jump to search


ParsheiniLogo.png
ערך זה הוא מתוך פרויקט פרשני - הפירוש השיתופי לכתבים תורניים.

מטרת פרויקט פרשני היא יצירת פירוש שיתופי על כל הכתבים התורניים, החל מהמשנה ועד ספרי השו"ת האחרונים הנכם מוזמנים להשתתף בעריכת הפירוש באמצעות דף העריכה או יצירת פירושים לערכים חדשים.
יש לך שאלה על הפירוש? ניתן להשתמש בדף השיחה ובהוספת תבנית שאלה בראש הדף. מעוניין בהסבר למקור שלא קיים עדיין בפרשני? צור אותו כעת וכתוב את שאלתך בדף השיחה.

עבודה זרה סט ב

חברותא[edit]

אמר רבא: מדובר  במקרה שבעל הבית יכול לבא להם דרך עקלתון (היינו, שיכול להופיע פתאום בדרך קיצור) ולכן הסבלים חוששים מפניו, ואינם מניחים לאף אחד לגעת בטהרות.  182 

 182.  הרמב"ן כתב, שאם היו שם כמה סבלים, שיכולים להסתכל לכל הכיוונים ולהתריע מפני חזרת הבעלים, לא תועיל "דרך עקלתון", ובכל מקרה טהרותיו טמאות.
מקשה הגמרא: אי הכי, בסיפא נמי, מדוע טהרותיו טמאות, הרי בעל הבית יכול להופיע בכל רגע?
מתרצת הגמרא: כיון דאמר להם "לכו ואני בא אחריכם", סמכא דעתייהו, ואינם חוששים שמא יופיע פתאום.:  183 

 183.  התוספות מבארים, שלמסקנת הסוגיא, "בחזקת המשתמר" פירושו באופן שיכול לבא להם בדרך עקלתון. אך בלאו הכי, אפילו אם לא הודיעם שהוא מפליג אסור. וכן כתב הרא"ש. אמנם, הרמב"ם (מאכלות אסורות פרק יב' הל' טז) לא הזכיר דין "דרך עקלתון". ומאידך כתב, "נכרי שהיה מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום, והוא הולך אחריהן לשמרן, אפילו הפליגו ממנו כדי מיל מותרות:. ". וצריך באור, מנין למד הרמב"ם את שיעור "כדי מיל"? ומבאר החתם סופר, לדעת הרמב"ם, הגמרא מדייקת מהברייתא "הרי שהיו חמריו ופועליו טעונים טהרות, אפילו הפליג מהן יותר ממיל טהרותיו טהורות", משמע, דוקא התם, שלא נאמר שעליו להשאיר את הטהרות "בחזקת המשתמר", אזי אם הפליג יותר ממיל טהורות, אך ביין, שעליו להשאירו בחזקת המשתמר, בעינן שלא יפליג יותר ממיל. ומכאן מדייק הרמב"ם, ש"בחזקת המשתמר" פירושו שלא יפליג יותר ממיל. ועיין עוד בכסף משנה (שם), המבאר שלדעת הרמב"ם לא נאמר דין "דרך עקלתון" אלא בטהרות, המונחות בחביות פתוחות, ונטמאות בנגיעה בעלמא. אך בחביות יין נסך, שאינן פתוחות, ומה גם שאין היין נאסר בנגיעה בעלמא אלא על ידי שיכשוך, לא הצריכו "דרך עקלתון".
שנינו במשנה: "המניח עובד כוכבים בחנותו כו' המניח יינו בקרון או בספינה"  184  כו':

 184.  על פי גירסת המשנה שלפנינו, צריך לומר להיפך: "המניח יינו בקרון או בספינה, וכו', המניח עובד כוכבים בחנותו". הגהות הב"ח.
הגמרא מבארת, מה התחדש בכל מקרה שהובא במשנה.
וכך הוא באור המשנה:
צריכא, ישנו חידוש בכל אחד מהמקרים!
דאי תנא, אילו שנינו רק את המקרה האמור ברישא, "עובד כוכבים שהיה מעביר עם ישראל כדי יין", היינו אומרים, שרק במקרה זה אם היין בחזקת המשתמר מותר, משום שהגוי חושש לגעת ביין, דסבר, דלמא אתי וחזי לי (שמא יבא היהודי, ויראני) .
אבל "המניח יינו בקרון או בספינה", אימא, היינו אומרים, שהיין אסור בכל מקרה, כיון שהגוי אינו חושש מהבעלים היהודי, דמפליג לה לספינתיה ועביד מאי דבעי (שהרי יכול להפליג בספינתו ולעשות ביין מה שירצה) .
ואי תנא, ואילו שנינו רק "המניח יינו בקרון או בספינה", היה מקום לומר, רק במקרה זה אם הניחו בחזקת המשתמר מותר, משום שהגוי חושש לגעת ביין, דסבר, דלמא אתי באורחא אחריתי וקאי אגודא וחזי לי (שמא יבא הבעלים בדרך אחרת, ויעמוד במקום גבוה ויראני מרחוק) .
אבל "המניח עובד כוכבים בחנותו", אימא, היינו אומרים, שהיין אסור בכל מקרה, כיון דאחיד לה לבבא ועביד כל דבעי, (הגוי יכול לסגור את דלת החנות, ולעשות מה שירצה, ואינו חושש מהבעלים).
ולכן, קא משמע לן (השמיענו התנא) שבכל המקרים, אם הניחו בחזקת המשתמר, מותר.  185 

 185.  כתבו הראשונים (ראה רמב"ן, ורשב"א), שאין להתיר אלא במקרה שהגוי לא סגר את הדלת או הפליג בספינה, ורק אז לא חיישינן שמא נגע ביין. אך אם ידוע לנו שהגוי סגר את הדלת או הפליג בספינה, חיישינן שמא נגע, והיין אסור.
שנינו במשנה: "ואם הודיעו שהוא מפליג, כדי שישתום ויסתו ויגוב. רבי שמעון בן גמליאל אומר, כדי שיפתח את החבית ויגוף, ותיגוב".
הגמרא מבארת, במה נחלקו חכמים ורבי שמעון בן גמליאל:
אמר רבה בר בר חנה אמר רב יוחנן: מחלוקת חכמים ורבי שמעון בן גמליאל אינה אלא בחביות הסגורות בפקק של סיד לבן, ורק אז לדעת חכמים יש לחוש שמא יעשה חור בפקק, ויסתמנו. כיון שכל הסיד לבן, לא ניכר בו אם סתמו מחדש.
אבל בחביות הסתומות בפקק של טיט, שהוא שחור בתחילתו, ואינו מלבין אלא אחר זמן, לדברי הכל אין חוששים שמא יחורר את הפקק ויסתמנו, כיון שהסתימה ניכרת לעין. ולכן אין לאסור את היין אלא אם שהה שיעור זמן המספיק כדי שיפתח את הפקק לגמרי, ויגוף (יעשה במקומו מגופה חדשה) ויגוב (הפקק החדש יתיבש) .
מקשה הגמרא: מיתיבי, שנינו בברייתא: "אמר רבי שמעון בן גמליאל לחכמים, מדוע הנכם חוששים שמא יחורר את הפקק ויחזור ויסתמנו, והלא סתומו ניכר בין מלמעלה ובין מלמטה?"
מדייקת הגמרא מדברי רבי שמעון: אי אמרת בשלמא בפקק של טיט מחלוקת, היינו דקתני "סתומו ניכר בין מלמעלה ובין מ למטה".
אלא אי אמרת בפקק של סיד מחלוקת, בשלמא למטה, ידיע, (כלומר, הסתימה ניכרת, כיון שאי אפשר להשוותה לפקק), אלא מלמעלה כיון שיכול להשוותה לפקק הישן, הא לא ידיע?
מתרצת הגמרא: לעולם אפשר לומר כדברי ר' יוחנן, שבפקק של טיט יודו חכמים לרבי שמעון שאין לחוש שמא ישתום ויסתום,  186 

 186.  אמנם אין הכרח לומר כך בדברי חכמים, והיה מקום לומר שנחלקו בפקק של טיט, כפי שנראה מפשטות הברייתא. אך לרב יוחנן היתה מסורת שמחלוקת רשב"ג וחכמים היא בפקק של סיד, ולא בפקק של טיט. ולכן נדחק לבאר את הברייתא כדבריו. תוספות. התורת חיים הקשה על דברי התוספות, הרי ודאי שחכמים לא נחלקו בפקק של טיט, שאם כן, הרי שפיר טען להם רשב"ג, דסתומו ניכר בין מלמעלה ובין מלמטה?. והניח בקושיא.
אך רבן שמעון בן גמליאל הוא דלא ידע מאי קאמרי רבנן, והכי קאמר להו: אי בשל טיט קאמריתו, הרי סתומו ניכר בין מלמעלה ובין מלמטה, כנ"ל.
ואי בשל סיד קאמריתו, נהי דלמעלה לא ידיע, כיון שאפשר להשוות את הסתימה לפקק הישן, אך למטה, כשיפתחו את הפקק, מיהא ידיע (הסתימה ניכרת) .
ורבנן סברו, כיון דמלמעלה לא ידיע, לא מסיק אדעתיה דאפיך וחזי ליה (היהודי לא מעלה בדעתו לבדוק את הפקק כאשר יפתחנו) .
אי נמי, זימנין דחלים (לעיתים, הנקב מתמלא כראוי אף מלמטה, ואינו ניכר כלל).
אמר רבא, הלכה כדברי רבי שמעון בן גמליאל. הואיל ותנן בסיפא דמשנתינו סתמא כוותיה.  187 

 187.  מדברי רבא נראה, שרק במקום ש"סתמא דמתניתין" כדברי רשב"ג, אזי ההלכה כמותו. ברם, יעויין בגמרא (בבא בתרא קעד' א'): "אמר רבה בר בר חנה אמר רב יוחנן, כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו, חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה". אך כבר כתב הרשב"ם (שם קלג' ב' ד"ה ת"ש), שרבא לא סבר כרבה בר בר חנה, ולדעתו, אין ההלכה כרשב"ג אלא במקום שסתם לן התנא כמותו.
דתנן במשנתינו, "היה אוכל עמו על השולחן, והניח היהודי לגינין (כד יין) על השולחן, ולגין על הדולבקי (מזנון המשמש לשמירת דברי מאכל) , והניחו הישראל את הגוי לבדו ויצא.
מה שעל השולחן אסור. כיון שדרך הסועדים ליטול בעצמם יין מהכד המונח על השלחן. ויש לחוש שמא נגע בו הגוי. אך הכד שעל הדולבקי מותר. כיון שאין דרכם של הסועדים ליטול מהאוכל המונח על הדלפק.
ואם אמר לו היהודי לגוי: "הוי מוזג ושותה", והניחו לבדו בבית ויצא, אף הכד שעל הדולבקי אסור.
כיון שנתן לו רשות למזוג, הגוי מורה היתר לעצמו למזוג מכל כד הנמצא בחדר.
ולכן, כל חביות יין פתוחות שהיו באותו חדר, אסורות. שמא נגע בהן הגוי.
אך אם היו שם חביות יין סתומות, מותרות.
ואם שהה שם בכדי שיפתח ויגוף ותיגוב, אסורות".  188 

 188.  התוספות הקשו, מדוע חביות סתומות שהיו באותו חדר, אסורות, הרי בגמרא להלן (ע' א') מבואר, שבכל מקום שהנכרי "נתפס עליו כגנב" (דהיינו, שאין לו שום הוראת היתר לגעת ביין, ואם יתפסוהו נוגע ביין ידונו אותו כגנב), אין חוששים שמא נגע, ואם כן, בנידון דידן, הרי אין לו שום הוראת היתר לפתוח חביות סתומות שהיו באותו חדר? ותרצו: כיון שהיהודי החזיק את ידו והתיר לו למזוג לעצמו יין מהחביות הפתוחות, אינו חושש כל כך, ומתיר לעצמו לפרוץ אף את החביות הסתומות.
מקשה הגמרא: פשיטא! הרי משנה מפורשת היא כדברי רשב"ג. וכי רבא בא ללמדינו משנה מפורשת?
מתרצת הגמרא: מהו דתימא, אילולי דברי רבא היה מקום לומר שכולה רבי שמעון בן גמליאל קתני לה. כלומר, שאין כונת התנא לסתום כדברי רבי שמעון, אלא הסיפא היא המשך לדברי רבי שמעון בן גמליאל שנשנו לעיל בתחילת המשנה.
קא משמע לן רבא, שהסיפא נידונית כ"סתמא דמתניתין", וממילא למדנו שהלכה כדברי רבי שמעון בן גמליאל.
מקשה הגמרא: וכי מאחר דקיימא לן כוותיה דרבי שמעון בן גמליאל דלא חייש לשתומא (אינו חושש לנקיבת חור בפקק החבית) ,
ומאידך, לא קיימא לן כדבריו, במה שחשש שהגוי יפתח את החבית לגמרי, ויסתמה בפקק חדש, אלא הלכתא כוותיה דרבי אליעזר דלעיל (לא' א') דלא חייש לזיופא, (אינו חושש לזיוף חותם אחר, כיון שטירחה גדולה היא),
אם כן, האידנא, מאי טעמא לא מותבינן חמרא (מדוע אסור להניח חבית יין סגורה) ביד עובדי כוכבים? הרי, מחד, אין אנו חוששים ל"שמא ישתום ויסתום", ומאידך, אין חוששים שמא יעשה לחבית פקק חדש?
מתרצת הגמרא: אכתי יש לחוש משום שייכא  189  (נקב קטן שעושים במגופת החבית על מנת להריח את היין), וחיישינן שמא יקדח הגוי מעט באותו נקב וישאב משם יין.  190 

 189.  יש שגרסו (עיין בתוספות שהביא את גירסת הערוך (לא נמצא כך בערוך שלפנינו), ובריטב"א בשם הגאונים והרי"ף) "שיבא", דהיינו, נקב הנמצא במגופת החבית, ולפעמים נותנים בו מינקת (קש) ושואבים ממנו מעט יין, לטועמו. ועל שם זה נקרא "שיבא", מלשון "שאיבה ".   190.  עיקר הסוגיא, אימתי סומכים על חותם אחד ביין, ומתי צריך חותם בתוך חותם, נשנה לעיל לא' א', יעויין שם וכאן בדברי התוספות. ואין כאן המקום להאריך בה.
הגמרא דנה במקרים נוספים, בהם היה גוי אצל היין, מתי חוששים שנגע ביין ונסכו.
אמר רבא: זונה עובדת כוכבים, וישראל מסובין אצלה, והביאו עמם יין, חמרא שרי (היין מותר).


דרשני המקוצר[edit]

מסכת עבודה זרה בפירוש פרשני

דף ב ע"א | דף ב ע"ב | דף ג ע"א | דף ג ע"ב | דף ד ע"א | דף ד ע"ב | דף ה ע"א | דף ה ע"ב | דף ו ע"א | דף ו ע"ב | דף ז ע"א | דף ז ע"ב | דף ח ע"א | דף ח ע"ב | דף ט ע"א | דף ט ע"ב | דף י ע"א | דף י ע"ב | דף יא ע"א | דף יא ע"ב | דף יב ע"א | דף יב ע"ב | דף יג ע"א | דף יג ע"א | דף יג ע"ב | דף יד ע"א | דף יד ע"ב | דף טו ע"א | דף טו ע"ב | דף טז ע"א | דף טז ע"ב | דף יז ע"א | דף יז ע"ב | דף יז ע"ב | דף יח ע"א | דף יח ע"ב | דף יט ע"א | דף יט ע"ב | דף כ ע"א | דף כ ע"ב | דף כא ע"א | דף כא ע"ב | דף כב ע"א | דף כב ע"ב | דף כג ע"א | דף כג ע"ב | דף כד ע"א | דף כד ע"ב | דף כה ע"א | דף כה ע"ב | דף כו ע"א | דף כו ע"א | דף כו ע"ב | דף כז ע"א | דף כז ע"ב | דף כח ע"א | דף כח ע"ב | דף כט ע"א | דף כט ע"ב | דף ל ע"א | דף ל ע"ב | דף ל ע"ב | דף לא ע"א | דף לא ע"ב | דף לב ע"א | דף לב ע"ב | דף לג ע"א | דף לג ע"ב | דף לד ע"א | דף לד ע"ב | דף לה ע"א | דף לה ע"ב | דף לו ע"א | דף לו ע"ב | דף לז ע"א | דף לז ע"ב | דף לח ע"א | דף לח ע"ב | דף לט ע"א | דף לט ע"ב | דף מ ע"א | דף מ ע"ב | דף מא ע"א | דף מא ע"ב | דף מב ע"א | דף מב ע"ב | דף מג ע"א | דף מג ע"ב | דף מד ע"א | דף מד ע"ב | דף מה ע"א | דף מה ע"א | דף מה ע"ב | דף מו ע"א | דף מו ע"ב | דף מז ע"א | דף מז ע"ב | דף מח ע"א | דף מח ע"ב | דף מט ע"א | דף מט ע"ב | דף נ ע"א | דף נ ע"ב | דף נא ע"א | דף נא ע"ב | דף נא ע"ב | דף נב ע"א | דף נב ע"ב | דף נג ע"א | דף נג ע"ב | דף נד ע"א | דף נד ע"ב | דף נה ע"א | דף נה ע"ב | דף נו ע"א | דף נו ע"ב | דף נז ע"א | דף נז ע"ב | דף נח ע"א | דף נח ע"ב | דף נט ע"א | דף נט ע"ב | דף ס ע"א | דף ס ע"ב | דף סא ע"א | דף סא ע"ב | דף סב ע"א | דף סב ע"ב | דף סג ע"א | דף סג ע"ב | דף סד ע"א | דף סד ע"ב | דף סה ע"א | דף סה ע"ב | דף סו ע"א | דף סו ע"ב | דף סז ע"א | דף סז ע"ב | דף סז ע"ב | דף סח ע"א | דף סח ע"ב | דף סט ע"א | דף סט ע"ב | דף ע ע"א | דף ע ע"ב | דף עא ע"א | דף עא ע"ב | דף עב ע"א | דף עב ע"ב | דף עג ע"א | דף עג ע"ב | דף עד ע"א | דף עד ע"ב | דף עה ע"א | דף עה ע"ב | דף עו ע"א | דף עו ע"ב |